מיקרופדיה תלמודית:ירושה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זכיית קרוביו של אדם שמת, בנכסיו, על פי הסדר הקבוע בתורה.

זכיית הקרובים בנכסי הירושה

מי שמת, זוכים קרוביו בנכסיו. הערך שלפנינו עוסק בגדרי זכייה זו, וסדר היורשים, והנכסים העוברים בירושה, ועוד. לעניינים מיוחדים של ירושות שונות ראה ערכים: ירושת הבכור; ירושת הבעל; ירושת היבם.

על הדינים המיוחדים לנכסים לאחר הירושה, שהיורשים עומדים במקום המוריש ונכנסים תחתיו, ראה ערך יורש (א).

צוואה וחוקי ירושה

ערך זה עוסק בירושה שהיורשים זוכים בה מאליהם בדין התורה, ולא על פי צוואה. על הפקעת הירושה על ידי צוואה, ראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק. לזכייה בנכסים על פי צוואה ראה ערכים: דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים; מתנת שכיב מרע; מתנה; מצוה לקיים דברי המת. על צוואה לשינוי חלוקת הירושה, ראה להלן: הנחלה לאחד היורשים.

על הקפידא שלא להפקיע נכסים מהיורשים על ידי צוואה, ראה להלן: העברת נחלה.

על תקנות חכמים ותקנות הקהל בדיני הירושה, שמפקיעות ירושה של תורה, ועל מנהגי המקומות או דין המלכות, שאין להם תוקף להפקיע דין ירושה של תורה, ראה להלן: הפקעתה באופנים אחרים.

גדרה

מצות עשה

מצות עשה לדון בדיני נחלות, שנאמר וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, וְאִם אֵין לוֹ בַּת וגו' (במדבר כז ח-ט. ספר המצוות לרמב"ם עשה רמח; סמ"ג עשין צו; חינוך ת).

  • יש שכתבו, שאין המצוה להניח ירושה ליורשיו, שהרי רשאי לעשות בו כרצונו בחייו, אלא שאם ציוה שלא יירשנו יורשו, אף שאין בדבריו כלום (ראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק), ביטל מצות עשה, ואם קיימו בית דין את דבריו, ביטלו מצוה זו (ראה ערך דיני ממונות: עיוות הדין. חינוך ת ותו).
  • יש סוברים שאין המצוה אלא על בית דין, אבל המוריש אינו עובר (חינוך שם, בדעת הרמב"ם).
  • ויש סוברים שאין בירושה קיום עשה או ביטולו, אלא שהדין שאמרה התורה לדון כן נמנה במנין המצוות (מנחת חינוך שסד ב, בדעת הרמב"ם).

על הלאו של הסבת נחלה משבט לשבט, שנהג בכיבוש הארץ בימי יהושע, ראה ערך הסבת נחלה. על מצוות נוספות בענין ירושת הבכור, ראה ערך ירושת הבכור.

תנאי בירושה

אף על פי שהירושה מדיני ממונות, מכל מקום האומר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו ב; טוש"ע חו"מ רפא א. וראה באריכות להלן), אף על פי שלהלכה בשאר דבר שבממון תנאו קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה), כיון שנאמר בפרשת נחלות חֻקַּת מִשְׁפָּט (במדבר כז יא), לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה (רמב"ם שם א ואישות יב ט), ויש מוסיפים שלדעתם מזה למדנו שהירושה מדיני איסור והיתר שבתורה, שאין אדם יכול להתנות עליהם לבטלם (ברכת שמואל בבא מציעא לט, בשם הגר"ח מבריסק).

ורבים מהראשונים סוברים שהירושה כשאר דבר שבממון אף לענין תנאי (ראה רי"ף כתובות פד א, ורמב"ן במלחמות וראשונים שם; רשב"ם וראשונים בבא בתרא שם), אלא שאין התנאי מועיל מטעמים אחרים, ראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק.

זהירות מעקירת הירושה

אף על פי שתיקנו חכמים כמה תקנות בענייני ירושה (ראה להלן: הפקעתה באופנים אחרים), הקפידו שלא תיעקר ירושה של תורה לגמרי, ולכן כשתיקנו כתובת בנין דכרין (ראה ערכו) - שאם היה נשוי שתי נשים ומתו בחייו, בני כל אחת נוטלים תחילה את כתובת אמן ונדונייתה, ואחר כך חולקים את הירושה (ראה כתובות נב ב, ושם צא א, ורמב"ם אישות יט, וטוש"ע אה"ע קיא) - אם אין בנכסים שיעור דינר יותר מהכתובה, שנעקרת נחלה של תורה, לא תיקנו חכמים (כתובות שם ושם; רמב"ם שם ג; שו"ע שם ב).

וכן: הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה ערכו. בבא בתרא קלג ב; רמב"ם נחלות שם יא; טוש"ע חו"מ רפב), מפני שעוקר נחלה של תורה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אין).

הזכיה נעשית מאליה

הירושה באה ליורש מאליה (בבא בתרא קמא ב), שאין אדם מזכה אותה לו, אלא מעצמה נופלת לו (רבינו גרשם בבא בתרא שם), ואין צריך לעשות מעשה קנין (ראה להלן).

ויורש אף דבר שאינו ברשותו (ראה ערכו), שאין מועיל בו קנין (ראה ערכו. רמ"ה בבא בתרא קמב ב אות לב), כגון שנגזלה ונמצאת אצל הגזלן (ראה בבא קמא קג א, ורמב"ם גזילה ח א, וטוש"ע חו"מ שסז ד, ועוד), וכן חוב שחייבים למת, אף שבמקח אינו נקנה אלא בדרכים מיוחדות (ראה ערך מעמד שלשתן וערך מכירת שטרות. ראה כתובות פד א, ובבא בתרא קמח א, ורמב"ם נחלות ג א, וטוש"ע חו"מ רעח ג, ועוד).

ואף מי שאינו בן קנין, כגון קטן - לסוברים כן - ישנו בתורת ירושה (ראה ערך קטן. נדה מד א), ויש מהאמוראים סוברים שאף עובר (ראה ערכו) יורש מטעם זה, שהירושה באה מאליה, אף שלדעתם המזכה ממון לעובר לא זכה בו (ראה ערך עובר. בבא בתרא קמא ב וקמב א).

בעל כרחו

היורש זוכה בירושתו אפילו בעל כרחו של המוריש, שציוה שלא יירשנו (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו א וב; טוש"ע חו"מ רפא א. וראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק), שאין הירושה מפני שרוצה להקנותה ליורש, אלא מאליה היא באה (רמ"ה בבא בתרא ט אות כז ולב).

ואף היורש, אפילו עומד וצווח "איני יורש", אין בדבריו כלום (רבינו תם בספר הישר (שלזינגר) לג; ראה רשב"ם בבא בתרא מט ב ד"ה וכדרבא, ושם קכד א ד"ה ואם), שקודם שבאה לידו אינו יכול להתנות עליה, ובעל כרחו נופלת לפניו (רבינו תם שם). וראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק.

ירושה מכח המוריש

כתבו ראשונים שלא פסק כוח המוריש מהממון, ומכוחו יורשים, ולפיכך אם ציוה לתתו לאחרים, אומרים בו מצוה לקיים דברי המת (ראה ערכו), ואינו דומה לממון הגר שמת בלא יורשים, שאין מצוה על הזוכים מההפקר לקיים דברי המת, לדעתם (ראה ערך הנ"ל, וערך גר. תוספות גיטין יג א ד"ה והא, בשם רבינו תם).

זמן הירושה

כשהמוריש גוסס, עדיין אין יורשיו זוכים בנכסיו (ראה ערכין יח א; ראה בבא מציעא טז א, ורש"י ד"ה משום, ורמב"ם מכירה כב ו, וטוש"ע חו"מ ריא ב), אלא לאחר מיתת המוריש (ר"י מיגש בבא בתרא קלג א; רמ"ה שם ח קלו וקלז; נמוקי יוסף שם קמז ב וקמט א), היינו לאחר גמר מיתה (ראה רמב"ן שם קלג א ד"ה השתא, ושם קמט א ד"ה הא; מרדכי בשו"ת הרא"ש פד ה: בגמר מיתה; קצות החושן רנב סק"א, וראה אבני מלואים קב סק"א, ושם קיא ס"ק יא).

  • ויש שכתבו שזמן הירושה הוא עם גמר מיתה, שאינה כמתנת שכיב מרע (ראה ערכו) שנקנית לאחר גמר מיתה, אלא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני, שזוכה השני עם גמר מיתת הראשון (ראה בבא בתרא קלז א, וערך מתנת שכיב מרע וערך מהיום ולאחר זמן), ואף היורשים אחרי אביהם זוכים בירושה מאליהם (רשב"א שם קלז א ד"ה עם, ובעוד מקומות; וראה ריטב"א שם קכט ב ד"ה וקשיא, בשם רבנן).

מהגאונים יש סוברים שמחלוקת אמוראים היא, שלאביי הירושה עם גמר מיתה, וכשנוטה למות וכבר נתייאשו ממנו, יכול הבן למכור ואינו כמקנה דבר שלא בא לעולם (ראה ערכו), ולרבא אין ירושה עד אחר גמר מיתה, ואינו יכול למכור, והלכה כרבא (ספר המקח לרב האי גאון ב ה).

בראוי ובמוחזק

היורש זוכה בין ב"מוחזק" למוריש בשעת מיתה, ובין ב"ראוי" לבא לו אחר מיתה (ראה בכורות נא ב, ובבא קמא מב ב ועוד; ראה רמב"ם נחלות ג א; ראה טוש"ע חו"מ רעח ג), כגון ממון שנפל למוריש בירושה אחרי מותו (ראה בבא בתרא קטו א, ושם קנז א ועוד; ראה רמב"ם נחלות א ג ויא ויב ויג ועוד; ראה טוש"ע חו"מ רעו א וב וה, ושם רעח ג ועוד. וראה להלן: משמוש נחלה), וכן יורש ממון שזכה בו המוריש לאחר מיתה ממקום אחר (רשב"א בבא בתרא ח ב ד"ה ומה, ראה קובץ שיעורים כתובות שיד בדעתו).

נעשה יורשו לאחר שמת

מעמד היורש בנכסים בחיי המוריש

הבן שאמר לאחר בחיי אביו: מה שאירש מאבא מכור לך, לא אמר כלום (בבא מציעא טז א; רמב"ם מכירה כב ה; טוש"ע חו"מ ריא א), שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ראה ערכו. רבינו חננאל שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין ליורש שום זכות בנכסי המוריש כשהוא בחיים (ראב"ד אישות יב ט).

ומכל מקום יש מהראשונים שכתבו שהיורש ראוי לירושה משעה שנולד, וכאילו כבר זכה בה (ראה רמ"ה בבא בתרא ח ק; רמב"ן ורא"ה ורשב"א ור"ן ורבנו קרשקש כתובות פג א), ומטעם זה אם הסתלק מחיים מהירושה ואמר "לא אירש", אין סילוקו מועיל (ראה להלן: הפקעתה בצוואה ובסילוק), לפי שכאילו זכה בה כבר לענין זה, אף על פי שלא זכה לגמרי (ראה ראשונים הנ"ל).

בעלות גמורה בירושה

מיד כשמת המוריש נעשו הנכסים של היורש, ואף אם חי אחרי המוריש שעה אחת, מוריש את הנכסים ליורשיו שלו, אף באופן שלא היו זוכים אילו היה מת לפני המוריש (ראה בבא בתרא קנז א' ושם קנח א וב, ושם קמב א וב; ראה רמב"ם נחלות א יג; ראה טוש"ע חו"מ רעו ה).

ומיד כשמת המוריש זכה היורש בנכסים למכרם או לתתם במתנה (ראה תוספות שם קכו ב ד"ה לא; טור חו"מ רעח), אפילו לא באו לידו (שו"ת אבקת רוכל צה), ואינו יכול להסתלק מהם אלא בלשון מתנה או הפקר (טור שם; סמ"ע שם ס"ק כז).

סדר נחלות

הקרוב קרוב קודם

הקרוב קרוב קודם לירש, שנאמר וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ (במדבר כז יא. בבא בתרא קח ב, ושם קי ב).

ולא רק קרוב ממש יורש, אלא קרוב למת שאין קרוב יותר ממנו, אף על פי שהוא רחוק ביותר (ראה להלן: משמוש נחלה), ואין לך אדם מישראל שאין לו יורשים (בבא קמא קט א; רמב"ם נחלות א ג) - חוץ מגר שנתגייר, ולא הניח זרע שנולד לו אחרי גרותו (בבא קמא שם, וראה ערך גר: מת ואין לו יורשים) - שאם אין לו למת בן או בת או אח, יש לו קרוב עד יעקב אבינו, שהקרוב קרוב יורש (רש"י שם ד"ה וכי).

שלשה כללים בסדר הירושה

שלשה כללים נתנו ראשונים בסדר הירושה (רמב"ם נחלות א א וב, ובפירוש המשניות בבא בתרא ח ב):

  • כשמת אדם יורשים אותו בניו, ואם אין לו בנים יורשו אביו (רמב"ם שם).
  • כל הראוי לירש, אם אינו קיים רואים אותו כאילו הוא המוריש, ויורשים אותו יורשיו (ראה להלן: משמוש נחלה. רמב"ם שם). זה הכלל, כל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמים, כגון הבן, שהוא קודם לבת (ראה להלן), אם מת, אף יוצאי ירכו קודמים לבת בירושה, ואין הבת יורשת אף על פי שהיא קרובה למת יותר (בבא בתרא קטו א, ורשב"ם ד"ה כל; רמב"ם שם ג; ראה טוש"ע חו"מ רעו א וב).
  • הזכרים קודמים לנקבות, כשקרבתם למת שוה (ראה בבא בתרא קיג ב; רמב"ם שם א וב; ראה טוש"ע חו"מ רעו א), ובאים כולם לרשת מכח אחד (ראה להלן).

סדר הנחלות להלכה

נמצא שסדר נחלות - להלכה - כך הוא (ראה בבא בתרא קח ב, ושם קטו א, ושם קטז א וב, ורשב"ם שם, ותוספתא בבא בתרא ז א; רמב"ם נחלות א א וג; טוש"ע חו"מ רעו א):

א) בן קודם לבת ולכל היורשים, ולפיכך מי שמת, בין איש ובין אשה, אם הניח בן, הבן יורש את הכל, ואף אם אינו בעולם, אבל יש לו זרע, אפילו בת בת בת בנו עד סוף העולם היא יורשת הכל.

ב) אם אין בן ולא זרע הבן, בת המת יורשת הכל, ואף אם אינה בעולם אבל יש לה זרע, זרע הבת יורש הכל.

ג) אין למת בנים ובנות, ולא זרע הבן ולא זרע הבת, יורשו אביו.

ד) אין האב קיים, אחי המת או זרעם, יורשים אותו, שהם זרעו של האב.

ה) אין לו אח ולא זרע האח, יורשת אחות המת או זרעה.

ו) אין לו אח ואחות ולא זרעם, יורשו אבי אביו.

ז) לא היה אבי האב קיים, יורשים אותו אחי אביו או זרעם, שהם זרעו של אבי האב.

ח) אין אחים לאביו ולא זרע מהם, חוזרת הירושה לאחות אביו או לזרעה עד סוף כל הדורות.

ט) אין אבי האב קיים, ולא אחי האב ולא אחיותיו ולא זרעם, חוזרת הירושה לאבי אבי האב, או לזרעו עד סוף כל הדורות.

ועל דרך זו הולך ועולה עד ראש כל הדורות, ולפיכך אין לך אדם מישראל שאין לו יורש (ראה בבא קמא קט א; רמב"ם שם). מקורות סדר זה וכלליו, ופרטים מסויימים השנויים במחלוקת, יבוארו להלן.

משפחת האב ולא האם

אין ירושה אלא למשפחת האב, אבל האם אינה יורשת את בנה, להלכה, וכן אחים מן האם אינם יורשים זה את זה (ראה בבא בתרא קח א; רמב"ם נחלות א ב וו; טוש"ע חו"מ רעו ד), שמשפחת האם אינה קרויה משפחה (בבא בתרא קי ב; רמב"ם וטוש"ע שם), שנאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב. בבא בתרא קט ב).

אבל הבן יורש את אמו (בבא בתרא קח א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם), וכן יורש את קרובי אמו אם מתה לפניהם והיא היורשת (ראה בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם א וה), שהרי בא לרשת מכח האם (רשב"ם שם ד"ה ה"ג).

על הסוברים שהאם יורשת את בנה ראה להלן.

אשה בירושת בעלה

אשה אינה יורשת את בעלה (בבא בתרא קח א, ושם קיא ב; רמב"ם נחלות א ח), אבל אם היתה קרובתו וראויה לירשו, אין כוחה נגרע במה שהיא אשתו (מגיד משנה נחלות שם).

