מיקרופדיה תלמודית:יתר

הגדרה^[1] - אבר נוסף - על האיברים המצויים בקביעות - באדם או בבעל חיים.

==

אבר יתר הנמצא באדם או בבעל חיים - בין שנולד כך, ובין שגדל בו לאחר מכן - דנים בו אם דינו כאבר רגיל, כגון לענין טומאת מת, וכן בבעל חיים שאירע באבר זה דבר המטריף, ראה להלן: בתורת אבר. וכן דנים על בהמה - או עוף - שנמצאו בה איברים מסויימים יתרים, שהיא טריפה, ראה להלן: "יתר כנטול". וכן דנים אם הוא חשוב בכך בעל מום, ראה להלן: בתורת מום.

על מניינם הקבוע של איברים שונים, ועל איברים מסויימים שנשתנתה צורתם ונראים כשנים, שדנים בהם אימתי חשובים כאבר אחד, ואימתי חשובים כשנים ואחד מהם הוא יתר, ראה בערכים המיוחדים לכל אחד מהאיברים השונים, כגון אונא; גרגרת; דקין; ורדא; מרה; צלעות; ריאה; שדרה, וכיוצא.

בתורת אבר

באוהל המת

אצבע יתירה שפרשה מן המת, אם יש בה צפורן, הרי זו כשאר האיברים - ואפילו אינה נספרת על גב היד, שאינה עומדת בשורת האצבעות (ראה נדה מט ב, ורש"י ד"ה על גב; רמב"ם טומאת מת ב ז) - ומטמאת במגע ובמשא ובאהל (ראה נדה שם; רמב"ם שם), שכל אצבע שיש בו צפורן, יש בו עצם (נדה שם, ורש"י שם א ד"ה כל אבר), והרי הוא אבר חשוב, ומטמא באהל אפילו אין בו אלא פחות מכזית בשר, שהאיברים אין להם שיעור לטמא בטומאת מת (ראה ערכו. ראה ערך אברים וערך מת. רש"י נדה מט א ד"ה שיש, ושם ב ד"ה מטמא), וכן אם יש בה עצם ונספרת על גב היד, אף על פי שאין בה צפורן, מטמאה באהל (בכורות מה א; ראה רמב"ם טומאת מת ב ז).

אין בה צפורן ואינה נספרת על גב היד, מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (בכורות שם, ונדה שם; רמב"ם טומאת מת ב ז), ובטעם טומאתה נחלקו אמוראים:

• רב הונא בר מנוח משמו של רב אחא בריה דרב איקא סובר שמשום עצם כשעורה נגעו בה (בכורות שם), שהיא כשאר עצמות, ועצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באהל (רש"י נדה שם ד"ה מטמא ואילך).

• ורב פפא אמר שגזרו בה משום אצבע הנספרת (בכורות שם), אבל מדין תורה אינה מטמאת אפילו במגע ובמשא (רבינו גרשם בכורות שם), ולא גזרו לטמא באהל, שעשו חכמים היכר שידעו שטומאה זו אינה אלא מדרבנן (בכורות שם). הלכה כרב פפא (רמב"ם טומאת מת ב ז).

רוב מנין

מת שהיה יתר באיבריו, אין משגיחים אחר איבריו לענין מנין רוב עצמות המת שמטמאות באהל (ראה ערך מת וערך עצמות), אלא הולכים אחר מנין רוב כל אדם (ראה בכורות מה א; רמב"ם טומאת מת ב ח).

היתה לו אצבע יתירה נספרת על גב היד, עולה למנין עצמות (בכורות שם; ראה רמב"ם שם ז וח), וכן אצבע שיש בה צפורן - אפילו אינה נספרת על גב היד - עולה למנין (רמב"ם שם ח), אבל אם אין בה צפורן ואינה נספרת על גב היד, אינה עולה למנין (ראה רמב"ם שם, ומשנה אחרונה אהלות ב א), שאינה חשובה אבר כלל (סדרי טהרות אהלות מו א).

