מיקרופדיה תלמודית:ישראל

הגדרה^[1] - זרעו של יעקב אבינו מזמן מתן תורה ואילך - וגרים שנתגיירו כדין וקיבלו עליהם עול מצוות - שנתייחד ונבחר כעם קדוש ומובדל מאומות העולם

השם וגדרו

במקרא

השם ישראל^[2] נאמר בכל מקום במקרא על כלל זרעו של יעקב אבינו, שנקרא שמו ישראל, וכן דרשו את הכתוב: לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (בראשית לה י), נקרא כל ישראל בשמו (תנחומא קדושים ב). ויש שהוזכר השם ישראל על עשרה שבטים מישראל, בניגוד לשבטי יהודה ובנימין שנקראו בשם יהודה (שמואל ב יט מא-מד, ועוד). וכן הארץ שהובטחה לאברהם ויצחק ויעקב, נקראת בכל מקום בשם ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל א). ויש שהוזכר השם ישראל אף על אדם יחיד, כמו שנאמר: אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וגו' וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (ויקרא כד י).

בהלכה

בהלכה הוזכר השם ישראל - בין על הכלל ובין על הפרט - בניגוד לבן-נח (ראה ערכו) או גוי (ראה ערכו), וכן אמרו שהנודר מבני נח מותר בישראל (משנה נדרים לא א; רמב"ם נדרים ט כ; טוש"ע יו"ד ריז מ), שאין נקראים בני נח אלא שאר האומות (רמב"ם שם), שאף על פי שגם בני ישראל הם מבני נח, כיון שנתקדש אברהם אבינו, נקראו על שמו ולא על שם נח (ר"ן שם ד"ה מותר בישראל), ומכל מקום לא נקראו ישראל - לענין מצוות - עד סיני (חולין קא ב), היינו עד שעת מתן תורה, שנבחרו ישראל (רש"י זבחים קטז א ד"ה הכל), וכל זמן שלא ניתנה תורה נקראו בני נח (כן משמע מרש"י סנהדרין נט א ד"ה ואליבא, ועוד. וראה רמב"ן על התורה ויקרא כד י).

זרע אברהם

בני ישראל נקראו, אף לאחר מתן תורה, בשם זרע אברהם (ישעיהו מא ח; תהלים קה ו), והנודר מזרע אברהם, אינו אסור אלא בישראל (משנה נדרים לא א; רמב"ם נדרים ט כא; טוש"ע יו"ד ריז מ), ומותר בבני ישמעאל ובבני עשו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[3], שנאמר לאברהם: כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא יב) למעט ישמעאל (כן משמע מהגמ' שם). ואף עשו נתמעט, אף על פי שהוא בן יצחק, שכן דרשו: ביצחק, ולא כל יצחק (גמ' שם), והרי יצחק אמר ליעקב: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם (בראשית כח ד. רמב"ם שם), לפיכך נתמעט עשו ולא יעקב (רדב"ז ולחם משנה שם, בדעת הרמב"ם). וכן מפורש בתורה שזרע אברהם סתם אינו אלא זרעו של יעקב בלבד, שנאמר לאברהם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וגו' (בראשית טו יג), ולא נתקיים אלא בזרע יעקב (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

זרע יצחק

וכן הנודר מזרע יצחק, אינו אסור אלא בזרע יעקב בלבד (מבי"ט א רעו; שו"ת מהרי"ט ב או"ח ו), שכן נאמר ליצחק: כ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל (בראשית כו ג), ולא ניתנו אלא ליעקב (מגן אברהם תקצא סק"ז).

