מיקרופדיה תלמודית:יתום יתומים

הגדרה^[1] - מי שמתו אביו או אמו, ואינו יכול לעסוק בענייניו בעצמו

האיסור לענותו

אסור לענות את היתום, שנאמר: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כב כא. על האיסור לענות אלמנה, ראה ערכו), אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט בכלל אזהרה זו (מכילתא שמות כב כא), ולא יענה אותם לא בדיבור ולא במעשה (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רנו), ויש ממפרשי התורה הראשונים שכתב שאף הרואה אדם שהוא מענה יתום, גם הוא ייחשב מענה, אם אינו עוזר לו ליתום (אבן עזרא שמות כב כא^[2]).

וכתבו ראשונים שחייב אדם להיזהר ביתומים, מפני שנפשם שפלה היא למאד ורוחם נמוכה (רמב"ם דעות ו י; סמ"ג לאוין ח), והם תשושי כח, שאין להם מי שיטעון את טענותם בכל נפש, כמו שהיה אביהם עושה אילו היה קיים (החינוך מצוה סה), והיאך נוהגים עמהם, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר ממה שחס על הממון של עצמו (רמב"ם דעות שם, והחינוך שם), וכל המקניטם או מכעיסם או הכאיב לבם, או רדה בהם, או איבד את ממונם, הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללם (ראה ערך חובל וערך מקלל, על הלאוים שעובר המכה או המקלל כל אדם. רמב"ם שם; החינוך שם).

העינוי המותר

עינוי יתום האסור אינו אלא כשמענה אותו לצורך עצמו, אבל אם עינה אותו הרב כדי ללמדו תורה או אומנות, הרי זה מותר (רמבם דעות ו י; החינוך מצוה סה), וכן מותר לענות יתומים כדי להוליכם בדרך ישרה, ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם, אלא ינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין ח; החינוך מצוה סה), כִּי ה' יָרִיב רִיבָם (משלי כב כג. רמב"ם שם, לגירסת רוב כתבי היד ומקצת דפוסים).

גדרו של יתום

היתום האמור בכתוב: כל אלמנה ויתום לא תענון וגו', הוא אחד יתום מאב ואחד יתום מאם (רמב"ם דעות ו י; סמ"ג לאוין ח; הגהות ר"פ לסמ"ק מצוה פז), ועד אימתי הוא נקרא יתום, עד שלא יהיה צריך לגדול להיסמך עליו ולאמנו ולהיטפל בו, אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים (רמב"ם שם; סמ"ג שם; הגהות ר"פ לסמ"ק שם; החינוך מצוה סה).

יתומה נשואה, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שכל צרכיה על בעלה הם, אינה בכלל יתומה (שו"ת פנים מאירות א לז).

יתומים שהיו בעלי ממון, אף הם בכלל האיסור, ואפילו הם יתומיו של מלך (רמב"ם שם; סמ"ג שם; החינוך שם).

מניינו במנין המצות

האיסור לענות את היתום נמנה במנין המצוות (הקדמת בעל הלכות גדולות לאוין שבמלקות אות מ; ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רנו; סמ"ג לאוין ח; סמ"ק מצוה פז; החינוך מצוה סה ועוד).

אם האיסור לענותו והאיסור לענות אלמנה נכללים הם בלאו אחד, או שהם שני לאוים נפרדים במנין המצוות, ראה ערך מנין המצוות (ראה ספר המצות לרמב"ם שם, וסמ"ג ברמזים בראש מנין המצוות לאוין ח, ולאוין קפ, וראה מנחת חינוך שם אות ו).

עונשם של המענים

עונשם של המענים את היתום נתפרש בתורה: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים (שמות כב כג. רמב"ם דעות ו י), ולא אלמנות ויתומים ממש, אלא נשיהם רוצות להינשא ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהם, ואין מניחים אותם (מכילתא שמות שם; ברייתא בגמרא בבא מציעא לח ב^[3]), שאין יודעים אם מתו או נשבו (רש"י על התורה שמות שם. ובמכילתא שם: בחזקת שהן קיימין), והיא מידה כנגד מידה, שבני המענים יהיו יתומים ולא ימצאו מרחם (החינוך מצוה סה, וכעין זה בשערי תשובה לרבנו יונה ג כד, וברבנו בחיי על התורה שמות כב כב), ואמרו חכמים בחרון אף האמור בכתוב הזה, שהוא עצירת גשמים וגלות (מכילתא ומכילתא דרשב"י שמות שם), וברית כרת להם ליתומים מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר: כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כב כב. רמב"ם דעות ו י; סמ"ג לאוין ח), ואפילו אין היתום צועק, הקדוש ברוך הוא שומעו, אלא שאם הוא צועק, הקדוש ברוך הוא ממהר להיפרע מהמענהו (מכילתא שמות שם^[4]).