זכרים קודמים לנקבות

אף בשאר יורשים הזכרים קודמים לנקבות, ואין הנקבות יורשות במקום זכרים (ראה בבא בתרא קיג ב; רמב"ם נחלות א א וב; ראה טוש"ע חו"מ רעו א), כשקורבתן למת שוה לשל הזכרים (רמב"ם בפירוש המשניות בבא בתרא ח ב).

במה דברים אמורים, כשכולם באים לירש מכח אחד (רמ"ה בבא בתרא ח אות לו), כגון בן ובת של המת הבאים לירש מכח האב, או אחיו ואחותו הבאים לירש מכח האח, אבל אם באים משני כוחות, כגון שהיו לאדם שני בנים ומתו בחייו, ואחד הניח בן והאחר בת, שבן הבן בא לירש מכח אביו, ובת הבן באה לירש מכח הבן השני שהוא אביה, שניהם יורשים בשוה, ואין הבן קודם לבת (ראה בבא בתרא קטז ב, ורשב"ם קיג ב ד"ה אף ירושה שניה; רמב"ם נחלות א ה; טוש"ע חו"מ רעו ג).

הבן והבת בירושת האם

הבן יורש אף את אמו[2], וכן הבת במקום שאין בן (ראה בבא בתרא קח א, ושם ט ב, ושם קיא א, ושם קכב ב; רמב"ם נחלות א ג; טוש"ע חו"מ רעו ד).

ונחלקו תנאים:

  • רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי אלעזר ב"ר יוסי אמרו משום רבי זכריה בן הקצב, שאחד הבן ואחד הבת שוים בנכסי האם, שאם יש לאם בן ובת - שניהם חולקים בשוה (בבא בתרא קיא א, ורשב"ם ד"ה שוין וד"ה כרבי זכריה), מפני שהבן שיורש את אמו לא למדנוהו אלא בקל וחומר מבת, ודין הוא שיהא שוה לה (בבא בתרא שם, ורבינו גרשם שם). ולדעה זו הבן והבת שוים אף בירושת אחי האם (ראה בבא בתרא קטו א).
  • וחכמים סוברים שהבן קודם לבת אף בנכסי האם (בבא בתרא שם, ושם קטו א).

מהאמוראים יש אומרים שהלכה כרבי זכריה בן הקצב, ויש אומרים שהלכה כחכמים (שם קיא א). להלכה נפסק שהבן קודם לבת אף בנכסי האם (רמב"ם נחלות א א וג; טוש"ע חו"מ רעו ד).

ירושת האב את בנו ואת בתו

כמה דרשות נאמרו בירושת האב את בנו (בבא בתרא קח ב וקט א), ויש מן הראשונים שכתבו שירושת האב "קבלה" היא (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) בבא בתרא ח א, וראה נחלות א ב. וראה אבן עזרא במדבר שם יא).

האב יורש את בתו, כדרך שיורש את בנו (ראה בבא בתרא קלב ב, ורשב"ם ד"ה דאמר; ראה רמב"ם נחלות א ג), וסברא היא, שאין כח לאב בנכסי הבן יותר מבנכסי הבת (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם קח א). וכן בשאר ירושות יורשים את הנקבות כדרך שיורשים את הזכרים, כגון אח שיורש את אחותו כדרך שיורש את אחיו (ראה רמב"ם שם).

ירושת האם את בנה

האם, נחלקו בה אם יורשת היא את בנה ואת בתה: רבי יהודה ברבי שמעון אומר שהאשה יורשת את בנה דבר תורה (בבא בתרא קיד ב); וחכמים סוברים שאין האם יורשת את בנה (שם קח א, וראה קטו א), והוא הדין לבן שאינו מוריש לאמו (רבינו גרשם ור"י מיגש שם).

להלכה אין האם יורשת את בנה (רמב"ם נחלות א ב; טוש"ע חו"מ רעו ד. ועוד).

כתבו ראשונים שאף לרבי יהודה ברבי שמעון אין האם יורשת את בנה אלא במקום שאין אב, אבל כשאביו קיים הוא קודם (רשב"ם בבא בתרא קיד ב ד"ה יורשת); ויש סוברים שמודה רבי יהודה ברבי שמעון שקרובי האב קודמים לאם, ולא אמר שהאם יורשת אלא בגיורת, שיורשת את בנה שאין לו יורשים אחרים (ר"י ורבינו תם בתוספות שם ד"ה אף).

ירושת האחים

ירושת האחים - כשמת אחיהם בלא זרע, ואין אביהם קיים - מפורשת בתורה (במדבר כז ט), והיינו אחים מן האב, אבל אחים מן האם בלבד אינם יורשים (בבא בתרא קח א; רמב"ם נחלות א ו; טוש"ע חו"מ רעו א וד).

ירושת אבי האב

אבי האב שיורש את נכדו כשאין האב קיים (ראה לעיל: סדר הנחלות להלכה), יש מהאמוראים שסברו שקודם הוא אף לאחי המת, שהרי האב קודם לכל יוצאי ירכו (רבא בבבא בתרא קטז ב), ובני בנים הרי הם כבנים (ראה ערך בן: בני בנים), ונמצא שהנכד כבנו, והאב קודם לאחים (רשב"ם ד"ה אבי האב), ונדחו דבריהם, שהרי כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמים, ואילו היה אבי המת קיים, היה קודם לאבי האב, ועכשיו האחים, שהם יוצאי ירכו, קודמים (מסקנת הגמרא בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות א ג; טוש"ע חו"מ רעו א).

ירושת אחי האב

ירושת אחי אביו של המת - במקום שאין לו בנים ובנות ואחים ואחיות ולא אב ולא אבי האב (ראה לעיל: סדר הנחלות להלכה) - מפורשת בתורה (במדבר כז י), ודוקא כשאין אבי האב קיים, אבל אם אבי האב קיים הוא קודם, שהאב קודם לכל יוצאי ירכו (בבא בתרא קטז א).

מעמד היורשים הבאים כשיש יורש קודם

היורש שאינו זוכה בנכסי ירושתו מאיזה טעם, יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף היורש הבא אחריו בסדר הירושה אינו יורש במקומו (שו"ת הרשב"א ד כב; חידושי רבנו חיים הלוי תרומות ח ד, וקובץ הערות מ, ואבני נזר יו"ד שיב סא-סג בדעת הרמב"ם), לפי שהיורשים הבאים חשובים כנכרים גמורים אצל ירושה זו (רשב"א שם), ואף שהיורש המוקדם אינו זוכה בירושה, לא בטל ממנו כח ירושתו, ושאר היורשים כנכרים הם חשובים (רבינו חיים הלוי וקובץ הערות שם).

ויש שנראה מדבריהם שכשאין היורש הראשון זוכה, זוכה הבא אחריו בסדר הירושה, ולכן הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב, אם אין לגזלן אחים, משלם הוא קרן וחומש לאחי אביו (רש"י בבא קמא קח ב ד"ה הרי זה, וטור חו"מ שסז, וקובץ הערות שם בדעתם).

משמוש נחלה

כל היורשים שמתו בחיי מורישם, עומדים יורשיהם במקומם לזכות בירושת המוריש הראשון, וירושה זו של יורשי יורשים על ידי היורשים שבקבר, קרויה "משמוש נחלה". יוצאים מכלל זה בן היורש את אמו ובעל היורש את אשתו, כפי שיבואר.

ירושה בקבר ומקור הדין

כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמים, כגון בן שקודם לבת בנחלה (ראה לעיל: סדר נחלות), אם אין הבן קיים כשמת האב, בן הבן יורש את זקנו והוא קודם לבתו של המת, וכן בת הבן, במקום שאין בן לבן, או בן בת הבן, או בת בת הבן, וכל זרעו עד סוף דור אחרון, כולם קודמים לבתו של המת, שנאמר וּבֵן אֵין לוֹ (במדבר כז ח), ודורשים: אין לו, עיין עליו אם יש לו בן, או הבא מכוחו של בן (בבא בתרא קטו א, ורשב"ם שם; רמב"ם נחלות א ג; ראה טוש"ע חו"מ רעו א וב).

וכן בת המת שקודמת לאחי המת, יוצאי ירכה קודמים (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר וְאִם אֵין לוֹ בַּת (במדבר שם ט), עיין עליו אם יש לו בת כלל, וכל שיש שם יוצאי ירכה הרי "עובר ירך אמו הוא" (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם ד"ה עיין), או: עיין עליה, על הבת אם יש לה בת או בת הבת (נמוקי יוסף שם). וכן אחי המת שקודמים לאחי האב, יוצאי ירכם קודמים לאחי האב (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). והוא הדין לכל הקודם בנחלה, בית דין מוזהרים לחפש את הבאים מכוחו לתת להם את נחלתו (רבינו גרשם [לייטנר] שם).

הירושה ממשמשת והולכת

מי שמת בלא זרע, ואין אביו וזרעו קיימים, יורשו אבי אביו (בבא בתרא קטז א וב; רמב"ם נחלות א ג; טוש"ע חו"מ רעו א), ואם אין אבי אביו וזרעו קיימים, יורשו אבי אבי אביו עד ראש כל הדורות, וכל הקודם מהם בנחלה יוצאי ירכו קודמים ליורשים שאחריו, והנחלה ממשמשת והולכת עד ראובן (בבא בתרא קטו ב, ורשב"ם ד"ה נחלה; רמב"ם וטוש"ע שם).

יש מפרשים שהמשמוש הוא למעלה, שממשמשים ומחזרים על קרובי אבותיו (רשב"ם שם). ויש מפרשים שהמשמוש הוא למטה, שצריך למשמש בכל קרוב אם יש לו זרע (ריטב"א שם; רבנו יונה שם). ויש מפרשים שזכיית היורש בנכסי הירושה קרויה "משמוש" (ראה חינוך ת). ובראשונים מצינו שהשתמשו בלשון "משמוש נחלה" במובן של ירושת יורשי יורשים, כשהיורש הראשון בקבר (ראה תוספות קח א ד"ה ואחין, ורמב"ן וריטב"א שם, ועוד הרבה מקומות).

לא אמרו שהנחלה ממשמשת והולכת עד יעקב, לפי שמסורת בידינו שאין שבט כלה מישראל (בבא בתרא קטו ב), ונקטו ראובן מפני שהוא שבט ראשון (רשב"ם ד"ה אמר).

מקור דין משמוש וטעמו

מקור הדין של משמוש נחלה, כתבו ראשונים שכשם שאנו אומרים "עיין עליו" למטה אם לא כלה זרעו, כך אומרים עיין עליו למעלה, להעביר את הירושה ליורשי האב (רשב"ם קטו ב ד"ה הא כיצד). ויש סוברים שלמדים מירושת אחי האב האמורה בתורה, שהיא על ידי משמוש מן האב (ר"י בתוספות קח ב ד"ה יכול (הב')).

בטעם הדין שכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמים, ביארו גאונים וראשונים, לפי שהירושה של הבן היא, ואף על פי שמת, יורש את אביו בקבר ומוריש לבתו (בעל הלכות גדולות נחלות), וכאילו הוא המוריש (רמב"ם בפירוש המשניות בבא בתרא ח ב). ויש מבארים, שבת הבן עומדת במקום אביה, והרי היא כבן עצמו לענין הירושה (רבנו יונה בבא בתרא קטו ב, ושם וקטז א, ושם קכה ב; ריטב"א יבמות כב ב ד"ה מאי).

חלוקת הירושה שעל ידי משמוש

חלוקת הירושה בין היורשים על ידי משמוש נחלה, אינה על פי מספרם, אלא על פי החלוקה שבין היורשים הראשונים, כגון שהיו לו כמה בנים ומת אחד מהם בחייו, זרע הבן נוטל את חלק אביו עם שאר דודיו (ראה בבא בתרא קטז ב; ראה רמב"ם וטוש"ע דלהלן).

וכן אם היו לו שני בנים ומתו בחייו, והניח אחד מהם שלשה בנים, והשני הניח בת אחת, שלשת בני בנו יורשים חצי הנחלה ובת בנו השני יורשת החצי השני (רמב"ם נחלות א ה; טוש"ע חו"מ רעו ג), וכן לענין חלק בכורה, שדין הבכור ליטול בנכסי אביו פי שנים (ראה ערך ירושת הבכור), אם מת הבכור בחיי אביו, נוטל בנו או בתו את חלק הבכורה של אביו (ראה בבא בתרא שם, ורמב"ם שם ב ז, וטוש"ע שם רעז טו).

ירושות שאין בהן משמוש

שתי ירושות אין נוהג בהן "משמוש נחלה":

א) על הבעל שיורש את אשתו, ואף על פי כן אם מת בחייה, אינו יורש אותה כשהוא בקבר, וכן אם מתה בחייו ומתו מורישיה אחריה, אינו יורש אותה כשהיא בקבר, לזכות בירושת מורישיה, ראה ערך ירושת הבעל.

ב) הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר, להנחיל לאחיו מן האב (בבא בתרא קיד ב, ועוד; רמב"ם נחלות א יג; טוש"ע חו"מ רעו ה), אלא תחזור ירושת האם למשפחת בית אביה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). אבל אם יש לו בן, בן הבן יורשה (ראה בבא בתרא קטו א; רמב"ם נחלות א יג; רשב"א בהשמטות לדף קנח א; טוש"ע חו"מ רעו ה), ויפה כח הבן בזה מכח הבעל, לפי שבני הבעל שאינם קרובי אשתו אין בהם משמוש, אבל הבן אף בניו באים מכח אמו, ונחלת האם ממשמשת לזרעה אפילו עד מאה דורות (שו"ת רשב"א ב לא).

ירושת האם כשהיא בקבר

הבן יורש את אמו כשהיא בקבר, ונפלו לה נכסים לאחר מותה מאביה או משאר מורישיה (בבא בתרא קח א, ושם קטו א; רמב"ם נחלות א ג; טוש"ע חו"מ רעו א), וכן יורש את כל קרובי אמו (ראה רמב"ם וטוש"ע שם), ואם מת אחר כך, מנחיל את ירושתו לאחיו מן האב (ראה בבא בתרא קנח ב, ושם קנט ב; רמב"ן ורשב"א שם קיד ב).

חי שעה אחת אחר אמו

מתה האם, ואחר כך מת הבן, אפילו היה תינוק בן יום אחד, נוחל את נכסי האם להנחילם לאחיו מן האב (נדה מד א; רמב"ם נחלות א יג; טוש"ע חו"מ רעו ה), ואפילו לא חי אלא שעה אחת אחר אמו (רמב"ם וטוש"ע שם). ואין זו ירושה בקבר, אלא מחיים, שזכה מחיים בכל הזכויות של אמו, ומורישן לקרוביו (אור שמח שם).

ירושת בן הבן, אם היא מכח אבי אביו

בן הבן היורש את זקנו, דנו בתלמוד אם ירושתו היא מכח זקנו, שהבנים במקום אבי האב, או שיורש מכח אביו (בבא בתרא קנט א), ונפקא מינה אם יכול בעל חוב של האב לגבות מירושת אבי האב (ראה שם ב), וכן בבן שמכר נכסי אביו בחיי אביו, לכשיירשם, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב, אם יכול בנו של המוכר להוציא מיד הלקוחות (בבא בתרא שם א, ראה בראשונים פירושים שונים).

להלכה פסקו הרבה ראשונים שהנכד יורש מכח אבי אביו (רב האי גאון, הובא בטור חו"מ ריא; רמב"ם מכירה כב ז; ראב"ד, הובא ברשב"א בבא בתרא קנט ב ד"ה כתב; רשב"א שם, ובשו"ת ב ע; שו"ת הרא"ש יז י; טוש"ע חו"מ ריא ג וד, ועוד), ויש פוסקים שיורש מכח אביו (ראב"ן בבא בתרא קנט א; ראה שו"ת הרשב"א ב כז, מר"י ב"ר אליקים).

ירושת חלק בכורה לבנו של הבכור

בן בכור שמכר בחיי אביו את חלק הבכורה שיש לו לרשת מאביו, ומת בחיי אביו, ואחר כך מת אביו, בנו של הבכור מוציא מיד הלקוחות (בבא בתרא קנט א; שו"ת הרשב"א ב ע; שו"ת הרא"ש יז י, ועוד)[3], ואף על פי שאם בא לרשת "מכח אבוה דאבא", איך יירש חלק בכורה, הלא אינו בכור של זקנו, מכל מקום יכול לומר "מכח אבי אבא אני בא, ובמקום אבי אני עומד" (בבא בתרא שם). ופירשו ראשונים, שמגזירת הכתוב נוטל חלק בכורה כאילו הוא עצמו בכור (רשב"ם שם ד"ה דלמא).