ביציאת עבד לחירות

עבד כנעני, שיוצא לחירות אם הפיל לו רבו אחד מראשי איברים (ראה ערך עבד כנעני), אם היתה לו אצבע יתירה וחתכה רבו, יוצא לחירות (קדושין כה א; רמב"ם עבדים ה ו; טוש"ע יו"ד רסז כט), ודוקא כשאותה אצבע "נספרת על גב היד" (ראה לעיל. קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שתי ערלות לברית מילה

תינוק שנולד עם שתי ערלות, מלים אותן ביום השמיני (ראה שבת קלה ב; רמב"ם מילה א ז; טוש"ע יו"ד רסב ג, ושם רסו י), ונחלקו רב הונא ורב חייא בר רב אם מילתו דוחה את השבת (שבת שם). הלכה שאינה דוחה (רמב"ם מילה שם יא; שו"ע או"ח שלא ה, וטוש"ע יו"ד רסו י).

בטעם שאינה דוחה את השבת, יש שכתבו לפי שאין ידוע איזו ערלה היא העיקרית (ראה מאירי שבת שם, ויבמות עב א), ומהאחרונים יש שכתבו שמגזירת הכתוב אין צריך למול אלא אחת, ואין אנו יודעים איזו, ולכן אין מילתו דוחה את השבת (שפת אמת שבת שם בלשון שני).

שתי ערלות, יש סוברים שהן שני עורות זה על גב זה (רש"י שבת שם ד"ה שתי בפירוש ראשון, וביבמות שם), ויש סוברים שהדברים אמורים כשנולד עם שני גידים (רש"י שבת שם בפירוש שני).

לענין טריפה

אבר יתר בבהמה - שאינו מטריף אותה משום "יתר כנטול" (ראה להלן: "יתר כנטול") - שלקה, באופן שאילו היה האבר העיקרי לוקה כך היתה נעשית בכך טריפה, יש מהראשונים שכתבו שהיא כשירה (ראבי"ה אלף פט, ואור זרוע טריפות תכג; ל"ו שערים (מהרא"י) שער לו; שו"ע יו"ד מד ז), וביארו אחרונים שאף על פי שאבר יתר חשוב אבר לענין טומאת מת, לענין טריפות אין הדבר תלוי אלא אם כן אין בהמה שכמוה יכולה לחיות (ראה ערך טריפה (בע"ח). משנה אחרונה אהלות ב א ד"ה ומכאן).

ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאפילו אין ניכר איזה הוא היתר - כשירה (ים של שלמה חולין ג פט; ט"ז יו"ד מד ס"ק יד), אלא שאם ניכר, ולקה האבר העיקרי, הרי זו טריפה (ים של שלמה שם), ויש מכשירים אף בזו (פרי חדש שם ס"ק יד, בדעת שו"ע וט"ז שם).

• יש סוברים שאין להתיר - מספק (פרי מגדים שם שפתי דעת ס"ק טז. וכן נקט בהגהות רבי עקיבא איגר לש"ך שם) - שמא אותו שלקה אינו היתר אלא העיקרי (ב"ח יו"ד שם; שו"ת צמח צדק (הישן) צח), ואם מכירים ויודעים איזה הוא העיקרי ואיזה היתר, וניקב היתר - כשירה (שו"ת צמח צדק שם).

• ויש חולקים וסוברים שכל דבר המטריף בבהמה מטריף אף באבר יתר שלה, אפילו ניכר שהוא היתר (עמק הלכה [וילנה] יו"ד יג, על פי תוספות חולין מז ב ד"ה אבל).

כשאחד מהאברים גדול מחברו, יש שכתבו שהקטן הוא היתר (שו"ת צמח צדק (הישן) צח, בשני טחולים); ויש שכתבו שאין הקטנות היכר ליתר (שו"ת נאות דשא פא ד"ה עוד ופג, ובלבושי שרד לה סק"א כא ודינים ליו"ד יג ואילך).

על אבר יתר שבבהמה, שהוא ניתר בשחיטתה, ראה להלן: "יתר כנטול".

