מיקרופדיה תלמודית:כבוד אב ואם

הגדרה^[1] מצות הבן לכבד את אביו ואת אמו המצוה וגדרה כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ יב; דברים ה טז), היא מצות-עשה (ראה ערכו) שיכבד אדם את אביו ואת אמו (בבא מציעא לב א, וחולין קי ב; רמב"ם ממרים ו א; טור יו"ד רמ; רמ"א יו"ד רמ א), ונמנית במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצות לרמב"ם עשה רי; ספר החינוך לג). והיא מצוה גדולה (רמב"ם שם), חמורה שבחמורות (ירושלמי קדושין א ז, ופאה א א), וצריך להיזהר בה מאד (טוש"ע שם), ומצינו שהשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום (קדושין ל ב; רמב"ם שם). מלבד המצוה לכבד אב ואם, מצוה לירא מפניהם (רמב"ם ממרים ו א; טור יו"ד רמ), שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט ג. ספר המצות לרמב"ם עשה ריא; ספר החינוך ריב), ועליה ראה בערך מורא אב ואם. מצות כבוד-אב-ואם היא מן המצוות שבין אדם לחברו (פירוש המשניות לרמב"ם פאה א א. וראה מנחת חנוך לג שנסתפק), והיא כפריעת חוב (ראה ירושלמי קדושין א ז), שחייב הבן לפרוע לאביו ולאמו הטובה שגמלוהו (חרדים ט לז, הובא בחיי אדם כלל סז א), שהביאוהו לעולם הזה (ראה משנה בא מציעא לג א, וראה רמב"ם מעילה ח ח), ולפיכך אין יום הכיפורים מכפר על כבוד-אב-ואם עד שיבקש מחילה מאביו ומאמו, כדרך שאמרו בשאר המצוות שבין אדם לחברו (ראה ערך יום הכיפורים. מנחת חנוך שם); ויש סוברים שכבוד-אב-ואם הוא ממצוות שבין אדם למקום (ראה רמב"ן שמות כ יב,יג. וראה ברכת שמואל יבמות ג). בין מורא לכיבוד בחילוק שבין מורא וכיבוד אמרו: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא (קדושין לא ב; רמב"ם ממרים ו ג; טוש"ע שם ב,ד). כלומר, שכיבוד הוא בקום ועשה, ומורא הוא בשב ואל תעשה (שו"ת מכתם לדוד יו"ד לב), שלא לעשות דבר נגד כבודו של אביו (מכתם לדוד שם). ויש מהראשונים שכתבו שמורא הוא מהמצוות התלויות בלב, וכיבוד הוא מהמצוות התלויות בגוף (ראה סמ"ק בהקדמה ז,נ), שהכיבוד הוא במעשים בפועל, ואילו מורא הוא יראת המעלה שהיא בלב (ערוך השולחן יו"ד רמ ח). ויש שכתבו שאף כיבוד עיקרו בלב, אלא שהוא גם בדיבור ובמעשה, ואילו מורא אינו אלא בלב (חרדים ט כו,לה,לו ועוד). עונש המבטלו העובר על כבוד-אב-ואם ביטל מצות עשה, ועונשו גדול מאד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים (ספר החינוך לג), ואמרו: אם כבדתם "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", ואם לאו "למען יקצרון" (מכילתא שמות כ יב). והמבזה את אביו או את אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי הוא בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כז טז. רמב"ם ממרים ה טו; טוש"ע יו"ד רמא ו), ויש לבית דין להכות על זה מכת-מרדות (ראה ערכו), ולענוש כפי מה שיראו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף המבטל מורא אב ואם, כגון היושב במקומם, או סותר את דבריהם, יש שכתבו שהוא בכלל ארור (שערי תשובה לרבנו יונה ג כא; חרדים ט לה). ויש שכתבו שאף המבזה אותם בלבו, שהם קלים ובזויים בעיניו, הוא בכלל ארור (חרדים שם). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין ארור אלא במבזה ממש, ולא בביטול כבוד ומורא (ראה רמב"ם שם)^[2]. שכרה כבוד-אב-ואם היא מן המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א א, וראה קדושין לט ב). ומתן שכרה מפורש בתורה, שנאמר: לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (שמות כ יב), ולפיכך אין כופים עליה (חולין קי ב; תוספות כתובות פו א ד"ה פריעת; רא"ש כתובות ט יד; רמ"א יו"ד רמ א), שכל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה (ראה ערך כפיה. חולין שם). וכתבו ראשונים שדוקא במי שמבטל מצות עשה של כיבוד, אבל אם עובר ב"לא תעשה", כגון שהוא מקלה את אביו - מבזהו - וכיוצא בזה, בית דין מצווים להוכיחו ולהענישו (מאירי שם, וראה לעיל מרמב"ם וטוש"ע שמלקים ומענישים מי שביזה משום ארור), וכן כתבו ראשונים שכופים את הבן לעשות מעשה במקום שיש קלון לאב במניעת עשייתו (תוספות ורא"ש כתובות שם). ויש מהראשונים שכתבו שכופים על כבוד-אב-ואם כשאר מצוות עשה (חינוך לג). בבן נח כבוד-אב-ואם היא אחת מהמצוות שנצטוו בהן ישראל קודם מתן תורה, במרה (סדר עולם רבה ה; סנהדרין נו ב). בן-נח (ראה ערכו) אינו מצווה על כבוד-אב-ואם (ראה קדושין לא א; נזיר סא א), ואם כיבדם מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה (קדושין שם ורש"י). ומכל מקום כתבו אחרונים שמצוה זו נהגו בה בני נח מעולם בנימוסיהם, והיא מן המושכלות (אגרות הפרי מגדים בהקדמה לאו"ח, אגרת ג אות כ, הובא בחי' רבי עקיבא איגר יו"ד רמא ט. וראה כלי חמדה יתרו ז, ומלבי"ם דברים כז טז. וראה חיי אדם סח יח. וראה גם אגרות משה יו"ד ב קל). הכיבוד איזהו כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא (תורת כהנים קדושים א; קדושין לא ב; תוספתא קדושין א ח, הובאה בירושלמי א ז; רמב"ם ממרים ו ג; טושו"ע יו"ד רמ ד). כשם שחייב הבן לכבד את אביו ואמו במאכל ובמשתה, כך חייב הוא לכבדם בכל מיני כבוד (מאירי קדושין לא א), ורבים הם מלמנותם, ולא הזכירו חכמים מהם אלא דוגמאות כגון מאכיל ומשקה וכו' (פירוש המשניות לרמב"ם קדושין כט א). וכבוד-אב-ואם הוא מן הדברים שאין להם שיעור למעלה (ראה ר"ש ורא"ש (השלם) פאה א א; יראים השלם רכב), וכל הזהיר בו הרי זה משובח (יראים שם). ואמרו בירושלמי על ר' טרפון, שפעם אחת ירדה אמו לטייל בחצרה בשבת, ונפסקה רצועת סנדל שלה, והניח ר' טרפון ידיו תחת כפות רגליה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה, ואמרו חכמים: אפילו עושה כן אלף אלפי אלפים, עדיין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע (ירושלמי פאה א א, וקדושין א ז). ור' יוחנן, שהיה יתום ולא ראה את אביו ואמו, אמר: אשרי מי שלא ראה אותם (קדושין שם), שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם (רש"י שם). ומכל מקום יש שכתבו שלא היה המעשה של רבי טרפון אלא מידת חסידות, ולא מן הדין (ראשון לציון יו"ד רמ ז), ואין כל אדם מחויב לעשות כר' טרפון, שיש גבול לחיוב הכבוד, ואין נענשים על מה שהוא יותר מן החיוב, אלא שהמוסיף ומכבד יותר אף הוא בכלל כבוד ומקבל שכר על כך (שו"ת משיבת נפש א טז ט). וכתבו אחרונים שכל כבוד שנהגו בו באותו מקום, אף על פי שאינו מן הדין, נעשה חובה על הבן, לפי שאם אינו נוהג כך נראה שהוא מזלזל בכבוד אביו, כגון במקום שנהגו שכשהאב עולה לתורה הבן קם מפניו ונשאר עומד עד שיחזור האב למקומו, שנעשה הדבר חובה (ספר לדוד אמת לחיד"א ה לד). שני מיני כבוד הם: סיפוק צרכיהם של אביו ואמו, כעין מאכיל ומשקה, וכבוד של גדולה כדרך שנוהגים באנשים נכבדים (ראה חרדים ב א; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר א סח). עיקר הכבוד יש שכתבו שהוא בלב, שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, ומתוך כך ודאי יכבדם אף בדבור ובמעשה (חרדים ט לה-ו; חיי אדם סז ג). אהבתם אהבת אביו ואמו, יש מהראשונים שכתבו שלא נצטוינו עליה - יותר מאהבת שאר אדם מישראל (ראה ערך אהבת ישראל) - שלא נצטוינו על האב ועל האם אלא בכבוד ובמורא, ולא באהבה, ואפשר שיכבד אדם ויירא את מי שאינו אוהבו (תשובות