ונחלקו תנאים: יש דורשים מן הכתוב: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב), שאינו חייב עד שיענה וישנה (מכילתא משפטים פרשה יח); ויש סוברים שלא בא הכתוב אלא לחייב על כל עינוי ועינוי, ולעולם חייב הוא אפילו על עינוי אחד, שלכך נאמר: לֹא תְעַנּוּן (שם כא. מכילתא דרשב"י שם).

המענה את היתום אינו לוקה (רמב"ם שם; החינוך שם) - אפילו אם עינהו במעשה, כגון שהיכהו - שהעינוי אינו דבר מסויים, שלעולם יוכל הרשע המענה לטעון, בשקר, שעינה את היתום מן הדין או שעינהו לטובתו, שמותר (ראה לעיל: העינוי המותר. החינוך שם), או שאינו לוקה מפני שעונשו בידי שמים של המענה מפורש בתורה, ואין בית דין של מטה מענישים על עבירה שנתפרש עונשה בידי שמים (ראה ערך מלקות. קרית ספר על הרמב"ם דעות שם).

הטיפול בהם ובנכסיהם

בית דין

בית-דין (ראה ערכו) הם "אביהם של יתומים" (ראה גיטין לז א, ובבא קמא לז א; רמב"ם נחלות י ה,ז; טוש"ע חו"מ רצ א) קטנים, שאינם בני דעה (רמ"א בשו"ע חו"מ רצ א), כלומר הם הממונים עליהם (רש"י גיטין לז א ד"ה אביהן: עליהן ועל ממונם), וצריכים בית דין לדקדק שיימצאו היתומים במקום שבו יש את התיקון המועיל ביותר עבורם (שו"ת הרשב"א המיוחסות לח), ולא יצאו לתרבות רעה (שו"ת רדב"ז א רסג).

בית דין ממונים אף על ממונם של היתומים (רש"י גיטין שם. ועי' להלן ובפרק הבא), ויש להם לחזר אחר תועלתם וזכותם (שו"ת הרשב"א ג רא), ולחוש להפסד נכסיהם (רשב"א בבא מציעא לט ב ד"ה הא), והדבר מוטל עליהם מדין שמירה, והוא כעין השבת-אבדה (ראה ערכו. שו"ת הריטב"א קסב).

בית דין שהם "אביהם של יתומים", כתבו ראשונים שהדברים אמורים בנשיאי ישראל שבכל דור ודור (רש"י גיטין לז א ד"ה רבן; שו"ת הרא"ש עז ו, ושם פה ה, ורמ"א בשו"ע חו"מ רצ א: גדולי הדור) - שכן אמרו: רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים (גיטין שם; בבא קמא לז א) - או בבית דין חשוב (ראה רש"י בבא קמא שם ד"ה אין) וקבוע (מאירי שם), כלומר דיינים הממונים בכל עיר ועיר (ראה רש"י בבא מציעא סז א ד"ה אכל טפי; שו"ת הרא"ש פה שם; רמ"א שם), אבל שלושה סתם אינם יכולים להיעשות בית דין לענין זה, ואפילו אם כוונתם להפך בזכותו של היתום, אינם יכולים למנות את עצמם או אחרים כאפוטרופוסים (שו"ת הרא"ש שם; רמ"א שם), וכן בית דין שבעיר אחת אינם יכולים למנות אפוטרופוס ליתומים שבעיר אחרת, אלא אם כן היו הם גדולי הדור (כנסת הגדולה חו"מ שם הגהות טור י). וכתבו ראשונים שעיר שאין בה בית דין קבוע, שאר בתי הדין הקבועים הם אביהם של היתומים שבאותה העיר (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם ר"מ מסרקסטה).

