מיקרופדיה תלמודית:כבוד הציבור

הגדרה^[1] חובת הזהירות בכבוד ציבור של מתפללים או עושי מצוה גדרו כמה הלכות בסדרי בית הכנסת וקריאת התורה נתקנו מפני כבוד הציבור (ראה להלן) או אימת ציבור (ראה סוטה מ א). אימת ציבור לעולם תהא אימת ציבור עליך, שהרי כהנים בשעת נשיאת כפים (ראה ערכו) פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה, ונאמר וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי (דברי הימים א כח ב. סוטה שם), הרי שעמד המלך על רגליו מפני כבוד הציבור (מהרש"א בחדושי אגדות שם), וקראם אחיו וחבריו, לפי שהיתה אימת ציבור עליו (רש"י שם ד"ה אם, וראה רמב"ם מלכים ב ו). כבוד הרבים וכן נזכר "כבוד הרבים" על רבים ההולכים לדבר מצוה (ראה ירושלמי ברכות ג א), כגון לנחום אבלים (ראה ערכו. פני משה שם), או לקראת חתן, וכיוצא בזה, שמצוה לכבדם, והיא מצוה דרבנן (חרדים שם. וראה שם ד"ה לא תעשה). ויש שכתבו שיראת הציבור היא בכלל יראת ה' (ראה ערכו), שכל מקום שהציבור עומדים שם השכינה שורה (כד הקמח רשות ב' וג'. וראה ערך יראת ה'). טרחא דציבורא כבוד הציבור נזכר על פי רוב במניעה מדברים שיש בהם חשש פגיעה בכבודם (ראה להלן: מפני כבוד הציבור). וכן בדברים שחששו בהם לטרחא דצבורא (ראה ערכו), כגון: אין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור (יומא ע א; טוש"ע או"ח קמד ג, וראה ערך גלילה), שיש שפירשו שהוא מפני טורח הציבור (רמב"ם תפילה יב כג; מאירי יומא סח ב, וריטב"א שם ע א). ויש מפרשים שאין כבוד הציבור להיות מצפים ודוממים (רש"י שם ד"ה מפני. וראה ערך טרחא דצבורא). אפילו עשרה מישראל ה"ציבור" הוא לאו דוקא שבבית הכנסת, שיש שם רוב עם, אלא כל עשרה מישראל (שו"ת בית יהודה (עייאש) או"ח נה, ועוד). ומכל מקום מצינו שמחלקים בין ציבור של עשרה לציבור ברוב עם, שבטעם הדין שפוחח - מי שבגדיו קרועים - אינו עובר לפני התיבה ולא קורא בתורה ולא נושא את כפיו מפני כבוד הציבור, אבל רשאי לפרוס על שמע (מגילה כד א; רמב"ם תפלה ח יב, וראה ערך פריסת שמע), כתבו ראשונים שברוב עם אין כבוד לציבור בפוחח, אבל בפריסה על שמע אין ציבור רב כל כך שנחוש לכבודו (מאירי שם). כלל ישראל על ציבור במובן של "כלל ישראל", ועל כבודו, ראה ערך צבור. ומצינו שנזכר כבוד הציבור במובן זה של "כלל ישראל": בטעם שהותרה הקרבת קרבנות ציבור כשרוב הציבור או הכהנים טמאים (ראה ערך טמאה בציבור), יש שכתבו שהוא מפני כבוד הציבור (רש"י מנחות כה א ד"ה אמר). וכן מלך ישראל, שחייבים בכבודו (ראה ערך מלך), יש שכתבו שהוא משום כבוד כל ישראל, ומטעם זה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (ראה ערך הנ"ל), שאין הכבוד שלו (רבנו יונה סנהדרין יט א), וכן בטעם שמלך שמת הותר לעקור סוס שרכב עליו בחייו (עבודה זרה יא א), אף שיש בזה צער בעלי חיים (ראה ערכו), שהואיל וכבודו הוא כבוד כל ישראל, כבוד הרבים דוחה איסור צער בעלי חיים (תוספות שם ד"ה עוקרין). איסורים שהותרו מפני כבוד הציבור בכמה מקומות מצינו שכבוד הרבים או כבוד הציבור דוחה איסורים, כדרך שביחיד כבוד הבריות דוחה איסורים (ראה ערך כבוד הבריות):

• גדול כבוד הרבים שדוחה מצות לא תעשה (ראה ערכו. ירושלמי ברכות ג א, וכלאים ט א. וראה בירושלמי נזיר ז א), שכהן נטמא למת משום כבוד הרבים, כגון שקברו את המת וחזרו, והיה האבל כהן, והמלוים אותו הולכים בדרך טמאה, מותר לילך עמם, מפני כבוד הרבים (ירושלמי שם, וראה ערך טומאת כהנים).