הרמב"ם (ליפסיא) קס, וראה מהר"ל חידושי אגדות קדושין לא א, ונתיבות עולם אהבת ה' א); ויש שכתבו שבכלל כבוד-אב-ואם אף אהבתם, שהרי אמרו שכבוד-אב-ואם הוא כפריעת חוב, ובכלל הפרעון לאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אביו ואמו אוהבים אותו (חרדים ט (עשין א) אות לז-לח; חיי אדם סז א). ויש מהראשונים מצדדים שהפסוק: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' (דברים ו ה), נדרש: את, לרבות אב ואם (תוספות הרא"ש קדושין נז א. וכן כתב בשו"ת פנים מאירות ב לה), אבל אין אהבה בכלל כיבוד (ראה פנים מאירות שם). מאכיל ומשקה "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה" פירשו ראשונים שעושה כן בעצמו (תוספות ר"י הזקן קדושין לא ב, וראה שאילתות יט), וכן אמרו שהבן מנעיל את אביו (ירושלמי קדושין א ז), ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו (תוספתא קדושין א ח), וסכו בשמן (פסיקתא רבתי כג), ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב (רמב"ם ממרים ו ג; טור ורמ"א יו"ד רמ ד), כעבד לרבו (רלב"ג יתרו מהדו' לוי עמ' קפה; ראה חיי אדם סז ד, וברכי יוסף יו"ד רמ א), ויש שכתבו שאינו משמשו אלא כדרך הבן לאביו, אבל אינו חייב כל כך כעבודת עבד לרבו (ראשון לציון יו"ד רמב לד ד"ה ונראה לי). וכתבו אחרונים שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו (ראה ערכו), לשמש את אביו בעצמו (מאה שערים שער לג-לו בארוכה, ראה קדושין לא ב). ומטעם זה מצוה על הבן לדור במקום אביו, שיוכל לשמשו בעצמו (מאה שערים עמ' עא-עב. וראה ספר חסידים תקסד). ויש שפירשו "מאכיל ומשקה" לא על שימוש כעבד לרבו, אלא שחייב לצאת ולבא לשוק לקנות לו מה שהוא צריך, ולא יטרח האב (ראה ר"י מלוניל קדושין לב א). וכיוצא בזה יש מהראשונים שפירשו "מאכיל ומשקה מלביש ומכסה" , להאכיל אותם ולהשקותם משלו אם הם עניים (מנורת המאור אלנקוה ט, ח"ד עמ' 14), וכן להלבישם ולתת להם לשאר צרכיהם, ואם יש לאב ולאם ממון, להאכילם ולתת צרכיהם מממונם (רלב"ג יתרו מהדורת לוי עמ' קפה). מכניס ומוציא "מכניס ומוציא" שאמרו פירשו ראשונים, כגון שהם זקנים וצריכים יד להישען עליה (ר"ח בן שמואל קדושין לא ב; ראה ירושלמי קדושין א ז). ויש שפירשו, מכניס כלים הצריכים להם, ומוציא כלים שצריכים להוציאם לכבודם (ר"ש סיריליאו לירושלמי פאה א ב). ויש מפרשים מכניס, שחייב לתת או לשכור להם בית דירה הראוי להם שייכנסו בו, וכשנכנסים לביתו ישמח בהם ויקבלם בסבר פנים יפות, ומוציא פירשו שחייב ללוות אותם ביציאתם ממנו, ולא יחזור עד שיתרחקו ממנו כמלא עיניו (מנורת המאור אלנקוה ט, ח"ד עמ' 15). ויש שכתבו שבכלל כבוד-אב-ואם ללוות את אבותיו תמיד ולא להניחם יחידים, ובפרט כשהם זקנים ויוצאים לשוק (מאה שערים שער יז), וכן ראוי לו לבן לבקר את אביו בכל יום (מאה שערים שם, וכן כתב בשו"ת התעוררות תשובה ד יו"ד ט שביקור הוא בכלל כבוד-אב-ואם, וראה יומא עז ב: להקביל פני אביו כו'). כבוד בדברים חייב הבן לכבד את אביו ואת אמו אף בדברים (מאירי קדושין לא א; חרדים ב א), וידבר להם בנחת ובלשון רכה ובכבוד ובאדנות כמדבר למלך (חרדים שם)^[3], וכל המכבדם בדברים אף אם לא כבדם במעשה אלא מעט מפני שאין יכולת בידו, אף אם הטריחם במלאכה, כל שעשה כן דרך כבוד ותועלת, שכרו כפול לו (מאירי שם, על פי קדושין לא א,ב; רמ"א יו"ד רמ ד). אבל אם היה מקלה אותם בדברים, אף על פי שעשה להם כל מיני כבוד שבעולם יצא שכרו בהפסדו (מאירי וחרדים שם, על פי קדושין שם). המאכיל ומשקה את אביו ואת אמו צריך שיתן להם בסבר פנים יפות, שאפילו מאכילם בכל יום פטומות, ומראה להם פנים זועפות - נענש עליהם (טוש"ע יו"ד רמ ד). ואמרו: לא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהם הולכים בבגדים בלויים, אלא ילבישם בבגדים נאים, ואם לובש אדם בגדים בחמישה מנה, ילביש את אביו ואת אמו בעשרה מנים, וכן בשאר דברים (תנא דבי אליהו רבה כז; מעלות המדות עמ' נח. וראה מאה שערים שער כח בארוכה). ובכלל הכבוד שיזדרז הבן לעשות רצון אביו ואמו מיד, ולא ימתין עד שיפצירו בו (מאה שערים שער כג. וכן הוא בזוהר קדושים ח"ג פב א). קימה חייב הבן לעמוד מפני אביו (ראה קדושין לג ב, לא ב; רמב"ם ממרים ו ג; טוש"ע יו"ד רמ ז), ומפני אמו (ראה קדושין לא ב; חרדים ח א; חיי אדם סז ז), מלא קומתו (חרדים וחיי אדם שם), כדרך שעומד בפני רבו (רמב"ם שם. ראה ערך כבוד רבו וערך קימה והדור). חיוב העמידה הוא משעה שרואם מרחוק מלא עיניו עד שיתכסו ממנו או עד שישבו, כדין עמידה בפני רבו מובהק (ראה ערך כבוד רבו וערך קימה והדור. ברכי יוסף יו"ד שם; חיי אדם סז ז), ויש מצדדים שעומד אף קודם שרואם, כל ששומע קול רגליהם (גליון מהרש"א יו"ד שם, על פי רמ"א שם רפב ב בעמידה מפני ספר תורה); ויש אומרים שאינו חייב אלא כשהם בתוך ארבע אמותיו, כדין קימה מפני חכם וזקן (ראה ערך קימה והדור. ראשון לציון יו"ד רמב לד). ואינו חייב לעמוד מפניהם אלא שחרית וערבית (תשובות ראב"י אב"ד מ; חיי אדם שם), ויש מהראשונים שכתבו שחייב אפילו מאה פעמים ביום (מרדכי קדושין תצט; חיי אדם שם בשם י"א). קדימה בכלל כבוד-אב-ואם להקדים את אביו לאחרים, כגון בסעודה, לתת לו מנה יפה לפני שאר המסובים (ראה ספר חסידים תקעט), וכשהבן מזמן, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים (ש"ך יו"ד רמב ס"ק כז, וכן נוהגים), וכן מכבד הבן את אביו ליטול ידיו ראשון, ושאר חילוקי כבוד שבסעודה (ערוך השולחן יו"ד רמ יא)^[4]. לשמחם בכלל מצות כבוד-אב-ואם שלא לעשות נגד כבודם, שלא להכלים אותם, ושלא לגעור בהם (מאירי קדושין לב א), ושלא לצערם (ראה קדושין לא א. וראה להלן). וכן אמרו: שאלו את ר' אליעזר עד היכן כבוד-אב-ואם, אמר להם, כדי שיטול ארנקי ויזרוק לים בפניו ולא יכלימנו (קדושין לב א), שאפילו עשו אביו ואמו כן, לא יכלימם ולא יצעק בפניהם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (רמב"ם ממרים ו ז; טושו"ע יו"ד רמ ח). עיקר כבוד-אב-ואם לעשות להם נחת רוח, בין בדברים ובין במעשה (אגרת התשובה לרבנו יונה בסופו), וראוי לאדם להשתדל לשמח את אביו ואת אמו (מאה שערים עמ' צא, וראה להלן), ואסור לצערם (שאילתות ס; אגרת התשובה שם; ש"ך יו"ד רמ סק"כ), משום כיבוד אב ואם (ראה קדושין לא א, ואגרת התשובה שם; רלב"ג יתרו, מהדו' לוי עמ' קפה), לפי שבכלל כבוד-אב-ואם לעשות להם נחת רוח ולמנוע מהם צער, והוא מצרכיהם, כעין הכבוד של מאכילו ומשקהו (שו"ת רבי עקיבא איגר א סח), או לפי שהצער הוא היפך הכבוד (רלב"ג שם). ויש שכתבו שהמצערם עובר במורא-אב-ואם (ראה ערכו. ראה תרומת הדשן מ, ודרכי משה יו"ד רמ ג). צער שאסור, היינו כגון להעירם משנתם (ראה קדושין שם במעשה של דמא בן נתינה), וכן המצערם בדברים גדול עוונו מנשוא (אגרת התשובה לר"י בסופו). ומכל מקום אם בא לאביו עסק שיש בו ריוח, ויפסיד אם לא יעירנו, ויצטער האב על כך, ויודע הבן דעת אביו שישמח אם יעיר אותו משנתו בשביל זה - מצוה להעירו (ספר חסידים שלז, הובא בבאר היטב יו"ד רמ ס"ק טז; חיי אדם סז יא), וכן כשמקיצו משנתו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה (ספר חסידים שם, הובא בבאר היטב שם; חיי אדם שם). ויש שכתבו שאף צער הנגרם להם מחמתו בעקיפין בכלל האיסור, כגון שהאב והאם מצטערים אם בנם מתענה, שאסור לו