מיקרופדיה תלמודית:יראת ה' (יראת שמים ויראת חטא)

הגדרה^[1] - המצוה להיות יראת ה' עלינו תמיד ולעבדו ביראה

המצוה וגדרה

יראת ה' מצינו שהוזכרה במקרא בהרבה מקומות, כטעם או סיבה לעבודת ה' ושמירת המצוות, בין עשה, בין לא תעשה, כמו שנאמר: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וגו' (דברים ו יג^[2]), וכן: לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו וגו' (שם שם ב), וכן: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וגו' (שם שם כד), וכן: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ (שם ח ו), ועוד (וראה רוקח הלכות חסידות שורש ליראה, שבי"ג מקומות הזהירה התורה ליראה^[3]).

ופירשו ראשונים שעיקר כל המצוות למען יראת ה' (ראה אבן עזרא דברים ה ל, ורמב"ן שם ו ב. וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים ג נב מהכתוב (דברים כח נח): אם לא תשמר לעשות וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא וגו'), והיא יסוד כל התורה כולה, ומפני זה אמר משה לישראל במעמד הר סיני: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שמות כ יז. כד הקמח לרבינו בחיי ערך יראה).

וכן קיום מצות עשה נקרא יראת ה', כמו הזהירות במצות לא תעשה, שכן נאמר: לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם וגו' סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וגו' (תהלים לד יב - טו. שערי תשובה לרבינו יונה ג יב). ויש שזהירות במצוות נקראת חרדה, כמו שנאמר: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ (ישעיה סו ה, ושם ב: וחרד על דברי. ספר חרדים בהקדמה, ראה שם); וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י, ג). יראת ה' קרויה גם יראת אלהים (בראשית כ יא; שמואל ב כג ג; נחמיה ה טו, ועוד), ויראת השם (ראה דברים כח נח. וראה תהלים סא ו, ושם פו יא, ועוד). בלשון חכמים נקראת יראת ה' בשם יראת שמים (ראה ברכות ו ב; שבת לא ב; יומא עב ב, ועוד), או: מורא שמים (ראה ברכות כח ב; אבות א ג, ועוד), או: יראת חטא (ראה ברכות טז ב; פסחים סד ב; סוטה כב א, ועוד).

כמצות עשה בפני עצמה

הראשונים מנו יראת ה' אף כמצוה בפני עצמה, מהכתוב: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וגו' (דברים ו יג, י כ. הלכות גדולות [דפוס וארשא] אות כח; שאילתות קא; ספר המצות לרמב"ם עשה ד, וביסודי התורה ב א; החינוך מצוה תלב), והיא: להאמין יראתו ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם (ספר המצות שם), ולהיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא (החינוך שם), ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו שה' משגיח בכל מעשי בני אדם (שם, והוסיף: וישיב להם נקם כפי רוע המעשה), והעובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זו (החינוך שם. וראה שערי תשובה לרבינו יונה ג ט, שזה מעיקרי יראת ה'), ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה (החינוך שם, ראה שם ובהקדמתו שזו מן המצוות התמידיות, והובא בבאור הלכה למשנה ברורה ריש סי' א, וכן כתב בספר חרדים מצות עשה התלויות בלב אות ג). וכן יש מן הראשונים שכתב שעיקר היראה ניכרת בעת הניסיון, שעוזב את יצרו מפני יראת ה' (ספר חסידים יג, וכעין זה שם י), וכן כשבאה לידו מצוה, וקשה עליו לעשותה, ואינו נמנע (ספר חסידים יב). וכן בכל שעה שהוא זוכר את המצוות, וחרד לבו עליהן, קיים: את ה' אלהיך תירא (ראה יראים השלם תה, ובהערות שם).