"יתר כנטול"

טריפה כאילו ניטל האבר

כל יתר כנטול הוא חשוב (חולין נח ב ועוד; רמב"ם שחיטה ו כ, ושם ח יא; טוש"ע יו"ד מא י, ושם נה ד, ושו"ע שם נ ב), שכל אבר שאילו ניטל - היינו שהיה נברא חסר (ראה רמב"ם שם ו כ, ושו"ע שם נ ב), או שנבראו שנים והיה ניטל אחד מהם (ראה תורת הבית ב ג) - היו הבהמה או העוף טריפה, אם נבראו בהמה או עוף בשני איברים כאלו, הרי הם טריפה (ראה רמב"ם שם; תורת הבית שם; ראה שו"ע שם)^[2] - וכן באדם (ראה ערך טריפה (אדם)) - הלכה למשה מסיני (שו"ת הרשב"א א צח), כגון:

• בהמה שיש לה שלש רגלים - אחוריות (ראה חולין שם, וראה ערך יד (אבר) שבשלש ידים כשירה) - טריפה, שכל יתר כנטול הוא חשוב (חולין שם ועוד; רמב"ם שם ח יא; טוש"ע שם נה ד), והרי בהמה שנחתכה רגלה מן הארכובה (ראה ערכו) ולמעלה - טריפה היא (ראה ערך ארכובה. רש"י בכורות מ א ד"ה כנטול, בלשון שני; רבינו גרשם שם; פסקי הריא"ז חולין שם), וכן שמוטת הירך טריפה (ראה ערך בוקא דאטמא. רש"י חולין שם ד"ה כנטול, ובכורות שם ד"ה כנטול בלשון אחרון; ראה ראבי"ה אלף פט; אור זרוע א תלג).

• בהמה שנמצאו בה שתי קיבות, או שני כרסים, או שני המססים, או שני בתי כוסות, הרי זו טריפה (רמב"ם שם י ט. וראה ערך בית הכוסות; חסר ויתר, וערך המסס וערך כרס וערך קבה), וכן אם נמצאו בה שני לבבות (מעשים דמהר"ץ שבסוף תקוני זבח שעל בדיקת הריאה למהר"י ווייל, והובא בדמשק אליעזר חולין נח ב (מו כו), ופרי מגדים יו"ד מ משבצות זהב סק"ה, בשמו; חכם צבי עז; כרתי לג סק"ו).

על הטריפה משום יתר, אם טבעה שאינה חיה שנים עשר חודש, ראה ערך טריפה (וראה שם אם היא יולדת. וראה ערך טריפה (אדם)).

גדר "כנטול"

"יתר כנטול", נחלקו ראשונים בגדרו:

• יש סוברים שהוא כמי שניטל האבר העיקרי (ראה רש"י חולין נח ב ד"ה כנטול וד"ה והיכא; ראה רמב"ם שחיטה ו כ, ובית יוסף יו"ד מא בדעתו; ראה רא"ש חולין ג נד, וראה שו"ת הרא"ש כ ט; רבינו ירוחם טו (ה) ט ויח; מרדכי חולין תרלו; ראה טוש"ע יו"ד נה ד; תורת חטאת פט יא) - וחשובים שניהם כמי שניטלו (תורת הבית ב ג, לדעה זו; ש"ך יו"ד מא ס"ק טז) - כגון בהמה שיש לה שלש רגלים, הרי היא כבעלת רגל אחת (רש"י חולין שם ד"ה כנטול), וקבלה היא ביד חכמים (מרדכי שם), ויש שביארו, שהיניקה המיועדת לקיום אבר אחד מתחלקת לשנים, ואין בכוחה לקיים לא את זה ולא את זה (ראה תחילת בדיקות שבסוף שו"ת מהר"י ווייל בהגהה; תורת חיים חולין נח ב; ראה שו"ת נאות דשא פא ד"ה עוד, ולבושי שרד שם סק"א כ; ראה רש"ש חולין שם. וראה עוד ביאורים בגידולי הקדש נה סק"ז).

ואינו כנטול בידי אדם, אלא כחסר מתחילת ברייתו (ראה ערך חסורה וערך נטולה. ראה ר"ן על הרי"ף חולין טז ב; ראה תרומת הדשן קעז; כסף משנה שחיטה ו כ, ובית יוסף יו"ד מא; דרכי משה וב"ח שם נד), שהרי לא ניטל אלא אנו רואים אותו כאילו ניטל (ר"ן שם); ויש שכתבו שהוא כמי שניטל אחר ברייתו (ש"ך הארוך מא; פליתי נ סק"ב בדעת הרמב"ם; פרי מגדים שם מד משבצות זהב סק"א, ומנחת חינוך רפו; נודע ביהודה קמא יו"ד ה, בדעת הרשב"א), שמסורת ביד חכמים, שבאבר יתר גוברת חולשת הבהמה, וכלה והולך עד שניטל על ידי החולשה (פליתי שם).