להתענות (ספר חסידים שמ), וכיוצא בזה, כשהבן במקום סכנה והאב והאם דואגים לו, מצוה עליו להודיעם מיד כשיצא מן הסכנה (ספר חסידים תקעה). לשמוע בקולם הבן חייב לשמוע לאביו ולאמו ולקבל את דבריהם (מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 18; חרדים ז א), ולא יעשה דבר שיאמרו לו לא לעשותו, כמו שנאמר: שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ (משלי כג כב), ונאמר: שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ (שם א ח. מנורת המאור שם). היה ציווי האב בענין שאין לו לאב הנאה בו, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאין הבן חייב לשמוע לו (ריטב"א יבמות ו א, ובבא מציעא לב א; ראה שו"ת מהרי"ק שרש קסד, הובא בדרכי משה יו"ד רמ בסופו, וראה ביאור הגר"א שם ס"ק לו). ויש חולקים וסוברים שאף כשמצווהו בדבר שאין לו הנאה בו חייב לשמוע לו (ראה ריטב"א יבמות שם בשם רש"י; ראה שו"ת הרא"ש טו ה, הובא בשו"ע יו"ד רמ טז; ראה רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה א ד; ראה ספר חסידים תקסב; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר א סח). שלא בפניהם חיוב הכבוד לאביו ולאמו הוא אף שלא בפניהם (עצמות יוסף קדושין לא ב), שחייב לכבד את אביו ואמו בשאר דרכיו, בשעת משאו ומתנו ועשיית חפציו (רמב"ם ממרים ו ד; טור יו"ד רמ). כיצד, המכיר באנשי המקום שמכבדים את אביו לקבל דברים שיאמר בשמו (רש"י קדושין שם ד"ה הנשמע), והיה צריך לבקש איזה דבר באותו מקום ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שגם בשבילו יעשו - לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי (קדושין לא ב; רמב"ם שם; טושו"ע רמ ו), או: עשו לי דבר פלוני בשביל עצמי (רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה א ד; טוש"ע שם), אלא כולם: בשביל אבא (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא יתלה הכבוד בעצמו, אפילו יודע שיכבדוהו כאביו, אלא יתלה הכבוד באביו (רש"י שם), לומר שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי (רש"י שם, וראה שיטה ל"נ למי שם), וכן כל כיוצא בזה, לעולם יכלול בכלל דבריו שהוא חושש בכבוד אביו, ושהוא מתיירא ממנו (רמב"ם שם; טור שם), וכל מה שיוכל לתלות הכבוד בהם יעשה, אף לדבר בשמם או בשליחותם, ויתלה הכבוד בהם ולא בו (ספר היראה קצ. וראה רש"י סוכה מה ב ד"ה יותם). וכתבו אחרונים שבכלל כבוד-אב-ואם להזכיר את שם אביו בחתימתו, לחתום "פלוני בן פלוני", ובפרט אם האב תלמיד חכם וכותב עליו תואר של כבוד, כגון "בן החסיד פלוני" (יוסף אומץ לר"י האן דיני שלשים וי"ב חודש, וראה סנהדרין צו א, וראה רשב"ם ב"ב קסא ב ד"ה ודלמא בשמיה דאבוה). הנשבע על האמת, יש שכתב שראוי לו שיישבע בחיי אביו, שהרי זה כבוד לאביו, שמחבבו ונשבע בחייו (מאה שערים סוף שער יט). ויש שכתבו להיפך, שבכלל כבוד-אב-ואם שלא להישבע בחייהם אפילו באמת (האר"י בסוף ספר שער המצוות בשם רמב"ן). אסור לבן למחול על כבוד אבותיו ולהעביר על מידותיו בדבר הנוגע לכבודם, שאין כבודם שלו למחול עליו (ים של שלמה בבא קמא ח נ. ראה סוטה יג ב). וכתבו ראשונים שהשומע אדם מדבר על אביו ואמו שלא כהוגן, יקהה את שיניו ויאמר לו: שקר אתה דובר (ספר היראה קצז; ספר חסידים עב). בכלל כבוד-אב-ואם שיהא אדם נוהג כשורה בכל דרכיו, וישתדל לעשות מעשים טובים ונאים, כדי שיהא מרוצה לשמים ולבריות, ויהא שמו של אביו נזכר עליו לטובה, ויאמרו הבריות: אשרי אביו ואמו של פלוני שכך גדלוהו (מעלות המדות סוף מעלת יראת שמים; תניא רבתי ק; קצור שו"ע קמג כא). משל בן כבוד-אב-ואם במקום הוצאת ממון נחלקו בו אמוראים: רב יהודה אמר מאכילו הבן לאביו ומשקהו ומכבדו משל בן (קדושין לב א ורש"י; ירושלמי קדושין א ז)^[5]. ומכל מקום אין הבן חייב להאכיל את אביו משלו אלא במידה בינונית, אבל לא ב"העדפה", כשצריך אביו לסעודה יתירה (ראה קידושין שם, ורש"י ד"ה להעדפה). רב נתן בר אושעיא אמר שאין כיבוד אב אלא משל אב, אבל אין הבן חייב להאכילו משלו (קדושין שם), ואין חיובו אלא לטרוח בשביל אביו, כגון לצאת ולבא לשוק לקנות לו מממון האב כל מה שהוא צריך (ר' יהונתן מלוניל שם), וכן הלכה (רמב"ם ממרים ו ג; טוש"ע יו"ד רמ ה). אף לסוברים משל אב, חייב הבן לבטל ממלאכתו לעסוק בכבוד-אב-ואם בגופו, אף על פי שיש לו חסרון כיס בדבר, אבל להוציא משלו אינו חייב (קדושין לב א, ורמ"ה שם). ואמנם לפנים משורת הדין ראוי לו לבן להוציא אף משלו (שיטה לא נודע למי קדושין שם ד"ה שאלו), ואם עשה כן קיים בזה מצות כיבוד (כסף משנה ממרים ו ז). אף להלכה שאין כבוד-אב-ואם משל בן, אם אין לאב ממון, ויש לבן, חייב הבן לפרנסו משלו, וזן את אביו כפי מה שהוא יכול (שאילתות נו; רמב"ם ממרים ו ג; טוש"ע יו"ד רמ ה), שהרי אפילו לאחרים צריך לתת צדקה (תוספות שם). והנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל צדקה, וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם (רמב"ם מתנות עניים י טז; טוש"ע יו"ד רנא ג), ופרנסת אביו ואמו קודמת לשאר עניים, ואפילו לפרנסת בניו ובנותיו הגדולים (טור ורמ"א יו"ד ג. וראה חיי אדם סז יב), וכופים את הבן לזון את אביו (ירושלמי קדושין א ז; רמב"ם ממרים שם; טוש"ע רמ ה). כשאביו עני להלכה שכבוד-אב-ואם משל אב, נחלקו ראשונים בגדר החיוב שעל הבן לזון את אביו העני, אם הוא אף משום כבוד-אב-ואם, או שמשום כבוד-אב-ואם אינו חייב לתת מממונו, ואינו חייב אלא בתורת צדקה, ונפקא מינה בבן שאין לו ממון, ואינו חייב לתת צדקה לשאר עניים, אם חייב על כל פנים במזונות אביו משום כבוד-אב-ואם: יש סוברים שחיוב הבן הוא אף משום כבוד-אב-ואם (ראה ריטב"א קדושין לב א, ובבא מציעא לב א), ולפיכך אף בן שאין לו ממון, ואינו חייב בצדקה, חייב לזון את אביו (ראה תוספות קדושין לב א ד"ה אורו, וחזון איש יו"ד קמט סק"ב בדעתם; ראה שו"ת הרשב"א ד נו, ז תנא; חרדים ז א. וראה עמודי הארזים נו ג בארוכה); ויש סוברים שלחזר על הפתחים בשביל אביו אינו מחויב, ולא אמרו "אפילו אתה מסבב על הפתחים" אלא שחייב לפרנסו משלו אף אם יצטרך לחזר על הפתחים בשביל עצמו אחר כך (שו"ת מהרי"ל החדשות קז). ויש סוברים שהחיוב שעל הבן לזון את אביו העני אינו משום כבוד-אב-ואם, שאינו אלא משל אב, אלא שהוא מחוייב בתורת צדקה (ר"ש פאה א א; רמ"ה ור"ן קדושין לב א; ראה בית יוסף יו"ד רמ), ואינו אלא כשאר עניים (ר"ש שם; רמ"ה שם), אלא שאביו קודם לכל אדם (בבא מציעא עא א, וראה ערך צדקה. רמ"ה שם). בשיעור החיוב לזון את אביו העני, לסוברים שאינו אלא משום צדקה, נחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שאינו חייב לתת לאביו כל מזונותיו, אלא מה שחייב לתת לצדקה לפי ממונו, הואיל ואין חיובו אלא בתורת צדקה (בית יוסף; רמ"א רמ ה בשם י"א), כשאר צדקות (ב"ח שם), היינו עד חומש (ראה ערך צדקה. חזו"א קמט ב).
• ויש סוברים שחייב לזונו אפילו כשפרנסתו שלו בצמצום, שאין שיעור חיובו בצדקה לאביו כשיעורו בשאר עניים, אלא כדרך העולם לפרנס את אביו כפי הרווחתו, שאם מזונותיו בריוח - זנו בריוח, ואם מזונותיו בצמצום - זנו בצמצום (שו"ת הרדב"ז ב תרסג).
• ויש סוברים בדעת ראשונים שכל שאין צריך לחזר על הפתחים בשביל זה, צריך לזון את אביו משלו (ראה דרכי משה רמ א; חתם סופר יו"ד רכט בדעת הטור).