בשעת קיום המצוות ובאופן עשייתן

יראת ה' מצינו אף בשעת קיום המצוות ובאופן עשייתן וכדלהלן:

• בתלמוד-תורה (ראה ערכו) אמרו: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב וגו' (דברים ד ט - י), מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע - שנאמר: וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וגו' (שמות כ טו) - אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע (ברכות כב א; מועד קטן טו א. וכעין זה בירושלמי מגילה ד א), וכן מנו בין הדברים שהתורה נקנית בהם: באימה וביראה (אבות ו ה).

• בתפלה (ראה ערכו) דרשו: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה (תהלים ב יא), שהתפילה שהיא לנו במקום עבודה (ראה ערכו), עשו אותה ביראה (ראה ברכות ל ב, ורש"י ד"ה עבדו), ולמדו מכאן מה ששנינו: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש (משנה ברכות שם. וראה ערך תפלה), היינו מתוך הכנעה (רש"י שם ד"ה כובד, ובטוש"ע אורח חיים צג ב: באימה ובהכנעה), ומתוך אימה ויראה (ראב"ן קעז, וכן הוא בתניא רבתי ה), ואמרו: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז ח. סנהדרין כב א; רמב"ם תפלה ד טז; טוש"ע שם צח א).

• בבית-דין (ראה ערכו) אמרו, שכל בית דין של ישראל שהוא הגון, שכינה עמהם, לפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובכובד ראש (רמב"ם סנהדרין ג ז; טוש"ע חושן משפט ח ב. וראה ערך בית דין: הנהגותיהם), ואסור לדיין לנהוג בשררה ובגסות הרוח אלא בענוה וביראה (רמב"ם שם כה א; טוש"ע שם ד).

• במבקר את החולה אמרו שמתעטף ויושב לפניו מאימת השכינה, כאדם היושב באימה (ראה שבת יב ב, ורש"י ד"ה מתעטף, וראה ערך בקור חולים).

וכן דרשו: וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהלים ב יא), במקום גילה שם תהא רעדה (ראה ברכות ל ב, לא א^[4]). ויש שכתב כן על קריאת הלל בסדר ליל פסח, שאין לאומרו בהסיבה, אלא באימה וביראה (של"ה, הובא במשנה ברורה תעג ס"ק עא. וראה ערך הסבה). וכן יש שכתבו כן על כל המצוות, שיש לעשותן במורא, שעל קיום כולן נאמר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה נה), והן בכלל עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה (תהלים ב יא. ספר חרדים מצות עשה מדברי קבלה א ו), שיעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, ויעמיק במחשבה זו, ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו (ליקוטי אמרים (תניא) מא, ראה שם שכך כתב על עסק התורה או המצוה, כגון לבישת טלית ותפילין).

יראת העונש ויראת הרוממות

יראת ה' שהוזכרה על שמירת המצוות בכלל (ראה לעיל: המצוה וגדרה), יש שנקראת בשם "עבודה מיראה", בניגוד ל"עבודה מאהבה" (ראה ערך אהבת ה': עבודה מאהבה), שכן שנינו שרבן יוחנן בן זכאי היה דורש שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר בו: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (איוב א ח. משנה סוטה כז ב), והיינו מדאגת הפורענות שלא תבוא עליו (רש"י שם ד"ה מיראה), שלא כר' יהושע בן הורקנוס שדרש שמאהבה עבד (משנה סוטה שם. וראה זהר ב (לג ב) על הניסיון של איוב). וכן יש שהוזכר "פרוש מיראה" (ברייתא שם כב ב), ופירשו ראשונים דהיינו מיראה של עונשים (רש"י שם ד"ה מיראה), כמי שירא מרבו, ודואג לכבודו שלא יקפיד עליו (תוספות שאנץ סוטה שם). ומכל מקום אף באופנים אלו אמרו: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (סוטה שם, וראה סמ"ק ד, ובספר העקרים ג לב, ובשל"ה א בעשרה מאמרות מאמר ד), לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדים אותם אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתם ויעבדוהו מאהבה (רמב"ם תשובה י ה).