גרים

גר (ראה ערכו) או גיורת (ראה ערכו), שנתגיירו כדין ונכנסו לכלל ישראל, אף על פי שחייבים בכל המצוות האמורות בישראל (יבמות מז ב), מצינו שבמצוות שנאמר בהן בפירוש בני ישראל וכדומה, הצריכו לימוד מיוחד לרבות את הגרים (ראה ערך גר: חיובו במצוות). ומכל מקום בנדרים - שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים) - אמרו שהנודר מישראל אסור אף בגרים (תוספתא נדרים (ליברמן) ב ד; רמב"ם נדרים ט כג; טוש"ע יו"ד ריז מג)^[4].

בניגוד לכהן ולוי

השם ישראל, יש שהוזכר אף בניגוד לכהן (ראה ערכו) או לוי (ראה ערכו. גיטין נט א, ועוד), ומכל מקום אף כהנים ולויים נכללים בשם ישראל סתם, והנודר מישראל אסור אף בכהנים ולויים (תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם מד)^[5].

יהודי

אף השם יהודי הוזכר בכל מקום ככינוי לאדם מישראל (מלכים ב טז ו; ירמיה לב יב, ושם לד ט; זכריה ח כ; ועוד), שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (כן משמע ממגילה יג א. וראה להלן). וכן מנהגי הצניעות שנהגו בנות ישראל, נקראו בשם דת-יהודית (ראה ערכו).

עברי

אף השם עברי, נאמר בכל מקום על אדם מישראל (שמות כא ב; דברים טו יב; ועוד). וכן ישראל שנמכר לעבד נקרא עבד-עברי (ראה ערכו), בניגוד לעבד-כנעני (ראה ערכו), וכן המוכר את בתו לאמה, נקראת היא אמה-העבריה (ראה ערכו), בניגוד לשפחה כנענית (ראה ערכיהם). ואף קודם מתן תורה הוזכרו בני ישראל בשם עברי או עבריים (שמות א טו, ושם ב יא, ושם ג יח, ושם ה ג, ועוד) על שם אברהם, שנאמר בו: וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד יג), שהיה מעבר הנהר (רבינו בחיי שמות ג יח), או משום שהיה מבני עבר, ולאחר דור הפלגה נשאר בלשון עבר אבי אביו (כוזרי א מט).

אדם

בני ישראל מצינו שקראם הכתוב בשם אדם (ראה ערכו), כמו שנאמר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד לא). ומטעם זה יש שדרשו בכמה מצוות ודינים שנאמר בהם אדם, שאין הגויים בכלל (ראה ערך אדם וערך טומאת מת וערך טומאת נגעים וערך שמן המשחה), אף על פי שמצינו שאף הם קרויים אדם (ראה ערך אדם).

בני ברית

בלשון חכמים, יש שנקראו ישראל בני ברית (משנה בבא קמא ט ב, ושם יד ב; ועוד) וביחיד: בן ברית (ברכות טז; סנהדרין עב ב), היינו מהול (כן משמע מרש"י ברכות שם ד"ה שאינו בן ברית). וכן אמרו שבני ישראל נקראו מולים, ואפילו הערלים שבהם, ולכן הנודר מן המולים, אסור אף בערלי ישראל, והנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל (משנה נדרים לא ב; רמב"ם נדרים ט כב; טוש"ע יו"ד ריז מא-מב) ,שאין כוונתו אלא למי שהוא מצווה על המילה, או למי שאינו מצווה עליה (רמב"ם שם). וכן אמרו, שאף לדעת הסובר בטעם שגוי פסול למול, לפי שנאמר: הִמּוֹל יִמּוֹל (בראשית יז יג), מי שהוא מהול ימול אחרים, מכל מקום ישראל אפילו ערל כשר למול (עבודה זרה כז א; רמב"ם מילה ב א; טוש"ע יו"ד רסד א), שהרי הוא כמהול (גמ' שם)^[6].

עובר עבירות

אף ישראל עובר עבירות, נקרא בשם ישראל, שנאמר: חָטָא יִשְׂרָאֵל (יהושע ז יא) - ולא אמר חטא העם (רש"י סנהדרין מד א ד"ה חטא ישראל) - אף על פי שחטא ישראל הוא (גמ' שם), שעדיין שם קדושתם עליהם (רש"י שם)^[7].