אפוטרופוס

וחייבים בית דין להעמיד ליתומים אפוטרופוס (ראה ערכו) כשר עד שיגדלו (רמב"ם נחלות י ה,ז; טוש"ע חו"מ רצ א. וראה ערך אפוטרופוס, את מי ממנים לכך), ואין קרוביהם יכולים לעכב על בית דין את מי ימנו לאפוטרופוס, שהרי "בית דין אביהם של יתומים הם" (שו"ת הרשב"א ב קמו).

וכתבו ראשונים שלא אמרו למנות אפוטרופוס אלא להקל על בית דין, שאינם רוצים לפקח בעצמם על נכסי היתומים, אבל אם רצו בית דין לפקח בעצמם על הנכסים, אין לך אפוטרופוס יפה מהם (שו"ת הרשב"א ה צב; שו"ת רדב"ז ו ב אלפים שלט; שו"ע חו"מ קי יא; רמ"א שם רצ א), וכן כתבו ראשונים שאם היו ליתומים מעות, אין צריך למנות להם אפוטרופוס, אלא בית דין נותנים את המעות למי שיעסוק בהן (רמב"ם נחלות יא א; שו"ע שם רצ ח^[5]), ויש מן הראשונים שכתבו שאף במעות מעמידים להם אפוטרופוס (טור חו"מ שם; רמ"א שם ח: יש אומרים), וכתבו אחרונים שנראה שלדעתם יש להעמיד ליתומים אפוטרופוס בכל ענין (דרכי משה שם סק"א).

אף כשיש להם אפוטרופוס, כגון שמינה להם אביהם קודם שמת, מוטל על בית דין לשמור את ממונם (מאירי גיטין לז א; שו"ת מהרשד"ם חו"מ שג ושעז), ואם נראה שהאפוטרופוס אינו נוהג כהוגן, אין לבית דין לומר שבו תלוי הקולר, אלא הם חייבים להשגיח שתהא ההנהגה עם נכסיהם בדרך היותר טובה וישרה (מהרשד"ם שם ושם), וכן יש שבית דין מסלקים את האפוטרופוס (ראה ערך אפוטרופוס. מאירי שם; שו"ת רדב"ז ג תתצא (תנ)), ואפילו אם אינו מפסיד את נכסיהם, אלא שמצאו אדם שהוא יותר הגון ומשתדל יותר בממונם (ראה שו"ת רדב"ז שם^[6]).

ומותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין, כדי להשקיט מהם מריבות וקטטות (תרומת הדשן פסקים קסב; שו"ע חו"מ יב ג, וראה שם ד, ונתיבות המשפט שם, על מחאת היתומים כשהגדילו; רמ"א שם קי יא).

על המצוה להתמנות אפוטרופוס על יתומים, ושאין כופים על מצוה זו, ראה ערך אפוטרופוס, ושם: תפקידו, זכויותיו וחובותיו.

קונים להם מצות מנכסיהם

יתומים קטנים, עושים - מנכסיהם (ראה תוספתא דלהלן: אפוטרופין כו' מוכרים בתים כו' לעשות להם סוכה כו') - להם לולב וערבה (ראה ערכו) וסוכה וציצית, וכל מצות עשה - בין שהיא מדברי תורה, ובין שהיא מדברי סופרים (רמב"ם וטוש"ע דלהלן) - שיש לה קיצבה (תוספתא תרומות א יב, ובבא בתרא ח ד; רמב"ם נחלות יא י; טוש"ע חו"מ רצ טו), ובכלל זה שופר (גיטין נב א; רמב"ם וטוש"ע שם), ולוקחים להם ספר תורה תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קיצבה, ובכלל זה מגילה (ברייתא בגיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שהיתומים אינם חייבים במצוות הללו, אלא כדי לחנכם (רמב"ם שם; שו"ע שם), והדברים אמורים דוקא במצוה שאין יכולים להמתין עד שיגדלו, אבל אם יכולים להמתין, ממתינים עד שיגדלו (רמ"א בשו"ע יו"ד רמח ג, וש"ך שם סק"ז בדעתו, על פי שו"ת מהר"י מינץ א), שטוב להמתין עד שיגדלו ויתחייבו מן התורה, ואז יעשו המצוה בעצמם, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה, ומצוה בו יותר מבשלוחו (ראה ערך מצוות. שו"ת מהר"י מינץ שם).