ויש שהוזכרה עבודה מיראה כמעלה מיוחדת וקרובה לעבודה מאהבה, שכן דרשו את הכתובים: לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי (שמות כ ו; דברים ה י); לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו (דברים ז ט), שאוהביו הם העושים מאהבה, ושומרי מצותיו הם העושים מיראה (ראה סוטה לא א, ורש"י ד"ה לאלפים), והיינו מאהבת המקום ומיראתו, שמוראו גדול ומוטל על הבריות (רש"י שם).

ופירשו ראשונים שהאהבה והיראה יכולות להיות במקום אחד, שהאהבה היא הזריזות, בין במצות עשה, בין במצות לא תעשה, היינו שהוא זריז לעשות גדר לפרוש קודם שבא החטא לידו (ראה רש"י עבודה זרה כ ב ד"ה זריזות, וראה ערך זריזין מקדימין למצות), והיראה היא הזהירות כשתבוא עבירה לידו שלא יעשנה, שכן אמרו: זהירות מביאה לידי זריזות (עבודה זרה שם. סמ"ק שם). וכן מצינו יראת ה' שנאמרה אף על זהירות מביטול מצוה (ראה יבמות צג א, ורש"י שם ד"ה כל הימים).

יראת הרוממות

יראה זו שהוזכרה כמעלה מיוחדת (ראה לעיל), נקראת בראשונים ובספרי המוסר בשם "יראת הרוממות" (חובות הלבבות י ו; פירוש רבינו יונה למשלי ב ה; חרדים מצות עשה התלויות בלב אות ג; מסילת ישרים כד ובהקדמה), וכתבו שעל יראה זו נאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וגו' (דברים י יב), שכיון שסמך הכתוב יראה זו לאהבה, כיוון אל היראה היותר מעולה, והיא להיות האדם ירא את ה' מצד רוממותו וגדולתו, לא מצד היראה מענשו (דרשות הר"ן ה נוסחא ב, ודרוש ז ודרוש י. וכן הוא בפירוש רבינו יונה למשלי שם, וחרדים שם).

והקדים היראה לאהבה, שאי אפשר שיגיע אל האהבה אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מה' (חובות הלבבות שער י בפתיחה. וראה זהר ב (רטז א)).

המביאים לידי יראה

מסורה היא בידי האדם

יראת שמים מסורה בידו של אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך (רש"י מגילה כה א ד"ה חוץ, על פי הגמרא דלהלן), וכן אמרו: הכל בידי שמים - כל מידותיו וקורותיו של אדם באות לו בגזירת מלך (רש"י נדה טז ב ד"ה הכל) - חוץ מיראת שמים, שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו' (דברים י יב. רבי חנינא ברכות לג ב, ומגילה שם, ונדה שם), שדבר זה לבדו הוא שואל ממך לפי שהכל בידו וזה בידך (רש"י נדה שם ד"ה כי אם), אף שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו, כמו שכתוב: הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל ירמיה יח ו), וכן: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל לו כו. רש"י מגילה שם ד"ה חוץ). וכן בתפלת הביננו (ראה ערכו) הנוסח הוא: ומול את לבבנו ליראתך (ראה ברכות כט א, וראה ערך הביננו), ובברכת אהבה שלפני קריאת שמע הנוסח הוא: ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך (כן הוא ברוב הסידורים. וכעין זה בסידור רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון ועוד).

ענוה

יראת חטא נמנית בברייתא בין המידות שאדם בא לידיהן על ידי שעוסק בתורה, שהעוסק בתורה בא לידי זהירות וכו' עד שבא לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר עבודה זרה כ ב, וירושלמי שבת א ג, ונדפסה במשניות סוף סוטה), שנאמר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' (משלי כב ד. ירושלמי שם^[5]). ויש מן הראשונים שפירש, שעל ידי הענוה תעלה על לבו מידת היראה, כי יתן אל לבו מאין בא ולאן הוא הולך, ושהוא רמה ותולעה בחייו אף כי במותו, ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון (אגרת הרמב"ן (כתבי רמב"ן שעוועל א עמ' שעד) ונדפסה בסידורים). וכן כתבו ראשונים שהדרך לאהבת ה' וליראתו היא, שבשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, ויראה מהם חכמתו שאין לה קץ, מיד אוהב ומשבח ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי (תהלים מב ג), וכשמחשב בדברים האלו מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות (רמב"ם יסודי התורה ב ב, והובא בספר חסידים יד, וכעין זה בדרשות ופירושי רבינו יונה על התורה עמ' ר).

