מיקרופדיה תלמודית:ירך
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - הפרק העליון שבפרקי הרגל, בבעלי חיים ובאדם.
מהותה וצורתה
בבהמה
השם ירך בבהמה, במובן הרחב, יש שנאמר על כל אורך רגליה האחוריות (ראה תוספתא חולין ג ג. וראה רש"י חולין קלד ב ד"ה וכנגדו), וכולל כל העצמות שברגל, שיש להן שמות חלוקים (תשובות ופסקים (להראב"ד) [מוסד הרב קוק] עט), אבל נתייחד השם ירך על העצם שבפרק העליון של הרגל, שראשה העליון מחובר עם הגוף - והוא הנקרא בוקא דאטמא (ראה ערכו) - וראשה התחתון מחובר עם ראש העצם הנקרא שוק (ראה רשב"א ומאירי חולין נז א, ושו"ת הרשב"א א קס), והוא הפרק האמצעי של הרגל (ראה תוספות מנחות לז א ד"ה קיבורת).
ויש שהוזכר ערקוב שבאמצע הירך (ראה בכורות מ ב), והוא הנקרא ארכובה (רש"י שם מא א ד"ה קפץ. וראה ערך ארכבה).
שלש עצמות בירך הבהמה: התחתונה היא הנחתכת עם הפרסות כשמפשיטים אותה, ונקראת "ארכובה הנמכרת עם הראש" (ראה ערך הנ"ל, מחלוקת ראשונים); למעלה ממנה האמצעית, וצומת הגידים (ראה ערכו) בתחתיתה; העליונה היא קולית התחובה באליה (רש"י חולין עו א ד"ה שלשה; שבלי הלקט ב טרפות יט; הגהות אשרי חולין ד ז; טוש"ע יו"ד נה), והיא עצם חלולה וסתומה משני צדיה (ערוך קלית; רמב"ם טומאת מת ב ה, ואבות הטומאות ב יא).
על רגלי הבהמה שלצד ראשה, ראה ערך יד.
באדם
השם ירך באדם נאמר על עצם הרגל שלמעלה מהברך (ראה ערך ארכבה: באדם. תוספות נזיר נב ב ד"ה אמר. וראה שו"ת חתם סופר יו"ד נו, ושם אהע"ז ב סט בארוכה).
האומר משקל רגלי עלי, הוא עד הארכובה (ערכין יט ב. ראה ערך נדרי הקדש), ומכאן ולמעלה אינו רגל אלא ירך (רש"י שם ד"ה עד הארכובה). וכן במכנסים של בגדי כהונה (ראה ערכו) שנאמר בהם מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ (שמות כח מב. וראה נדה יג ב), פירשו ראשונים שהוא עד סוף הירך שהיא הארכובה (רמב"ם כלי המקדש ח יח. וראה ערך מכנסים).
ומכל מקום מצינו שנאמר באדם רגל, והכוונה לירך, והוא משום "לישנא מעליא" (ראה יבמות קג א). וכן פעמים שנאמר באדם שוק, והכוונה לירך: שוק באשה ערוה (ברכות כד א), שהוא למעלה מן הארכובה (פרי מגדים או"ח עה משבצות זהב סק"א. וראה ערך ערוה שיש חולקים).
על איסור אכילת הגיד שעל כף הירך בבהמה או חיה, ראה ערך גיד הנשה.
בתורת אבר
אבר מן החי ונבילה
ירך הבהמה היא אבר, לענין איסור אכילת אבר מן החי, ולענין טומאתו (ראה ערך אבר מן החי: האיסור ומקורו; האברים, וערך נבלה), ולדעת רבי אלעזר היא בכלל אבר שהנשמה תלויה בו (ראה ערכו), ומטעם זה אם ניטלה מהמקום שהיא מחוברת בבוקא דאטמא (ראה ערכו), וניטל הבשר עד שנראה מקום החתך כעין חלל, הרי היא נבלה (ראה ערכו. חולין כא א, ורש"י ד"ה ניטל וד"ה וחלל), ומטמאה מחיים (שם לב ב; רש"י שם כא א ד"ה נבלה; רמב"ם שחיטה ג יט, ואבות הטומאות ב א. וראה ערך נבלה), כמו שנחלקה לשני גופות (רמב"ם שחיטה שם).
והדברים אמורים כשרבוצה ונראית חסרה (חולין כא א; רמב"ם שחיטה שם), שדרך הבהמה שהירך מתכסה ברביצתה, וזו נראית חסרונה כשהיא רבוצה (רש"י שם ד"ה כל). ואם נשאר הבשר העליון והעור, וחופה את המכה, אינה נבלה אלא טרפה, שכן שנינו בבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, שהיא טרפה (רש"י שם ד"ה וחלל, על פי שם עו א. וראה ערך ארכבה וערך נטולה).
רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן יהושע ורב ששת סוברים שאינה אלא טריפה (ראה תמורה יא ב, ונדה כד א). הלכה כרבי אלעזר (רמב"ם שחיטה ג יט, ואבות הטומאות ב א).
המקדיש ירך לעולה
המקדיש אבר אחד של בהמה לעולה, שאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו, הרי כולה עולה (ראה תמורה יא ב, וראה ערך אבר שהנשמה תלויה בו), שפשטה קדושה בכולה (ראה קדושין ז א, ותוספות ד"ה ונפשטו), אמרו שלדעת רבא הסובר כרבי אלעזר, שאם ניטלה הירך הרי זו נבלה (ראה לעיל), אם הקדיש ירך וחלל שלה, הרי זה בכלל מקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, ולדעת רב ששת, שאינו סובר כרבי אלעזר, ואם ניטלה הירך אין זו בכלל נבלה - שאפשר לה לחיות (הגהות הגר"א שם ה) - לא אמרו שפשטה קדושה בכולה אלא באבר שאם ינטל מיד מתה (ראה תמורה שם).
נשמטה מעיקרה
על בהמה שנשמטה הירך שלה מעיקרה, שנחלקו אמוראים על האופנים שהיא טרפה, ושיש שמנו טריפות זו בכלל שבורה (ראה ערכו) או נטולה (ראה ערכו), וכן על שמוטת ירך בעוף, אם דינה כבהמה, ראה ערך בוקא דאטמא.
אבר באדם
אף באדם נמנית הירך בין האברים, לענין טומאת אהל (ראה אהלות א ח).
לדעת רבי ינאי הסובר כרבי אלעזר בבהמה שניטלה יריכה שהיא נבלה (ראה לעיל), הוא הדין באדם, שדינו כמת (ראה ערכו. ראה נדה כג ב וכד א ורש"י ד"ה עד לנקביו. וראה ערך טרפה (אדם) וערך נפל), ולדעת רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן יהושע, שאינו סובר כרבי אלעזר, אין דינו כמת אלא כטרפה (ראה נדה שם, ורש"י ד"ה עד טבורו).
ויש שכתבו שאף על פי שבהמה שניטלה יריכה הרי היא נבלה, הרי לא אמרו אלא כשהיא רבוצה ונראית חסרה, וזה לא שייך באדם (ים של שלמה חולין א מד, בדעת הרמב"ם), או לפי שאדם יש לו מזל (ראה ערך אדם), ויכול לחיות אף בניטלה יריכו (ב"ח יו"ד קצד, על פי תוספות חולין מב ב ד"ה ואמר. וראה ערך טרפה (אדם)).
על אדם שנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה, ראה ערכים: ארכבה; טרפה (אדם); עדות אשה.
במומים
בין המומים הפוסלים בהמה מהקרבה (ראה ערך בעל מום (ב)), ושוחטים עליהם את הבכור (ראה ערך בכור בהמה טהורה: בעל מום), ופוסלים כהן (ראה ערכו) מעבודה במקדש (ראה ערך בעל מום (א)), מנו במשנה ובברייתא: השחול והכסול (בכורות מ א בבהמה, ומג א באדם), ופירשו:
- שחול, שנשמטה יריכו (שם מ א; רמב"ם ביאת מקדש ז ט; טור יו"ד שט, בבכור), ומושך רגלו לאחריו (רבינו הלל לתורת כהנים אמור ז ו).
- כסול, שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה (בכורות שם; ביצה ה ב), שמקום חיבורה בכסלים, והוא בוקא דאטמא (ראה ערכו), גבוה למעלה מן הכסלים וקרוב לגג האליה יותר מחברו (רש"י ביצה שם ד"ה שאחד). וכן אמרו: כסול, שרגלו אחת בתוך הכסל, ורגלו אחת על גבי הכסל (בכורות שם), שדרך הבהמות שהירך מחוברת באליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, היינו על גב האליה (רש"י שם ד"ה בתוך).
מומים אלו הם בכלל שרוע האמור בתורה (ויקרא כא יח, באדם, וכב כג, בבהמה. רש"י ביצה שם ד"ה הכסול והשחול), שאחד מאבריו גדול מחברו (רש"י ביצה שם. וראה ערך מומים), שכן דרשו: שרוע, שנשתרבבה יריכו (בכורות שם), היינו שאחת ארוכה מחברתה (רבינו גרשום שם).
פסול זה, שאינו אלא משום מום ולא משום טריפה, פירשו ראשונים שהדברים אמורים כשלא נתעכלו ניביה (רש"י בכורות שם ד"ה שנשמטה. וראה ערך בוקא דאטמא), או כשנשמטה מתחילת ברייתה (תוספות שם ד"ה שנשמטה).
הערות שוליים
- ↑ כה, טורים תקעה - תקפ.