ביטול מלאכה בביטול מלאכה לכבוד אביו חייב הבן לדברי הכל, אף על פי שיש בו חסרון כיס (ראה קדושין לב א). ונחלקו ראשונים בשיעור החיוב: יש סוברים שחייב לבטל ממלאכתו אף על פי שמתוך כך יצטרך לחזור על הפתחים (ר"ש פאה א א; טוש"ע יו"ד רמ ה); יש סוברים שאין הבן חייב אלא כשיש לו למזונות אותו יום, אבל אינו חייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים (רמ"ה קדושין לב א); ויש שכתבו להלכה כשתי הדעות, שחייב לכבדו בגופו אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים, ודוקא כשיש לו מזונות לאותו יום (שו"ע שם), אלא שעל ידי ביטול מלאכתו יצטרך לחזר על הפתחים למחרת (חיי אדם סז יב), אבל אם אין לו מזונות לאותו יום, אינו חייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים (שו"ע שם). מניעת ריוח מניעת ריוח, כתבו ראשונים שהיא כביטול מלאכה שחייב בו הבן, כמו שאמרו במעשה של אותו נכרי ודמא בן נתינה שמו, שביקשו ממנו אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, והיה אביו ישן ומפתח מונח תחת מראשותיו, ולא ציערו להקיצו משנתו (קדושין לא א. תוספות הרא"ש ורמב"ן קידושין שם), שהיא כחסרון כיס של ביטול מלאכה שחייב בו לקיים כיבוד בגופו (רמב"ן וריטב"א ור"ן ונימוקי יוסף שם). ויש מהראשונים שנתנו טעם אחר שאסור היה להעיר את אביו, שאף על פי שאינו חייב לכבדו משלו, מכל מקום אסור לו לצערו (תוספות הרא"ש שם תי' ב), ויש לו לאבד כל ממון שבעולם כדי שלא לצער את אביו (ר"ן ונמקוי יוסף קדושין שם). ואף להלכה יש פוסקים כדעה זו, שחייב הבן להפסיד ממונו כדי שלא לצער את אביו (שו"ע יו"ד רמ ח); ויש פוסקים להלכה כדעה ראשונה, שאין חילוק בין לכבדו או לצערו, אלא שחייב הבן במניעת הריוח (רמ"א יו"ד שם); ויש מהראשונים מצדדים שמן הדין מותר הבן להעיר את אביו בשביל מניעת הריוח, שהוא "משל בן", ולא אמר ר' אליעזר שחייבים לעשות כדמא בן נתינה, אלא שלמד קל וחומר מאותו גוי לעשות לפנים משורת הדין (שיטה לא נודע למי קידושין שם תי' ג). אף צער הגוף של הבן יש מהפוסקים שכתבו שהוא כ"משל בן", ולכן אין כח באב למחות ביד בנו שלא לישא אשה ההוגנת לו שהוא חפץ בה (שו"ת מהרי"ק שרש קסד (קסו), הובא ברמ"א יו"ד רמ כה). אם מכירים באשה המדוברת שעל פי מידותיה תצער את אביו ואמו ותכעיסם, והאב והאם מוחים בידו, יש סוברים שלא ישאנה (ראה ספר חסידים תקסא). וכיוצא בזה יש סוברים שאם אין אשה זו הוגנת לו לפי כבודו וכבוד משפחתו ומצטער האב מחמת נישואין אלה, חייב לשמוע לו, ולא אמרו שאין הבן חייב לשמוע לאביו אלא באשה ההוגנת לו, שאין ראוי שהאב יצטער בכך (שו"ת אגודת אזוב יו"ד טז, וראה שו"ת שבט הלוי ב קיא בסופו). האב והאם האב והאם שחייבים לכבדם, דנים עליהם משני צדדים: מצד יחס הבן או הבת אליהם, ומצד אישיותם ומעשיהם. מצד היחס דין אב ואם למצות כבוד-אב-ואם הוא כדינם לשאר דברים התלויים ביחס (ראה ערכו). ולפיכך, בנו שיש לו מכל מקום, אפילו מן האנוסה, קרוי בנו לענין כבוד-אב-ואם, כמו לשאר דינים (ראה ערך יחס. ראה רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה א ד), ואפילו ממזר (ראה ערכו) חייב בכבוד אביו ומוראו (רמב"ם ממרים ו יא; ספר החינוך ריב; טוש"ע יו"ד רמ יח), אבל בן שנולד לאדם משפחה או מנכרית, אף שנתגייר ונשתחרר, אינו חייב בכבודו, כדרך שאינו מתייחס אחריו לשאר דינים (ראה רבנו ירוחם שם; מנחת חנוך לג. ראה ערך יחס). וכן עבד שנשא שפחה, אין בנם חייב בכבודם (פרי מגדים פתיחה כוללת ב יט; מנחת חנוך לג, ריב). וראה ערך יחס על עוד אופנים שונים שדנים בהם על יחוס לאב ולאם. גר גר (ראה ערכו) - שהוא כקטן שנולד מאליו, ואינו מתייחס אחר אביו ואמו הגוים (ראה ערך גר: יחסו לקרוביו, וערך יחס) - נוהג מקצת כבוד באביו הגוי (רמב"ם ממרים ה יא). ויש שכתבו שאינו נוהג בו כבוד (טור יו"ד רמא בשם הרמב"ם). ועל כל פנים אסור לו - מדרבנן (ספר החינוך רס) - לקלל את אביו הגוי, או להכותו ולבזותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם ט. וראה ערך מקלל אביו ואמו וערך מכה אביו ואמו). המגדל יתום המגדל יתום בתוך ביתו, אף על פי שאמרו שמעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (ראה סנהדרין יט ב), מכל מקום אין היתום חייב בכבודו בתורת כבוד-אב-ואם (חתם סופר או"ח קסד). וכתבו אחרונים שמכל מקום אפשר שיש עליו קצת מצות כיבוד (ראה חתם סופר שם)^[6]. אב רשע מצד אישיותם ומעשיהם דנים על אב ואם שהם רשעים, אם חייבים בכבודם, וכן דנים כיצד מקיימים כיבוד באב ואם שהם שוטים, או בעלי מידות רעות. אב רשע (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין בנו חייב לכבדו (ראה תוספות יבמות כב ב ד"ה כשעשה, וקדושין לב א ד"ה רב יהודה; טור יו"ד רמ; וראה ערוך השולחן יו"ד רמ לט שכן דעת רוב הפוסקים). מהראשונים העומדים בשיטה זו יש סוברים שמותר הבן אף להיות שליח-בית-דין (ראה ערכו) להלקות את אביו שנתחייב מלקות, או לקללו, כל שלא עשה האב תשובה (תוספות יבמות שם. וראה ערכים: מכה אביו ואמו; מקלל אביו ואמו; מורא אב ואם; שליח בית דין), וכן נראה מדברי ראשונים שמותר לבן לבזותו אף כשאינו שליח בית דין (ראה רש"י סנהדרין מז א ד"ה על מטה); ויש מהם חולקים וסוברים שאין הבן נעשה שליח בית דין להכות ולקלל את אביו (ראה סמ"ג לאוין ריט, וטור יו"ד רמא), אבל אינו חייב לכבדו (ים של שלמה שם; ב"ח יו"ד רמ; ט"ז שם ס"ק יז בתי' ב), וכן אסור לצערו (ש"ך שם סק"כ, ובאור הגר"א ס"ק כט).
• ויש מהראשונים חולקים, שאפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו (רמב"ם ממרים ו יא; שו"ע יו"ד רמ יח), אף על פי שפטור הוא על מכתו ועל קללתו של אביו כל זמן שלא עשה תשובה (רמב"ם שם), וממזר (ראה ערכו), שחייב בכבוד אביו ובמוראו, היינו גם כשאביו רשע, שבא במזיד על אמו (ראה רמב"ם שם; ראה ספר החינוך ריב). ואף לדעה זו שחייב בכבוד אביו רשע יש סוברים שאם היה האב מומר (ראה ערכו) להכעיס, או שהמיר דתו, או שאינו מאמין בתורה ובדברי חכמים - אין חייבים לכבדו (ראשון לציון יו"ד שם ורמא ד). ויש מצדדים בדעתם שאפילו היה אביו מומר להכעיס לעבודה זרה חייב בכבודו (שו"ת הרד"ך ל ב)^[7].