בושה

עוד דרשו: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שמות כ יז), זו בושת פנים; מגיד שהבושת מביאה לידי יראת חטא (מכילתא יתרו ט, וכעין זה בברייתא נדרים כ א). וכן אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדע כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם (ברכות כח ב; טור או"ח א. וראה רמ"א שם א, ומקורו ממורה נבוכים ג נב, ראה שם בארוכה). ויש שכתב שדרך קניית יראת חטא היא ההתבוננות על שני עניינים אמתיים: היות שכינתו ית' נמצאת בכל מקום, ושהוא ית' משגיח על כל דבר קטן וגדול, אין נסתר מנגד עיניו, וכיון שיתברר לו שבכל מקום הוא עומד לפני שכינתו יתברך, תבוא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו, והוא מה שאמרו: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות ב א. מסילת ישרים כה), והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד, בשבתו ובלכתו, בשכבו ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, ואז יירא אותו באמת (תהלים פו יא. מסילת ישרים שם, ראה שם בארוכה ובהקדמתו שם, שאין היראה נקנית אלא ע"י לימוד והתבוננות תמידיים).

מצוות שמביאות לידי יראה

אף במעשי המצוות מצינו שמביאים לידי יראה וכדלהלן:

• במצות כתיבת ספר תורה למלך דרשו: לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו (דברים יז יט), תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה (ספרי דברים פסיקתא קסא, וראה ערך כתיבת ספר תורה וערך מלך).

• במצות הקהל (ראה ערכו) נאמר: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וגו' (דברים לא יב. וראה ערך הקהל).

• במצות אכילת מעשר שני בירושלים, שנאמר בה: לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים (דברים יד כג. וראה ערך אכילת מעשר שני), דרשו: מגיד שהמעשר מביא לידי יראת חטא (כן הגירסא במדרש הגדול דברים שם^[6]), ופירשו ראשונים לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה (תוספות בבא בתרא כא א ד"ה כי, בפירוש הספרי (ושם: לידי תלמוד)).

• במצות קימה-והדור (ראה ערכו), אמרו במדרש שמביאה לידי יראת שמים, שנאמר: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ וגו' (ויקרא יט לב. תנחומא בהעלותך יא, ובמדבר רבה טז יז).

• במצות תפילין כתבו ראשונים שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק (רמב"ם תפילין ד כה, ומקורו מברכות ל ב: אנא תפילין מנחנא. וראה ערך הנחת תפילין), וכן ברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודאה ובקשה, אף שלא נהנה ולא עשה מצוה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו (רמב"ם ברכות א ד. וראה ערך ברכות).

על כיסוי הראש שמביא לידי יראת שמים, ועל האיסור לילך ארבע אמות או להתפלל בגילוי ראש, ראה ערך גלוי ראש.

דברים שבכלל היראה

שלא להוציא שם שמים לבטלה

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג; שם י כ), מלבד שהיא מצות עשה (ראה לעיל: המצוה וגדרה), הרי זו אזהרת עשה שלא להוציא שם שמים לבטלה (ראה סנהדרין נו א, ותמורה ד א; ספר המצות לרמב"ם עשה ד; סמ"ג עשין ד; סמ"ק ד; החינוך מצוה תלב), כי מיראת ה' הוא שלא יזכיר שמו לבטלה (ספר המצות לרמב"ם שם; החינוך שם), וכן פירשו ראשונים את הכתוב: לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כח נח), שיתיירא שלא להוציא השם לבטלה (רש"י תמורה ג ב ד"ה אם לא). וכן דרשו: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי וגו' (מלאכי ג כ), אלו בני אדם שהם יראים להוציא שם שמים לבטלה (נדרים ח ב).