יחודו, בחירתו וחשיבותו

עם ישראל נתייחד ונבחר - מזמן מתן תורה ואילך - כעם קדוש ומובדל מאומות העולם, שנאמר לישראל לפני מתן תורה: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ה-ו), קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם (מכילתא יתרו, בחדש ב). וכן בהבדלה (ראה ערכו) במוצאי שבת ויום טוב, שצריך שיאמר בה מעין הבדלות האמורות בתורה, אחת מהן היא: בין ישראל לעמים, שנאמר: וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים (ויקרא כ כו. ראה ערך הבדלה: תקנות החכמים).

ברכות ותפילות

בברכות ותפילות תקנו להזכיר יחוד ישראל ובחירתו, כגון בברכת-התורה (ראה ערכו): אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (ברכות יא ב), ובברכה האמצעית שבתפילות יום-טוב (ראה ערכו): אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וגו' (ראה ערך תפלה). ובברכות-השחר (ראה ערכו) אמרו, שצריך לברך בכל יום: שלא עשני גוי (רבי יהודה בתוספתא ברכות (ליברמן) ו יח, ובירושלמי ברכות ט א; רבי מאיר במנחות מג ב, בדפוסים הלא מצונזרים), שאין הגוים כלום, שנאמר: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ (ישעיהו מ יז. רבי יהודה בתוספתא שם, וירושלמי שם), וצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל האומות וקרבנו לעבודתו (טור או"ח מו)^[8].

דבר שבקדושה

כל דבר-שבקדושה (ראה ערכו) אין אומרים בפחות מעשרה (מגילה כג ב), מפני שהשכינה שורה על כל עשרה מישראל (סנהדרין לט א. כן משמע מרא"ש ברכות ז כ, ומשלחן ערוך הרב או"ח נה ה).

מזל

חשיבותו של ישראל מצינו אף לענין הנהגת האדם ומאורעותיו לפי המזלות (ראה ערך אצטגנינות), שנחלקו אמוראים האם אף ישראל בכלל (רבי חנינא בשבת קנו א); או שאין מזל לישראל, שנאמר: כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה (ירמיהו י ב. רבי יוחנן בגמ' שם), שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה (רש"י שבת שם ד"ה אין מזל)^[9].

כבוד ישראל

הנביאים נענשו על שביזו כבודם של ישראל (יבמות מט ב; פסיקתא דרב כהנא יד; ילקוט שמעוני מלכים ריח). ואותה שאמרו: מלך (ראה ערכו) שמחל על כבודו, אין כבודו מחול (סנהדרין יט ב), יש מן הראשונים שפירש הטעם משום שכבודו הוא כבוד כל ישראל, שהמלך שלהם ניכר, הלכך אינו יכול למחול על כבודם של ישראל (רבינו יונה שם). ומכל מקום בקריאת-התורה (ראה ערכו) אמרו: מעשה עגל הראשון - היינו כל פרשת העגל עד "וישרף באש" (שמות לב א-כ) - נקרא ומתרגם (משנה מגילה כה א), ולא חשו לכבודם של ישראל, שנוח להם שתהא להם כפרה (גמ' שם ב)^[10].

במעלות ובמידות

כמה מצוות ודינים מצינו שנאמרו על יסוד מעלותיהם ומידותיהם של ישראל:

רחמנים

שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים.

• רחמנים, שנאמר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים יג יח).

• ביישנים, שנאמר: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ יז).

• וגומלי חסדים, שנאמר: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח יט. יבמות עט א; רמב"ם איסורי ביאה יט יז).

