מיקרופדיה תלמודית:כדי חייו

הגדרה^[1] - מתן אפשרות לאדם להתפרנס, כטעם לכמה תקנות ודינים

הלשון "כדי חייו" משמעותו דבר מועט, כשיעור שאדם זקוק לו כדי לחיות (כן משמע מרש"י ברכות נ א ד"ה ומטובו, וגיטין יב ב ד"ה ניזון, ורמב"ם תלמוד תורה ג ט), ובהלכה נזכר כשם כללי לסיפוק צרכי האדם למחייתו (ראה ערכים: בית דין: שכרם; ספר תורה; ערוב תבשילין; שכיב מרע; תלמיד חכם).

תקנות שתוקנו משום כדי חייו

תיקנו חכמים מספר דינים ותקנות מפני תקון-העולם (ראה ערכו) כדי שיוכל אדם להתפרנס:

• מכירת דבר-שלא-בא-לעולם (ראה ערכו), אף על פי שמן הדין אינה מכירה, והאומר: מה שתעלה מצודתי מכור לך, לא אמר כלום (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: בקניינים), האומר: מה שתעלה מצודתי היום מכור לך, דבריו קיימים (תוספתא נדרים (ליברמן) ו ז; בבא מציעא טז א; רמב"ם מכירה כב ו; טוש"ע חו"מ ריא ב), ותקנת חכמים היא זו (רש"י שם ב ד"ה משום), משום כדי חייו (גמ' שם) לצורך דבר מועט שאדם צריך למזונות (כן משמע מרש"י שם). ונחלקו ראשונים אם תיקנו כן לעני (רמב"ם שם; ריטב"א שם) שאין לו מה לאכול (כן משמע מרבנו חננאל שם א ד"ה מה שתעלה; רמב"ן שם, בשמו; טור שם) היום (ב"ח שם), וכן הלכה (טוש"ע שם); או שאפילו יש לו מה שיאכל ממכרו ממכר (כן משמע מרש"י שם; כן מצדד הרמב"ן שם), ואפילו אינו עני, שלא נתנו חכמים שיעורים בדבריהם (מאירי שם)^[2].

• קטן (ראה ערכו), שמדין תורה מקחו אינו מקח וממכרו אינו ממכר (ראה ערך חרש שוטה וקטן: בדברים הצריכים דעת) תיקנו בו חכמים שמשיגיע לעונת הפעוטות (ראה ערכו) יהא מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים (כן משמע ממשנה גיטין נט א; רמב"ם מכירה כב א,ו; טוש"ע חו"מ רלה א)^[3], בין מטלטלים שלו, ובין מטלטלים שירש מאביו (רמ"ה בבא בתרא קנו א; שו"ת הרא"ש א ח; דרכי משה שם סק"א, בשם המרדכי), משום כדי חייו (גיטין שם; ירושלמי גיטין ה ח), שאם אין ממכרו ממכר לא ימכרו לו מזונות, ולא יקנו ממנו (רש"י שם ד"ה משום), ולא יהא לשום אדם עסק עמו, שהרי הוא יכול לחזור בו כשירצה, וגם קרוביו יכולים לבטל את מעשיו (סמ"ע שם סק"א)^[4]. והוא הדין מתנה שנותן הקטן (מר בר רב אשי ורב מרדכי משם רב אשי בגמ' שם; רמב"ם שם כט ו; טוש"ע שם), שאף בה יש כדי חייו, שיעשו לו רצונו (רש"י שם ד"ה מתנתו; רמב"ן שם; רא"ש כתובות ו כג), ויגמלו עמו חסד, וייטיבו לו בכל ענייניו (מהר"ם אלאשקר יא)^[5].

• חרש (ראה ערכו), שאף הוא מדין תורה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר (ראה ערך חרש שוטה וקטן: בדברים הצריכים דעת), אף בו תיקנו חכמים שיהא מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו (ראה ערך הנ"ל: במקח וממכר וקניינים).