על גדרי האיסור, ראה ערך אזכרות, וערך ברכה שאינה צריכה.

הוגה את השם

אף איסור הוגה-את-השם (ראה ערכו) - שאומר את השם המפורש - באותיותיו (ראה ערך הוגה את השם), יש מן הראשונים שכתבו שהוא בכלל אזהרת העשה של את ה' אלהיך תירא (ראה רש"י סנהדרין נו א ד"ה פרושי, ורמ"ה שם; סמ"ג עשין ד), שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה (מאירי שם).

וכן בלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, באופנים שאסור לעשות כן (ראה משנה סנהדרין צ א, וגמרא שם קא א, וראה ערך לחש), יש מן הראשונים שכתבו שהוא בכלל: את ה' אלהיך תירא (סמ"ג שם; הגהות סמ"ק ד).

מחיקת השם

וכן באיסור לאבד דברים ששם ה' נקרא עליהם, כגון בית המקדש, ואיסור מחיקת השם, שלמדו אזהרתו מהכתוב: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וגו' וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ג-ד. ראה ספרי שם סא^[7]), יש מן הראשונים שכתב שמתוך כך יכניסו בלבבם פחד ויראה גדולה אל ה' ברוך הוא (החינוך מצוה תלז).

קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע

אף קבלת עול מלכות שמים שבקריאת-שמע (ראה ערכו), הרי היא בכלל יראת ה', וכן דרשו את הכתוב: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ (תהלים עב ה), על ותיקין שהיו גומרים קריאת שמע של שחרית עם הנץ-החמה (ראה ערכו. ראה ברכות ט ב, וראה ערך קריאת שמע), ייראוך, מתי מתייראים ממך, שמקבלים עליהם מוראך, היינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בקריאת שמע, עם שמש, כשהשמש יוצאת (רש"י שם ד"ה דכתיב).

מורא מקדש

וכן במצות מורא-מקדש (ראה ערכו), שנאמר: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט ל וכו ב. וראה ערך בית המקדש וערך מורא מקדש), דרשו: נאמרה שמירה בשבת, ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא מן השבת אתה מתיירא - שהרי לא נאמר בו מורא (רש"י) - אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו א, וכן הוא בתורת כהנים קדושים ז. וראה ערך הנ"ל).

מורא אב ואם

וכן במורא-אב-ואם (ראה ערכו) דרשו: נאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט ג), ונאמר: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג), השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום (קדושין ל ב, וכן הוא במכילתא יתרו בחדש ח, ותורת כהנים קדושים פרשתא א, וקדושין א ז ועוד; רמב"ם ממרים ו א. וראה ערך מורא אב ואם), וכתבו ראשונים שיירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך (ראה רמב"ם שם ז).

מורא מתלמידי חכמים

וכן אותה שדרשו: "את" ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים (רבי עקיבא בברייתא פסחים כב ב ושם נתבאר, וברש"י שם ד"ה לרבות: שיהא מורא רבך כמורא שמים. וראה ערך אתין וגמין, וערך כבוד חכמים וערך כבוד רבו), או: אותו ואת תורתו (ירושלמי ברכות ט ה), כתבו ראשונים שהרי זו בכלל המצוה של יראת ה' (ראה כד הקמח ערך יראה וערך רשות ב; אהל מועד שער ראשית חכמה דרך היראה נתיב ד), והיא כעין יראת שמים (תוספות רבינו פרץ בבא קמא מא ב; שיטה מקובצת שם בשם הרא"ש).