ויש מהראשונים מפרשים, שהנכד חשוב כאילו הוא בנו הבכור של הזקן (רמ"ה ט אות קע; ראה רבנו יונה קטז א, ושם קיח ב, ושם קכה ב (עמוד תמו) תירוץ ב'; ריטב"א קנט א), שהתורה זיכתה לו את בכורתו של אביו (ריטב"א שם).

הראויים לירושה

תינוק בן יום נוחל ומנחיל

תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל - ואפילו בן שעה אחת (רמ"ה בבא בתרא ט אות כח) - ואפילו מת מיד, הואיל וחי לאחר מיתת מורישו (נדה מד א; ראה רמב"ם נחלות א יג; ראה טוש"ע חו"מ רעו ה). על נפל (ראה ערכו) ראה להלן.

עובר

עובר (ראה ערכו וערך דבר שלא בא לעולם) במעי אמו, נחלקו תנאים אם זוכה בירושה בעודו עובר[4]:

  • רבי יוסי סובר שהוא יורש, ולפיכך כהן שמת והניח את אשתו מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני שלעובר יש חלק בהם, ואין לעובר כח להאכיל בתרומה (ראה יבמות סז א, ובבא בתרא קמא ב, ורש"י שם ד"ה והניחה), והעיד רבי יוסי כן מפי שמעיה ואבטליון, וכן סובר רבי שמעון בן יוחאי (ראה יבמות שם).

וכן גר שמת בלא יורשים וזכו ישראל בנכסיו, אם שמעו שהיתה אשתו מעוברת, חייבים להחזיר, ואף אם הפילה, אין חזקתם שהחזיקו בעוד העובר קיים מועילה (בבא בתרא קמב א), לפי שהעובר זוכה בירושה (רב ששת ואביי בבא בתרא שם, וראה שם שרבא מפרש באופן אחר).

בטעמם, נחלקו אמוראים: יש סוברים שעובר הוא בר זכייה בממון (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: לדבר שלא בא לעולם, וראה ערך עובר. רב ששת שם), ויש סוברים שאף אם המזכה לעובר לא קנה, מכל מקום יורש, לפי שהירושה באה מאליה (בבא בתרא קמא ב, ואביי שם קמב א), ויש לה כח לתפוס אף במקום שאין קנין (רשב"ם שם קמא ב ד"ה ומשני).

  • לדעת חכמים, כהן שמת והניח את אשתו מעוברת, אם יש לו בנים, אוכלים עבדיו בתרומה משום הבנים, ואם אין לו בנים, אוכלים משום אחיו, ואם אין לו אחים, אוכלים משום המשפחה כולה (רב יהודה אמר שמואל ביבמות שם), שכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב בירושת הכהן (רש"י שם ד"ה בשביל), והעובר אינו יורש, שהמזכה לעובר לא קנה (ראה יבמות שם).

ויש סוברים בדעת אמוראים שחולקים, שאף לחכמים העובר יורש, ולא נחלקו אלא כשיש לו בנים אחרים, שלדעת חכמים אין חוששים לחלקו של העובר לפי שמחצה מן העוברים נקבות, ומיעוט מפילות, ולמיעוט של עוברים זכרים אין חוששים (ראה רב ששת בנדה מד א, וראה ערך עובר וערך רוב. תוספות יבמות שם ד"ה אוכלין, ובבא בתרא שם ד"ה בן, ונדה שם ד"ה אמר, ועוד).

וכן יש סוברים בדעת רבא, שכשם שהמזכה לעובר לא קנה, לסוברים כן (ראה ערך דבר שלא בא לעולם וערך עובר), כך אין העובר יורש (רמ"ה ורבנו יונה ורמב"ן בבא בתרא שם, ועוד), ויש סוברים שאף רבא מודה שבירושה, שהיא באה מאליה, אפשר שהעובר זוכה (רא"ש יבמות שם).

  • בירושלמי יש מחלקים, שכל הקרובים אינם יורשים, אבל בנו יורשו אף בעודו עובר (ירושלמי יבמות ד א לרבי אלעזר, לפירוש קרבן העדה שם), כדרך שאמרו במזכה לעובר, שאף אם לא זכה, המזכה לעובר שהוא בנו זוכה, לסוברים כן (ראה ירושלמי שם), לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו (חתם סופר בבא בתרא קמא ב).

אף להלכה נחלקו הפוסקים:

  • יש פוסקים שהעובר יורש (ריב"ם בתוספות בבא בתרא קמב ב ד"ה והלכתא; לחם משנה זכיה ומתנה ב יח, ובאור הגר"א חו"מ רעה ס"ק כט, ושם רי סק"י, ועוד, בדעת הרמב"ם; רא"ש יבמות שם; רבנו יונה בבא בתרא שם; טור חו"מ רי, בשם ראב"ד ורא"ש, וביו"ד שלא; ים של שלמה יבמות ז ו), שהלכה כרבי יוסי, כיון שמסתבר טעמו (רבנו יונה שם), או שאף חכמים מודים שהעובר יורש (רא"ש שם), שהירושה באה מאליה (ריב"ם שם. וראה רא"ש שם), ואף המזכה לעובר שהוא בנו - קונה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וכל שכן בירושה הבאה מאליה שיורש אפילו אינו בנו (ראה רא"ש שם ורבנו יונה שם), שהרי בר קנין הוא (נתיבות המשפט רי סק"ב).
  • ויש פוסקים שאינו יורש (רבינו חננאל, הובא בטור חו"מ שם; רי"ף יבמות שם; ר"י מיגש בבא בתרא שם; רמב"ם בפירוש המשניות יבמות ונדה שם, וש"ך חו"מ רי סק"א בדעת הרמב"ם תרומות שם; רמ"ה בבא בתרא שם, הובא בטור שם; ועוד), שאין לו קנין (רי"ף ורמב"ם שם), שהלכה כחכמים, שהם רבים, והלכה כרבים (ר"י מיגש שם, וראה ערך הלכה), והמזכה לעובר לא קנה, והלכה כרבא שסובר, לדעתם, שאין לחלק בין זכייה לירושה (השלמה ורמ"ה ורמב"ן ורשב"א שם וריטב"א יבמות שם).
  • ויש שנראה מדבריהם שעובר יורש מתקנת חכמים (מאירי יבמות שם), שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומן הסתם כך דעתו של מת (מאירי שם).

נולד אחר מיתת אביו

בן שנולד לאחר מיתת אביו - יורשו (ראה בבא בתרא קמב א וב), אף לסוברים שאין העובר יורש במעי אמו (ראה לעיל. ראה רש"י יבמות סז א ד"ה בשביל, ותוספות שם ד"ה אוכלין; ראה רשב"ם בבא בתרא שם א ד"ה ורבא וד"ה איכא בינייהו; ראה רמב"ם זכיה ומתנה ב יח, ונחלות ב ה).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו זוכה בירושתו אלא מכאן ולהבא, ולא למפרע משעת מיתת אביו (רמ"ה בבא בתרא ט אות כט).
  • ויש סוברים שזוכה במעשי ידי עבדי הירושה משעת מיתת מורישו (תוספות יבמות סז א ד"ה אוכלין), וכתבו אחרונים שלדעתם זוכה למפרע משעת מיתת המוריש (קהילות יעקב גיטין כ), וחלקו תלוי ועומד עד שיוולד (נתיבות המשפט קי סק"א).

נפל

נפל (ראה ערכו) אין לו נחלה (ראה נדה נז א, ור"ש אהלות סוף טז), וכן שנינו: בן שמונה חי - שנולד בחודש השמיני לעיבורה, שאינו בן קיימא (ראה ערך נפל)[5] - אינו נוחל ואינו מנחיל (תוספתא שבת טז ד, הובאה ברמב"ן ובר"ן בבא בתרא קמב א), וכן כתבו ראשונים שנפל חשוב אף בחייו כמת (שו"ת הרשב"א המיוחסות ח; ראה טוש"ע חו"מ רעו ה. וראה חידושי רבנו חיים הלוי תרומות ח ד ד"ה אלא, בדעת הראב"ד נחלות א יג), ואפילו ספק נפל (ראה ערך נפל) אינו יורש, שאין ספק מוציא מידי ודאי (ראה ערכו. ראב"ד שם; רשב"א שם).

ויש מהראשונים שכתבו שאפילו לא כלו חדשיו ומת בן יומו, נוחל את אמו ומנחיל ליורשיו, הואיל וחי אחרי אמו אפילו שעה אחת (רמב"ם נחלות שם), ונחלקו בדעתם:

  • יש מפרשים בולד שנגמרו שערו וצפרניו, שמן התורה דינו כולד גמור, וחכמים החמירו לדונו כספק נפל, ולענין ירושה לא רצו לשנות מדין תורה (מגיד משנה יבום וחליצה א ה); ויש מפרשים שאין ידוע אם כלו חדשיו (שו"ת הרדב"ז ב תתלא; חזון איש אה"ע קטו סק"ה; ערוך השלחן חו"מ שם), שמסתמא לא נולד קודם זמנו (חזון איש שם).
  • יש סוברים שאפילו נפל גמור יורש, כל שחי אחרי המוריש (ראש אפרים ג ג; שו"ת משכנות יעקב אה"ע מ; אבני נזר אה"ע רז), לפי שבירושה דורשים "עיין עליו", וכל שיצא לאויר העולם חי, בכלל "עיין עליו" הוא (ראש אפרים שם. וראה ערך נפל, וערך יבם; יבמה); ויש מבארים שלדעתם אפילו עובר שמת במעי אמו יורש (ראה לעיל), ונפל אינו גרוע מעובר (אור שמח נחלות שם ומקדש דוד בבא בתרא כט).
  • ויש סוברים שאמנם נפל אינו בר זכיית ממון, ואף על פי כן שם יורש יש לו, ובעת חיותו עומדת הירושה ברשותו אף על פי שאין לו בה זכיית ממון, ודי בזה להסב את הנחלה ליורשיו מן האב (חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם שם, וראה גליונות חזון איש שם).

מת

המת (ראה ערכו), מנחיל ליורשיו מותר מעות שגבו לצורך תכריכיו וקבורתו (שקלים ב ה, וסנהדרין מח א; רמב"ם מתנות עניים ט יח; טוש"ע יו"ד שנו א), כשהיה עני והוצרכו לגבות עבורו, לפי שיש לו זכייה בקברו לכך, לסוברים כן (ראה ערך מת), ומנחילם ליורשיו (רשב"א בבא בתרא ח ב, ובשו"ת א שעה; ראבי"ה תקצב, הובא במרדכי כתובות קעו).

וכן יורש בקבר את מורישו שמת אחריו, להנחיל ליורשיו, למבארים כן ענין "משמוש נחלה" (ראה לעיל: משמוש נחלה).

גוסס

הגוסס (ראה ערכו) הרי הוא כחי, ונוחל ומנחיל (שמחות א א; ראה בבא בתרא קכז ב, ורשב"ם ד"ה בנכסים; ראה טור חו"מ רעז טז; ראה רמ"א חו"מ רעט א), שאם מתה אמו כשהיה גוסס, ומת אחריה, מנחיל את נכסי אמו לאחיו מן האב, שאילו מת לפניה לא היה יורש את אמו בקבר להנחיל להם (בבא בתרא קיד ב, ורמב"ם נחלות א יג, וטוש"ע חו"מ רעו ה. נחלת יעקב שמחות שם).

ואף לסוברים שאינו בר הקנאה לאחרים (ראה ערך גוסס: בגרושין וקנינים), הרי זה מפני שאין מעשה שלו חשוב מעשה, אבל ירושה באה מאליה (רבנו יואל בראבי"ה תתקלג, וראה ערך הנ"ל, שם).

ממזר

כל הקרובים בעבירה יורשים ככשרים (רמב"ם נחלות א ז; טוש"ע חו"מ רעו ו), כגון שהיה לו בן או אח ממזר (ראה ערכו. ראה יבמות כב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי הוא בנו ואחיו לכל דבר (ראה ערך יחס וערך אב: היחס, וערך אח: אח פסול. תוספות יבמות שם ד"ה בן, ובבא בתרא קטו א ד"ה בן). וכן מוריש הממזר לקרוביו (תוספתא בבא בתרא ז א).

בנו מפנויה ומשפחה ומנכרית

בנו של אדם מן הפנויה - יורשו (תוספות גיטין מג א ד"ה ואי אמרת)[6], וקודם לבתו מן הנשואה (שו"ת רדב"ז ד אלף קצ), אבל בנו משפחה ומנכרית אינו יורשו, שלהלכה אינו חשוב כבנו (ראה ערך יחס. ראה יבמות כב א וב; רמב"ם נחלות א ז; טוש"ע חו"מ רעו ו).

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום (ראה ערכו) - שמקום זכרותו או נקבותו מכוסה בעור, ואין ידוע אם זכר או נקבה - אם אין שם יורש אלא הוא, הרי זה יורש את הכל (בבא בתרא קמ ב; רמב"ם נחלות ה א; טוש"ע חו"מ רפ ז), בין אם הוא זכר, ובין אם הוא נקבה, ואף לסוברים שבריה בפני עצמה הוא (ראה ערך טומטום: מהותו), לפי שהוא בכלל מה שדרשו: ובן אין לו, עיין עליו (ראה לעיל: משמוש נחלה), או לפי שאנו קוראים בו לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ (במדבר שם יא. רשב"ם שם ד"ה יורש. וראה תוספות שם).

אנדרוגינוס (ראה ערכו) - שיש לו זכרות וגם נקבות - נוחל כל הנחלות (ביכורים ד ד; רמב"ם נחלות ה א; טוש"ע חו"מ רפ ז), אף לסוברים שבריה בפני עצמה הוא (טור שם), שאף הוא בכלל "עיין עליו" (בית יוסף שם).

מומר

מומר (ראה ערכו) נחלקו בדינו לענין ירושה:

  • יש שכתבו שאין מומר יורש (תשובות רב נטרונאי גאון שסט, הובאה בשו"ת הרשב"א ז רצב; רבינו חננאל במרדכי קידושין תצב; אבני מלואים קנז בדעת הסוברים שמומר אינו זוקק ליבום, ראה ערך יבם; יבמה), שאין יורש אלא זרע המתייחס אחריו, ונקראת משפחת אביו על שמו, אבל מומר מעביר נחלה מאומה לאומה, ואין עושים כן (רב נטרונאי גאון שם), שהוא כבן עם אחר, ואינו קרוי בנו (אור זרוע בבא בתרא קג).

ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שמן התורה אינו יורש (פסקי ריקאנטי שמב; תרומת הדשן שמט; ראה שו"ת הרשב"א שם; ועוד רבים); ויש סוברים שקנס הוא (שו"ת הרא"ש יז י; שו"ת מהרש"ך א קלו).

יש שכתבו שאף אינו מוריש ליורשיו מישראל (רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון בספר בשר על גבי גחלים עמוד 64 (אוצר הגאונים קדושין פו)); ויש סוברים שמכל מקום מוריש ליורשיו מישראל (ראבי"ה בשו"ת מהר"ם [פראג] תתקכח - ט; ראה שו"ת מהר"ח אור זרוע רכד), שאין טעם לקנסם (ראבי"ה שם).

  • ורבים מהגאונים ומהראשונים סוברים שמומר יורש מן התורה (רב האי גאון בתשובות הגאונים הרכבי שלב; האשכול (רצב"א) ג בשם גאון; רמב"ם נחלות ו יב; סמ"ג עשין צו; תשובות הרמב"ן ב; רא"ש קדושין א כב, ובשו"ת יז י; החינוך ת; ריטב"א יבמות סב א בשם גאונים; תשב"ץ א סא; טוש"ע חו"מ רפג ב, ועוד), ומוריש לאחרים (רב האי גאון בתשובות הגאונים אסף [ירושלים תרפ"ז] יט; תשובות רש"י קעד; ראבי"ה שם; האשכול שם), שלא בטלה ירושה מן הרשעים (רש"י שם), ואף על פי שחטא, ישראל הוא ובנו הוא (ראבי"ה שם; רא"ש שם; ריטב"א שם; תשב"ץ שם).

קנס בירושת מומר

כתבו ראשונים, שאם ראו בית דין לקונסו שלא יירש, הרשות בידם (רמב"ם נחלות ו יב; שו"ע חו"מ רפג ב), שהפקר בית דין (ראה ערכו) הפקר הוא (מגיד משנה שם). וכן נהגו בכמה מקומות (רמב"ם שם: במערב; ראה תרומת הדשן שמט, ושו"ת מהרי"ל עט ועוד), ויש שכתבו ששוב פשט מנהג זה וחזר להיות דין קבוע (שו"ת הרשב"ש שכה. וראה באור הגר"א שם סק"ה: תקנת חכמים האחרונים).