האם מטילים עליהם מצות צדקה

אין מטילים צדקה על יתומים - קטנים (שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] רס) - ואפילו לפדיון-שבויים (ראה ערכו. ברייתא גיטין נב א; רמב"ם מתנות עניים ז יב, ונחלות יא י; טוש"ע יו"ד רמח ג, וחו"מ רצ טו), ואף שיש ליתומים ממון הרבה (רמב"ם מתנות עניים שם; טוש"ע שם ושם), שצדקה אין לה קיצבה (ראה גיטין שם, ורש"י ד"ה צדקה), שהרי בכל שעה יש עניים, ואם יתנו מנכסי היתומים, לבסוף יכלו נכסיהם (רש"י גיטין שם), וכן כל דבר שאין לו קיצבה אין מטילים עליהם (גיטין שם, וראה שם שבא לרבות תנחומי אבלים, והרמב"ם וטוש"ע חו"מ שם השמיטו, וצריך ביאור).

אם פסק עליהם הדיין צדקה כדי להחשיבם - מותר (גמרא בבא בתרא ח א; רמב"ם מתנות עניים שם; טוש"ע יו"ד שם, וחו"מ שם), וכתבו אחרונים שכמו כן כל צדקה שהיא לצורך היתומים, נותנים מממונם, ולפיכך אם הם חולים, נותנים עבורם צדקה, שתגן עליהם ותצילם (שו"ת מהרי"ט א קכז ד"ה ועוד נראה), ומכל מקום אין פוסקים עליהם צדקה כדי שיגדל שמם ביתר שאת, שאם כן לעולם יפסקו עליהם (ב"ח שם ושם).

יש מן הראשונים שכתבו שדוקא בית דין רשאים להטיל צדקה על היתומים כדי לשום להם שם (חידושים מכתב יד (בחידושי הריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק) גיטין שם בשם הרמ"ה. וראה מאירי בבא בתרא שם: בית דין או פרנסי הדור); ויש סוברים שאף האפוטרופוס יכול (שו"ת מהרי"ט שם ד"ה ועוד יש; ש"ך יו"ד שם סק"ט).

אפוטרופוס שנטל רשות מבית דין, יש מן האחרונים שכתבו שכיון שכן רשאי הוא ליתן צדקה ממעותיהם של היתומים (סמ"ע חו"מ רצ ס"ק מג, ושו"ת מהרי"ט א קכז ד"ה ועוד יש); ויש חולקים וסוברים שאף בית דין אינם פוסקים צדקה על היתומים (ט"ז חו"מ שם טו).

הוצאות צרכי העיר שחייבים בהם

צרכי העיר, שגובים מכל בני-העיר (ראה ערכו) ממון לצרכם (ראה ערך בני העיר וערך מסים), יש מהם שאין להטילם על היתומים, כגון לבנין בית-הכנסת (ראה ערכו. רמב"ן וחידושי הר"ן בבא בתרא ח א; רמ"א בשו"ע חו"מ קסג ד), ולקניית ספר תורה נביאים וכתובים (רמב"ן וחידושי הר"ן שם), ולשאר דבר מצוה (נימוקי יוסף שם), שיתומים - קטנים - אינם בני מצוות (נמוקי יוסף שם).

אבל לדבר שעושים אותו לשמירת העיר, שהוא מועיל אף ליתומים, לוקחים אף מן היתומים (בבא בתרא שם; רמב"ם שכנים ו ו; שו"ע חו"מ שם), כגון לתיקון חומת העיר, ולפרש ההולך סביבות העיר לשמרה ולידע מה היא צריכה, ולזה ששומר את כלי הזין של בני העיר (רב פפא בבבא בתרא שם, ורש"י).

וכן חייבים היתומים להשתתף בכל דבר שיש להם הנאה ממנו (גירסת הדפוסים בגמרא בבא בתרא שם), כגון תיקון הדרכים והרחובות (ראה טור שם, וכן משמע ברמב"ם שם ו, ושו"ע שם ד), וכל צרכי העיר (טור שם).