• באיסור לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיבדיל על הכוס, אף לאחר הבדלה בתפילה, לסוברים כן (ראה ערך הבדלה), נהגו ששמש בית הכנסת מדליק נר לפני הבדלה על הכוס, משום כבוד הציבור שלא ישבו בחושך (ראב"ן שפה).
• באבלות, שהאבל אסור בשאילת שלום שלשה ימים ראשונים (ראה ערך אבלות), הקילו לכבוד הרבים שבאו לנחמו, שמותר לומר להם: לכו לבתיכם לשלום (מועד קטן כא ב; הגהות מיימוניות אבל ה; רמ"א יו"ד שפה א).

וראה ערך כבוד הבריות, וערך טרחא דצבורא. על הפסקה בקריאת שמע לכבוד הציבור, ראה ערך קריאת שמע. מפני כבוד הציבור כבוד הציבור נזכר בתורת טעם להלכות בסדרי בית הכנסת וקריאת התורה, בדיני שליח ציבור (ראה ערכו), וכהן הנושא את כפיו; בסדר הישיבה בבית הכנסת; בקיום המצוות על ידי הציבור באופן של כבוד, ועוד. בשליח ציבור במינוי שליח ציבור או העומד להוציא את הרבים ידי חובתם, הקפידו באישיותו, בלבושו, ובהנהגתו, מפני כבוד הציבור. לא נתמלא זקנו מי שלא נתמלא זקנו אינו ראוי להיעשות שליח ציבור (ראה חולין כד ב; רמב"ם תפלה ח יא; טוש"ע או"ח נג ו, וראה ערך שליח ציבור), ולתקוע בשופר ולכל צרכי ציבור (רש"י חולין שם), מפני כבוד הציבור (רמב"ם שם; רמב"ן ורשב"א חולין שם; שו"ע שם). עלג העלג, שאינו יכול לבטא את האותיות כתיקונן, שאין ממנים אותו שליח ציבור (ראה מגילה כד ב; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם יב, וראה ערך הנ"ל), יש שכתבו הטעם מפני כבוד הציבור (אור שמח תפלה שם בדעת הרמב"ם). קטן אין כהן קטן נושא את כפיו (מגילה שם א; רמב"ם שם טו ד; טוש"ע שם קכח לד, וראה ערך הנ"ל וערך חנוך וערך נשיאת כפים), שאין כבוד לציבור להיות כפופים לברכתו (רש"י ד"ה ואינו). בעל מום כהן שיש בידיו מומים, אינו נושא את כפיו (שם ב; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ל, וראה ערך הנ"ל), יש שכתבו שהטעם לפי שאין זה כבוד הציבור (פסקי רי"ד שם טעם א). אשה בקריאת התורה: הכל עולים למנין שבעה הקרואים, אפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור (שם כג א; רמב"ם שם יב יז; טוש"ע שם רפב ג, וראה ערך קריאת התורה)^[2]. בעוד אישים אם ראויים להיות שלוחי ציבור ולשאת כפיהם, ראה ערכים: שליח ציבור; קריאת התורה; נשיאת כפים. פוחח פוחח - הלבוש בגדים קרועים (תוספות מגילה כד א ד"ה פוחח; רמב"ם בפירוש המשניות שם, ועוד), וכתפיו וזרועותיו מגולות (רבינו חננאל ורי"ף ורא"ש שם, וראה פירוש המשניות שם), או: שכרעיו נראים (מסכת סופרים יד טו; רש"י מגילה שם ד"ה פוחח), או: שלובש חלוק דק שבשרו נראה מתוכו (שיטה למסכת מגילה (ירושלים תשנ"ט) שם) - אינו קורא בתורה (מגילה שם; משנה ברורה רפב ס"ק טז, וראה ערך קריאת התורה), ואפילו היה קטן, אף על פי שדרך הקטנים בכך (מגילה שם ב ושיטה שם, וראה רש"י שפירש באופן אחר), משום כבוד ציבור (מגילה שם)^[3]. ואינו עובר לפני התיבה (מגילה שם; רמב"ם תפלה ח יב; טוש"ע או"ח נג יג. וראה ערך שליח ציבור), ואינו נושא את כפיו (מגילה שם; משנה ברורה קכח ס"ק קיא, וראה ערך נשיאת כפים), משום כבוד הציבור (רבינו חננאל שם; רש"י שם ד"ה