ההורג את מורישו

בן סורר ומורה (ראה ערכו) שנהרג בבית דין, דינו ככל הרוגי בית דין (ראה ערכו) שממונם ליורשיהם, ואביו יורש את כל נכסיו, אף על פי שגרם לו סקילה (רמב"ם ממרים ז יד), שיכול היה למחול לבנו ולא היה נהרג (ראה ערך בן סורר ומורה), ואין אומרים שיש לחוש שנתן עיניו בממונו, והיה לחכמים לתקן שלא יירשנו (ראה ערך חשד; מראית העין. רדב"ז שם).

וכתבו אחרונים שהוא הדין ביורש שהרג את המוריש, ואפילו בידים, אף אם הרגו כדי לרשתו (ראה אור שמח ממרים שם); ויש סוברים שדוקא בן סורר יורשו אביו, כיון שהבן חייב מיתה על פי דין (צפנת פענח אישות יב ג, ושם מתנות עניים ד י, בדעת הרמב"ם ממרים שם).

בן מאומץ

בן מאומץ על פי חוקי המדינות, אינו יורש על פי דין תורה, והפוסקים דנו בדרכים האפשריות כאשר אביו המאמץ חפץ לתת לו חלק בירושה, כאשר יש עוד בנים, וכשאין לו בנים אלא שאר יורשים (ראה להלן: העברת נחלה. ראה שו"ת חתם סופר אהע"ז א עו, שו"ת מנחת יצחק ג קלה, קובץ תשובות א קלו, שו"ת משנה הלכות י רח, ושם יב רפב ה. וראה משפט הצוואה [שווארץ] א עמ' מג וב לו).

הנכסים

כל ממונו של אדם

עיקר הירושה מפורשת בתורה בקרקעות (במדבר כז), ובעבד כנעני (ראה ערכו. ויקרא כה מו), ומכל מקום נוהגת ירושה בכל ממון שיש לאדם (ראה להלן, וראה כתובות נ ב, ושם פד א, ובבא בתרא קכג ב ועוד הרבה מקומות).

דבר שאינו ברשותו, אינו בעולם, וב"ראוי"

היורש זוכה אף בנכסים שלא היו ברשות המוריש בשעת מיתה, כגון שהיה לו פקדון ביד אחרים (ראה כתובות פד א, ובבא בתרא שם, ורמב"ם נחלות ג ב, וטוש"ע חו"מ רעח ד, ועוד), או חוב שהיו אחרים חייבים לו (ראה כתובות שם, ורמב"ם שם א, וטוש"ע שם ג), או גזילה שהיתה ביד הגזלן (ראה בבא קמא קג א, ורמב"ם גזילה ח א, וטוש"ע חו"מ שסז ד).

וזוכה בין בממון ה"מוחזק" למוריש בשעת מיתתו, ובין בממון ה"ראוי" לבא לו לאחר מיתה, כגון שנפל לו בירושה לאחר מותו (ראה לעיל: גדרה).

זכויות ממון בלא בעלות גמורה

אף כשלא היתה למוריש בעלות גמורה, אלא זכות ממון, יורשים יורשיו את זכותו, כגון:

  • הקונה דקל לפירותיו, ומת, שיורשיו יורשים את הדקל לפירותיו (ראה בבא בתרא קמז ב, ושם קמח א, ורמ"ה שם אות פה);
  • השואל בהמה ומת, בניו משתמשים בה כל ימי שאלתה (כתובות לד ב, ובבא קמא קיב א; רמב"ם שאלה א ה; טוש"ע חו"מ שמא ג. וראה ערך יורש (ב) וערך שואל);
  • השוכר בית ומת, יש סוברים שהבית מושכר ליורשיו עד סוף הזמן (רבינו תם בתוספות בבא בתרא נא ב ד"ה במתנה; ראה רמב"ם שם. וראה ערך יורש (ב) וערך שכירות);
  • המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעון, אין המלוה יכול לתבוע את היורשים עד סוף הזמן (רמב"ם מלוה ולוה יג ה; טוש"ע חו"מ עג ב), ועוד.

זכויות כפרה

קרבנות המוריש, אף על פי שיורשיו עומדים במקומו להביאם, אין היורש קונה אותם שיהיה חשוב בעלים ממש, ויתכפר בהם כפרה קבועה ("מקיבעא"), אלא שהוא מתכפר בהם מקצת כפרה ("מקופיא") (ראה זבחים ו א, ורש"י ד"ה ומשני).

חזקת עסק

מי שהחזיק בעסק של מסחר באופן שאסור לאחרים להשיג את גבולו ולהתעסק בזה (ראה ערך יורד לאומנות חברו), יש שכתבו שאינו מוריש זכותו, שאין זה אלא איסור להשיג גבולו, והוא דבר שאין בו ממש, שאין בו ירושה (שו"ת מהרש"ם ב רב). אבל במקומות שתיקנו תקנות בחזקות של מסחר, המחזיק מוריש חזקה זו ליורשיו (שו"ת המבי"ט ג רכה, ומהרי"ט ב חו"מ ל), שתיקנו אף ליורשיו (מבי"ט שם).

על מלכות שעוברת בירושה, ועל רבנות ושאר מינויים של כבוד, ראה ערך חזקת שררה, ועל ירושה בחזקה שהחזיק אדם בעשיית מצוה, ראה ערך חזקת מצוות.

קנין איסור בעבד כנעני

המפקיר עבד כנעני (ראה ערכו) שלו, שצריך העבד גט שחרור להתירו בבת חורין, לסוברים כן (ראה ערך עבד כנעני, וערך הפקר: בעבדים), נחלקו אמוראים:

  • לדעת אמימר אם מת האדון, אין לעבד תקנה, ואין היורשים יכולים לשחררו, לפי שגוף העבד כבר אינו קנוי לו, אלא שיש לו בו קנין איסור, שאסור בבת חורין, ואסורא לבריה לא מורית (ראה ערכו) - אינו מוריש איסור לבנו (גיטין מ א ללשון שני).
  • לדעת רבינא היורשים יכולים לשחררו (גיטין שם), שלדעתו אדם מוריש איסור לבניו (ראב"ן ורי"ד ורשב"א וריטב"א שם), ואף על פי שאינו במכירה, ישנו בירושה, שמאליה היא באה (שו"ת פני משה א כ; קונטרס דברי סופרים א ט). הלכה כרבינא (גיטין שם לגירסה שלפנינו; רמב"ם עבדים ח יג; טוש"ע יו"ד רסז סד).

חובות וחיובים שונים

חובות של ממון שיש לאדם על אחרים, מורישם ליורשיו כשאר נכסים (ראה כתובות פד א, ובבא בתרא קמח א; רמב"ם נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ג, ועוד). אבל ממון שהיו חייבים לו בתורת מצוה - כגון הענקה (ראה ערכו) שעל האדון להעניק לעבד עברי (ראה ערכו), ורבית (ראה ערכו) שמצוה להשיבה ללווה, וכיוצא בזה - פעמים שמצוה לתת ליורשים, ופעמים שאין המצוה אלא לו, וראה על כך בערכים המיוחדים לכל מצוה, ובערך יורש (א): בחיובים למוריש.

שעבוד הגוף

המוכר שטר חוב לחברו, כשם שאם מחל המלוה על החוב לאחר המכירה מחילתו מחילה (ראה ערך מכירת שטרות), כך אם מת ומחל יורשו, מחילתו מחילה (כתובות פו א ועוד; רמב"ם מכירה ו יב; טוש"ע חו"מ סו כג).

קנס

קנס (ראה ערכו) שהתחייבו למוריש ועדיין לא עמד עליו בדין, נחלקו אמוראים בירושלמי:

  • ר' יונה ור' חגיי סוברים שמורישו, לפי שמתחייב בו משעת המעשה (ראה ירושלמי כתובות ד א, וקרבן העדה שם, הובא בראשונים כתובות מב ב), והוא ממון גמור להורישו לבניו (רשב"א ורא"ה כתובות שם);
  • ר' יוסי סובר שאינו מורישו, לפי שחיוב קנס אינו אלא כשעמד בדין (ראה ירושלמי שם).

יש מהראשונים סוברים שמחלוקת אמוראים היא אף בבבלי בדין זה (תוספות בבא קמא עב א ד"ה סיפא; רשב"א כתובות ובבא קמא שם); ויש אומרים שלדברי הכל אינו מוריש אלא כשעמד בדין (תוספות בבא קמא שם תירוץ ב בשם ר"י, וכתובות לח ב ד"ה יש; ריטב"א כתובות שם, ושם מב ב); ויש אומרים שלדברי הכל מוריש (תוספות ר"י הלבן כתובות מב ב).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאדם מוריש קנס (ראה רשב"א בבא מציעא לד ב, וראה שו"ת הרשב"א ג רג; ים של שלמה בבא קמא ז יט, בדעת הרמב"ם ובדעת תוספות);
  • ויש סוברים שאינו מוריש קנס לבניו (ראה בעל המאור כתובות לח ב; ראה כתוב שם לראב"ד שם; ראה תוספות בבא מציעא שם ד"ה הריני; נמוקי יוסף בבא קמא ע א, בשם רמב"ן ורא"ה).

חמץ בפסח

מי שמת בפסח והניח ליורשיו חמץ, יש מהאחרונים סוברים שחייבים היורשים לבערו, ועוברים עליו בבל יראה (ראה ערכו), כשאר איסורי הנאה, שיש בהם ירושה לדעתם (ראה לעיל. שו"ע הרב או"ח תלה בקונטרס אחרון), ויש סוברים כן מטעם אחר, שהואיל ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה (ראה פסחים ו ב), הרי לענין בל יראה החשיבתו התורה כממון גמור (מקור חיים או"ח תמח סק"ט, ותשובות ר"י מליסא או"ח י).

ויש סוברים שאין היורשים עוברים בבל יראה, לפי שאין החמץ ממון להורישו לבניו (נודע ביהודה קמא או"ח כ; חק יעקב או"ח שם; ספר יהושע פסקים וכתבים תקנג).

עבד עברי

עבד עברי (ראה ערכו) עובד את הבן, ואינו עובד את הבת, ולא את האח (קדושין יז ב; רמב"ם עבדים ב יב), ואין צריך לומר שאינו עובד את שאר היורשים, שאם לא הניח האדון בן זכר, יצא לחירות (רמב"ם שם).

עבד עברי נרצע (ראה ערכו) - וכן אמה העבריה (ראה ערכו) - אינו עובד לא את הבן, ולא את הבת (קדושין שם; רמב"ם שם ג ז, ושם ד ד. וראה ערך אמה העבריה), וכן עבד עברי הנמכר לגוי (קדושין שם; רמב"ם שם ב יב), ועבד עברי שנמכר לגר צדק (בבא מציעא עא א; רמב"ם שם), שהואיל ואין הגר נמכר כעבד עברי (ראה ערך גר), אף אינו קונה עבד עברי כדין ישראל אלא כדין גוי, שכך מסורת בידינו ("גמירי") (ראה ערך הלכה למשה מסיני. ראה בבא מציעא שם).

בירושלמי נחלקו תנאים: יש סוברים שעבד עברי ואמה העבריה אינם עובדים לא את הבן ולא את הבת; ויש סוברים שעבד עברי עובד את הבן, ולא את הבת (ירושלמי קדושין א ב).

זכויות האב בבתו

אין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו (קדושין טז ב, וכתובות מג א וב; רמב"ם עבדים ג טו), כגון זכותו במעשי ידיה של בתו קטנה ונערה (ראה ערך אב: זכויות האב. כתובות שם; ירושלמי כתובות ד ב; רמב"ם אישות יט י; טוש"ע אה"ע קיב ב. וראה ערך בת (א)), וזכותו בהענקה (ראה ערכו) שנוטלת מן האדון אם היתה אמה העבריה ויוצאת לחירות (ראה ערך הענקה. קדושין שם; רמב"ם עבדים שם), וזכותו בקנס הבת מאונס (ראה ערכו) ומפתה (ראה ערכו) ובדמי בושתה ופגמה (ראה ערך אב, שם. כתובות שם), ובדמי חבלתה (ראה ערך חובל. כתובות שם), שנאמר בעבד כנעני (ראה ערכו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם (ויקרא כה מו), אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם (ירושלמי שם. וראה תוספות קדושין שם ד"ה והתנחלתם, וכתובות שם ד"ה מגיד).

החלוקה

היורשים חולקים בשוה

מי שמת והניח כמה בנים - שאין אף אחד מהם בכור לאביו - או כמה בנות, חולקים ביניהם את הירושה בשוה (בבא בתרא קלט א, וראה שם קכו ב ועוד; רמב"ם נחלות ט יב ועוד; טוש"ע חו"מ רפו א ועוד).

על הבכור שנוטל פי שנים בירושה, ראה ערך ירושת הבכור.

אופן חלוקת ירושה שעל ידי משמוש

אף יורשים שעל ידי "משמוש נחלה" חולקים בשוה, על פי החלוקה שבין היורשים הראשונים, כגון שהיו לאב כמה בנים, ומת אחד מהם בחייו, הרי בן הבן או בת הבן נוטלים את חלק אביהם המת עם שאר דודיהם - כאילו הבן קיים ליטול את חלקו (ראה ירושלמי בבא בתרא ח ג, הובא ברשב"ם בבא בתרא קטז ב ד"ה ושהיה).

יש הנוטלים חלק בנכסי המת שלא מתורת ירושה, אלא מכח תקנות חכמים שונות:

  • על הבת שנוטלת מהנכסים לנישואיה, ראה ערך עישור נכסים;
  • על מי שהיה נשוי כמה נשים ומתו בחייו, שהבנים הזכרים של כל אחת נוטלים בירושת אביהם את כתובת אמן, מלבד חלקם בירושה, ראה ערך כתובת בנין דכרין;
  • על זכויות אלמנה בנכסי בעלה המת, ראה ערך אלמנה וערך כתובה וערך תנאי כתובה, ועוד.

אם החלוקה צריכה בית דין

  • יש מהראשונים סוברים שהחלוקה קרויה דין וצריכה שלשה דיינים, ודנים אותה ביום ולא בלילה, כשאר דיני ממונות (ראה ערך דיני ממונות: בית הדין; זמנם. ראה רשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה דלמא וד"ה דתניא, ורמב"ן ורשב"א שם. וראה רמב"ם סנהדרין ג ה, ולחם משנה שם ו).
  • ויש סוברים שאין הבדל בין חלוקת הירושה לשאר חלוקת שותפים, שאם אין מחלוקת בין היורשים יכולים לחלוק בלא בית דין (ריטב"א שם; תוספות הרא"ש בשיטה מקובצת שם; הגהות אשר"י בבא בתרא ח ב בשם מהרי"ח, וראה תוספות שם ד"ה אורעה), ואם יש מחלוקת ביניהם צריכים בית דין כשאר דיני ממונות (רא"ש והגהות אשרי שם).

הבירורים

כשאין ידוע שמת המוריש

מי שהלך למלחמה ואין ידוע אם מת, אין מניחים את יורשיו לירד לנכסיו (בבא מציעא לח ב. וראה ערך חזקת חיים). וכתבו ראשונים שאין היורשים נוחלים עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישם (רמב"ם נחלות ז א; סמ"ג עשין צו; רשב"א וריטב"א ור"ן בבא מציעא שם; טוש"ע חו"מ רפד ב), ואפילו כששמעו שמת (ראה בבא מציעא שם; רמב"ם וטוש"ע שם), שאין מוציאים את הממון מחזקתו ליתנו ליורשיו בלא ראיה (סמ"ע שם סק"ב).

פעמים שמורידים אותם בתורת אפוטרופסים לטפל בנכסים, ופעמים שרשאים אף לאכול את פירותיהם, ראה ערך נכסים נטושים ורטושים וערך שבוי.

אם ירד היורש לנכסים

שבוי ששמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם, יש מהראשונים שכתבו שאין מוציאים מידם (רמב"ם נחלות ז ד; שו"ע חו"מ רפה א), הואיל ויש אומדנא שאכן מת, אף על פי שאין יכולים על פי זה להורידם בנחלה, מכל מקום אין בית דין צריכים לעשות מעשה להוציא מידם, הואיל ואין לפנינו תובע (אבן האזל שם).

בירור המיתה על פי עד

האשה שאמרה מת בעלי, אין היורשים נכנסים לנחלה על פיה (יבמות קיז א; רמב"ם נחלות ז ב; טוש"ע חו"מ רפד ב), מפני שהתורה אמרה עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' (דברים יט טו. רש"י יבמות שם ד"ה שאין), ואף על פי שהאשה נאמנת בעדות זו להינשא (ראה ערך עדות אשה. רמב"ם שם; טוש"ע שם), לגבי נישואין בלבד הקילו חכמים משום עיגון (רש"י שם).