ומטעם זה דוד גזר על הנתינים (ראה ערך נתין), והם הגבעונים (יבמות עח ב; רמב"ם שם יב כד), שנאמר:

וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה (שמואל ב כא ב. גמ' שם), שאינם ראויים לבוא בקהל (רש"י שם ד"ה דוד), לפי שאמר: כל שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי הוא להידבק באומה זו (גמ' שם עט א), והגבעונים כיון שאינם מרחמים - שהרי לא רצו למחול לשאול (גמ' שם) - אינם ראויים להידבק בהם (רש"י שם ד"ה הרחמנים). וכל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא (רמב"ם שם יט יז; טוש"ע אה"ע ב ב). וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש ליחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגויים, שנאמר: אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ (ירמיהו נ מב), אבל בישראל נאמר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים יג יח), וכל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (ביצה לב ב. רמב"ם מתנות עניים י ב).

עומדים בדבורם

בני ישראל עומדים בדבורם, שנאמר: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב (צפניה ג יג), ומטעם זה אמרו שישראל שהבטיח דבר לחברו, אין חוששים שמא שינה דעתו ועבר על הבטחתו (פסחים צא א; קדושין מה ב; ועוד)^[11] .

אינם חשודים לשקר

בהגדת עדות (ראה ערכו) אמרו: לא נחשדו ישראל להעיד שקר משום איבה ואהבה, ומטעם זה יש הסוברים שהאוהב או השונא לאחד מבעלי הדין, אף על פי שפסולים לדין (ראה ערך אוהב וערך שונא) כשרים להעיד (חכמים במשנה סנהדרין כז ב), שהדין תלוי בסברא, ומחשבתו משתנית מחמת אהבתו ושנאתו, אף בלא כוונת רשע, מה שאין כן בעדות, שמעיד על המעשה כאשר היה בפניו, ואין לחשוד בו שישנה בכוונה בשביל אהבתו או שנאתו (סמ"ע לג סק"א), וכן הלכה (רמב"ם עדות טז ו; טוש"ע חו"מ לג א).

אינם חשודים על עריות מופלגות

לא נחשדו ישראל על משכב-זכור (ראה ערכו), ולא על הבהמה (ראה ערכו. קדושין פב א), שהעם הזה הטהור לא תתקפהו תאותו לשני מעשים אלו, שהם מחוץ לגדר הטבע (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נג א), ומטעם זה אמרו באיסור יחוד (ראה ערכו), שאין איסור לאדם להתייחד עם זכר או בהמה (רמב"ם איסורי ביאה כב ב, ופירוש המשניות שם; תוספות בבא מציעא עא א ד"ה לא; טוש"ע אה"ע כד א).

בני מלכים

בדברים התלויים במנהג בני אדם, ושיש בהם הבדל בין עשירים לעניים, יש מהתנאים הסוברים כל ישראל בני מלכים הם (ראה שבת קכח א, ובבא מציעא קיג ב).

הלכה שנשכחה

בהלכה שנאמרה בדבר ונשכחה, מצינו שאמרו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם (פסחים סו ב), ואנו סומכים על מה שיעשו הם בעצמם (מאירי שם).

מחמירים על עצמם

בכמה דברים המותרים מן הדין, אמרו: ישראל קדושים הם - עושים סייג לתורה (כן משמע מרש"י חולין צא א ד"ה וישראל) - ונוהגים בו איסור (גמ' שם), ויש שנקרא איסור דרבנן (גמ' שם צב ב), ופירשו ראשונים שלא מדרבנן ממש הוא, אלא מהנהגת קדושים, שאסור לעבור עליה מדרבנן (רשב"א שם).

טבע גופם

בני ישראל טבע גופם חם, לפי שדואגים - יראים וחרדים (רש"י נדה לד ב ד"ה דדייגי) - במצוות (שבת פו ב; נדה שם), ומתוך דאגתם מתחממים, כמו שנאמר: חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי (תהלים לט ד. רש"י שבת שם ד"ה דדייגי), מה שאין כן גויים. לפיכך נסתפקו בנכרית שפלטה שכבת-זרע (ראה ערכו) של ישראל, אם מסרחת בשלשה ימים, ככל שכבת זרע במעי אשה, ואינה מטמאה (גמ' שם ושם).