• ויש סוברים שהיתר בלבד חשוב כמי שניטל, אלא שיש מהם שכתבו שהוא כמי שניטל בידי אדם, וניקב במקום חיבורו (ראה ערך חסורה וערך נטולה. רמב"ן חולין נח ב), וכל המקום הסמוך שכנגד היתר, הרי הוא כמי שניטל (ראה מאירי חולין נה א ד"ה היה היתר; פרי תואר יו"ד מא ס"ק יא (הב'); מכתם לדוד יו"ד ג), וכל שאילו היה ניטל כך היתה הבהמה נעשית טריפה, אף כשיש בה יתר היא טריפה (תורת הבית ב ג), שמסורת ביד חכמים, שריבוי האיברים גורם לבהמה חולשה כמו אילו ניטלו האבר ומקומו ביד (פלתי מג סק"א); ויש סוברים שהיתר לבדו - בלא מקומו - נחשב כנטול (תורת הבית ב ג, הובא בר"ן חולין נח ב; שו"ת הרדב"ז ד אלף קצא (קכא)), ואם אפשר ליטול את היתר בלי לקלקל את האבר הסמוך לו, אין זו טריפה, ולא אמרו שבהמה שיש לה שלש רגלים טריפה (ראה לעיל) אלא באופן שאם תינטל אותה רגל יישמט הבוקא דאטמא שבעיקרו (תורת הבית שם).

דרכה בכך

יתר, שהיה דרכה של הבהמה בכך אין אומרים בו "יתר כנטול" (ראה חולין מז א, בעינוניתא דורדא, ראה ערך ורדא וערך טריפה (בע"ח)), שאין זה יתר (תורת הבית ב ג), ולפיכך אונא (ראה ערכו) יתירה העומדת בשורת האונות - כשירה (מחלוקת אמוראים בחולין מז א, ורש"י שם נח ב ד"ה והיכא; רמב"ם שחיטה ח ד; טוש"ע יו"ד לה ג. וראה ערך אונא).

וכן מעי יתר בעוף שכשר (ראה חולין נח ב, וראה ערך דקין), יש סוברים שהרי זה מפני שדרכו בכך (ראה רש"י חולין שם בלשון שני); ויש סוברים שכל מעי יתר שיש בעוף, כיון שלפעמים נמצא בעוף מעי יתר, כשר הוא לעולם (ראה רש"י שם בלשון ראשון).

על יתר המצוי במקצת ממיני הבהמות, שלכן אינו מטריף גם כשנמצא בבהמות שאין דרכו להימצא בהן, כגון אונא קטנה שבריאה, "עינוניתא דורדא" (ראה ערכו), שכיון שמצויה בכל "עיזי ברייתא" (על מהותן ראה ערך טריפה (בע"ח)) אף שאר בהמות שנמצאה בהן - כשירות, ראה ערך טריפה (בעלי חיים): גדרה וסוגיה.

אין עליו צורת אבר

• יתר שאין עליו צורת אבר, יש שכתבו שאין אומרים בו "יתר כנטול" (ראה האשכול (רצב"א) ג כ, ומרדכי חולין תרלו בשם ר' יהודה משפירא (בעל יחוסי תנאים ואמוראים)), כגון בעלת רגל יתירה, הרי זה דוקא כשיש לו ליתר תואר רגל, אבל אם עלתה שם יבלת ובה עצם, אין זו רגל, וכשר (מרדכי שם בשם ר"י משפירא; רמ"א יו"ד נה ד).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אין האבר היתר כיוצא באבר העיקרי, הרי זו טריפה, שהוא כאילו נחתך שם (רוקח תה בשם אביו), וכן יש מן הראשונים שסוברים שתרנגולת שנמצאה בה בירך למעלה מצומת הגידים (ראה ערכו) יתרת כמו אצבע, ובה עצם וצפורן, הרי זו טריפה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תריג, שיש מרבותיו שאוסר; מרדכי חולין תרלו: יש אוסרים), שהיא כיתרת רגל, אף על פי שאין לה צורת רגל, אלא צורת אצבע (ראה מנחת יעקב פו סק"ח), ואף מהסוברים שהאבר העיקרי הוא כנטול (ראה לעיל), יש שכתבו שחתיכה יתירה בכבד, רואים כאילו ניטל מן הכבד חתיכה כיוצא בה (רא"ה חולין נח ב), וכן יש מהראשונים שכתבו לענין ריאה שנמצאת נפוחה, דומה ל"עיקר חריות של דקל", שאסורה מספק, שמא אף תוספת בגוף היא כחסרון (רמב"ם שחיטה ח ח, על פי חולין מז ב).