  • וכן גוי שהיה מסיח לפי תומו (ראה ערכו) שמת המוריש, אף על פי שנאמן בעדות זו להשיא את אשתו (ראה ערך הנ"ל), אין היורשים יורדים לנחלה על פיו (שו"ת הרי"ף קסה ונד; רמב"ם שם א; טוש"ע שם), וכן על פי עדות עבד ושפחה (שו"ת הרשב"א ה קלט), ואפילו עד אחד כשר אין מורידים את היורשים לנחלה על פיו (רי"ף שם; תוספות יבמות שם ד"ה שאין וכתובות שם ועוד; שו"ת הריב"ש קנה; לחם משנה נחלות שם בדעת הרמב"ם; רבי עקיבא איגר חו"מ שם; קהלת יעקב אה"ע יז ג).
  • ויש סוברים שמורידים את היורשים לנחלה על פי עד אחד (תשב"ץ א עג-פד; נודע ביהודה קמא אה"ע לג בדעת הרמב"ם), שמן הדין היה עד אחד נאמן אף בממון, כמו באיסורים, אלא שחוששים שמא הוא משקר, ובעדות מיתה שהיא דבר העשוי להיגלות אין חוששים לשקר (תשב"ץ עז), ואפילו עד פסול, כגון עבד או אשה או קרוב, נאמן מטעם זה (תשב"ץ פב), ואף גוי המסיח לפי תומו, יש סוברים שנאמן לירושה, כשם שלענין עדות אשה אין חוששים שהוא משקר (תשב"ץ שם לדעת רמב"ן).

עד מפי עד, והאשה שמעידה על מות בעלה, אף לדעה זו אינם נאמנים לענין ירושה, שאף לנישואין לא האמינום אלא מדרבנן משום עיגון (תשב"ץ שם).

בירור זהות היורשים על פי חזקה

עדים שהעידו על אדם שהוא מוחזק להם שהוא בנו של פלוני או אחיו, אף על פי שאינם עדי יחוס, ואינם יודעים אמיתת יחוסו, הרי זה יורש בעדות זו (רמב"ם נחלות ד ז; טור חו"מ רפד; שו"ע חו"מ רפ א, ורמ"א רפד א), שהרי מלקים וסוקלים על החזקות (ראה ערך חזקה (ד), וערך יחס: בחזקה ושאר בירורים. שו"ת הרשב"א ב ריט; שו"ת הרא"ש פו ט), וכל שכן לענין ירושה (ריטב"א קדושין פ א ד"ה וסוקלין. וראה תוספתא בבא בתרא ח ב).

ואף לענין ירושת הבכור (ראה ערכו) שנוטל פי שנים, אם הוחזק אצל בני אדם שהוא בכור, נוטל פי שנים (ראה בבא בתרא קכז א, ורשב"ם ד"ה היו; קצות החושן רפד סק"א).

על פרטי הדין של חזקה זו, ראה ערך חזקה (ד)[7].

על פי אחד היורשים

אחד מן האחים שאמר על פלוני "זה אחי", אינו נאמן להורידו לירושת אביו עם אחיו שאינם מכירים אותו, אבל נוטל אותו פלוני עמו בחלקו, כגון שהיו שני אחים, נוטל האח המעיד שליש, שהרי הודה שהם שלשה אחים, והאח השני נוטל חצי, והספק נוטל את הששית הנותרת מחלקו של זה שהודה לו שהוא אחיו (בבא בתרא קלד א ורשב"ם; רמב"ם נחלות ד ח; טוש"ע חו"מ רפ ב), ואין נאמן להוציא מהאח השני, שאין מוציאים ממון אלא על פי שני עדים כשרים (ראה לעיל. תוספות רי"ד שם קכו ב).

על פי דברי המוריש

האומר על פלוני "זה בני" נאמן, ויורשו (ראה בבא בתרא קלד א וב; רמב"ם נחלות ד א; טוש"ע חו"מ רעט א), אף שלא היה מוחזק כבנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן האומר על שאר היורשים אותו, אף על פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו - נאמן (רמב"ם שם; מאירי שם קלד א; טוש"ע שם).

  • יש אומרים שהנאמנות משום מגו (ראה ערכו), שהיה יכול לתת לו את כל נכסיו במתנה (רשב"ם ותוספות שם ד"ה ליורשו), ולפיכך אינו נאמן להוריש לו נכסים שנפלו לו אחר כך, שלא היה בידו להקנותם לזה בשעת אמירתו (רשב"ם ותוספות שם).
  • יש אומרים שנאמן אף בנכסים הבאים לאחר מכן (שו"ת הרא"ש פב לט בשם הר"ם; רשב"א ומאירי וריטב"א ור"ן שם), שכשם שנאמן לומר על בן בין הבנים שהוא הבכור (ראה ערך יכיר: בירושה, פרטי הדין), כך נאמן לומר זה בני לענין ירושה (ראה מאירי שם; ר"ן שם; שו"ת הרא"ש שם; ראה חינוך ת), ולטעם זה האומר "זה אחי", שאינו נאמן אלא מטעם מיגו, אינו נאמן אלא בנכסים שיש בידו (לחם משנה נחלות שם, וביאור הגר"א שם סק"א).
  • ויש סוברים שגם בשאר יורשים נאמן אף בנכסים שנפלו לו אחר כך (ראה טור שם בשם הרא"ש, ושכן דעת הרמב"ם; רמ"א שם). יש מבארים דעתם, שנאמן בתורת "יכיר" אף בשאר קרובים (לבוש חו"מ שם); ויש מבארים שנאמן במיגו שיכול היה להתחייב לו סכום גדול, ולשעבד לחוב זה גם נכסים שיקנה אחר כך (קצות החושן רעט סק"ב).

בספק

היורשים מוחזקים בירושה

בעל חוב של המוריש, שהיה ספק אם השתעבדו לו נכסי הירושה, עליו להביא ראיה (ראה בבא בתרא קנז א, ורמב"ם נחלות ה ח, וטוש"ע חו"מ קד טז, ושם רפ יב), שהרי היורשים מוחזקים בנכסים (ראה רש"י יבמות לח ב ד"ה יורשי; תוספות בבא בתרא שם ד"ה נפל).

ואפילו ממון שספק שמא לא היה של המוריש בשעת מיתתו ולא ירשוהו כלל, כגון קרקע שהיתה של המוריש, והחזיק בה אדם בחיי המוריש - פחות משלש שנים (ראה ערך חזקת קרקעות) - וטוען שלקחה ממנו, היורשים שמביאים עדים שהיתה של אבותיהם, מוציאים מידו (ראה כתובות טז א; ראה בבא בתרא מא א, ושם לא א ועוד; ראה רמב"ם טוען ונטען יב ח, ושם טו ה; ראה טוש"ע חו"מ קמד ד, ושם קמו כג).

הודאת המוריש לחוב ליורשיו

המוריש שהודה לפני מותו לאחרים, בחוב או בממון בעין שיש להם בידו, נאמן כדין הודאת בעל דין (ראה ערכו) לחוב ליורשיו (בבא בתרא קעד ב, ושם קעה א; רמב"ם מלוה ולוה יא ו, וזכיה ומתנה ט ט, ושם י ד וט; טוש"ע חו"מ קח א, ושם רנה ב), הואיל ובשעת הודאתו לא חב אלא לעצמו, ולא זכו היורשים אלא אחרי הודאתו (שו"ת הריטב"א יא ורג, הובא בבית יוסף חו"מ ס); ועוד, שכשם שהוא נאמן לגבי עצמו, כך נאמן על יורשיו, שהיורש הוא "כרעיה דאבוה" (רגלו של אביו) (ריטב"א שם).

מת שאין לו יורשים ידועים

מי שמת ולא נמצא לו יורש, בית דין מפקידים את נכסיו אצל נאמן, לפי שאין אדם מישראל שאין לו יורשים (שו"ת הרי"ף נג; ספר השטרות לר"י ברצלוני נח; תשובות הרמב"ם (בלאו) תכא; שו"ת הרשב"ש רפז; שו"ת מהר"ם לובלין יב), וחייבים בית דין לשקוד על תקנת היורשים, משום מצות השבת אבדה (ראה ערכו. מהר"ם לובלין שם), ולכן יהא מונח עד שיבא אליהו (ראה ערכו) ויודיע מי היורש, או עד שיבוא יורשו ויביא ראיה ברורה (רמב"ם שם).

כשאין ידוע מי היורש

אף הבא ממדינת הים, ואין משפחתו ידועה לנו, ומת, יהא ממונו מונח עד שיבא אליהו (ראה שו"ת שאילת יעב"ץ א קמב, ושו"ת חתם סופר חו"מ קכב; ראה נתיבות המשפט רנו סק"א).

שני יורשים שהם ספק

כל שני יורשים שאחד מהם ודאי והשני ספק, אין לספק כלום, שאין ספק מוציא מידי ודאי (ראה ערכו: בדיני ממונות. יבמות לח א, ורי"ף שם; רמב"ם נחלות ה א; טור חו"מ רפ; רמ"א שם ז), אבל אם היו שניהם ספק מי מהם היורש, שניהם חולקים בשוה, שממון המוטל בספק חולקים (יבמות לז ב; רי"ף שם; רמב"ם שם; טור שם), שהרי אין אחד מהם מוחזק יותר מחברו, ואין כאן מוציא מחברו להטיל עליו ראיה (רש"י שם לז ב ד"ה ממון; תוספות שם ד"ה וממון; רא"ש שם ד ח. ראה ערך המוציא מחברו עליו הראיה וערך חזקת ממון וערך יחלוקו).

אחד ספק ואחד ודאי

מי שלא שהתה שלשה חדשים אחר מיתת בעלה ונישאה וילדה בן, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון, או בן שבעה לאחרון, אין בן זה יורש אף אחד מהם (יבמות ק א וב; רמב"ם נחלות ה ג; טור חו"מ רעז; רמ"א חו"מ שם יא), שבני הראשון דוחים אותו אצל השני, ובני השני דוחים אותו אצל הראשון (רש"י שם ד"ה הוא), לפי שהבנים הם יורשים ודאים, ואילו בן זה אינו אלא ספק (ראה יבמות לז ב; רמב"ם נחלות שם).

וכן מי שהתייבמה בתוך שלשה חדשים וילדה בן, ספק בן תשעה לאח המת, ספק בן שבעה ליבם, ומת הסבא אבי היבם, היבם נוטל את הכל שהוא ודאי, והבן ספק, ואינו מוציא מידי ודאי (יבמות לח א; רמב"ם שם ה; טוש"ע אה"ע קסג ו), שאם הוא בן המת יש לו חצי ירושה, ואם הוא בן היבם אין לו כלום (רמב"ם שם).

וכן מי שהניח בן וטומטום (ראה ערכו) או אנדרוגינוס (ראה ערכו) - ספק זכר, שיורש חצי הנכסים, וספק נקבה, שאין לה כלום במקום בן - הבן יורש את הכל (ראה בבא בתרא קמ ב; רמב"ם שם א; טוש"ע חו"מ רפ ז).

ספק וספק שחולקים

ספק וספק שחולקים (ראה לעיל), כיצד, כגון ספק בן תשעה לראשון, ספק בן שבעה לאחרון, שאם מת הספק שניהם יורשים אותו, וחולקים בשוה, שכל אחד מהם הוא ספק אביו (יבמות ק ב, ורש"י ד"ה הוא אינו; רמב"ם נחלות ה ג).

וכן יבמה שנתייבמה בתוך שלשה חדשים וילדה, וספק אם הוא בנו של המת או של היבם, ומת הספק, הסבא והיבם חולקים נכסיו בשוה (יבמות לח א; רמב"ם שם ה; טוש"ע אה"ע קסג ח), וכן כשמת היבם, הרי הסבא והספק חולקים בנכסיו בשוה (יבמות שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

פעמים שאין חולקים בשוה, אלא נוטל אחד מהם המקצת שאף השני מודה לו בו, וחולקים בשאר הנכסים בשוה, כגון שמתו היבם והסבא, ויש ליבם שני בנים, ובאים בני היבם לחלוק בנכסי הסבא עם הספק, שהספק טוען שמא בן האח המת אני וחצי הנכסים שלי, והם טוענים שמא אחינו אתה ואין לך אלא שליש הנכסים, שהוא נוטל אותו שליש שהם מודים לו בו, והם נוטלים חצי הנכסים שהספק מודה להם, ובששית הנותרת הספק נוטל חציה והם חציה (יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ז).

נפל הבית עליו ועל אמו

מתו היורש והמוריש, וספק מי מהם מת אחרון, כגון נפל הבית עליו ועל אמו, שאם האם מתה ראשונה ירש הבן את נכסיה, ויורשים אותו אחיו מאביו, ואם הבן מת ראשון לא באו נכסי אמו לידו, ויורשים אותה אחיה מאביה - שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל ליורשיו מאביו (ראה לעיל: ירושות שאין בהן משמוש) - נחלקו תנאים:

  • לחכמים ולבן עזאי יחלקו יורשי האם עם יורשי הבן;
  • ורבי עקיבא אומר שהנכסים בחזקתם (בבא בתרא קנח ב).

ונחלקו אמוראים בפירוש דבריו:

  • רבי זירא ורבה סוברים שהנכסים בחזקת יורשי הבן (שם קנח ב), שמשמת בעלה היה הבן ראוי לירש את אמו קודם לכל קרוביה (רשב"ם ד"ה בחזקת);
  • ורבי אילא אמר, בחזקת יורשי האם (בבא בתרא שם).

ואף רבי זירא חזר והודה לרבי אילא, הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט (בבא בתרא שם), שכל ימי חיי האשה היו נכסיה בחזקתה, והרי היא מתייחסת לשבט של אביה (רשב"ם שם ד"ה בחזקת), וכשם שמעמידים ממון המוטל בספק בחזקת מרא קמא (ראה ערכו), שהיה הממון שלו קודם שנולד הספק, כך כאן קודם שנולד הספק היו הנכסים בחזקת שבט האם (שו"ת הרא"ש פד ג), ואין זו חזקה ברורה, אלא שהואיל ושקולים הם, מועילה חזקה זו להכריע את הספק (רמ"ה שם).

ויש שכתבו בטעם הדין, שיורשי האם הם יורשים ודאים, ויורשי הבן הם ספק, שאם מת הבן תחילה אין להם בנכסי אמו כלום (רמב"ם נחלות ה ו).

להלכה הרבה ראשונים פוסקים כרבי עקיבא, כיון שדנו האמוראים בדבריו, וכרבי אילא, שאף רבי זירא חזר והודה לו, שהנכסים בחזקת יורשי האם (ראה רי"ף בבא בתרא שם ורמב"ן במלחמות בדעתו; רמב"ם נחלות ה ו; כתוב שם לראב"ד ורמב"ן ועוד ראשונים שם; רשב"א יבמות לז ב, ושו"ת א תשכו, ושם ב לא; רא"ש שם; טוש"ע חו"מ רפ י).

ויש פוסקים כחכמים וכבן עזאי, שיחלוקו, שהלכה כרבים (בעל המאור בבא בתרא שם; רבינו שמחה ב"ר מאיר בשו"ת הרשב"א ב כו).

הפקעתה בצוואה ובסילוק

הפקעת הירושה בצוואה

אין אדם יכול להפקיע דין ירושה של תורה בצוואה, להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, או לעקור את הירושה מן היורש (ראה להלן), ודוקא בלשון ירושה, אבל יכול אדם לתת את כל נכסיו במתנה לאחרים, ולהניח את בניו שלא יירשו כלום, ומה שעשה עשוי (ראה בבא בתרא קלג ב), שיש כח לאדם לתת את ממונו במתנה לכל מי שירצה, והרי לא נשארו לו נכסים אחר מותו להורישם לבניו (רשב"ם שם קכו ב ד"ה דבריו).

מתנה זו אפשר לעשותה מחיים, באופנים מסוימים, על ידי קנין המועיל (וראה ערך מתנה וערך מהיום ולאחר זמן)[8].

תקנת חכמים היא שיכול אדם בשעת חוליו האחרון קודם מיתה לצוות את נכסיו לכל מי שירצה, אפילו בדיבור בלא קנין, ועל כך ראה ערך מתנת שכיב מרע, וערך דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים[9].

אף המצווה את יורשיו לתת נכסיו לאחרים, לעתים מוטלת מצוה על היורשים לקיים דבריו, ראה ערך מצוה לקיים דברי המת.

על הנותן את נכסיו לאחרים במתנה, ומניח את יורשיו, שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ועל אופני ההיתר לכתחילה, ראה להלן: העברת נחלה.