• שכיר התובע את שכרו מבעל הבית, והלה טוען שכבר נתנו לו, תיקנו חכמים שיהא השכיר נשבע ונוטל (משנה שבועות מד ב; רמב"ם שכירות יא ו; טוש"ע חו"מ פט ב) משום כדי חייו של השכיר (רמב"ן בבא מציעא קיב ב, ושבועות שם; רשב"א כתובות עט ב, ושבועות מה ב; ריטב"א שבועות מד ב), שלא ילך בפחי נפש (ר"י מיגש ורשב"א וריטב"א ור"ן שם), וכיון שמסר נפשו על שכרו, ראוי לרחם עליו (ר"ן שם מה א)^[6].

• אומן, אף על פי שאין לו חזקת-מטלטלין (ראה ערכו: באומן), ואפילו יש לו מגו (ראה ערכו), אינו נאמן על מטלטלים שבידו לומר שלקוחים הם (ראה ערך הנ"ל: שם), מכל מקום נאמן הוא לומר כמה קצצו עמו בשכרו, כשיש לו מיגו (בבא בתרא מה ב - מו א), ובטעם הדבר יש מן הראשונים שפירשו, לפי שראוי להקל עליו משום כדי חייו (רמב"ן ורשב"א שם מו א).

• פועל (ראה ערכו), שחייבים לתת לו מעות בשכרו, ואפילו אין לו לבעל הבית מעות, אינו יכול לתת לו מטלטלים - כשאר בעלי חובות (ראה ערך גבית מלוה: גבייה במטלטלים) - והוא חייב לטרוח ולמכור את מטלטליו ולהביא מעות (משנה בבא מציעא קיח א, ורש"י ד"ה אין שומעין), יש מן הראשונים שכתבו שהוא משום כדי חייו (רמב"ן בבא בתרא צב ב, בשם רבנו תם).

• העושה מלאכה בפירות-שביעית (ראה ערכו), שקנסו חכמים ששכרו יהא קדוש כדמי שביעית (ראה ערך הנ"ל), ולא קנסו אלא בחמרים ששכרם מרובה, אבל פועל ששכרו מועט לא קנסו בשכרו (עבודה זרה סב ב), יש מן הראשונים שכתבו בטעם שלא קנסו בפועל, שהוא משום כדי חייו (רמב"ם שמיטה ו יג).

תקנות שנמנעו מלתקנם משום כדי חייו

ויש דברים שמשום כדי חייו לא תיקנו אותם, למרות שהיה ראוי לעשות כן מחמת טעמים אחרים:

• הכותב טופסי גיטין, שהתירו לו שיכתוב את הטופסים שלא לשמה, ובלבד שיניח מקום האיש והאשה והזמן (משנה גיטין כו א), ולא גזרו על כתיבת הטופס שתהא לשמה, גזירה טופס משום תורף, יש סוברים בטעם שלא גזרו כן שהוא מפני תקנת הסופר, כדי שיהיו חייו מצויים לו (רבי יונתן בגמ' שם; רבי אבהו בירושלמי גיטין ג ב).

• בגבל ובדד - אומן הלש עיסה, ופועל בבית הבד - אמרו שאף על פי שאין עושים חלת עם-הארץ (ראה ערכו) ותרומת זיתיו בטהרה, התירו לגבל לעשות את עיסתו של עם הארץ בטהרה, ולהפריש ממנה חלה בטהרה (גיטין סב א; רמב"ם בכורים ח יב), והתירו לבדד לעשות את חוליו של עם הארץ בטהרה, ולהפריש מהם תרומה בטהרה (גמ' שם; רמב"ם תרומות יב ט), אף על פי שיש לחוש שיגע עם הארץ בחלה ובתרומה ויטמאן (רש"י שם ד"ה וטעמא), מפני כדי חייהם של הגבל ושל הבדד (גמ' שם; רמב"ם שם ושם).

• הלואה לנכרי ברבית (ראה ערכו), אף על פי שגזרו עליה חכמים, שמא יבא ישראל ללמוד ממעשיו של הנכרי, לסוברים כן (ראה ערך גוי: ביחס לממונו), התירו להלוות לנכרי ברבית בכדי חייו של ישראל המלוה (רב חייא בריה דרב הונא בבבא מציעא עא א; רמב"ם מלוה ה ה; טוש"ע יו"ד קנט א)^[7].