שלא נירא מבשר ודם

מכלל יראת ה', יש שכתב שהוא שצונו ליראה את ה' לבדו, ושלא נירא מבשר ודם, ועל זה הזהירה תורה: כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי וגו', לֹא תִירָא מֵהֶם (דברים ז יז-יח), וכן: וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ וגו' (שם כ א), שכל זמן שהאדם ירא מזרוע בשר ודם, אין יראתו מה' שלמה, ושמטעם זה ציותה תורה בעורכי-המלחמה (ראה ערכו): מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וגו' (שם כ ח), שזה אין זכותו שלמה, כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלמותה (ראה כד הקמח ערך יראה וערך רשות ב וערך תורה ב. וראה חובות הלבבות י ו).

וכן יש שכתב שראוי לכל ירא שמים שלא יירא להוכיח בני אדם הנוהגים שלא כשורה (מעלות המדות, המעלה הג' מעלת יראת שמים. וראה ערך חנפה, וערך תוכחה).

וכן הלאו שנאמר לדייני בית-דין (ראה ערכו): לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א יז), יש מן הראשונים שנראה שמפרש שיהא מוראי עליכם, ולא מורא בשר ודם (ראה רש"י סנהדרין נו ב ד"ה אף הדיינים וד"ה יהא מוראי עליכם. וראה ערך בן נח).

בדבר המסור ללב

בכמה מצוות, עשה ולא תעשה, מצינו שאמרה התורה בהן: ויראת מאלהיך (ראה להלן), ואמרו: דבר המסור ללב - ללבו של עושה הדבר (רש"י קדושין לב ב ד"ה דבר, ובבא מציעא נח ב ד"ה שהרי), היינו שהאיסור בדבר תלוי בכוונתו - נאמר בו ויראת מאלהיך (ברייתא קדושין שם, ובבא מציעא שם^[8]) וכדלהלן:

• במצות קימה-והדור (ראה ערכו), שנאמר בה: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט לב), ודרשו: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו - לפני שיגיע זמן חיובו (ראה ערך קימה והדור) - תלמוד לומר ויראת מאלהיך (ברייתא קדושין שם, ושם לג א; תורת כהנים קדושים ז; רמב"ם תלמוד תורה ו ב; טוש"ע יו"ד רמד ג. וראה ערך הנ"ל), דבר המסור ללב - והוא יודע אם ראהו אם לא (רש"י שם לב ב ד"ה דבר) - נאמר בו ויראת מאלהיך (ברייתא שם; תורת כהנים שם), שכל המחשבות גלויות לו, ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת (רש"י שם לב ב ד"ה דבר).

• עוד דרשו: מנין לזקן שלא יטריח - אם יכול לילך דרך אחרת, שלא יעמיד את הציבור (רש"י שם לב ב ד"ה שלא יטריח) - תלמוד לומר: זקן ויראת (ברייתא שם; תורת כהנים שם; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ו. וראה ערך הנ"ל וערך טרחא דצבורא), שאף זקן יירא (רש"י שם ד"ה זקן).

• באיסור אונאת-דברים (ראה ערכו) דרשו: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ (ויקרא כה יז^[9]), הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה (ראה תורת כהנים שם, ובבא מציעא נח ב, ורש"י שם ד"ה וכל. וראה ערך הנ"ל).

• באיסור לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ראה ערכו. ויקרא יט יד), דרשו: היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר בו: ויראת מאלהיך אני ה' (שם. תורת כהנים קדושים סוף פרשתא ב. וראה ערך לפני עור), המכיר מחשבותיך (רש"י ויקרא שם).

אדם ירא שמים

יראת ה', הוזכרה במקומות רבים לשבחו של אדם שיש בו יראת ה' (ראה ישעיה יא ב-ג), ויש שנקרא ירא ה' (תהלים קכח א, ומשלי לא ל, ועוד) או: ירא אלהים (ראה בראשית כב יב; איוב א ח), ובלשון רבים: יראי ה' (מלאכי ג טז; תהלים טו ד, ועוד), או: יראיו (תהלים לג יח, ועוד). וכן דרשו: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג), שתהא כאותם שנקראו יראי אלהים (במדבר רבה כב א), וכן הכתוב: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וגו' כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (קהלת יב יג), דרשו: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו ב).