אבל), ואין אדם נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהא עטוף (רמב"ם שם; טור שם. וראה מגן אברהם או"ח יח סק"ב). כהנים בסנדליהם תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם (סוטה מ א; רמב"ם תפלה יד ו; טוש"ע או"ח קכח ה. וראה ערך נשיאת כפים), אחד הטעמים שאמרו בה הוא משום כבוד ציבור (סוטה שם), שכשמגביה הכהן ידיו מסתלקים בגדיו למעלה, ונראים סנדליו לציבור, ויש עליהם טיט (רש"י שם ד"ה לאו). על טעם אחר שאמרו בתקנה זו, ופרטיה, ראה ערך נשיאת כפים. עמידה הקורא בתורה צריך לעמוד (מגילה כא א; ראה רמב"ם תפלה יב יא, וכסף משנה שם; טוש"ע או"ח קמא א. וראה ערך קריאת התורה), והסתפקו בירושלמי אם הוא מפני כבוד התורה, או מפני כבוד הרבים (ירושלמי מגילה ד א). אף בקריאת המגילה יש סוברים שלא יקראנה בציבור מיושב לכתחילה, מפני כבוד הציבור (רמב"ם מגלה ב ז; שו"ע או"ח תרצ א. וראה מאירי מגילה שם. וראה ערך מקרא מגלה)^[4]. בברכת הגומל שכתבו ראשונים שמברך מעומד (רמב"ם ברכות י ח, וראה ערך ברכות הודאה: ברכת הגומל), יש שכתבו בטעמם, מפני שצריך לברכה בפני עשרה (ראה ערך הנ"ל), וכל דבר שצריך ציבור צריך עמידה לכתחילה מפני כבוד הציבור (חתם סופר או"ח נא). מה שנהגו בברית מילה שהאב והמוהל מברכים במעומד (ראה ערך ברית מילה), יש שכתבו הטעם משום כבוד הציבור (שבלי הלקט מילה ד טעם ב). כיסוי רגלים יחיד המתפלל בבית הכנסת, כתבו ראשונים שממידת דרך ארץ שיכסה את רגליו, מפני הטיט שעליהן, ולא יהא פושט את רגליו לפני ציבור, מפני כבוד הציבור (נמוקי יוסף מגילה כד ב). בישיבה בבית הכנסת הזקנים יושבים כשפניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש (תוספתא מגילה ג יד, הובאה ברי"ף מגילה יד א, וברא"ש שם ג יא; רמב"ם תפלה יא ד; טור או"ח קנ; רמ"א שם ה)^[5], מפני כבוד הציבור (נמוקי יוסף מגילה שם; בית יוסף שם קנ). כשהכהנים נושאים את כפיהם, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש (תוספתא שם; סוטה מ א; ראה רמב"ם שם יד ג; ראה טוש"ע שם קכח י), מפני אימת הציבור (ראה מגילה שם). במצוות של הציבור במצוות של ציבור, הקפידו שייעשו באופן של כבוד, שלא יהא גנאי לציבור: אין קוראים בבית הכנסת בחומשים (גיטין ס א; רמב"ם תפילה יב כג; טוש"ע או"ח קמג ב) - הכתובים כל אחד בפני עצמו (ראה ערך חומשים) - מפני כבוד הציבור (גיטין שם; רמב"ם שם), שנראים כעניים (רשב"א ור"ן גיטין שם), וגנאי הוא להם שאין להם אלא חומש אחד, ואין להם ספר תורה (מרדכי שם; ראבי"ה תקנד). מגילה הכתובה בין הכתובים וכיוצא בזה במקרא מגלה (ראה ערכו), הקורא בציבור במגילה הכתובה בין שאר ספרי הכתובים לא יצא ידי חובתו (מגילה יט ב; רמב"ם מגלה ב ח; טוש"ע או"ח תרצא ח, וראה ערך מקרא מגלה, וערך מגילת אסתר), כתבו ראשונים שהוא מפני כבוד ציבור (תוספות קדושין מה ב ד"ה הוה; בעל המאור מגילה ה א), שגנאי הוא שאין להם מגילה כתיקונה (ראבי"ה תקנד). וכן מה שאף לדעת הסוברים שאין צריך לקרוא אלא מהפסוק "איש יהודי" ואילך (ראה ערך הנ"ל), צריך שתהא המגילה כתובה כולה (מגילה יח ב ויט א), יש שכתבו הטעם מפני כבוד