שוטים אפילו נטרפה דעתו של אביו או אמו - לא יכלימנו (ראה תוספות קדושין לא א ד"ה ובאת. וראה קדושין לא ב המעשה של רב אסי), ואפילו רירו של אביו יורד על זקנו - ישמע לו מיד (תנא דבי אליהו רבה כז), וישתדל לנהוג עמהם - בדרך כבוד (ספר החינוך ריב) - כפי דעתם, עד שירוחם עליהם (רמב"ם ממרים ו י; ספר החינוך שם; טוש"ע יו"ד רמ י). ומכל מקום אינו חייב לקיים ציוויים, שהרי אין להם דעת, אלא שהוא חייב להאכיל אותם ולהשקותם ולשומרם (ב"ח יו"ד שם). וכתבו ראשונים שאם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו, ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם (רמב"ם שם וטור בשמו; שו"ע שם). ויש מהראשונים שכתבו שלא יניחם וילך לו, שאם ילך, למי יצוה לשומרם (ראב"ד בהשגות שם, והובא בטור, וכן הכריע הב"ח שם). בעלי מדות רעות אף מי שהיו אביו ואמו בעלי מידות רעות ומצערים אותו יותר מדי, כתבו ראשונים שיישמט מהם ויצא למקום אחר (פסקי ריא"ז קדושין א ח יב). אב ובנו שמתקוטטים כשהם יחד, אף כשהבן הוא שמצטער על ידי האב, מוטב שייפרדו, כיון שאין הבן יכול לסבול להיות עמו (ספר חסידים שמג). כיוצא בזה כתבו ראשונים באב ואם שמבקשים מהבן דברים שאינם הגונים להם, שאף על פי שחייב לעשות כבקשתם, אם ראה שמרבים הם בכך, מותר לו להניחם ולברוח למקום אחר (רמ"ה קדושין לא ב). קדימת אב לאם במצות כבוד-אב-ואם האב והאם שוים הם (ראה משנה כריתות כח א; רמב"ם ממרים ו ב; טוש"ע יו"ד רמ יד), ואין חילוק בין אביו לאמו בשום מין כבוד (שו"ת מהרי"ל כד, וראה רמ"א יו"ד רמ ט; חיי אדם סז טז). אף על פי ששניהם שקולים, אמרו חכמים: האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו (משנה כריתות כח א). וכן אמרו: אביו אומר: השקני מים, ואמו אומרת: השקני מים, מניח כבוד אמו, ועוסק בכבוד אביו תחילה, מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו (קדושין לא א; רמב"ם ממרים ו יד; טוש"ע יו"ד רמ יד). אמו שנתגרשה מאביו, ושניהם אומרים השקני מים, שהם שוים (ראה לעיל), לאיזה מהם שירצה יקדים (שו"ע שם); ויש שכתבו שלא יקדים אחד לחברו (רבנו ירוחם תולדות אדם וחוה א ד, הובא בב"י יו"ד רמ; יש"ש קדושין א סב), אלא נותן מים בספל הקרוב לשניהם בשוה, ואומר להם: בואו לשתות (רבנו ירוחם שם). האב שציוה את בנו שיעשה דבר פלוני, והאם מצוה אותו שלא יעשנו, או להיפך, יש שנראה מדבריהם שאף בזה כבוד האב קודם לכבוד האם (ראה שו"ת מהרי"ל כד; ראה נודע ביהודה תניינא אה"ע מה; ראה שו"ת רע"א א סח). ובנתגרשה, ששניהם שוים, יש שכתבו ששב ואל תעשה עדיף (שו"ת גבעת פינחס ג; חזון איש יו"ד קמט סק"ו). אבל האב שציוה את בנו לזלזל בכבוד אמו, כתבו ראשונים שלא ישמע לו (מושב זקנים ויקרא יט ג), וכן אם ציוה שלא יכבד את האם באיזה דבר, יש שנראה מדבריהם שלא ישמע לו, שהוא כמצוהו לעבור על דבר תורה (ראה להלן: במקום איסור. ראה ים של שלמה קידושין א סב. וביד שאול יו"ד רמ ס"ק יא מצדד שישמע לו). וכתבו אחרונים שבכלל כבוד-אב-ואם ומוראם שלא יתערב הבן להכריע במחלוקת ובמריבה שבין האב לאם (מאה שערים שער יח). אלמנה היתה אמו אלמנה, יש מהאחרונים סוברים שדינה כגרושה, ואין כבוד אביו קודם לכבודה לעשות כצוואתו נגד ציוויה, הואיל ואינה חייבת בכבוד בעלה לאחר מותו, והרי רשאית היא להינשא לאחר (נודע ביהודה תניינא אה"ע מה; שו"ת גבעת פינחס ג). וכן כשמתה האם יש סוברים שכבודה שוה לכבוד אביו, הואיל וכבר פקע החיוב שלה בכבוד בעלה (שו"ת חיים שאל א ה); ויש מחלקים בין מתה האם ובין מת האב, שאין מיתה כגירושין, וכבוד האב קודם לכבוד האם (שו"ת רבי עקיבא איגר א סח); ויש מחלקים, שבמת האב מיתת הבעל היא כגירושין שמתירה אותה להינשא לאחר, ולכן שניהם שוים, אבל במתה האם לא פקעה השארות שבינה לבין בעלה, וכבוד האב קודם (מנחת סולת לג ב. ראה גם שו"ת דברי מלכיאל ב קלז, ג נ; שו"ת נטעי נעמנים כט). החייבים והפטורים אחד האיש ואחד האשה חייבים בכבוד-אב-ואם (משנה קדושין כט א, וגמרא ל ב; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ יז). אשה נשואה אף על פי שהאשה חייבת, מכל מקום אמרו שהאיש סיפק בידו לעשות - לכבד את אביו, שאין אימת אחרים עליו (רש"י קידושין לה א ד"ה סיפק), ואין מוחה בידו (רש"י שם ל ב ד"ה סיפק) - אבל אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה (קידושין שם; תוספתא קדושין א ח, וירושלמי קידושין א ז; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ יז), היינו רשות בעלה (רש"י ל ב ד"ה רשות), ואינה יכולה לקיים מצוה זו (רבנו ירוחם תלדות אדם וחוה כז א), ולפיכך אשה פטורה מכבוד-אב-ואם בעודה נשואה (קידושין שם; שו"ע שם). ודוקא נשואה, אבל אם נתגרשה, האיש והאשה שוים (קידושין ל ב; ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). אין הפטור של אשה נשואה אלא משימוש אביה ואמה (ראה לעיל), ומהוצאת ממון לזונם כשהם עניים (ראה לעיל שהבן חייב בזה. מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 16), אבל חייבת היא לכבדם בכל דבר שאפשר לה לעשותו עם המלאכות שהיא חייבת מן הדין לעשות לבעלה (פירוש המשניות לרמב"ם קידושין כט א), ותכבדם בדבריה ובמה שאפשר לה (רלב"ג יתרו (מהדורת לוי) עמ' קסב)). וחייבת בכבוד-אב-ואם כל זמן שאין בעלה מונע אותה (ספר החינוך לג), ואם אין הבעל מקפיד חייבת בכל דבר כמו האיש (ש"ך יו"ד רמ ס"ק יט. וראה ספר חסידים שלה: ואם הבעל טוב יאמר לה לעשות צרכי האב קודם). במורא-אב-ואם (ראה ערכו) אף הנשואה חייבת, שהרי בידה שלא לישב במקומו, ולא לסתור את דבריו וכיוצא, ואינה פטורה אלא מכיבוד, שאין סיפק בידה לעשותו (חרדים ט כו; חי' ר"א אשכנזי קידושין ל ב). ויש שכתבו שפטורה אף ממורא (רי"ץ גיאת בתשובות הגאונים ליק קכ), ואמנם ודאי חייבת היא שלא לסתור את דבריו, ולא לישב במקומו וכיוצא בזה, אבל אם ציוה אותה האב לשמשו, שלדעתם מלבד מצות כיבוד יש בזה גם מצות מורא לשמוע בקולו (ראה ערך מורא אב ואם), הואיל ואין סיפק בידה לעשות, פטורה היא מלשמשו גם מצד מורא (מהר"ל בגור אריה ויקרא יט ג, ובחידושי אגדות קידושין שם). ויש שכתב שפטורה היא לגמרי ממורא, אף לענין לישב במקומו של אביה, שלא נתנה התורה דבריה לשיעורים, לפטור ממקצת המצוה ולחייב במקצתה (מאה שערים שער מא). קטן קטן (ראה ערכו) אינו חייב בכבוד-אב-ואם מן התורה - אלא מדרבנן מטעם חנוך (ראה ערכו) - כדרך שהוא פטור מן התורה משאר מצוות (מנחת חנוך לג); ויש שכתב שחייב הקטן בכבוד-אב-ואם מן התורה (שו"ת בשמים ראש שכו, וכסא דהרסנא עג). תלמיד חכם אפילו בן תלמיד חכם וגדול בשנים חייב בכבוד-אב-ואם (מאירי קידושין לא ב; דרכי משה יו"ד רמ ז). ואפילו נשיא (ראה ערכו) חייב בכבוד אמו (ראה כתובות קג א), וכן מלך (ראה ערכו), כמו שמצינו בשלמה המלך, שהשתחוה לאמו (מלכים א ב יט. מאה שערים שער לו). ומכל מקום יש מהראשונים שכתבו שאם היה הבן "זקן ואינו לפי כבודו" לעסוק בכבוד אביו באותו ענין - פטור (רמב"ן בתורת האדם ענין הקריעה). ואף אותה שאמרו ברבי טרפון שהניח ידו תחת כפות רגליה של אמו, והיתה מהלכת עליהן (ירושלמי פאה א א, וקידושין א ז. ראה תוספות קידושין לא ב ד"ה ר' טרפון), יש סוברים שמן הדין לא היה חייב בזה, אלא שמחל על כבודו (ראה דרכי משה יו"ד רמ ב), שבן שהוא גדול בתורה אינו חייב לשמש את אביו ואמו כשמתבזה בכך, אלא שהרשות בידו למחול על כבודו (ראה