וכן בלשון חכמים: ירא שמים (ראה ברכות ח א; שבת קכ א; סוכה מט ב, ועוד), או: ירא חטא (ראה סוטה מט ב; סנהדרין צז א; אבות ב ח, ועוד). ויש שנקראו יראי שמים בשם "ישראל" (ראה מכילתא משפטים יח: ובשם ישראל יכנה (ישעיה מד ה), אלו יראי שמים. אבל בהגהות הגר"א שם: אלו גרי הצדק), ואמרו: הרואה חכמי ישראל, אומר: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו (ראה ברכות נח א. וראה ערך ברכות הראיה), והרואה מלכי ישראל, אומר: ברוך שחלק מכבודו ליראיו (ברכות שם, וראה ערך הנ"ל), מה שאין כן בחכמי או מלכי אומות העולם, שמזכירם בשם "בשר ודם" (שם ושם).

וכן מצינו כמה וכמה מן התנאים והאמוראים שנשתבחו ביראת חטא (ראה עדיות ה ו בעקביא בן מהללאל; אבות ב ח בר"ש בן נתנאל; כתובות קג ב ברבן גמליאל, ועוד). ומצות עשה מדברי-קבלה (ראה ערכו) לקנא ביראי ה' להיות כמותם, שנאמר: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם (משלי כג יז. ספר חרדים מצות עשה מדברי קבלה א ז).

מצוה לכבדו

אדם ירא שמים מצוה לכבדו, שנאמר: נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד (תהלים טו ד. ראה חרדים מצות עשה מדברי קבלה א ז, וכעין זה בספר חסידים טו, והמנהיג בהקדמה). ואמרו שכבוד אדם הנודע ביראת שמים, קודם לכבוד מי שנודע בחכמה (ראה שבת לא ב^[10]), שכן אמרו: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו' (דברים י יב. שבת שם). וכן שנינו: אם אין יראה אין חכמה (רבי אלעזר בן עזריה אבות ג יז), וכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת (רבי חנינא בן דוסא אבות שם ט; אבות דרבי נתן כב א), שנאמר: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהלים קיא י. אבות דרבי נתן שם. ובמשלי ט י: תחלת חכמה יראת ה'). ומכל מקום אמרו: אם אין חכמה, אין יראה (אבות ג יז), ואין בור ירא חטא (שם ב ה; תוספתא ברכות ו כג, וירושלמי שם ט א).

תלמיד חכם שאין בו יראת שמים

אף בדין תלמידי חכמים שפטורים ממס לצורך שמירת העיר וכדומה, לפי שתורתם משמרתם, ולמדוהו מהכתוב: כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וגו' (דברים לג ג. ראה בבא בתרא ח א, ושם עוד לימודים; רמב"ם תלמוד תורה ו י; טוש"ע יו"ד רמג ב, וראה ערך מסים וארנונות וערך תלמיד חכם), כתבו ראשונים, שתלמידי חכמים המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם, הרי אלו כקלים שבציבור, ולא אמר הכתוב אלא: כל קדושיו, יצאו אלו שמחללים שם שמים, ועל כיוצא בהם נאמר: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וגו' (מיכה ג יב. יד רמה בבא בתרא שם; בית יוסף ושו"ע יו"ד שם ג). וכן בקנס שאמרו במבייש תלמיד חכם (ראה ערך בושת וערך כבוד חכמים וערך תלמיד חכם), כתבו ראשונים שאם אין מעשיו מתוקנים יותר גרוע הוא מעם-הארץ (ראה ערכו. שו"ת הרא"ש שם טו י. ובערוך השלחן יו"ד שם ד, שאסור לכבדו כלל וכלל. וראה ערך הנ"ל). וכן יש שכתבו, שאם אין בו יראת שמים אינו ראוי לכבוד (תשב"ץ א קמו, על פי שבת לא א: אי יראת ה' היא אוצרו כו', ועוד), ואין עומדים מפניו (חידושי אגדות מהרש"א שם לא ב ד"ה גברא).