הציבור (ראבי"ה תקנג). מקדש ישראל בברכת קדושת היום בתפילת שבת, לדעת רבא - שלא נתקבלה להלכה (ראה ערך שבת) - חותם "מקדש ישראל", ולא "מקדש השבת" כנוסח הקידוש (ראה ערך קידוש), מפני שתפילה נאמרת ברבים (פסחים קיז ב), ומשום כבוד הרבים אומר מקדש ישראל (רש"י ורשב"ם שם). ברכת העולה לתורה ברכת התורה שמברך העולה לקרוא בתורה, אף על פי שכבר בירך בבוקר, יש שכתבו שתקנוה משום כבוד הציבור (שו"ת הרמ"א לה; מגן אברהם קלט סק"ה, ועוד), כלומר: משום כבוד התורה כשקוראה בציבור (טוש"ע או"ח קלט ח), וראה ערך ברכת התורה וערך קריאת התורה. תרגום על ידי קטן תרגום קריאת התורה שנהגו בו בזמן התלמוד, ואמרו שלא יהא קטן קורא וגדול מתרגם, שיש אומרים שהוא מפני כבוד הציבור, ראה ערך תרגום. הוצאת שני ספרי תורה על סדר הוצאת ספר תורה ביום שקוראים בשני ספרי תורה, שיש סוברים שמוציאים אותם יחד משום כבוד הציבור שלא ימתינו בין זה לזה, ראה ערך הוצאה והכנסה. עמידה בפני מביאי הבכורים כבוד הציבור נזכר אף ברבים העוסקים במצוה: כל בעלי אומניות בירושלים עומדים מפני מביאי הבכורים בשעת הבאתם (בכורים ג ג), אף על פי שמפני תלמידי חכמים אינם עומדים בשעת מלאכתם (ראה קדושין לג א, וטוש"ע יו"ד רמד ה, וראה ערך קימה והדור), הואיל ומביאי הביכורים רבים הם, עומדים מפניהם אף בשעת מלאכה, מפני כבוד הציבור (פירוש המשניות בכורים שם)^[6]. ביחס לכבוד אחרים ביחס לכבוד כהן כבוד הציבור עדיף מכבוד כהן (שו"ת הרשב"א א קטו, הובא בשו"ת מהרי"ק ט, ובבית יוסף או"ח קלה), ולכן אם היה ספר תורה פתוח לקרוא בו, והכהן עומד בתפילה, אין צריכים להמתין לו, וקוראים ישראל במקומו (רשב"א שם; שו"ע שם ה), לפי שיש בזה טרחא דצבורא (ראה ערכו) וזלזול בכבודם, והרי אפילו תלמיד חכם קודם לכהן לקרותו ראשון לתורה (ראה ערכים: קריאת התורה; כבוד חכמים; כהן), ולא יהא כבוד הציבור קל מכבוד תלמיד חכם (רשב"א שם, וראה שם עוד שהוא זלזול לספר תורה). וכן כהן שאינו מתענה בתענית בה"ב (ראה ערכו), יוצא מבית הכנסת, ועומד ישראל המתענה במקומו לקרוא בתורה (מהרי"ק שם; רמ"א שם), שנדחה כבודו מפני כבוד הציבור, מאחר שנהגו כן (מהרי"ק שם), ואין עוברים על וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח, וראה ערך כהן), מכיון שכבוד הציבור חמור מכבוד כהן (בית יוסף שם), ואינם עושים כן כדי להקל בכבוד הכהונה (שו"ת רבי עקיבא איגר ב א). ומכל מקום תקנת חכמים שלא יעלה כהן לתורה במקום ישראל, שלא יאמרו שבן גרושה הוא ופסול לכהונה (ראה ערך כהן וערך קריאת התורה), יש שכתבו שדוחה כבוד ציבור, ולדעתם עיר שכולה כהנים, יעלה כהן לשתי העליות הראשונות, ואחר כך יקראו נשים, ויידחה כבוד ציבור מפני פגם הכהנים (שו"ת מהר"ם [פראג] קח, הובא במרדכי גיטין תד, ובהגהות מיימוניות תפלה יב יט, ובבית יוסף או"ח קלה). ביחס לכבוד רבו מי שקראו את רבו לעלות לתורה, שצריך לעמוד מפניו (ראה ערך קימה והדור וערך כבוד רבו), יש שכתבו שאינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד (תשובות הראב"י אב"ד סט, הובא בשבלי הלקט מג בשם גאון, ובבית יוסף יו"ד רמב משבלי הלקט; שו"ע שם