דרכי משה שם, ורמ"א יו"ד רמ ז). במחילת האב והאם האב שמחל על כבודו - כבודו מחול (קידושין לב א; רמב"ם ממרים ו ח; טוש"ע יו"ד רמ יט). מחילה שאמרו היינו לענין כבוד, כגון למחול שלא יעמוד הבן בפני אביו (ספר חסידים שלט, וראה שו"ת הריב"ש רכ), וכן בשאר מיני כבוד, כגון שרואה הבן שהכיבוד קשה בעיני אביו ואמו, מפני שהוא יותר מדי בעיניהם, רשאי לעשות כרצונם ולמשוך ידו מכבודם (מאירי קידושין לא א), ואפילו כשרוצים האב או האם לשמש את בנם במזיגת הכוס וכיוצא בזה מותר לקבל מהם (ראה קידושין לא ב בר' יעקב בר אבוה; מאירי לא א,ב, לב א; פסקי ריא"ז קדושין א ח טו; שו"ע יו"ד רמ כה), שרצונו של אדם הוא כבודו (תוספת ר"י הזקן קידושין לא ב; ספר היראה אות קצח). וכן אמרו בירושלמי באמו של רבי ישמעאל, שרצתה לרחוץ את רגליו כשהיה בא מבית המדרש ולשתות ממי הרחיצה, ולא רצה לקבל ממנה, ואמרו חכמים: הואיל והוא רצונה הוא כבודה (ירושלמי קידושין א ז, הובא במאירי שם, ובתוספות לא ב ד"ה ר' טרפון). ומטעם זה נהגו העולם היתר בדבר, שהאבות משמשים את בניהם, והאמהות מביאות להם אוכל ובגדים להחליף וכיוצא בזה, אלא שיש לבנים לדקדק שלא יניחו להם לעשות יותר ממה שברצונם (מאה שערים שער לט). ומכל מקום אמרו במזיגת הכוס שאם האב בן תורה לא יקבל הבן ממנו (ראה קידושין שם בר' יעקב בר אבוה; שו"ע יו"ד רמ כה), אבל אם אביו מקפיד הרבה בדבר - יקבל ממנו (ר"ן קדושין שם הובא בבית יוסף יו"ד רמ. וראה פרי חדש יו"ד רמ ג שמפקפק בדין זה). אף האב שמחל על כבודו לבנו שלא לעמוד מפניו, כתבו ראשונים שצריך הבן לעשות לו על כל פנים "הידור", לנוע מעט כאילו הוא רוצה לעמוד מפניו (ראה ערך קימה והידור. ריטב"א קידושין לב א; קיצור פסקי הרא"ש קידושין א נג; שו"ת הרדב"ז ח קסה). אין מחילה מועילה על האיסור של מכה-אביו (ראה ערכו), או מקלל-אביו (ראה ערכו), להכות את אביו או לקללו, כשמוחל לו על כך (ראה שאילתות ס בסופו, על פי סנהדרין פד ב). ואין האב יכול למחול לבנו לומר לו דברי חירופים וגידופים (שו"ת הריב"ש רכ בשם הראב"ד), שאין מחילתו מועלת אלא למחול על כבודו, אבל לא על בזיונו (ראה ריב"ש שם). וכן יש שכתבו שאין מחילה מועילה על צערו של האב (ארחות חיים ח"ב עמ' בשם השאילתות), ויש סוברים שאף אין מחילה מועילה על ביטול מוראו של אב, כגון לסתור את דבריו, ולעמוד במקומו (ספר אמרי נועם לר"י דילישקש ויקרא יט ג, הובא בברכי יוסף שם יג); ויש חולקים וסוברים שמועילה מחילת האב אף על מוראו (ראה ספר החינוך ריב, וברכי יוסף שם בדעתו. וראה ערך מורא אב ואם). האב שמחל לבנו לאחר מעשה על שלא כיבדו כראוי, יש מהראשונים שכתבו שאין כבודו מחול אלא בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב (ספר חסידים תקעג). אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחל ויתעלם, שהאב שמחל על כבודו - כבודו מחול (רמב"ם ממרים ו ח; טוש"ע יו"ד רמ יט). והאב שיודע בבנו שיצטער מאד בעשיית דבר פלוני, ויודע שאם יצווהו בכך לא יימנע מלעשותו, הרי הוא חוטא בזה שדוחקו לעשותו (ספר חסידים תקסב). וכתבו ראשונים שטוב לכל יראי ה' שימחלו לבניהם על כבודם, אף בלא ידיעתם, כדי שלא ייענשו (ספר חסידים קנב). במקום איסור לא ישמע לעבור על איסור הבן שאמר לו אביו: אל תחזיר את האבדה - לא ישמע לו (משנה בבא מציעא לב א; רמב"ם גזילה ואבדה יא יט; טוש"ע חו"מ רסו ה), אלא יחזיר (רמב"ם שם). וכן בכל המצוות, אם אמר האב לבנו לעבור על דברי תורה, בין לעבור על מצות לא-תעשה (ראה ערכו), ובין לבטל מצות-עשה (ראה ערכו), הרי זה לא ישמע לו (תורת כהנים קדושים; רמב"ם ממרים ו יב; טוש"ע יו"ד רמ טו). במקור הדין אמרו: יכול אמרו לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה ישמע להם, תלמוד לומר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' (ויקרא יט ג), כולכם חייבים בכבודי (תורת כהנים ויקרא שם; ברייתא יבמות ה ב, ו א; רמב"ם ממרים ו יב). אף כשהיה ציווי האב כדי לעסוק בכבודו, כגון שאמר לו: שחוט לי ובשל לי בשבת, לא ישמע לו (ראה יבמות ה ב). אפילו אמר לו אביו לבטל מצוה של דבריהם, לא ישמע לו (רמב"ם ממרים ו יב; מאירי יבמות ו א (ד"ה כבוד-אב-ואם), וקידושין לב א; טוש"ע יו"ד רמ טו). אף כשמצוהו בדבר שאין בו איסור, אלא שיכול לבא לידי איסור, לא ישמע לו, כגון האב שציוה לבנו לישא אשה פלונית שאין הבן חפץ בה, והבן ירא שאם יקחנה לאשה ישנא אותה, או שעלול לבא מתוך כך לחטוא בנשים אחרות, מוטב שלא ישאנה (ספר חסידים תקסב). ויש סוברים שלאו דוקא במקום חשש שנאה ואיסור, אלא כל שמוחה האב בבנו שלא לישא אשה שחפץ בה הבן, והיא הוגנת לו, אין צריך לשמוע לו (שו"ת מהרי"ק שרש קסד (קסו); רמ"א שם). מקומות שהתירו איסורים איסורים ידועים מצינו שהתירו מפני כיבוד אב ואם: באיסור היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ (ראה ערך ישיבת ארץ ישראל: יציאה לחוץ לארץ, וערך ארץ ישראל), כתבו ראשונים שמותר לצאת מפני כבוד-אב-ואם (רמ"ה ומאירי קידושין לא ב. וראה מנחת חנוך ריב). אבל בתוך שבעה שאסור לצאת מביתו (ראה ערך אבלות), יש מהאחרונים מתירים אם יוצא לכבוד-אב-ואם (שו"ת שבות יעקב ב צט, הובא בפתחי תשובה יו"ד שצג סק"ז). במקום מצוה אחרת על כבוד-אב-ואם במקום מצוה אחרת דנים בשני אופנים: כשיש לפניו כבוד-אב-ואם ומצוה אחרת, איזו מהן קודמת; וכשאמר לו אביו לבטל מצוה, שלא ישמע לו, כמו באמר לו לעבור איסור (ראה לעיל: במקום איסור). בקדימות אביו אומר "השקני מים", ויש לפניו מצוה אחרת לעשותה, יניח את כבוד אביו ויעשה את המצוה, שהוא ואביו חייבים במצוה (קידושין לב א; רמב"ם ממרים ו יג; טוש"ע יו"ד רמ יב). איסי בן יהודה אומר, אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו (קידושין שם). הלכה כאיסי בן יהודה (קידושין שם; רמב"ם ממרים ו יג; טוש"ע יו"ד רמ יב). מצוה אחרת שקודמת לכבוד-אב-ואם, היינו כגון קבורת המת, או לוויה (רש"י קידושין שם ד"ה אבא; שו"ע שם), שזמנן עובר, אבל נזדמנה לו מצוה שאין זמנה עובר, אף על פי שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, יעסוק בכבוד אביו, ואחר כך יעסוק במצוה (רבנו ירוחם תלודת אדם וחוה א ד; רמ"א שם). בביטול מצוה האב שאמר לבנו לבטל מצות עשה, אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו (רמב"ם ממרים ו יב; טוש"ע יו"ד רמ טו). אף כשאין ציוויו של האב לבטל לגמרי את המצוה, אלא שמבטלו מקיום המצוה כהוגן, אינו צריך לשמוע בקולו, כגון שהבן רוצה ללכת ללמוד תורה אצל רב שהוא סבור שיראה ברכה בלימודו אצלו, והאב מוחה בו (תרומת הדשן מ; שו"ע יו"ד רמ כה). וכיוצא בזה כתבו אחרונים במי שרוצה להתפלל בבית כנסת שמתפללים שם יותר בכוונה, ואמו מוחה בו, שאין צריך לשמוע לה (פתחי תשובה שם ס"ק כב בשם חמודי דניאל). תלמוד-תורה (ראה ערכו) גדול מכבוד-אב-ואם (מגילה טז ב; רמב"ם ממרים ו יג; טוש"ע יו"ד רמ יג). ולפיכך הבן שרצה ללכת למקום אחר ללמוד תורה אצל רב שבוטח שיראה סימן ברכה בלימודו אצלו, ואם ילך יצער בזה את אביו, מפני שבאותו מקום מצויים גויים המעלילים עלילות וידאג עליו תמיד, רשאי ללכת (תרומת הדשן מ מ; שו"ע יו"ד רמ כה). מהאחרונים יש מחלקים, שאין תלמוד תורה קודם לכבוד-אב-ואם אלא כשצריך לצאת מעירו ללמוד, אבל כשהבן דר במקומו של אביו, כבוד-אב-ואם קודם לתלמודו, ומכבד את אביו וחוזר לתורתו, כדין שאר מצוות שתלמוד