מתנה על מה שכתוב בתורה

אין אדם יכול להוריש את נכסיו למי שאינו ראוי ליורשו על פי דין (ראה בבא בתרא קל א; רמב"ם נחלות ו א; טוש"ע חו"מ רפא א), ולא לעקור את הירושה מן היורש (ראה שם קכו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין שציוה והוא בריא, ובין שציוה והוא שכיב מרע (ראה ערכו. ראה בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה המחלק; רמב"ם שם; שו"ע שם), בין בעל פה ובין בכתב (רמב"ם שם; שו"ע שם), שהירושה חלה מאליה על הנכסים, בעל כרחו של המוריש (רמ"ה בבא בתרא ח ה).

ולפיכך האומר "איש פלוני יירשני", במקום שיש לו בת, לא אמר כלום (בבא בתרא קל א; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא שם), וכן האומר "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

החילוק מדבר שבממון שתנאו קיים

אפילו לרבי יהודה הסובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה), מכל מקום אין תנאו של המוריש מועיל, שלא אמר רבי יהודה אלא בתנאי שאדם עושה עם חברו, וחברו מוחל על זכותו, אבל כאן אין היורש מוחל (בבא בתרא שם).

  • יש מהראשונים מפרשים שלא מחל היורש, לפי שלא ידע שהתנה המוריש (רבינו גרשם בבא בתרא שם), או לפי שודאי אין רצונו למחול, ואפילו ידע ושתק, לא שתק אלא כדי שלא להכעיס את אביו (רשב"ם שם ד"ה התם), אבל אם מחל בפירוש, מועיל תנאו של המוריש, כשאר דבר שבממון (רשב"א ור"ן שם בדעת הרשב"ם), ואף על פי שאין מחילת היורש מועילה לו להסתלק מן הירושה (ראה להלן), מכל מקום כשמוחל מועיל תנאו של האב (אמרי משה לח כג; מקדש דוד בבא בתרא לה ד; זכרון שמואל סג ג).
  • ורבים סוברים שאין התנאי מועיל אפילו כשמחל היורש בפירוש (רמ"ה ורשב"א וריטב"א ור"ן שם בשם תוספות; שו"ת מהר"ם [פראג] תעה; מגיד משנה אישות יב ט), שהרי אינו יכול להסתלק מירושת המוריש (ראה להלן), ואין מחילתו מחילה (רשב"א וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם), שמחילה צריך שתהיה בשעת חלות הדין, והדין שהוא ראוי לירושה חל משעת לידתו, והרי אז אי אפשר שימחול, ושוב אין התנאי מועיל להפקיעו (רמ"ה שם).
  • ויש מהראשונים שכתבו, שעיקר הטעם הוא לפי שאינו יכול לומר פלוני "יירשני" כשאין אותו פלוני יורש אותו בדין תורה, או לומר שלא יירשנו והוא יורש אותו בדין תורה, ואמרו הטעם שאין היורש מוחל לרווחא דמילתא (תוספות כתובות נו ב ד"ה הרי).
  • ויש שכתבו בטעם הדבר, לפי שנאמר בפרשת נחלות וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט (במדבר כז יא. רמב"ם אישות שם, ונחלות ו א), לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה (רמב"ם נחלות שם; רבנו בחיי שם), אף על פי שהיא דבר שבממון (רמב"ם שם ושם).

הפקעתה על ידי הסתלקות היורש

היורש שסילק את עצמו מירושתו של המוריש בחיי המוריש, אין דבריו כלום (רשב"ם בבא בתרא מט ב ד"ה וכדרבא; תוספות שם א, וגיטין עז א ד"ה וכדרב כהנא; רמב"ן כתובות פג א ופד א, ושאר ראשונים שם; רבנו יונה בבא בתרא שם), אפילו בקנין (רמב"ן שם), לפי שאין לו מחיים כלום (רבינו חננאל הובא ברמב"ן שם), ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ראה ערכו. ראב"ד אישות יב ט).

ואף לסוברים שמועיל סילוק מדבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: בסילוק ומחילה, וערך סילוק), היורש אינו יכול להסתלק, שכבר ראוי הוא לרשת את אביו, וכאילו זכה בה כבר לענין שאין סילוק מועיל בלא קנין, וקנין אינו מועיל, לפי שלא זכה בירושה לגמרי ואינה ברשותו (רמב"ן ושאר ראשונים כתובות שם), ויש שביארו, שמשעה שנולד כבר נעשה יורש, ואינו יכול להסתלק מזה, אבל בנכסים לא זכה עד שעת מיתה (חידושי רבי שמעון יבמות לו, וקובץ הערות יבמות מ ב).

הפקעתה על ידי "אחריך לפלוני"

אין המוריש יכול להפסיק את ירושת היורש, כגון במנחיל את כל נכסיו לאחד מן היורשים (ראה להלן: הנחלה לאחד היורשים), ואומר לו "נכסי לך ואחריך לפלוני", אין דבריו מועילים, ואחר מיתת היורש יורשים אותו יורשיו (בבא בתרא קכט ב, ושם קלג א; רמב"ם זכיה ומתנה יב ד; טוש"ע חו"מ רמח א, ושם רנג ו), לפי שכשהמקבל הראשון ראוי לירש את הנותן אין זו מתנה אלא ירושה, וירושה אין לה הפסק (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם רמח א), שאין ירושה לחצאין (רשב"ם שם ד"ה אם אמר), ואף על פי שהתנה המוריש להפסיק ירושה זו, התורה אמרה שאין לה הפסק (בבא בתרא שם).

הפקעתה באופנים אחרים

בתקנות חכמים

  • קטנה יתומה שהשיאוה קרוביה, אם מתה - הבעל יורשה, להלכה (ראה ערך ירושת הבעל), אף על פי שקידושיה מדרבנן (ראה ערך קדושי קטנה), ומן התורה קרוביה יורשים, ואף על פי שאין בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), מכל מקום הפקר בית דין הפקר (ראה ערכו. יבמות פט ב), וכל דבר של ממון שמתקנים חכמים אין זו עקירת דבר מן התורה (רש"י ד"ה הפקר). ויש מבארים, שהואיל ויש כח ביד חכמים להפקיר את הממון, הרי זה כאילו אין לבת כלום להוריש (ר"א מן ההר שם).
  • אף באשתו גמורה, לסוברים שירושת הבעל מדרבנן (ראה ערך ירושת הבעל), כשתיקנו חכמים שהבעל יורש, הפקיעו את הירושה מיורשי האשה (לחם משנה ערכין ד כב; חתם סופר אה"ע א קכא).
  • פעמים שתיקנו חכמים לאנשים אחרים זכויות ממון שנגבות מנכסי הירושה, כגון הבת, שתיקנו לה ליטול מהנכסים לצורך נישואיה, ראה ערך עישור נכסים. על זכותה למזונות מנכסי הירושה ראה ערך מזונות וערך תנאי כתובה.
  • וכן האשה, שאינה יורשת את בעלה, ותיקנו לה שתיטול מנכסיו כתובה (ראה ערכו) ושאר תנאי כתובה (ראה ערכו), כשאר בעלי חוב של המוריש, ראה ערכים: כתובה; תוספת כתובה; תנאי כתובה; מזונות; אלמנה: מזונותיה, פדיונה וקבורתה.
  • וכן שינו חכמים בתקנתם את חלוקת הירושה באדם שהיה נשוי כמה נשים ומתו בחייו, שהבנים הזכרים של כל אחת נוטלים תחילה את כתובת אמן ונדונייתה, ורק אחר כך חולקים את שאר הירושה, ראה ערך כתובת בנין דכרין. ומכל מקום לא תיקנו אלא כשיש בנכסים שווי דינר מלבד הכתובות והנדוניות, אבל אם אין שם מותר דינר חולקים הכל בשוה (כתובות צא א; רמב"ם אישות יט ג; טוש"ע אה"ע קיא ב), שבמקום שתיעקר נחלה של תורה לגמרי לא תיקנו חכמים (שם נב ב).

לצורך השעה

אף לצורך שעה מצינו שתיקנו להפקיע דין ירושה, במעשה פילגש בגבעה שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים (בבא בתרא קטז א, וראה ערך הסבת נחלה), שהפקר בית דין הפקר (רשב"ם ד"ה שלא תירש), ויש רשות לדייני ישראל הגדולים והנכבדים לשנות את סדרי הנחלה לפי מה שהם רואים לצורך שעה (מאירי שם. וראה ערך הפקר בית דין).

ומכל מקום אמרו: כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו הוא נשיא שבישראל אין שומעים לו, שאין זה אלא מעשה צדוקים (שם קטו ב), והיינו שאפילו רוצה לתקן כן לצורך שעה כעין מה שהיה בבני בנימין, אין שומעים לו, מפני הצדוקים (תוספות שם ד"ה אפילו), שלא ימצאו הצדוקים סיוע לדבריהם מתוך מעשינו (מאירי שם), שיסברו שאנו מודים לדבריהם (ריטב"א ונמוקי יוסף שם).

תקנות שאחרי חתימת התלמוד ותקנות הקהל

אף אחרי חתימת התלמוד תיקנו בכמה מקומות תקנות בענייני ירושה:

  • מומר (ראה ערכו), קנסוהו שלא יירש, אף אם מן התורה יורש, ופשט קנס זה בישראל כדין קבוע (ראה לעיל: הראויים לירושה);
  • רבינו תם וחכמי צרפת תיקנו במקומם באשה שמתה בלא ולד בתוך שנה לנישואיה, שמחזיר הבעל את תכשיטיה ואת כל הנדוניא ליורשיה או לנותני הנדוניא (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תשפח, ורמ"א אה"ע נג ג, ושם קיח ח ויט, וראה ערך ירושת הבעל), וכיוצא בזה תיקנו תקנות בכמה קהילות (ראה ערך הנ"ל וערך תקנות שו"ם), אף שירושת הבעל מן התורה היא, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), יפה כחו של הציבור להפקיע ממון בתקנתם כבתנאי בית דין, שהפקר בית דין הפקר (תשב"ץ ב סו ורצב תיקון ג).

וכן כתבו ראשונים שאם תיקנו הקהל תקנה קבועה להפקיע ירושה של תורה, תקנתם קיימת, שכח הציבור על יחידיהם ככח בית דין הגדול על כל ישראל (שו"ת הרשב"ש רפז), ודוקא כשהיורשים הם בני הקהל (רשב"ש שם; ראה שו"ת רדב"ז ג תתקצד), ויש סוברים שאף אם תיקנו לתת נכסיו לקופת הקהל אם אין לו יורשים באותו מקום, התקנה קיימת (גליון הרצב"ש בשו"ת הרשב"ש שם; שו"ת חקרי לב אה"ע מב, ושם שכך נהגו בארץ ישראל), שהמוריש קיבל על עצמו וכאילו הסכים לתת את נכסיו במתנה לבני הקהל (חקרי לב שם).

ירושת הבת ושטר חצי זכר

הבת, שאינה יורשת במקום בנים, יש קהילות שתיקנו שאם אינה נשואה, נוטלת בשוה עם הבנים לצורך נישואיה (תקנת מגורשי קסטיליה משנת רנ"ד, הובאה בכרם חמר ב ח, ונהגו על פיה במרוקו, וכעין זה בתקנת ולאדוליד בשו"ת הריטב"א קפ, וראה ערך עישור נכסים)[10].

בכמה מקומות נהגו שהאב נותן לבתו בשעת נישואין שטר חצי זכר (ולפעמים "שטר זכר שלם"), שעל פיו תקבל לאחר מיתת האב חלק (מחצית חלק זכר, או חלק שלם) בירושה עם הבנים, לא בתורת ירושה, אלא "מהיום ולאחר מיתה", או שמתחייב לה מחיים סכום גדול ומשעבד לה את נכסיו, ומתנה שאם יתנו לה היורשים חלק זה מן הירושה, ייפטרו מן ההתחייבות (ראה רמ"א חו"מ רפא ז, ושם אה"ע קח ג)[11].

מנהג המקום

מקום שנהגו בו בלא תקנה, לשנות מדין ירושה, כגון שנהגו להשוות את הבכור לפשוט (ראה ערך ירושת הבכור), או להשוות בן ובת, אין מנהגם כלום (שו"ת מהרי"ק ח (בבכור); שו"ת מהר"ם מינץ סו ד (בבכור); רמ"א חו"מ רפא ד (בבכור); שו"ת רדב"ז א סז ותקמה; שו"ת תורת חיים למהרח"ש ב יט; שו"ת דברי ריבות קעד על פי מהרי"ק), שמנהג גרוע כזה שעוקר דין תורה אין ללכת אחריו (ראה ערך מנהג. מהרי"ק רמ"א מהרח"ש ודברי ריבות שם; באור הגר"א חו"מ שם ס"ק טז), ולא יהא כחו גדול מכח האב, שאינו יכול למעט חלק הבכור (ראה ערך ירושת הבכור. מהרי"ק שם), ואין עדיף מתנאי גמור שאינו מועיל, שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערכו. רדב"ז שם).

וראה ערך ירושת הבעל על מנהג להפקיע מהבעל את ירושת אשתו.

על צוואה שאין בה קנין המועיל על פי דין, אבל המנהג לקיימה, ראה ערך מנהג.

דינא דמלכותא

במקום שחוקי הירושה של המלכות אינם כדין ירושה של תורה, כתבו ראשונים שאין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא (ראה ערכו. שו"ת הרשב"א ו רנד, הובא בבית יוסף חו"מ כו; רמ"א חו"מ שסט יא), והסומך ליטול ירושה על פי דינא דמלכותא גזלן הוא, שאם לא תאמר כן ייבטלו כל דיני התורה, ולא אמרו דינא דמלכותא אלא בדבר שהוא לתועלת המלך (ראה ערך דינא דמלכותא דינא. רשב"א שם; רמ"א שם), או לתקנת בני המדינה (רמ"א שם, וראה ערך הנ"ל), ולא בדבר פרטי שבין אדם לחברו (שו"ע הרב גזילה וגניבה יט), ואף לסוברים שדינא דמלכותא דינא גם כשאינו לתועלת המלך (ראה ערך הנ"ל), אין אומרים כן נגד דין התורה (ראה ערך הנ"ל, שם. ש"ך שם), שדינא דמלכותא יסודו בזה שבני נח נצטוו על הדינים (ראה ערך הנ"ל), אבל אין להם כח לעשות נגד דין המפורש בתורה (אבן האזל נזקי ממון ח ה).

ויש שכתבו, שדינא דמלכותא מועיל בדיני ממונות, משום שביד האדם עצמו למחול על ממונו, מה שאין כן בירושה, שאי אפשר להתנות עליה לבטלה (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תנינא פג). ויש שכתבו, שאין אומרים דינא דמלכותא בחוק שאין המלכות מקפדת עליו, והרי אין המלכות מקפדת אם היורשים מסכימים לדון על פי דין תורה (שו"ת טוב עין לחיד"א יז אות ד; שו"ת רב פעלים ב חו"מ טו, ועוד).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם נהגו באותו מקום לדון בירושה על פי דינא דמלכותא, דינם דין (כנסת הגדולה חו"מ כו הגהות בית יוסף אות כ, בדעת שו"ת הריב"ש נב), אבל להלכה כתבו רבים שאין תוקף לדין המלכות בירושה (כנסת הגדולה שם; שו"ת הרמ"ע מפאנו פט; שו"ת כתב סופר אה"ע מג; שו"ת מהר"י אסאד חו"מ קיד, ועוד)[12].

על צוואה שאינה עשויה באופן המועיל, שפעמים קיימת מטעם דינא דמלכותא, ראה ערך ערכאות וערך מתנה.

אם היורש על פי חוק המלכות יכול ליטול שכר מהיורשים בשביל חתימתו בפני הערכאות שהוא מסתלק מהירושה, ראה ערך כופין על מדת סדום וערך ערכאות.

הנחלה לאחד היורשים

הנחלה לאחד היורשים

מי שהנחיל את הירושה לאחד מיורשיו, נחלקו תנאים:

  • רבי יוחנן בן ברוקה אומר, דבריו קיימים, וכן אמר אבא חנן משום רבי אליעזר (בבא בתרא קל א וב), שנאמר וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו (דברים כא טז), ולא נאמר: ביום שינחלו בניו (שם ורשב"ם ד"ה ביום).
  • וחכמים סוברים שאף על פי שראוי ליורשו, אין דבריו קיימים (ראה בבא בתרא שם, ושם קכו ב לפירוש רשב"ם ד"ה ואם אמר).

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לא נחלקו אבא וחכמים על המנחיל לאחר במקום בת, ולבת במקום בן, שלא אמר כלום, אלא על המנחיל לבן בין הבנים, ולבת בין הבנות, שאבא אומר יירש, וחכמים אומרים לא יירש (שם קל א).