במינוי דיינים

אף במינוי דיינים לבית-דין (ראה ערכו), אמרו שבכלל הדברים שצריך שיהא בכל אחד מהם הוא יראה, שנאמר: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים וגו' (שמות יח כא), ודרשו: אלו שהם יראים מן המקום בדין (רבי יהושע במכילתא יתרו ב. וראה רמב"ם סנהדרין ב ז, וראה ערך בית דין), ועוד דרשו: וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ (במדבר יא טז), בדומים לך (סנהדרין לו ב; רמב"ם שם א, וראה שם בכסף משנה), בחכמה וביראה וביחס (רמב"ם שם. וראה ערך בית דין), ואמרו שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקים כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא וכו', עושים אותו דיין בעירו (ראה סנהדרין פח ב, ותוספתא שם ז, וחגיגה ב; רמב"ם שם ח). וכן בכל המינויים שבישראל אמרו שכל מי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה, אין ממנים אותו (רמב"ם מלכים א ז. וראה ערך טובי העיר).

על מלכות או כהונה גדולה או אחד מכל המינויים שבישראל, שעוברים בירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שממלא מקום אביו ביראה, ראה ערך חזקת שררה. על אנשי מעמד שהיו במקדש, שמבררים מישראל כשרים ויראי חטא והיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות, ראה ערך מעמדות.

הנהגתו בהלכה

בכמה מקומות, כשיש מחלוקת להלכה, אמרו שירא שמים יוצא ידי שניהם (ראה ברכות לט ב בבציעת הפת, הובא בערך ברכת הפת, ושבת סא א בנעילת נעלים וקשירתם, וראה ערך הנחת תפילין, בתפילין של רש"י ורבינו תם, וערך שנים מקרא ואחד תרגום, על קריאת הפרשה עם תרגום ורש"י, ועוד), או שמחמיר על עצמו לצאת ידי ספק (ראה ערך אונאה, באונאה פחות משתות, וערך בדיקת תולעים, וערך הרחקת נזיקין, וערך חמץ. ועוד), ויש שאמרו שראוי לירא שמים לעשות כן (ראה שו"ע או"ח א ג: ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר כו', וספר חרדים בהקדמה שראוי לכל ירא ה' לזכור בלב ולהוציא בפה המצות שאפשר לו לקיימן).

הנהגתו בענייני ממון

וכן אמרו שירא שמים מקיים בעצמו מה שנאמר: וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ (תהלים טו ב), וכשגומר בלבו לקנות או להקנות - אינו חוזר בו (ראה בבא בתרא פח א, ורבינו גרשום ורשב"ם שם ד"ה רב ספרא, ומכות כד א, וריב"ן שם ד"ה רב ספרא), ומטעם זה אמרו בלוקח ירק מן השוק ובירר והניח, אפילו כל היום כולו - שלא קנה אף שגמר בלבו ליקח (ראה בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה אטו, וראה ערך מכירה) - שאם היה ירא שמים, משגמר בלבו קנה, ונתחייב במעשר (ראה בבא בתרא שם, ורבינו גרשום ורשב"ם, שפירשו לענין חיוב מעשר דמאי (ראה ערכו) אם רוצה להחזירו למוכר, ורמב"ם מעשר ה א, לענין קביעות - למעשר (ראה ערכו)).

וכן אמרו שירא שמים אינו נהנה מממון שאינו שלו, אף שהפקירו אותו הבעלים, כשיודע שלא מרצונם הפקירוהו, אבל אינו דומה לחסיד (ראה ערכו) שמוותר משלו (ראה שבת קכ א, ורש"י ד"ה הכא, וראה ערך חסיד).

הערות שוליים