תשלומי מסים שהנכרים מטילים על ישראל

מסים שהנכרים מטילים על ישראל, יש מן הראשונים שכתבו שהציבור מטילים אותם אף על היתומים (רמב"ן ויד רמה ורא"ש ומאירי בשם קצת חכמי הדורות, וחידושי הר"ן בבא בתרא ח א^[7]), שהמסים שומרים אותנו בין העמים, כי מה תועלת יש לנכרים בנו לשמרנו ולהושיב אותנו ביניהם, אלא בשביל ההנאה שיש להם מאתנו שגובים מישראל מסים וארנוניות (רא"ש בבא בתרא שם; שו"ת יכין ובועז א קכא); ויש סוברים שאין להטיל מסים אלו על היתומים (ר"י מיגאש בבא בתרא שם, הובא בראשונים הנ"ל; תרומת הדשן שמב בשם אור זרוע, שכך הוא מדין תורה, שאין להטיל עליהם מסים עד שיגדלו ויינשאו).

היתה דעת המושל שיקחו מס מכל אדם, נראה מדברי ראשונים שמטילים מס זה אף על היתומים לדברי הכל (ראה תרומת הדשן שם בשם מהרי"ח).

הטיפול בנכסיהם

נכסי יתומים, אין להוליכם למקום אחר אפילו כדי להרויח, כשיש לחוש שמא יארע להם אונס בדרך, שאסור להכניס את נכסיהם לבית הספק (מגיד משנה נחלות יא ג), ולכן אין שולחים מטלטלים או סחורה של היתומים בדרך ים (שו"ת הרשב"א אלף צד; מגיד משנה נחלות שם). היו הנכסים במקום שאף אם יישארו בו יש לחוש להפסד, הרי זה עושה בו כדרך שהיה עושה אילו היה שלו (כתובות ק ב, לגירסת הרי"ף והרא"ש ומאירי^[8]; רמב"ם נחלות שם; שו"ע חו"מ רצ ט), שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו (כתובות שם), וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שזה הבא לעשות במעות היתומים כדרך שהוא עושה בשלו אינו צריך ליטול לשם כך רשות מבית דין (רבינו ירוחם מישרים כו א, ובית יוסף חו"מ שם, וש"ך חו"מ שם סק"י, בדעת הרמב"ם שם שסתם).

• ויש סוברים שקודם שיעשה מעשה בממון של היתומים צריך הוא לקבל רשות מבית דין (רא"ש כתובות שם; טור שם), אלא שאם עושה המעשה היה האפוטרופוס של היתומים, כתבו ראשונים שאינו צריך לקבל רשות (טור שם: ונראה; רמ"א בשו"ע שם), והרבה כתבו שאף האפוטרופוס צריך להימלך בבית דין תחילה (שו"ת מהרשד"ם שם תלד; שו"ת באר שבע לט התשובה השביעית).

מטלטלים של היתומים - וכן עבדים ושטרות של היתומים, שהם נמכרים בלא הכרזה (ראה ערך הכרזה (מכירת נכסים). ראה רמב"ם מלוה יב יא) - שמים אותם ומוכרים אותם - בבית דין (רמב"ם ושו"ע דלהלן) - לאלתר (רב יהודה אמר שמואל בכתובות ק ב; רמב"ם מלוה שם, ונחלות יא ב; שו"ע חו"מ רצ ט), שמא ירקיבו (רש"י כתובות שם ד"ה לאלתר), או יגנבו (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא קמא; מאירי שם), או יפחתו דמיהם (שיטה מקובצת שם בשם רש"י).

החובות שהיה חייב אבי היתומים, יש מהם שאין נפרעים אותם מן היתומים. על טעמו של דבר, ועל החובות השונים שנפרעים מהם, ועל ההבדל בין יתומים קטנים לגדולים, ומאלו נכסים נפרעים, ועל חיוב שבועה של זה שבא להיפרע מנכסיהם, ראה ערך נכסים משועבדים וערך שעבוד.

על דיני נתינת צדקה ליתומים, והקדמתם לשאר העניים, ועל קדימת יתומה ליתום, ועל מעלת המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם, ראה ערך צדקה .