ונחלקו בגמרא:

  • יש אומרים שתנא קמא חולק על רבי ישמעאל, וסובר שנחלקו גם במנחיל לאחר במקום בת ולבת במקום בן, שלרבי יוחנן בן ברוקה אף בזה דבריו קיימים.
  • ויש אומרים שהכל מודים שמחלוקת רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אינה אלא במנחיל לבן בין הבנים, אבל המנחיל לאחר במקום בת, ולבת במקום בן, לדברי הכל לא אמר כלום (בבא בתרא שם).

הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה (בבא בתרא קל ב ושם א; רמב"ם נחלות ו ב, וזכיה ומתנה יב א; טוש"ע חו"מ רפא א), וכרבי ישמעאל בנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אם ריבה לאחד מהבנים ומיעט לאחרים (רמב"ם נחלות שם ג; טור שם; שו"ע שם ב; רמ"א שם א), אבל המנחיל לבת במקום בן, או לאח במקום בת, לא אמר כלום (רשב"ם ותוספות קל א ד"ה הלכה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אם שמנחילה לאחד מיורשיה

גם האם מנחילה נכסיה למי שתרצה (ראה רמ"ה בבא בתרא ט צח וקכד).

היורשים שמנחיל להם

אף המנחיל לבת הבן בין הבנים, או לבן הבת בין הבנות, דבריו קיימים (תוספתא בבא בתרא ז; אור זרוע בבא בתרא קיב), וכן המנחיל לאח בין האחים (רי"ף בבא בתרא קלא ב; רמב"ם נחלות ו ב, וזכיה ומתנה ט ה, ושם יב א; שו"ע חו"מ רפא א. וראה להלן שיש חולקים), או לבן אחיו המת בין שאר האחים (רשב"א קדושין ס ב).

אם נוהג בבריא

הסתפק רבא אם הבריא מנחיל, או שדוקא שכיב מרע (ראה ערכו) מנחיל, מפני שהוא בר הורשה (בבא בתרא קלא א), שראוי להוריש מיד, שהולך למות, וקוראים בו ביום הנחילו את בניו (רשב"ם שם ד"ה בר), ונתינתו בדרך ירושה היא (ר"י מיגש ומאירי שם), שאינה נקנית אלא לאחר מיתה (רמ"ה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאף בריא יכול להנחיל (רבינו חננאל, הובא ברמב"ן ובשאר ראשונים שם, ובטור חו"מ רפא; רשב"ם שם ד"ה ושכיב מרע; ר"י בתוספות שם ב ד"ה דילמא).
  • יש סוברים שהספק לא נפשט (רי"ף שם; רשב"ם העיקרי קלב א ד"ה ובי; רמב"ן שם; רא"ש שם; ראה טור שם), ובריא שהנחיל אין מוציאים מן היורשים, שהם מוחזקים (מגיד משנה שם; טור שם), ויש סוברים שאם תפס, אין מוציאים ממנו (רשב"ם שם), ויש סוברים שאפילו תפס מוציאים מידו (נמוקי יוסף שם. וראה ערך תפיסה).
  • ויש מהראשונים שכתבו שהבריא אינו יכול להוסיף ולגרוע לאחד מן היורשים (רמב"ם נחלות ו ד; שו"ע חו"מ רפא ה), ואין דבריו קיימים (רמב"ם זכיה ומתנה יב ב), וכתבו אחרונים, שפסקו בבריא הלכה כחכמים, הואיל ואין ודאי שרבי יוחנן בן ברוקה חולק בזה (לחם משנה נחלות שם). ויש שכתבו בדעתם שהוא ספק (ראה מגיד משנה נחלות וזכיה שם; ראה באור הגר"א חו"מ שם ס"ק יז).

אם צריכה קנין

אם ההנחלה צריכה קנין, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שצריכה קנין, כגון קנין סודר (ר"י מיגש בבא בתרא שם), או בשטר בלשון ירושה (שו"ת הרשב"א ג קכב, ורשב"א בבא בתרא שם; מגיד משנה זכיה ומתנה יב ב), ואף שאין שטר לאחר מיתה (ראה בבא בתרא קלה ב, ושם קנב א, ורמב"ם זכיה ומתנה ח י ויב, וטוש"ע חו"מ רנ יז, ושם רנח א), בלשון ירושה מועיל אף לאחר מיתה (השלמה בבא בתרא קלא א תירוץ ב).

ומכל מקום שכיב מרע שמנחיל אין צריך קנין, שהרי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם (ראה ערכו: במקצת נכסים. רשב"א שם).

  • ויש סוברים שאין הנחלה צריכה קנין, שהרי מחיים אין ירושה, ולאחר מיתה אין קנין חל, אלא דבריו קיימים מן התורה, שגזירת הכתוב היא מהאמור: והיה ביום הנחילו את בניו (תוספות בבא בתרא קיג ב ד"ה אורעה; רבנו יונה קיג ב וקלא א; רא"ש בבא בתרא ח ב ול).

אם יכול לחזור בו

כתבו ראשונים שאין דבריו קיימים אלא כשלא חזר בו עד שמת (רמ"ה בבא בתרא ח קלז; רבנו יונה בבא בתרא קיג ב, ושם קלא א), שהרי אין כאן קנין שחל מחיים (רמ"ה שם; נתיבות המשפט רנג סק"א).

ויש סוברים בדעת ראשונים שאין המנחיל יכול לחזור בו, שכיון שנתנה לו התורה כח לעשות את המקבל כיורשו, הרי כבר נעשה יורש ואינו יכול להפקיעו מירושתו (קצות החושן רנג סק"א, ושם רפא סק"ג; מנחת חינוך ת), אלא שעדיין יכול להנחיל עכשיו ליורש אחר, כמו שהנחיל לראשון, אף שבכך מתבטלת ממילא ההנחלה הראשונה (קצות החושן שם).

לעובר

המנחיל לעובר (ראה ערכו) בין הבנים אין דבריו קיימים, שאין אדם יכול להנחיל למי שאינו בעולם (ראה בבא בתרא קמא ב, ורשב"ם ד"ה דתנן).

יש מהראשונים שכתבו הטעם שהואיל ואינו יורש אלא לכשייולד, לסוברים כן (ראה לעיל: הראויים לירושה), הרי אינו ראוי לירש עכשיו, ולפי זה לסוברים שהעובר יורש (ראה לעיל, שם), אף המנחיל לעובר דבריו קיימים (רמב"ן ור"ן שם).

דבר שלא בא לעולם

המנחיל לבן שיהיה לו בשעת מיתתו, ועדיין אינו בעולם, יש סוברים שדבריו קיימים (רשב"ם בבא בתרא קלא א ד"ה א"ל), הואיל ואינו מקנה אלא בשעת מיתתו, ואז כבר יהיה היורש בעולם (רשב"ם שם), ורבים סוברים שאין דבריו קיימים (תוספות ורמב"ן שם, ועוד).

פלוני בני לא יירש

האומר "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו", לא אמר כלום (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו ב; טוש"ע חו"מ רפא ג).

יש שביארו, שהאומר "בני לא יירש" עוקר בפירוש את הירושה בפיו, והוא מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערכו), ולכן אין דבריו קיימים, אבל האומר "פלוני בני יירש הכל" אינו עוקר בפירוש את דין הירושה (מאירי בבא בתרא קכו ב טעם ראשון).

ורבים מהראשונים חולקים, ולדעתם הטעם לפי שלא נתנה התורה רשות לאב אלא להנחיל למי שירצה, ולא להעביר נחלה מאחד מיורשיו (רמ"ה שם), והואיל ולא אמר בפירוש ששאר הבנים יירשו אותו, הרי לא הקנה אותה לאחד מהם עד שתסתלק מבן זה, והרי הוא כאומר שלא יטול בן זה ממון של עצמו, שלא אמר כלום (ר"י מיגש שם; מאירי שם בשם גאוני ספרד), וכן אם ריבה לאחד ומיעט לאחד דבריו קיימים (ראה רשב"ם קכו ב ד"ה ואם אמר; ר"י מיגש שם; רמב"ם שם ג; רמ"ה שם; טור שם; שו"ע שם ב ורמ"א שם א).

העברת נחלה

הכותב נכסיו לאחרים

נתינה שנותן אדם את נכסיו במתנה לאחרים, כדי שלא יפלו לפני יורשיו, נקראת בגמרא ובפוסקים בשם "עבורי אחסנתא" (העברת נחלה) (ראה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א, ובפוסקים בכמה מקומות), והקפידו חכמים על העושה כן, ושנינו: הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה ערכו. בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ו יא; טור חו"מ רפב; שו"ע שם).

גדר הדין

בגדר "אין רוח חכמים נוחה הימנו", נחלקו ראשונים:

  • יש שכתבו שאין ראוי לעשות כן (פסקי ריא"ז בבא בתרא ח ד; תשב"ץ ב קעז; בית יוסף חו"מ רפב), אף על פי שרשאי לתת למי שירצה (תשב"ץ שם. וראה שו"ת דברי מלכיאל א קג, ועוד).
  • ויש שכתבו לשון "איסור" בהעברת נחלה (רשב"ם שם ד"ה מה שעשה; שו"ת אור זרוע ומהר"ם פח; קיצור פסקי הרא"ש בבא בתרא ח לז; שו"ת הרמ"א עח), וכתבו אחרונים בדעתם שהוא איסור דרבנן (שו"ת הראנ"ח א קיח; שער המלך זכיה ומתנה ט י; שדי חמד כללים מערכת ל כלל ג), ומטעם זה מי שנפל ספק בפירוש צוואתו אם התכוין להעביר נחלה, אומדים דעתו שלא רצה לעשות איסור (שו"ת אור זרוע ומהר"ם שם; שו"ת הרא"ש פה ג).

ומכל מקום אין בית דין כופים על איסור זה, ואין מנדים אותו (שו"ת ראנ"ח שם; שו"ת הלכות קטנות ב רסט. וראה ערך נדוי), אלא שאומרים לו שהוא עובר על דברי חכמים, ומותר לקרותו עבריין (ראנ"ח שם).

טעמו

בטעם שאין רוח חכמים נוחה הימנו כתבו ראשונים, מפני שעוקר נחלה של תורה (רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה אין; שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח), שהואיל והקפידה התורה על סדר הנחלות, אמרו חכמים שלא יעביר אדם את נחלתו מיורשיו לאחרים (לבוש חו"מ רפב).

ויש שכתבו הטעם כדי שלא להטיל קנאה (ראה בית יוסף חו"מ שם בדעת הטור), שעל ידי כך הוא מחרחר ריב בין בניו, ובין מי שנותן להם (ר"א פולדא לירושלמי בבא בתרא ח ו).

העברה מבן לבן

אף המנחיל את נכסיו לאחד מבניו (ראה לעיל: הנחלה לאחד היורשים) הוא בכלל הקפידא של העברת נחלה (ראה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א; ראה רמב"ם נחלות ו יא; ראה טוש"ע חו"מ רפב). ונחלקו:

  • יש סוברים שהוא איסור כשאר העברת נחלה מן היורשים לאחרים (ראה שו"ת הרא"ש פה ג. ראה רבינו ירוחם מישרים כד א).
  • ויש שכתבו שאינו בכלל "אין רוח חכמים נוחה" (ראה שו"ת מהרי"ל החדשות קסג; שו"ת מהר"י בן לב ג צג; ב"ח חו"מ שם; כנסת הגדולה חו"מ שם הגהות טור ט), שהרי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל בן מבניו שירצה (ראה לעיל, שם. שו"ת מהרי"ל ואחרונים הנ"ל), אלא שמידת חסידות שלא לעשות כן (כנסת הגדולה שם).

וכתבו ראשונים שאם אחד מבניו טוב מאחיו, ויודע בו שיעשה בממונו רצון הבורא, ויתן יותר צדקה, יכול לתת לו נחלה יותר משאר אחיו, בלי ידיעת אחיו (ספר חסידים [מקיצי נרדמים] תתתתקג).

סידור צוואה של העברת נחלה

יש מן האמוראים שהזהיר לתלמידו שלא יהיה במקום שמעבירים נחלה, אפילו מבן אחד לבן אחר, וכל שכן מבן לבת (שמואל לרב יהודה בבא בתרא קלג ב, וכתובות נג א), וכן כתבו ראשונים, שמידת חסידות שלא להעיד בצוואה שמעבירים בה הירושה מן היורש, אפילו מבן אחד לאחיו (רמב"ם נחלות ו יא; טור חו"מ רפב; שו"ע חו"מ שם).

איסור למקבל הנחלה

מעשה ביונתן בן עוזיאל שכתב לו אדם אחד נכסיו מפני שלא היו בניו נוהגים כשורה, ומכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש (בבא בתרא קלג ב, לפירוש רשב"ם שם, וראה תוספות שם שפירשו באופן אחר), וכתבו ראשונים שבזה תיקן את הקלקול של העברת נחלה, וגם קיים את מצות המת (מאירי שם), ועשה כן, לפי שאף המקבל את הנחלה הוא בכלל מסייע ידי עוברי עבירה (חתם סופר חו"מ קנא). ויש מהראשונים שכתבו שהמקבל את הנחלה אינו עובר איסור (שו"ת מהרי"ל עו אות ג).

היורש עצמו אם הסכים למחול על ירושתו אין בזה שום קפידא (שו"ת הרמ"א עט).

בבן שאינו נוהג כשורה

  • רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, אם לא היו בניו נוהגים כשורה - ויש גורסים: לא היו נוהגים בו כשורה (רי"ף ורמ"ה בבא בתרא קלג ב; רמב"ם נחלות ו יא; שו"ע חו"מ רפב) - זכור לטוב (בבא בתרא שם).
  • וחכמים חולקים, שאפילו אין בניו נוהגים כשורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה מי; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אמר שמואל (בבא בתרא שם, וכתובות נג א), מפני שאין ידוע איזה זרע יצא ממנו (כתובות שם), ופעמים שיוצא מן הבן הרע זרע הגון, ומהבן הטוב יוצא זרע שאינו הגון (ר"י בן חכמון שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רפב). ויש שכתבו שמי שיש לו בן רע, רשאי לכתוב ממונו לאחרים (פירוש רב סעדיה גאון משלי יז ב).

היה הבן מחלל שבת בפרהסיא, ואינו מגדל את בניו לתורה, באופן שרחוק הדבר שיצא ממנו זרע הגון, יש סוברים שרשאי האב להעביר ממנו נחלה (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ מג; אגרות משה חו"מ ב נ); ויש סוברים שאם היה הבן מומר (ראה ערכו) באופן שאין חייבים להשיב לו אבדה (ראה שו"ע חו"מ רסו ב, וראה ערך מומר), מותר להעביר ממנו נחלה (מחנה יהודה חו"מ רפב, וראה שם במסור, וכעין זה באגרות משה שם, ראה שם, וראה חתם סופר חו"מ קנג).

בשאר יורשים

יש סוברים שלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא במעביר נחלה מבניו דוקא, אבל לא משאר יורשים (ראה עיטור אות מ מתנת שכיב מרע, וחקרי לב חו"מ ב נד בדעתו; בית דוד חו"מ קלז; שו"ת מכתם לדוד חושן משפט טז ד"ה ברם).

ורבים סוברים שאין לחלק בין בנים לשאר יורשים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] תתקצח; ראה שו"ת הרא"ש פה ג; ראה תשב"ץ ב רסד וג קצ; חקרי לב שם), שהרי עוקר נחלה של תורה (מהר"ם שם).

ויש מפרשים שאף הראשונים המחלקים בין בנים לאחרים, אינו אלא בחומר הדבר (חתם סופר חו"מ קנא בדעת העיטור).

כשמשייר קצת לבניו

כתב נכסיו לאחרים, ושייר חלק לבניו, נחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שלא אמרו שאין רוח חכמים נוחה אלא כשלא שייר לבניו כלום (עיטור אות מ מתנת שכיב מרע, ובקצות החושן רפב בשם תשב"ץ; שו"ת אבקת רוכל צב; ט"ז אה"ע קיג סק"א), אבל כשמשייר מקצת, הרי לא נעקרה נחלה של תורה (אבקת רוכל שם על פי רשב"ם), וכן מנהג העולם (בית דוד חו"מ קלז).
  • ויש שכתבו שהמניח את בניו עניים הוא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל רשאי לתת חלק לאחרים ולהוריש חלקם לבניו (ראה מאירי בבא בתרא שם).
  • ויש סוברים שאף המשייר ליורשים אין רוח חכמים נוחה הימנו (שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח; ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שלו).

אף המרבה לאחד מבניו וממעט לאחר יש שכתבו שהוא בכלל העברת נחלה (רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה בי), שלדעתם אף מקצת נכסיו בכלל הקפידא של העברת נחלה (רש"ש בבא בתרא שם).