תורה נדחה מפניהם (פרי חדש, הובא בפתחי תשובה סק"ח). ויש שנראה מדבריהם שאינו פוסק מתלמודו לכבוד-אב-ואם (ראה מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 19). ומכל מקום כתבו אחרונים שאם האב והאם צריכים שישמשם הבן, ואי אפשר לעשות על ידי אחרים, יפסוק הבן מתלמודו, שהרי יש בזה מלבד כבוד-אב-ואם גם גמילות-חסדים (ראה ערכו), ומבטלים תלמוד תורה לגמילות חסדים (יפה ללב ג יו"ד רמ כה. וראה ספר חסידים שלח). מי שרוצה לישא אשה, ואין מתרצים לתתה לו אלא אם יקבע את דירתו במקום משפחתה, אף על פי שאביו ואמו צריכים לו, מותר להניחם כאן ולעבור לדור באותו מקום (שו"ת הרשב"א המיוחסות רעב, הובא בבית יוסף יו"ד רלט; ראה שו"ע יו"ד רלט ח, וש"ך ס"ק כב). הבן שרצה לעלות לארץ ישראל, ואביו מוחה בו, כתבו ראשונים שאין הבן צריך לשמוע לו, שהרי מצוה לעלות לארץ ישראל (ראה ערך ישיבת א"י. שו"ת המבי"ט א קלט); ויש חולקים, שאינו רשאי להתבטל מכבוד-אב-ואם בשביל ישיבת ארץ ישראל (פנים יפות בראשית יב א; שו"ת בית שלמה ב יו"ד צד). ביחס לכבוד רבו הרב קודם את האב בכל מקום (משנה כריתות כח א), שכבודו קודם לכבוד אביו (רבנו גרשום כריתות שם; ראה ספר החינוך רנז; מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 18), מפני שהבן ואביו חייבים בכבוד רבו (משנה שם), וחייב אדם בכבוד רבו וביראתו יותר מכבוד אביו ויראתו (רמב"ם תלמוד תורה ה א; טוש"ע יו"ד רמב א, וראה באור הגר"א סק"א). וכן קודם רבו לאביו בהשבת-אבדה (ראה ערכו), שאם היו לפניו אבדת אביו ואבדת רבו - ואינו יכול להשיב אלא אחת מהן (ש"ך יו"ד שם ס"ק סא) - אבדת רבו קודמת (משנה בבא מציעא לג א; רמב"ם תלמוד תורה שם; טוש"ע יו"ד רמב לד, וחושן משפט רסד ב), שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא (משנה שם; רמב"ם ת"ת שם). וכן בפדיון-שבויים (ראה ערכו), פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו (משנה שם; ברייתא הוריות יג א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם ורנב ט). ואף בקדימה של כבוד בסעודה רבו קודם לאביו (ספר חסידים תקעט; ש"ך יו"ד רמב ס"ק כז). בגדר "רבו" לענין קדימה לאביו, אם הוא רבו מובהק או אף רבו שאינו מובהק, ואם הוא אף כשלימדו הרב בשכר, ושאר פרטים, ראה ערך כבוד רבו. היה אביו חכם, אבדת אביו קודמת לשל רבו, וכן בפדיון שבויים (משנה בבא מציעא לג א; רמב"ם תלמוד תורה ה א; טוש"ע חו"מ רסד ב ויו"ד רמב לד). היה הבן רבו של אביו, נסתפקו בתלמוד אם צריך הוא לעמוד מפני אביו, או לא (קידושין לג ב). להלכה כתבו ראשונים שהבן עומד מפני אביו אף על פי שהוא רבו של אביו, אבל אביו אינו עומד מפניו (רמב"ם ממרים ו ד, הובא בטור יו"ד רמ); ויש מהראשונים סוברים שלא נפשטו הספקות (רא"ש קידושין א נז, הובא בטור שם רבנו ירוחם תלדות אדם וחוה א ד), ובספק של תורה הולכים להחמיר, ויעמדו זה מפני זה, זה מפני כבוד אביו, וזה מפני כבוד רבו (רא"ש ורבנו ירוחם שם; שו"ע יו"ד רמ ז). לאחר מיתה חייב אדם לכבד את אביו ואת אמו אפילו לאחר מותם (קידושין לא ב; רמב"ם ממרים ו ה; טוש"ע יו"ד רמ ט). ואמרו באגדה: גדול המכבד את אביו ואת אמו במיתתם מאילו כבדם בחייהם, שהמכבדם במותם אינו מכבדם אלא לשם שמים (שמחות ט)^[8]. כיצד מכבדו במותו? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר "כך אמר אבא", אלא "כך אמר אבא מרי - או: מורי^[9] - הריני כפרת משכבו" (ברייתא קידושין לא ב; רמב"ם ממרים ו ה; טוש"ע יו"ד רמ ט), כלומר: עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו (רש"י שם), או: יסורים הבאים עלי, לכפרתו יהיו, ולשון של כבוד הוא (רש"י סוכה כ א ד"ה הריני כפרת). במה דברים אמורים, בתוך י"ב חודש למיתתו, אבל מכאן ואילך אומר "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (קידושין שם), וכיוצא בזה (מאירי שם), ויש גורסים: "זכרונו לחיי העולם הבא" (בה"ג כבוד-אב-ואם; רי"ף ומאירי קידושין שם; רמב"ם שם; סמ"ג עשין קיב; אמרי שפר לר"י חלאווה תולדות עמ' רלה: וזהו שכותבים זלה"ה; תשב"ץ א קכב. וראה ט"ז ס"ק יג). ויש שכתבו רק: "זכרונו לברכה" (שו"ע ורמ"א שם. ובטור שם: ז"ל, אבל הפרישה גרס בטור: זלה"ה), וכן המנהג, אלא שיש מקצת מדקדקים לומר "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (ערוך השולחן רמ ל). ומקצת נוהגים לומר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, שהוא לשון מקרא (משלי י ז. תשב"ץ שם)^[10]. גם בתוך י"ב חודש יש סוברים שיכול לומר "זכרונו לברכה" אלא שלאחר י"ב חודש לא יאמר "הריני כפרת משכבו", לפי שאין משפט רשעים בגיהנם אלא י"ב חודש, וכתבו שכן המנהג (ש"ך יו"ד שם ס"ק יג); ויש סוברים שאין לומר "זכרונו לחיי העולם הבא" עד לאחר י"ב חודש, שמא לא זכה עדיין לעולם הבא (ט"ז שם ס"ק יב, ואולי מודה בלשון "ז"ל" שנקט הש"ך, שאינו מזכיר עולם הבא), ויש לומר דוקא "הריני כפרת משכבו" (פרי חדש ליקוטים יו"ד רמ ט). אין חילוק בין אב לאם בכל זה (ראה שו"ת מהרי"ל כד; רמ"א יו"ד רמ ט), שגם על אמו אומר "הריני כפרת משכבה" (דרכי משה יו"ד שם). המזכיר את אביו בכתב, כתבו ראשונים שאפילו בתוך י"ב חודש כותב "זכרונו לחיי העולם הבא" (פסקי ריא"ז קידושין א ח ז; רמ"א יו"ד רמ ט: זכרונו לברכה). ויש חולקים, שאף בכתיבה בתוך י"ב חודש יש לכתוב "הריני כפרת משכבו" (ראה תשב"ץ א קכב; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם), וכן נוהגים (רמ"א שם). בכלל כבוד-אב-ואם לאחר מותם אף החיוב לקוברם, ולעשות להם ארון ותכריכים, ולבכות עליהם ולהספידם (מאור האפלה דברים ה טז. וראה ערך קבורה וערך הספד. וראה מועד קטן כב א, ורמב"ם אבל ד ז, וטוש"ע יו"ד שנז ב). כמו כן חמורה הקריעה על אביו ואמו יותר מקריעה על שאר קרובים, בהרבה פרטים (ראה ערך קריעה), משום כבוד אביו ואמו (מועד קטן כב ב, כו ב, ורמב"ם אבל ח ג,ט, וטוש"ע יו"ד שמ יג,יד). ואף החומר שיש באבלות (ראה ערכו) על אביו ואמו, בכמה עניינים (ראה ערך אבלות), משום כבוד-אב-ואם הוא (ש"ך יו"ד שמד סק"ט). אף אמירת קדיש על אביו ואמו היא בכלל כבוד-אב-ואם לאחר מותם (שו"ת מהרי"ק שרש ל (מד); חיי אדם סז ו. וראה ערך קדיש על פרטי הדינים והמנהגים באמירתו). ואף המנהגים המיוחדים שנהגו בהם ב"יארצייט", יום השנה שמת בו אביו או אמו, כגון תענית, ואמירת קדיש, והדלקת נר נשמה, בכלל כבוד-אב-ואם הם (ראה ערך יום שמת בו אביו או אמו). ולא הקדיש והתפילות עיקר, אלא שילך הבן בדרך ישרה, ויעשה מעשים טובים ומתוקנים, ובזה הוא מזכה את אביו לאחר מותו, ומכבד אותו בעיני בני אדם, והרי זה בכלל כבוד-אב-ואם (קיצור שולחן ערוך כו כב). האב שציוה את בנו לפני מותו באיזה דבר, יש סוברים שחייב הבן לקיים את צוואתו, אף בדבר שאינו נוגע לאב עצמו (מאה שערים שער ס; שו"ת הרדב"ז ג תקלה; ראה נו"ב תנינא אה"ע מה; שו"ת רע"א א סח); ויש חולקים בעיקר הדבר, שאין הבן חייב לקיים צוואת אביו (שו"ת שבות יעקב א קסח, על פי סתימת הפוסקים שלא הזכירו חיוב זה). יש שכתבו שבכלל כבוד-אב-ואם שלא ישנה אדם ממנהגו של אביו, אף אחרי מותו (מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 23, וראה שו"ת חות יאיר קכו, וראה ערך מנהג). אחרים שבכלל המצוה בכלל מצות כבוד-אב-ואם, מן התורה או מדרבנן, לכבד עוד מקרוביו של אדם, כגון אשת אביו, ובעל אמו, ואחיו הגדול, ועוד, כפי שיבואר^[11].