בדיני ממונות

אינם צריכים פרוזבול

היתומים שהיה להם חוב על אחרים, והגיע סוף שנת השמיטה, אינם צריכים פרוזבול (ראה ערכו. רב יהודה בשם שמואל ותני רמי בר חמא גיטין לז א ושם נתבאר; רמב"ם שמיטה ויובל ט כד; טוש"ע חו"מ סז כח) - שאף בלי פרוזבול, החוב שחייבים להם אינו נשמט - ש"רבן גמליאל ובית דינו - כלומר, נשיאי ישראל שבכל דור ודור (רש"י גיטין שם ד"ה ר"ג) - אביהם של יתומים הם" (גיטין שם), וכל מה שיש ליתומים הרי הוא עומד ברשות בית דין (חידושים מכתב יד (בחידושי הריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק) גיטין שם), והם הם התובעים את החוב מהלווה (שו"ת הרמב"ם [בלאו] שצ), והרי זה כמוסר את שטרותיו לבית דין, שאינו משמט (ראה ערך שמיטת כספים. רש"י גיטין שם; שו"ת הרמב"ם שם; שו"ת הרשב"א ג נז; החינוך מצוה תעז).

אפילו היה החוב מלוה על פה, אין היתומים צריכים פרוזבול, כאילו החוב מסור לבית דין (תוספות ותוספות רבינו פרץ בבא קמא לז א), ואפילו אין ללווה קרקע - שאין כותבים פרוזבול אלא כשיש לו קרקע (ראה ערך פרוזבול) - מקנים לו חכמים קרקע, בשביל תקנת היתומים (תוספות ותוספות רבינו פרץ שם).

אלו יתומים אינם צריכים פרוזבול

היתומים שאמרו בהם שאינם צריכים פרוזבול, הרי זה דוקא יתומים קטנים (שו"ת הרמב"ם [בלאו] שצ; רשב"א גיטין לז ב סוף ד"ה כי אתו, ושו"ת הרשב"א ג נז; נמוקי יוסף בבא קמא לז א; שו"ע חו"מ סז כח), שאינם בני דעה וכל ענייניהם מוטלים על בית דין, אבל יתומים גדולים, כיון שיש בהם דעה, והם יכולים לכתוב פרוזבול, אם לא כתבו פרוזבול הם שהפסידו לעצמם (נמוקי יוסף שם), שהגדולים הם ככל אדם, ובית דין אינם אביהם (ביאור הגר"א לשו"ע שם).

ירשו חוב בקטנותם וגדלו, יש מן הראשונים שכתבו שהם צריכים פרוזבול (שו"ת הרמב"ם שם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאינם צריכים (בית יוסף חו"מ שם מחו' סי' ו, בדעת שו"ת הרמב"ם [בלאו] רה; תומים שם ס"ק כה בדעת רש"י), שכיון שבאותה שעה שהיו קטנים היו שטרותיהם כמסורים ביד בית דין, אף כשהגדילו אחר כך לא פקעה אותה מסירה (בית יוסף שם).

באיזה קנין נקנים נכסיהם

נכסי יתומים - קטנים (רמב"ם מכירה ט ג, לגירסת כתב היד שם, וכן הוא במגיד משנה שם^[9]; חידושים מכתב יד [בחידושי הריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק] גיטין נב א בשם הרמ"ה; שו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] רס) - אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל שהם כהקדש (ראה ערכו), ואינם נקנים אלא בכסף (ראה ערכו. ראה ערך הקדש: במקח וממכר. גיטין שם; רמב"ם מכירה שם; טוש"ע חו"מ קצט ד^[10]) - שלא כנכסי שאר הדיוטות, הנקנים במשיכה (ראה ערכו. ראה ערך מטלטלים וערך משיכה וערך קנין כסף. ראה רש"י גיטין שם) - ולפיכך הקונה פירות מן היתומים, ומשכם לרשותו ועדיין לא נתן דמים, והוקרו הפירות, היתומים חוזרים בהם (גיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואין היתומים חלוקים משאר אדם, לענין חזרת מקח, אלא בדין זה, אבל בכל שאר האופנים הרי הם כשאר כל אדם (ספר המקח לרב האי גאון יד ופסקי (תוספות) הרי"ד גטין שם ושו"ע שם).