המקדיש נכסיו או נותן לצדקה

אף המקדיש את נכסיו לשמים והניח את בניו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (ראה בבא בתרא קלג ב; שו"ת מהר"ם [פראג] תתקצח; חתם סופר חו"מ קנא, ועוד). ומכל מקום לענין צדקה, אף על פי שהמבזבז מנכסיו לצדקה אינו רשאי לבזבז אלא עד חומש (ראה ערך גמילות חסדים, וערך צדקה), אין זה אלא מחיים, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, אבל לאחר מיתה רשאי (כתובות סז ב; רי"ף ורא"ש כתובות נ א; רמ"א יו"ד רמט א), ומעשה במר עוקבא שבזבז בשעת מיתתו חצי ממונו לצדקה (כתובות סז ב).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שרשאי לתת כל מה שירצה (אור זרוע צדקה יג; רמ"א שם; בית יוסף ולבוש יו"ד שם), אפילו כל נכסיו (פרי מגדים או"ח תרנו משבצות זהב ב בדעת הרמ"א).
  • יש סוברים שיניח מקצת ליורשיו (מהר"ם [פראג] שם; תלמידי רבינו יונה שם. וכן כתב להלכה באגרות משה חו"מ ב נ), שלדעתם אין לחלק בין הקדש לצדקה (מהר"ם שם).
  • יש סוברים שרשאי לתת עד שליש מנכסיו (שאילתות שם; ארחות חיים ב לד; קיצור שו"ע לד ד), או עד מחצית מנכסיו (פסקי ריא"ז כתובות ו ב ח; ערוך השלחן יו"ד שם).
  • יש סוברים שכל אחד יעשה לפי עושרו ומצב יורשיו (ב"ח יו"ד שם בדעת רמב"ם ושו"ע שם; מאירי שם סז ב), ורשאי להקדיש אפילו כל נכסיו לצדקה, אלא שאם בניו או קרוביו צריכים לכך אין ראוי להעביר מהם נחלה יותר מדאי (מאירי שם נ א).
  • ויש מהאחרונים מחלקים, שמי שאין לו בנים רשאי להניח מקצת נכסיו לצדקה, אבל מי שיש לו בנים אפילו נותן מקצת נכסיו לצדקה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמעביר נחלה מהם (חתם סופר חו"מ קנא). ויש מחלקים שהכל תלוי בכוונתו, שאם כוונתו להרבות זכויותיו אין בזה שום איסור, אבל אם כוונתו להעביר את נחלתו מיורשיו, אין רוח חכמים נוחה הימנו (שו"ת בית יהודה (עייאש) ב נג; שו"ת ויוסף אברהם (דיין) יג, וכן צידד באגרות משה שם).

במתנה מחיים

הנותן את נכסיו במתנה לאחרים מחיים, נחלקו בדבר:

  • יש סוברים שאין בכך כלום (ראה ר"י מלוניל בשיטה מקובצת בבא בתרא קמג ב, בפירוש הירושלמי שם; ר"ש הלוי במשנה למלך זכיה ומתנה ו א; כנסת הגדולה חו"מ רפב הגהות טור י, ושכן המנהג), שאם לא כן ביטלת כל מתנה בעולם (משנה למלך שם; יפה תואר שם).
  • יש סוברים שיש בו משום העברת נחלה (ראה ר"ן כתובות סח א; ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שלו; ראה שו"ת הראנ"ח קיח; שו"ת צמח צדק החדש חו"מ מב; שו"ת מהרש"ם ז יב, וראה חתם סופר שם).
  • ויש מחלקים, שאם כוונתו להעביר נחלה מיורשיו - אסור, אבל מטעם אחר, אין בו משום העברת נחלה (שו"ת ויוסף אברהם (דיין) יג); ויש מחלקים עוד, שבבריא הנותן מתנה אין משום העברת נחלה, כי מנין לנו שיגיע ממון זה ליורשיו ולא יפסיד אותו בחייו באיזה עסק, אבל שכיב מרע או זקן מופלג, יש בו משום העברת נחלה אף במתנה מחיים (ויוסף אברהם שם).

בנותן כדי לקבל טובה

הנותן מתנה לאחר מיתה כדי שיעשה לו המקבל איזו טובה, כגון שישמשנו לעת זקנתו, אין בו משום העברת נחלה, שהרי הוא לצורך עצמו (בית דוד חו"מ קלז; שו"ת צמח צדק החדש חו"מ מב).

בנדוניא לבת

אב הנותן נדוניא לבתו בשעת נישואיה, אין בזה העברת נחלה מן הבנים, לפי שמצוה עליו להשיא את בתו (ראה ערך אב (א): חובות האב), וכשהוא כותב לבתו נדוניא יפה יקפצו עליה לשאתה (ראה כתובות נג א, ורש"י ד"ה דאליה רבה יוחנן), ואף חכמים תיקנו שיכתוב אדם לאשתו כתובת בנין דכרין (ראה ערכו), כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, שמצוה על האב להשיא את בתו (ראה שם נב ב, ורש"י ד"ה ותקון).

ומכל מקום יש מהראשונים סוברים שאין לתת לה יותר מעשירית מנכסיו (ראה ערך עשור נכסים) - כדרך שתיקנו לבת שנוטלת לאחר מיתת האב עשור נכסים (ראה ערכו) לצורך נישואיה - משום שדומה להעברת נחלה (תוספות שם נ ב ד"ה ומאי בשם רבינו חננאל; ראב"ן כתובות סא; רמ"א אה"ע קיג א בשם יש אומרים, וחלקת מחוקק שם סק"ה); ויש סוברים שרשאי להוסיף לה יותר מעישור נכסים (רשב"א שם סח א; רמ"א שם, וט"ז שם סק"א, שכן המנהג).

בשטר חצי זכר

יש מקומות שנהגו שהאב נותן לבתו בשעת נישואיה שטר חצי זכר, שנוטלת על ידיו בירושה עם הבנים חצי חלקו של בן זכר (ראה לעיל: הפקעתה באופנים אחרים, בשם הרמ"א), ואין בזה העברת נחלה, שהרי זה כנדוניא שמותר לתת לבתו (שו"ת מהר"ם מינץ מז); ועוד, שאינו נותן בלשון ירושה אלא בדרך חיוב והודאה (נחלת שבעה כא ו).

במטלטלין

יש מהאחרונים שכתב שאין קפידא בהעברת נחלה אלא בקרקעות, ולא במטלטלים (לבוש האורה בראשית כד י. וראה שו"ת מהרי"ט ב חו"מ ו ד"ה וכי תימא, ושו"ת מהרש"ם ז יב בדעתו), ורבים סוברים שאין חילוק בדבר (צידה לדרך בראשית שם; נחלת שבעה כא ו; שו"ת הלכות קטנות ב רסז; מהרש"ם שם).

בגוי

דין ירושת גוי ומקורה

גוי (ראה ערכו) יורש את אביו דבר תורה (קדושין יז ב, ושם יח א, ונזיר סא א; רמב"ם נחלות ו ט; טוש"ע חו"מ רפג א), וישראל שהחזיק בנכסים עובר משום גזל (ראה ערך גזל הגוי. ר"י מלוניל וריטב"א קדושין שם).

ומצינו שאמרו שגויים אינם בני נחלה (יבמות סב א; בכורות מז א. וראה ערכין יד א), ונחלקו ראשונים:

  • יש שנראה מדבריהם, שהאומרים כן סוברים שאין גוי יורש את אביו (רב האי גאון באוצר הגאונים מלואים שם; רבינו גרשם בכורות שם בפירוש א), שאין לו שאר האב (ראה ערך יחס. רבינו גרשם ערכין שם), אלא שמהם שכתבו להלכה שהוא יורש (רב האי גאון שם).
  • ורבים מפרשים, שאין דיני ירושתם שוים לישראל (ראה להלן), אבל יורשים הם, שלענין ירושה לא הפקירה התורה את זרעו, ויש לו אב (תוספות בכורות מו א ד"ה נתגיירה; רמב"ן יבמות צח א. וראה ערך יחס).

מקור דין ירושה בגוי הוא מהכתוב כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה (דברים ב ט. קדושין שם), ויש למדים מהכתוב בעבד עברי (ראה ערכו) הנמכר לגוי וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה נ), ודרשו: עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו, מכלל שיש לו לגוי יורשים (קדושין יז ב).

ירושת בכור וקדימת הבן

כתבו ראשונים שאין בגוי דין ירושת הבכור (ראה ערכו) ליטול פי שנים (רש"י יבמות סב א ד"ה בנכריותן; תוספות שם ד"ה דלאו), ופירשו כן אותה שאמרו שגויים אינם בני נחלה (ראה יבמות שם, ובכורות שם), שאין בהם דין נחלה כישראל, אבל ירושה נוהגת בהם (רש"י שם).

וכן יש סוברים שהבן והבת נוטלים בשוה (רש"י שם; מאירי שם); ויש שנראה מדבריהם שאף בגוי אין לבת כלום במקום בן (ראה תוספות בבא בתרא קטו ב ד"ה מלמד, וקובץ שיעורים שנז בדעתם).

בנו מבת ישראל

גוי הבא על בת ישראל וילדה, אין הבן יורש את אביו הגוי (ראה תוספתא בבא בתרא ז א; ראה ראב"ן יבמות מה; ראה תוספות הרא"ש קדושין יח א, ורמב"ן וריטב"א שם בשם יש אומרים; רמ"ה גיטין מג א), שישראל גמור הוא, לסוברים כן (ראה ערך גוי וערך יחס), ואינו ראוי לירש את הגוי (רמב"ן ורשב"א שם), שאינו נחשב אביו כלל (ראה ערך יחס. ריטב"א שם), שהרי הבן הולך אחר אמו (ראב"ן ורא"ש שם; רמ"ה שם).

גר בירושת אביו הגוי

גר אינו יורש את אביו הגוי מן התורה (קדושין יז ב; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), לפי שאינו מתייחס אחריו, וכקטן שנולד מאליו הוא (ראה ערך גר: יחסו לקרוביו וערך יחס. רש"י קדושין שם ד"ה כי; רמב"ם בפירוש המשניות דמאי ו י). אבל מדברי סופרים יורש (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

טעם התקנה, שחששו שמא יחזור הגר לסורו (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), משום ממונו (רש"י שם), כדי לרשת את אביו (פירוש המשניות שם), ואף שגם אם יחזור לסורו אינו אלא כישראל מומר (ראה ערך גר: כשחזר לסורו), ואינו יורש את אביו מן הדין, שמא יטעה בזה ויסבור שחוזר לגויותו ויורש את אביו (תוספות ישנים שם ד"ה אלא; תוספות חכמי אנגליה שם); או שמא יחזור לסורו כדי לירש בדיני הנכרים בערכאות שלהם (מאירי שם); או שאם לא יירש, שמא מתוך כעס יחזור לסורו (שיטה לא נודע למי קדושין שם).

הגר שחזר לסורו בחיי אביו הגוי, יש שהסתפק אם הוא בכלל תקנת חכמים שהגר יורש את אביו הגוי (תוספות רבי עקיבא איגר דמאי ו י).

גר שירש עבודה זרה מאביו הגוי

גר וגוי שירשו את אביהם הגוי, הגר יכול לומר לגוי טול אתה עבודה זרה (ראה ערכו) ואני אטול מעות (משנה דמאי ו י; רמב"ם עבודה זרה ז ה; טוש"ע יו"ד קמו ד, וטור חו"מ רפג), ואף על פי שכבר זכה הגר בירושתו מיד כשמת אביו, ויש בנכסים גם עבודה זרה, אינו כנוטל עכשיו חילופי עבודה זרה, שאסורים, לפי שירושת הגר את אביו הגוי אינה אלא מדרבנן (קדושין יז ב), ולא תיקנו חכמים ירושה לגר אלא בהיתר, שהם אמרו והם אמרו (ראה ערכו. תוספות ישנים קדושין שם).

ויש מפרשים, שהואיל ולהלכה בדרבנן יש ברירה (ראה ערכו), כשנוטל את ההיתר הוברר שההיתר הוא שנפל לחלקו (ר"ש איגר בגליון מהרש"א יו"ד שם, ובשו"ת רבי עקיבא איגר א רכא ו בדעת רש"י).

ויש מפרשים שהתירו לו להחליף מאותו טעם שתיקנו לו ירושה, שמא יחזור לסורו (ר"י מלוניל שם).

גוי בירושת אביו הגר

אין הגוי יורש את אביו הגר (קדושין יז ב; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), והמחזיק בנכסים, זכה בהם, אם אין לגר יורשים אחרים (ר"י מלוניל שם, וראה ערך גר: מת ואין לו יורשים).

גר בירושת אביו הגר

אב ובנו שהתגיירו - וכן אם ובנה (שמחות למהר"ם פה) - אין הבן יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (קדושין יז ב, ורש"י ד"ה וגר; רמב"ם נחלות ו י; טוש"ע חו"מ רפג א), וכן שנינו: לוה מעות מן הגר שהתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו (שביעית י ט; טוש"ע חו"מ קכז ב), שהרי אינו מתייחס אחרי אביו, ואף חכמים לא תיקנו שיירש אלא את אביו הגוי, אבל בגר את הגר לא תיקנו (רמ"ה בבא בתרא ט צז), שאין חזרתו לסורו מועילה לו (מאירי שם), שאפילו יחזור לסורו לא יירש, שאין הגוי יורש את הגר (ראה לעיל. תוספות הרא"ש קדושין שם).

הורתו שלא בקדושה

אף מי שהתגיירה אמו כשהיא מעוברת, אינו יורש את אביו הגר (ראה בכורות מו א, ורש"י ותוספות שם ד"ה נתגיירה; קדושין יח א; רמ"ה בבא בתרא קמט א; רמב"ם זכיה ומתנה ט ז, ושם א ו; שו"ע חו"מ רעה א, ושם רפג א), שאינו מתייחס אחריו (רש"י ותוספות שם, וראה ערך גר).

הערות שוליים

  1. כה, טורים קיט-שד.
  2. וראה ערך ירושת הבעל, שהבעל קודם לבנה.
  3. הרי"ף והרא"ש בבא בתרא שם והרמב"ם השמיטו, וראה רש"ש בבא בתרא קיח ב, שלדעתם נדחה דין זה.
  4. ראה להלן שלכשיוולד לדברי הכל יורש.
  5. וראה שם שבזמן הזה הוא בר קיימא.
  6. ראה ערך יחס, על הבירור שהוא בנו.
  7. על בירור זהות היורשים על ידי בדיקות DNA ראה אנציקלופדיה רפואית הלכתית [שטיינברג, ירושלים תשנ"ה] ז עמ' 787, וראה תחומין כב [תשס"ב] עמ' 412 מאמר הרב צבי יהודה בן יעקב.
  8. שאין קנין לאחר מיתה, להקנות באופן שתחול המתנה לאחר מיתה, אלא או שמקנה לגמרי מחיים, או שמקנה גוף מחיים ופירות לאחר מיתה.
  9. וראה ערך הנ"ל: מצוה מחמת מיתה, על בריא שחושש שימות פתאום.
  10. הריא"ה הרצוג ביקש בשעתו מטעמים שונים לתקן בארץ ישראל שתירש הבת (אף הנשואה) עם הבן, ראה ספרו תחוקה לישראל על פי התורה ב בארוכה, אבל לא נתקבלו דבריו, ראה שם עמוד 1 ובהקדמת העורך, וראה שו"ת ישכיל עבדי ו חו"מ כב, וראה אגרות חזון איש א צו, ומאמרו של ר"ב רבינוביץ-תאומים בתחוקה לישראל שם עמוד 203 ואילך. וראה שו"ת תשובות והנהגות ב תשיח, שבזמנינו שנותנים לבנים ולבנות בשווה לנישואיהם, ראוי לסדר שטר חצי זכר ולחלק הירושה באופן שוה בין הבנים והבנות, ולהותיר חלק קטן לקיום הירושה כדין תורה. וראה תחומין ד עמ' 342, מאמרו של הגרז"נ גולדברג לחידוש מנהג שטר חצי זכר. וראה שו"ת דברי חיים ב חו"מ ג, והובא בשו"ת משנה הלכות י רפ, שבמקום שעל פי חוקי המדינה צריכה הבת לחתום על ויתור על זכותה לירש על פי החוק, המנהג לפשר ביניהם.
  11. וראה שו"ת ציץ אליעזר טז נב על תקנות נוספות שתיקנו בדורות מאוחרים יותר.
  12. על חוק הירושה של מדינת ישראל, שאין לו תוקף להלכה לא מצד דינא דמלכותא ולא מצד תקנת הקהל, ראה תחוקה לישראל על פי התורה לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ג עמוד 61 – 62, ושו"ת יחוה דעת ד סה, וראה קובץ התורה והמדינה א עמוד מג ואילך.