אשת אביו ובעל אמו

חייב אדם לכבד את אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, ואת בעל אמו שאינו אביו (כתובות קג א; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ כא, וכל הפוסקים. וראה ערך חורג: בכיבוד אב ואם), וכל כבוד שחייב לאביו ולאמו חייב גם להם, בין בדיבור ובין במעשה (ראה חרדים ב (שם ד) אות ג ו ז ( ה) אות ג; מנ"ח מ' לג. ובחפץ חיים פתיחה עשין י נסתפק אם חייב לכבדם אף שלא בפניהם, כיון שאין החיוב עצמי אלא הוא רק משום כבוד אביו ואמו, ראה להלן), וכן חייב לעמוד מפניהם, כמו באביו ובאמו (חרדים ח (עשין מ ת ו) אות א).

מת אביו, אין הבן חייב בכבוד אשת אביו, וכן אם מתה אמו, אינו חייב בכבוד בעל אמו (ראה כתובות קג א; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ כא). יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאינו חייב כלל לכבדם לאחר מיתה (ראה רי"ף ורא"ש וקיצור פסקי הרא"ש ופסקי ריא"ז קדושין לא א), ומכל מקום יש שכתבו שראוי לו לכבדם (שו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש עח), ודבר הגון הוא (שו"ע שם), ומצוה (טור שם).

אם נישאת אשת אביו לאחר מיתתו לאחר, נסתלק חיוב הכיבוד לגמרי (חתם סופר אבן העזר ב קכח).

אחיו הגדול

חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו (כתובות קג א; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ כב).

בגדר החיוב לכבד את אחיו הגדול נסתפקו ראשונים, אם הוא משום כבוד אביו, ולפי זה אינו חייב אלא בחיי האב והאם, אבל לאחר מיתה פטור, או שהוא חיוב בפני עצמו לכבד את אחיו הגדול, ואף לאחר מיתת האב (רמב"ן בספר המצות שרש ב. וראה דרכי משה יו"ד רמ ז). וכן יש שנראה מדבריהם שחיוב זה נוהג אף לאחר מיתת אביו ואמו (ראה רמב"ם ממרים ו ו, וטוש"ע יו"ד רמ כא, כב, ומנחת חנוך לג, וברכי יוסף יו"ד שם, והכריע כן להלכה); ויש שנראה מדבריהם שלאחר מיתה פטור (ראה קיצור פסקי הרא"ש קידושין א מה, וראה ברכי יוסף שם).

אחיו הגדול שאמרו, היינו בין אחיו מאביו, ובין אחיו מאמו (שו"ת הרא"ש טו ו; שו"ע יו"ד רמ כב).

ונחלקו: יש סוברים שאחיו הגדול היינו האח הבכור (ראה פסיקתא זוטרתא שמות כ יב: לרבות אחיך הבכור; ראה רמב"ן בראשית לב ה; בית לחם יהודה יו"ד רמ שם בשם כוונות האר"י, וראה זוהר ג פג א: "ברא בוכרא", וראה שיורי ברכה שם יג), ואין אדם חייב בכבוד כל אחד מאחיו הגדולים ממנו (שו"ת הלכות קטנות א קכג; שו"ת שבות יעקב א עו), וכן אין החיוב אלא באחיו הגדול, ולא באחותו הגדולה (שבות יעקב שם, הובא בפתחי תשובה יו"ד שם ס"ק יט; וראה שיורי ברכה שם). ויש סוברים שחייב אדם בכבוד כל אחיו הגדולים ממנו (ראה ספר חסידים שמה; ראה מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 24; ראה עץ חיים (חזן) ח"א עמ' יט; ראה ברכי יוסף שם בארוכה; תשובה מאהבה שע בסופו), וכן יש סוברים שחייב אדם אף בכבוד אחותו הגדולה ממנו (יד שאול יו"ד שם בשם הגהות חכם צבי; ברכי יוסף שם).

היה אחיו הגדול רשע, אינו חייב בכבודו (שו"ת הרא"ש טו ז, והובא בטור יו"ד שלד; שו"ע יו"ד רמ כג, שלד מא).

אפילו היה האח הקטן תלמיד חכם וגדול בתורה יותר מאחיו הגדול, חייב הקטן בכבודו של הגדול (דרכי משה יו"ד רמ ז, ורמ"א רמ כב).

אחיו הגדול יש שכתבו שאינו חייב לכבדו בכל מיני הכבוד שחייב הבן לאביו, וכל שכן שאין צריך לכבדו כשמזכירו שלא בפניו (שיורי ברכה יו"ד רמ יב); ויש שכתבו שכל כבוד שחייב לאביו ולאמו חייב גם באחיו הגדול (מנחת חנוך לג).

זקנו

נחלקו ראשונים ואחרונים אם חייב אדם בכבוד זקנו: יש סוברים שחייב (ראה ספר חסידים שמה; רבנו שמואל ב"ר יהודה בראבי"ה תתמא עמ' 546; מנורת המאור אלנקוה ח"ד עמ' 24; רמ"א יו"ד רמ כד; חיי אדם סז כה). ומכל מקום חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (מנורת המאור ורמ"א שם); ויש סוברים שאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (ראה רש"י מכות יב א ד"ה ה"ג אלא; שו"ת מהרי"ק שרש ל (מד); י"א ברמ"א שם, וכן נקט בבית שמואל אבן העזר קטו ס"ק טז), ומכל מקום כתבו שראוי לו לבן הבן לכבד את זקנו (מאירי סנהדרין פה א). ומהאחרונים יש מחלקים, שבכבוד אבי אביו חייב, אבל לא בכבוד אבי אמו (באור הגר"א שם ס"ק לד).

כבוד שאמרו באבי אביו, למחייבים בכבודו, היינו בכל הדברים שחייב לאביו (ראה חרדים ב ג,ו,ז; וראה רבי עקיבא איגר יו"ד רמ כד), ומכבדו לאחר מותו, כגון באמירת קדיש (ראה ערכו. שו"ת הרמ"א קיח); ויש סוברים שאינו מחויב אלא במקצת כבוד, כגון לכבדו בקימה והידור יותר משאר בני אדם, אבל אינו חייב לכבדו כאביו, כגון להשקותו מים (שבות יעקב ב צד; שאילת יעבץ ב קכט).

דודיו

אחי אביו ואחי אמו, יש מהראשונים שכתבו שחייב לכבדם (ספר היראה לרבנו יונה רג, והובא בשו"ת הרשב"ש שיא; ברכי יוסף יו"ד רמ אות יח); ומהאחרונים יש מפקפקים בעיקר החיוב (שו"ת מקור ישראל חו"מ סא. וראה שו"ת רי"ט וייל נט (סוד"ה או י"ל) שנקט שפטור, ולא הביא ראשונים הנ"ל).

חמיו וחמותו

חייב אדם בכבוד חמיו (מדרש תהלים ז; סמ"ק נ; טוש"ע יו"ד רמ כד), וחמותו (צדה לדרך כלל ד מ"א ו, והובא בב"ח יו"ד שם ובט"ז ס"ק יט, וראה פתחי תשובה שם סק"כ); ויש חולקים, שאין אדם חייב בכבוד חמיו אלא כשאר אדם (ב"ח שם בדעת הפוסקים שהשמיטו דין זה), או כדרך שמכבד זקנים חשובים, בקימה והידור וכיוצא (ב"ח שם בדעת הטור; ש"ך ס"ק כב).