בדין בר מצרא

יתומים - קטנים (רמב"ם שכנים יב יג; טוש"ע חו"מ קעה מז, וראה רמ"א בשו"ע שם, ופרישה שם ט) - אין נוהג בהם דין בר-מצרא (ראה ערכו. בבא מציעא קח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאם לקחו היתומים קרקע, בן המיצר של אותה הקרקע - שאף הוא רוצה לקנותה - אינו יכול לסלקם ממנה בדמים (ראה רש"י בבא מציעא שם ד"ה לאשה), ואפילו אם הם עשירים (רמב"ן במלחמות שם) - וכתבו ראשונים שאפילו אם בן המיצר גם הוא יתום, אינו יכול לסלק את חברו היתום מהקרקע שלקח (שו"ת מהר"ם בן בכרי [ברלין] רפה, על פי הטעם דלהלן, והובא בקצרה במרדכי בבא מציעא סוף סי' שצד, וממנו בש"ך חו"מ קצט ס"ק מד) - ששאר לוקח, יכול בן המיצר לסלקו משום "ועשית הישר והטוב", שכן אין הלוקח נחסר כל כך, שהרי יוכל למצוא במקום אחר קרקעות לקנות, ואין לו למוכר להטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקים בכמה מקומות (ראה ערך בר מצרא), אבל היתומים אינם יכולים לטרוח ולחזר אחר מי שיש לו קרקע למכור (ראה רש"י בבא מציעא שם; טור שם; סמ"ע שם ס"ק פג. וראה מלחמות שם), והטוב והישר הוא שעושים חסד עם אלו יותר מעם בן המיצר (אור זרוע בבא מציעא שנה בשם ר"ח; רמב"ם שם; טור שם).

באיסורים

בכמה איסורים דרבנן מצינו שהקילו חכמים בדינם של היתומים:

מעשר בהמה

מעשר-בהמה (ראה ערכו) - שמדברי סופרים אסור למכרו אפילו כשהיה בעל מום ושחטוהו (ראה בכורות לא ב, ורמב"ם בכורות ו ו, וראה ערך מעשר בהמה) - אם היה של יתומים מותר למכרו (תוספתא סוף בכורות וברייתא בגמרא שם; רמב"ם שם ז), לאחר שנשחט (רמב"ם שם; מאירי ביצה כח א ד"ה כל), אם הוא בעל מום (רש"י בכורות שם ד"ה השב; רמב"ם שם; מאירי ביצה שם), שמפני השבת אבדה ליתומים - שאין יכולים לאכלו כולו, וסופו שיסריח (רש"י בכורות שם) - לא גזרו עליו (תוספתא סוף בכורות; רב ששת בגמרא שם; רמב"ם שם).

ונחלקו אמוראים: אביי סובר שאין מוכרים אותו אלא בהבלעה (ראה ערכו. בכורות שם), שמוכרים את העור והחלב והגידים ביוקר, כמו השווי של כל הבהמה, ונותנים את הבשר במתנה (ראה רש"י שם ד"ה מבליעו, וראה ברייתא שם, ושיטה מקובצת אות ח); ורבא ורב שמואל בר רב יצחק סוברים שמוכרים אותו אפילו כדרכו, שביתומים העמידו חכמים את הדבר על דין תורה (בכורות שם ושם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

בריבית מדרבנן

מעותיהם של היתומים, מותר להלוותן שיתעסק בהן הלווה "קרוב לשכר ורחוק להפסד" (ר' מנא ור' חייא בר אדא בירושלמי שקלים ד ב; רבה בר שילא בשם רב חסדא, או רבה בר יוסף בר חמא בשם רב ששת, ורבה, בבא מציעא ע א; רמב"ם מלוה ד יד; טור יו"ד קס, וטוש"ע חו"מ רצ ח), דהיינו שאם יהיה ריוח יחלקוהו ביניהם, ואם יהיה הפסד יהיה הכל על המקבל (רש"י בבא מציעא שם ד"ה קרוב; רמב"ם שם; טור יו"ד שם, וראה ערך רבית) - אף שהגדול אסור לו להלוות באופן זה, משום אבק (ראה ערכו) רבית (ראה ערכו. רש"י בבא מציעא שם, וראה ערך הנ"ל) - שתנאי זה אינו אסור בגדול אלא מדרבנן, וביתומים לא גזרו (רש"י שם; רמב"ם שם), שלא יכלו מעותיהם (רש"י שם), היינו שאם לא ילוו אותן להרויח, יצטרכו להתפרנס מהקרן (ראה גמרא ורש"י שם).