יח), לפי שצריך שתהא אימת הציבור על האדם, וכל שכן במקום גדולים וזקנים (שם, וראה ערך הנ"ל טעמים אחרים). אותה שאמרו שאסור להתפלל כנגד רבו (ראה ברכות כז א וב), היינו ליד רבו, שמראה כאילו שניהם שוים (רש"י, וראה ערכים תפלה וכבוד רבו טעמים אחרים), הדברים אמורים כשמתפלל ביחידות, אבל כשמתפלל בציבור, אין לו לחלוק כבוד לרבו בציבור (רב האי גאון, הובא בראב"י אב"ד ובשבלי הלקט שם, ובבית יוסף שם)^[7], וכל אימה בטלה במקום ציבור, שאימת הציבור גדולה מכולן (מאירי שם). ביחס לכבוד מלך כבוד מלך (ראה ערכו) יש שכתבו שדוחה כבוד ציבור^[8], שהתורה אמרה שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו), שתהא אימתו עליך (סוטה מא ב), ולא אימתך עליו, ולכן בהקהל, שהיה המלך קורא בתורה ומדלג מפרשה לפרשה (ראה ערך הקהל: הקריאה), לא חששו לכבוד הציבור שצריכים להמתין עד שיגללו את הספר (תוספות יום טוב סוטה ז ח).

במחילת הציבור

בהלכות שמפני כבוד הציבור, אם מחלו הציבור על כבודם, נחלקו הפוסקים:

• יש סוברים שמועילה מחילתם (ראה נשמת כל חי (פלאג'י) או"ח ט, שכן דעת רוב הפוסקים), ולכן מי שלא נתמלא זקנו, יש שכתבו שאם אין הציבור מקפידים, ראוי הוא לרדת לפני התיבה ולישא את כפיו (פסקי ריא"ז מגילה כד ב). ולפי זה גם בפוחח מועילה מחילתם (פרי מגדים או"ח קכח משבצות זהב לט). וכן חומשים שאין קוראים בהם בבית הכנסת (ראה לעיל), יש שכתבו שאם מחל הציבור על כבודו - מותר (תשב"ץ קטן קפו, ומרדכי הלכות קטנות תתקסח בשם מהר"ם, הובא בבית יוסף או"ח קמג; פרי חדש קמג סק"ב על פי מרדכי ורבינו ירוחם). וכן ספר תורה שאין גוללים אותו בציבור (ראה לעיל), אם מחלו הציבור על כבודם - מותר (פרי חדש קמד סק"ג; מגן אברהם קמד סק"ז), וכן נהגו בקצת מקומות בשבת של חתן, שלאחר קריאת התורה קוראים בפרשת וְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כד א. ראה ערך חתן וכלה), שלכבוד החתן מוחלים הציבור על כבודם (כנסת הגדולה או"ח רפב); ויש שהסתפקו לדעתם, אם די במחילת רוב הציבור או שצריך שימחלו כולם (שו"ת מצל מאש יא).

• ויש סוברים שאין מחילת הציבור מועילה (ב"ח או"ח נג; ט"ז שם סק"ב; אליה רבה שם, ועוד), שאין הכוונה לכבודם לפני בני אדם, אלא שאין זה כבודם לשלוח שליח ציבור בלא הדרת פנים לפני הקדוש ברוך הוא, ואינם יכולים למחול על כך (ב"ח וט"ז שם), ואם לא כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם, שכל ציבור שירצה ימחל על כך, ועוד, שייעשו ישראל אגודות אגודות, שציבור זה ימחל, וציבור זה לא ימחל (ב"ח שם. וראה בית יוסף או"ח שם בדעת שו"ת הרא"ש ד יז וכב). ויש שכתבו שהציבור חשוב כמלך, שאינו יכול למחול על כבודו (ראה ערך מלך. שו"ת בית יהודה (עייאש) או"ח כב), שאין הכבוד תלוי בהם, אלא בשכינה השורה עליהם (אדרת אליהו לר"ע חי ריקי שו"ת ב).

• ויש מחלקים, שיש שאמרו כבוד ציבור במובן של כבוד שמים, כגון בשליח ציבור שלא נתמלא זקנו, ואין יכולים למחול על כך, ויש שאמרו במובן הפשוט של כבודם, כגון בגלילת ספר תורה בציבור ובקריאה בחומשים, ובזה יכולים למחול (ראה מחצית השקל קמד סק"ז בדעת מגן אברהם שם).