מראיהם

יש מהתנאים סוברים שהאומר קונם שאני נושא את פלונית כעורה, ונעשית נאה, מותר בה, שהרי זה כנדר טעות, לפי שבנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן (רבי ישמעאל במשנה נדרים סו א).

מפקד בני ישראל

במפקד בני ישראל במדבר, שנאמר בו: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (שמות ל יב), פירשו ראשונים, שהמצוה היא, שכשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגלות, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מניינם, שהמנין שולט בו עין-הרע (ראה ערכו), והדבר בא עליהם (רש"י שם). ואף לדורות אמרו כן, שכן נאמר בדוד: וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה וגו' (שמואל ב כד א) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וגו' (שם טו). ודרשו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, שנאמר: כי תשא וגו' ונתנו איש כפר נפשו וגו' (שמות שם), וכשמנאם לא לקח מהם כופר (ברכות סב ב)^[12].

לאו מדברי קבלה

לאו זה אינו נמנה במנין הלאוין ,שהרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו. דברי אמת, ענין לאוין פו ב), ומכל מקום המונה את ישראל, עובר בלאו מדברי-קבלה (ראה ערכו. רבי אברהם מן ההר יומא כב ב; חרדים, מצוות ל"ת מדברי קבלה התלויים בפה), שנאמר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב א. רבי אלעזר ביומא שם); ויש הסוברים שעובר בשני לאוין: לא ימד ולא יספר (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם).

לדבר מצוה

אף לדבר מצוה, אסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר (רמב"ם תמידין ד ד, על פי יומא שם)^[13], שכן נצטוינו במפקד בני ישראל במדבר (ראה לעיל. עין זוכר מ כד). ואף למנות חלק מישראל אסור, שכן נאמר בשאול: וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (שמואל א יא ח. רבי יצחק בגמ' שם, לפי עין זוכר שם), היינו שברי חרסים (גמ' שם, ורש"י ד"ה בבזק), שנטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו ומנו החרסים (רש"י שם), או ממה שנאמר:

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (שמואל א טו ד. רב אשי בגמ' שם, ורמב"ם שם, לפי עין זוכר שם), שציום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב ונמנו הטלאים (רש"י שם ד"ה ויפקדם), וזה היה לדבר מצוה, להציל את ישראל מיד אויביהם, לידע אם יוכלו להילחם (תוספות ר"י הלבן שם). ומטעם זה אמרו בפיס (ראה ערכו) שהיה נהוג בעבודת המקדש, שהיו עומדים הכהנים בעיגול והממונה היה מונה אותם על אצבעותיהם שהוציאו, ולא היה מונה אותם עצמם, לפי שאסור למנות את ישראל (גמ' שם; רמב"ם שם). ולכן שכשנכנסים לבית הכנסת ורוצים לדעת אם יש שם עשרה (ראה ערך דבר שבקדשה), והרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אומר כל אחד מהנמצאים תיבה אחת מהפסוק: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ (תהלים ה ח), ואם נשלם הפסוק ידעו שיש שם עשרה (האורה א נו; העתים קעד, בשם רב האי); ויש שנוהגים למנות באמירת הפסוק: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם (תהלים כח ט. קצור שלחן ערוך טו ג).

ויש מן הראשונים שכתב, שאף על ידי דבר אחר אינו מותר אלא לדבר מצוה (תוספות רי"ד ופסקי רי"ד יומא ובפירוש לשמואל ב כד א), ואמרו במדרש: כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו; שלא לצורך, חסרו (תנחומא תשא ט). ואף על ידי כתיבה, יש מן האחרונים שהוכיח שאסור (כתב סופר יו"ד קו, בשם החתם סופר)^[14].

הערות שוליים