• עם-הארץ (ראה ערכו) המוכר פירות-שביעית (ראה ערכו), אף על פי שאמרו חכמים שאין מוסרים דמי שביעית לעם הארץ (ראה ערך פירות שביעית), התירו ליקח ממנו מעט דמי מזון שלש סעודות (סוכה לט א; רמב"ם שמיטה ח יב) משום כדי חייו של המוכר (כן משמע מרש"י שם ד"ה יותר; רמב"ם שם).

• מוחרם, אף על פי שאינו נשכר למלאכת אחרים, והוא אסור במלאכה (ראה ערך חרם א: המוחרם), ואסור לכל אדם להנותו (ראה ערך הנ"ל: גדרו), בכדי חייו מותר (מכתם מועד קטן טז א, ותשובת הרשב"א שבבית יוסף יו"ד שלד ב, בשם הראב"ד; רא"ש שם ג ח; שו"ע שם), וביארו ראשונים שמאחר שאין האיסור אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: שם) התירו לו כדי חייו (שו"ת הרשב"א ד פו).

• אבל, שהוא אסור בעשיית מלאכה כל שבעת ימי האבלות (ראה ראה ערך אבלות: אבלות שבעה), אם הוא עני ואין לו מה שיאכל, מותר לו לעשות מלאכה אחר שלשה ימים בצינעה בתוך ביתו (ראה ערך הנ"ל: שם).

שיעור הפרנסה

בשיעור הפרנסה הנכלל ב"כדי חייו", פירשו ראשונים שתיקנו לעני שימצא צורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו בהרוחה ולא בצמצום (ריטב"א בבא מציעא טז א, בשם הראשונים), ולא מזונותיו בלבד, אלא כל הוצאותיו (כן משמע מתוספות בבא מציעא ע ב ד"ה תשיך, ואור זרוע ג בבא מציעא רח, והתרומות מו ג; אגרות משה חו"מ א לח). ונראה מדברי ראשונים שאף שכר מרובה יותר משכר אומן הרגיל בכלל "כדי חייו" הוא (רמב"ן בבא מציעא קיב ב). ויש איסורים שהתירו משום "כדי חייו", שלא התירו אלא בשיעור מועט, כגון מוחרם, שהתירו לו לעסוק במלאכה כדי חייו (ראה לעיל), כתבו ראשונים שלא התירו אלא כדי מזונותיו בצמצום (נמוקי יוסף מועד קטן טז א). וכן לעניין מסירת דמי שביעית לעם הארץ, שהתירו חכמים משום "כדי חייו" (ראה לעיל), נתנו שיעור לדבר עד כדי מזון שלש סעודות (ראה לעיל), שחששו שמא צריך הוא לסעודת שבת, וכיון שהותר שיעור זה בערב שבת, הותר אף בשאר כל ימות השבוע (רש"י סוכה לט א ד"ה יותר). ויש שלא התירו אלא לצורך שכר הרבה שיש בו כדי חייו, ולא לצורך שכר מועט, שבהפרשת חלה לעם הארץ בטהרה, שהתירו משום כדי חייו (ראה לעיל) יש סוברים בטעם שלא התירו לחבר אלא לעשות את עיסתו של עם הארץ כולה, אבל לא התירו לו להפריש חלה בלבד, שהרי זה לפי שמשום אותו שכר מועט של הפרשת חלה בלבד אין להתיר את האיסור לעשות חלת עם הארץ בטהרה (תוספות גיטין סב א ד"ה אין).

שיעור הזמן

בשיעור הזמן הנכלל ב"כדי חייו", כתבו ראשונים בזו שתיקנו במוכר את מה שתעלה מצודתו היום שיהא מקחו קיים (ראה לעיל), לסוברים שלא תיקנו כן אלא ב"כדי חייו" (ראה להלן), שלא תיקנו אלא במקח שיש בו כדי חיי יום אחד (רא"ש בבא מציעא א מא, ורשב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם טז א, ומגיד משנה מכירה כב ו, בשם רב האי; טור חו"מ ריא); ויש שכתבו שתיקנו אף ליותר מחיי יום אחד, אבל לא מה שתעלה מצודתו חודש או שנה, שזה יותר מ"כדי חייו" (בית יוסף שם א, בדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם).