וכן כל רבית דרבנן (ראה ערך הנ"ל) מותרת במעותיהם של היתומים (שו"ת הרמב"ם קצ; ראשונים בבא מציעא שם, ושכן הסכימו הגאונים; רא"ש שם נ בשם הגאונים, ושו"ת הרא"ש יג יז; טוש"ע יו"ד קס יח). ויש מן הראשונים שכתבו שלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי היתומים, אלא דוקא רבית של קרוב לשכר ורחוק להפסד (שו"ת הרמב"ם שם).

בריבית קצוצה

ברבית קצוצה - ריבית שפסקו את שיעורה בשעת ההלוואה, שהיא אסורה מן התורה - אסור להלוות את מעותיהם של היתומים (ראה בדברי רב נחמן בבא מציעא ע א; טור יו"ד סוף סי' קס; רמ"א בשו"ע שם יח), שאף שיתומים הם, אין לנו להאכילם איסור (ראה בדברי רב נחמן שם).

על גדר האיסור בהלואת מעותיהם של יתומים קטנים ברבית קצוצה, אם יש בזה איסור תורה או דרבנן, ושיש סוברים שאף איסור דרבנן אין כאן, אלא רק שאין להאכיל ליתומים כעין איסור, ראה ערך רבית.

גדרי יתום לענין איסור ריבית

מי שיש לו אב, אף אם אותו האב אינו טורח בנכסי בנו, יש שכתבו שאין להלוות את מעותיו קרוב לשכר, שכיון שאביו קיים, אין בית דין מצווים לפקח על נכסיו, ואין אביו יכול להטיל את הטורח על בית דין, ואינו חשוב יתום (תרומת הדשן ש, הובא בבית יוסף יו"ד קס, ובט"ז שם ס"ק טו, וש"ך שם ס"ק כט).

יתום שמת אביו ועדיין זקנו קיים, יש שכתבו שאם מוטל על זקנו לפרנסו (מחלוקת אמוראים בירושלמי), אין לו דין יתום, ואין להלוות את מעותיו קרוב לשכר (ראה שדי חמד כללים מערכת הב' יח).

יתום מאם, כתבו אחרונים שכיון שיש לו אב לא הותר לו אבק רבית (שו"ת מהרשד"ם חו"מ קצו), שלא התירו אלא מפני שאין ליתום מי שזן ומפרנס אותו, ויכלה ממונו בהוצאותיו, וזה שאביו זן אותו ומפרנסו בעודו קטן, ולא יכלה ממונו, אין להתיר איסור לצרכו (שלחן גבוה יו"ד שם ס"ק מז).

יתום גדול, אם אינו יודע להתעסק בשל עצמו, יש מן הראשונים שכתבו שהרי הוא בכלל יתום (ראה תרומת הדשן שם, על פי סמ"ק [הגהות ר"פ לסמ"ק, או שטעות סופר הוא וצריך לומר סמ"ג], וסובר שהוא הדין לענין היתר אבק רבית; רמ"א בשו"ע שם יח); ויש חולקים וסוברים שאין להקל אלא בקטן (תשובת ר"י בשו"ת מהר"ם בן בכרי [פראג] רס, הובא בשו"ת מהרי"ל לז, ובחדשות סוף סי' פ, ובבית יוסף יו"ד שם).

בזמן הזה

אף בזמן הזה, יש סוברים שנוהגים להלוות את המעות של היתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד (ראה לעיל: בריבית מדרבנן. רמ"א בשו"ע יו"ד קס יח. וראה שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד מ שנהג כן במקומו); ויש שכתבו שלא נהגו להלוות את מעותיהם ברבית דרבנן (ש"ך שם ס"ק כו), או מפני שאין להלוותם כך אלא בפני בית דין חשוב, לסוברים כן, ועכשיו אין לנו (נודע ביהודה שם), או מפני שלאחר שתיקנו נוסח פשוט להיתר עיסקא (ראה ערכו) אף לגדולים (ראה ערך עיסקא), החמירו לעשות אף את השטר של היתומים באופן זה, שאין בזה טרחא כלל (ראה דרכי תשובה שם ס"ק קנ).

הערות שוליים