ולד שיש לו שני גבים

אשה שהפילה ולד שיש לו שני גבים ושתי שדראות, וכן בהמה טהורה מעוברת שנשחטה ונמצא בה ולד כזה, נחלקו אמוראים:

• רב אמר שבאשה אינו ולד (בכורות מג ב; נדה כד א), ואינה טמאה טומאת לידה (רש"י בכורות שם ד"ה אינו), לפי שאינו חי (רבינו גרשם בכורות שם. וראה ערך נפל)^[3], ואינו ראוי לברית שמונה (נדה שם ב. וראה תוספות שם ד"ה מי שיש גורסים: לבריאת נשמה. ראה ערך יולדת וערך נפל), ובבהמה אסור באכילה, שהיא "השסועה" שאסר הכתוב (ראה דברים יד ז. ראה נדה שם א), שאין לומר שאסר הכתוב אחר שנולדה, או מין בריה מיוחדת, שהרי אין מין כזה בעולם (נדה שם א, ורש"י ד"ה רב), וולד כזה אינו יכול לחיות (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם) - אלא כשאר נפלים (פרי חדש יו"ד יג), או שאפילו שעה אחת אינו יכול לחיות (ש"ך שם ס"ק כא, ותבואות שור שם ס"ק כג) - שכל יתר כנטול הוא (פסקי הרי"ד שם).

• ושמואל אמר שבאשה הוא ולד, והנמצא כך בבהמה מותר באכילה (נדה שם) - כשאר עובר הנמצא במעי בהמה שנשחטה (ראה ערך בן פקועה) - שלדעתו יש בריה כזו, ואותה הוא שאסר הכתוב, ולא את העובר הזה (נדה שם).

הלכה כרב (נדה כד ב; רי"ף חולין כה א; רמב"ם איסורי ביאה י יא, ביולדת, ומאכלות אסורות א ו, בבהמה; שו"ע יו"ד יג ו בבהמה), שהלכה כמותו באיסורים (נדה שם), ואף על פי שבזמן הראשונים נמצאה אשה יותר מבת עשרים שנה, שהיו לה שני גופים חלוקים לגמרי, וארבע ידים וארבע עיניים, אלא שהיו אותם הגופים חוזרים להיות גוף אחד למטה ממתניה, ולא היו לה אלא שתי רגלים (פסקי הרי"ד (בשיטת הקדמונים) חולין סט א)^[4], אין זה אלא מיעוט קטן ביותר ואין חוששים לו (ריטב"א נדה שם א ד"ה אבל).

ויש שפסק כשמואל, שכיון שנמצאה אשה כזו, הוברר הדבר שולד כזה מתקיים (פסקי הרי"ד שם, וראה ערך הלכה).

בהמה בעלת שלש ידים

בהמה שהיתה בעלת שלש ידים, הרי זו כשירה (ראה חולין נח ב, ובכורות מ א).

אדם בעל שני ראשים

אדם שיש לו שני ראשים^[5], הרי הוא טריפה (תוספות בבא קמא יא ב ד"ה בכור, ומנחות לז ב ד"ה שומע. וראה ערך טריפה (אדם)), שכל יתר כנטול הוא חשוב (תוספות מנחות שם)^[6], ומכל מקום אם היה בכור לאמו, חייב אביו לפדותו (ראה ערך בכור אדם וערך פדיון הבן), ונותן לכהן עשרה סלעים (מנחות שם א; טור יו"ד שה. הרמב"ם ושו"ע השמיטו), שכיון שיש לו שני ראשים, הוא חשוב כשנים (רש"י שם ד"ה עשר. וראה ערך פדיון הבן).

אם כל הנולד טריפה חייבים לפדותו, או דוקא במי שיש לו שני ראשים, ראה ערך טריפה (אדם) וערך פדיון הבן.