כשיש מס שאינו ידוע שיעורו

בזמן הראשונים, שהיה על ישראל מס מלך, ולא היתה קצבה לעול המוטל על ישראל מהם (רא"ש שם ה נב), ואין ידוע כמה מס ישאל המלך (אור זרוע שם; התרומות שם), ורבו השרים הגוזרים גזירות וצריך לזה הון רב (אור זרוע שם, בשם הראבי"ה), ואין לישראל שדות וכרמים לחיות מהם (ראב"ן בבא מציעא שם), יש מן הראשונים שכתבו - לענין הלואה לנכרי בריבית, שהותרה משום "כדי חייו" (ראה לעיל) - שהכל חשוב "כדי חיינו", ומותר להלוות לנכרי ברבית בכל ענין (רא"ש שם; אור זרוע שם, בשם ר"י והראבי"ה; חידושי הר"ן שם).

כשאינו כדי חייו

בכמה מהתקנות שתיקנו חכמים משום "כדי חייו", נחלקו בהן אם "כדי חייו" אינו אלא טעם לתקנה, ולא חלקו חכמים בתקנתם ותיקנו בכל ענין, ואפילו אינו בכלל "כדי חייו", שאינו צריך עתה לדבר זה לצורך פרנסתו, או שלא התירו אלא בכדי חייו, ולא יותר:

• קטן, שתיקנו חכמים משום כדי חייו שמשעה שהגיע לעונת הפעוטות יכול הוא למכור את מטלטליו, נחלקו הדעות: יש אומרים שאינו יכול למכור אלא כדי חייו (המקח לרב האי ג ד; טור חו"מ רלה, בשמו; שו"ת ר"י מיגש קנא), לפי צרכו באותה שעה, ולא יתר על כן (תשבות רבי שמואל אבן חפני גאון בתשובות הגאונים (קיימברידג') לב)^[8], וכן חרש, אינו יכול למכור אלא כדי חייו, ולא יותר (כן משמע מהב"ח שם); ויש אומרים שכיון שתיקנו חכמים שיהא ממכרו של הקטן ממכר, לא חילקו בו בין מוכר שיעור "כדי חייו", לבין מוכר יותר מזה (כן משמע מהרמב"ם מכירה כט ו; רמב"ן גיטין נט א, ובבא מציעא טז א; מאירי וריטב"א גיטין שם).

• אף באומר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך, שתיקנו לו חכמים שיהיו דבריו קיימים משום כדי חייו, נחלקו הדעות: יש שכתבו שאין ממכרו קיים אלא בכדי חייו (רא"ש בבא מציעא א מא, ורשב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם טז א, ומגיד משנה מכירה כב ו, בשם רב האי, והסכימו עמו); ויש סוברים שמשום "כדי חייו" תיקנו אפילו ביותר מכדי חייו (רמב"ן שם; מרדכי גיטין שצח), ואפילו מוכר באלף זוז, שלא חילקו חכמים בתקנתם, ומכל מקום עיקר התקנה משום כדי חייו היא, שאין דרך לקנות דבר-שלא-בא-לעולם (ראה ערכו) אלא בפחות משוויו, ואין אדם מוכרו אלא לכדי חייו (רמב"ן שם).

• אף בהלואה לנכרי ברבית, שהתירו חכמים משום כדי חייו, נחלקו הדעות אם לא התירו אלא כדי חייו, אבל יותר מכדי חייו אסור (כן משמע מרש"י בבא מציעא עא א ד"ה בכדי; ילקוט שמעוני משלי תתקסא; רמב"ם מלוה ה ב), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קנט א); או שמשום כדי חייו התירו לגמרי (מרדכי שם; דרכי משה חו"מ רלה סק"ב, בשמו).

הערות שוליים