לדינים אחרים

• בשאר דיני התורה, מלבד לענין טריפות, יש סוברים שאף בהם נוהג דין "יתר כנטול", כגון במומים (ראה ערכו) הפוסלים בעל חיים להקרבה (ראה להלן: בתורת מום), ולענין נבילה (ראה לעיל: אם הוא כנבילה מחיים).

אף לענין ספר תורה, שכתבו ראשונים שכרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ספר תורה, יש סוברים שהוא משום ש"יתר כנטול" (ראה רמב"ם ספר תורה ז טז, ובית יוסף יו"ד רפג. וראה ערך ספר תורה), וכן כתבו ראשונים שספר תורה שייתר בו אפילו אות אחת - פסול, לפי שכל יתר כנטול, שהיתרון מפקיע לפעמים הבנת הלשון והענין כחסרון (קרית ספר למאירי ב ב).

• ויש סוברים שאין דין יתר כנטול אלא לענין טריפה, ושאר הדינים התלויים בחיות (אחיעזר ב ח ט ד"ה ולדינא), ולענין מומים גזירת הכתוב היא, ודוקא לקדשים (אחיעזר שם), או שאף מומים הוא דבר התלוי בחיות האברים (דובב מישרים א פט).

בתורת מום

כהן שהיו לו שש אצבעות

כהן שהיו לו שש אצבעות בידיו וברגליו, רבי יהודה מכשירו לעבודה, וחכמים פוסלים (בכורות מה א), אפילו היתה לו אצבע יתירה שאין בה עצם (ראה רמב"ם ביאת מקדש ח יא,יג), ואפילו אין אבר אחד שונה מתאומו, שבכל אחת משתי ידיו ושתי רגליו יש לו שש אצבעות (ראה בכורות שם; פירוש המשניות לרמב"ם בכורות ז ו, וראה רמב"ם שם ושם; ברטנורה שם), וכתבו אחרונים שאף לחכמים אינו מחלל עבודה, שאין זה מום, אלא פסולו משום שאינו "שוה בזרעו של אהרן" (ראה ערך בעל מום (א) וערך מומים. חזון איש בכורות כו ס"ק יב).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם ושם).

היתה לו יותרת וחתכה

היתה לו יתרת וחתכה, אם אין בה עצם - כשר (בכורות מה א; רמב"ם ביאת מקדש ח יא ויג), שאין זה אלא תלתול בשר (רש"י שם ד"ה אם); ואם יש בה עצם - פסול (בכורות שם; רמב"ם שם ושם), ודוקא אם אותה אצבע היתה נספרת על גב היד (בכורות שם. והרמב"ם השמיט).

ויש סוברים בדעת ראשונים שהיא מום אף אם לא היתה נספרת על גב היד (כסף משנה ביאת מקדש שם יא, בדעת הרמב"ם שם), ויש שכתבו שנחלקו בזה אמוראים, ולהלכה גזרו חכמים שתהא מום משום אצבע הנספרת (רדב"ז ביאת מקדש שם).

על אשה שיש לה אצבע יתירה, אם הדבר חשוב מום, שהמקדשה יכול לטעון שקידושיו הם מקח טעות (ראה ערכו), ראה ערך מומי אשה.

מום הפוסל מהמזבח

בהמה שהיא בעלת חמש רגלים, הרי זה מום (בכורות מ א; רמב"ם איסורי מזבח ב ה; ראה טור יו"ד שט), אף על פי שהיא יתירה ביד, שאינה נטרפת בכך (ראה ערך יד (אבר). בכורות שם ורש"י ד"ה אלא; ראה טור יו"ד שט), שכל יתר כנטול, והרי היא כבעלת שלש רגלים (פסקי הרי"ד בכורות שם).

יש לה שלש כליות

בהמה שיש לה שלש כליות, פסולה למזבח (בכורות לט א; רמב"ם איסורי מזבח ב יא) אף על פי שאינה טריפה (ראה ערך כליות, וראה לעיל. ראה רמב"ם שם). יש סוברים שפסולה משום שהיתר כנטול (ראה רמב"ם איסורי מזבח שם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שגזירת הכתוב היא (פלתי מד סק"ט, לדעה שאין נחשב כנטול אלא היתר, ראה לעיל; פרי תואר יו"ד מא).

וכן בהמה שנמצאו בה שני טחולים פסולה למזבח, שהיתר כחסר (רמב"ם שם).

הערות שוליים