מיקרופדיה תלמודית:כהן

הגדרה^[1] - אהרן הכהן וכל איש מזרעו, לענין מצוות ודינים ואיסורים האמורים בהם

השם כהן נזכר במקרא במובן: משרת לאלהות (ראה אונקלוס בראשית יד יח; רש"י בראשית מז כב, ושמות כח ג ועוד), ולאו דוקא לה', אלא אף לעבודה זרה, כמו: כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה (בראשית מז כב). ופעמים שנזכר במובן של שררה וגדולה (רש"י בראשית שם, ותהלים קי ד, ועוד), כמו: וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ (שמואל ב ח יח. רש"י תהלים ושמואל ב שם; רד"ק שמואל ב שם), וכן: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות יט ו. רש"י שמות שם; רשב"ם בראשית מא מה, וראה רמב"ן שם שגם זה לשון שרות, משרתי המלך). ובעיקר נזכר על המשמשים בעבודת הקרבנות, ובפרט על אהרן ועל זרעו: לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לא י; שם לה יט; ויקרא א ז, ועוד הרבה), בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א ה; שם ח; שם יא, ועוד).

בהלכה נתייחד השם כהן לאהרן ולזרעו, שנצטוו בעבודת הקרבנות (ראה ערך עבודה, ולהלן: תפקידיהם וחובותיהם), ובנשיאת-כפים (ראה ערכו), ובכמה מצוות, יותר משאר ישראל, ונאסרו בכמה דברים המותרים לישראל, כגון להיטמא למתים (ראה ערך טומאת כהנים), ולשאת גרושה (ראה ערך גרושה לכהן) וזונה (ראה ערך זונה: איסורה לכהן. וראה ערך גיורת: פסולה לכהונה, וערך שבויה) וחללה (ראה ערך חלל; חללה: חללה לכהן. וראה להלן: קדושתם), ואף ישראל נצטוו עליהם לתת להם מתנות-כהונה (ראה ערכו, ולהלן: זכויותיהם), ולכבדם (ראה להלן: כבודם), ועוד.

כהן שדנים בו בערך זה הוא כהן זכר מזרע בני אהרן הזכרים, ולא אשה, כדרך שאמרו לענין עבודת הקרבנות: בני אהרן, ולא בנות אהרן (קדושין לו א, וראה ערך אשה: במקדש). על כמה מדיני כהונה הנוהגים בנשים, ועל דינים אחרים המיוחדים להן, ראה ערך בת כהן וערך אשת כהן.

על הכהן הגדול, שנאמרו בו מצוות ודינים מיוחדים יותר משאר הכהנים, ראה ערך כהן גדול. על דיניו של כהן משוח מלחמה, ראה ערך משוח מלחמה.

הכהנים ובחירתם

הכהנים הובדלו מכלל שבט לוי לעבודת הקרבנות, שנאמר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם (דברי הימים כג יג. רמב"ם כלי המקדש ד א (והביא הפסוק רק עד: קדש קדשים)). וכן נזכרה בחירתם בכמה מקומות בתורה: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי (שמות כח א), כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה'קָֹׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק������������������������������������������������������������������������������������������������ הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים (דברים יח ה), ועוד. ואמרו: עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל כשרים לכהונה, משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, שנאמר: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (במדבר יח יט), ואומר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (שם כה יג. מכילתא ריש פרשת בא).

החולק על בחירתם

החולק על בחירת אהרן ובנין לכהנים, שאומר שלא היתה כהונת אהרן מאת ה', יש מהראשונים סוברים שעובר בלא תעשה: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר יז ה. רמב"ן ספר המצות ח בדעת הלכות גדולות בהקדמה, ושם בסוף מנין הלאוין ד"ה וכן אם תתן), ומנאוהו במנין-המצוות (ראה ערכו) בכלל הלאוים (הלכות גדולות שם; רמב"ן שם; יראים השלם שנז); ויש חולקים, שאינו לאו, ולא נאמר אלא בדרך שלילה, שהחולק על הכהונה ומערער עליה לא יהא עונשו כקרח ועדתו בבליעה ובשריפה, אלא יצטרע, כמו שאירע לעוזיהו מלך יהודה, שעמד להקטיר קטורת ולקה בצרעת (ראה דברי הימים כו יט, ותנחומא צו יא. רמב"ם ספר המצות שם, ולא תעשה מה, וראה ערך אזהרה).

מאימתי נבחרו

מאימתי נבחרו אהרן ובניו לעבודת הקרבנות, נחלקו תנאים:

• לרבי יהושע בן קרחה לא נבחרו עד הקמת המשכן (ראה זבחים קטו ב), וזה שנאמר במתן תורה, לפני הקמת המשכן: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ (שמות יט כב), על הבכורות נאמר, שהיתה העבודה בהם (ברייתא זבחים שם). וכן שנינו: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות (ראה ערך במה: זמנה), והיתה העבודה בבכורות (ראה ערך עבודה), משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים (משנה שם קיב ב; ברייתא קטו ב; ספרי ראה סה).

• לדעת רבי כשבאו לסיני הופרשו הכהנים, ושמשו בעבודה (ראה גמרא שם קטו ב, ורש"י ד"ה א"ל רב הונא וד"ה לישנא אחרינא), והפסוק: וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, על נדב ואביהוא נאמר (ברייתא שם, ומכילתא דרשב"י שמות שם).

אימתי פנחס נתכהן

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נחלקו תנאים ואמוראים אימתי נתכהן:

• יש אומרים שלא נתכהן עד שהרגו לזמרי (רבי אלעזר אמר רבי חנינא זבחים קא ב; גמרא שם בדעת רבי נחמיה בברייתא שם א), כמו שנאמר שם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה יג. גמ' שם), ואף שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן, מתחילה לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחרי המשיחה, אבל פנחס, שנולד קודם לכן, ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד עתה (רש"י ורבנו בחיי במדבר שם; רמב"ן שמות כח א).

• יש אומרים שלא נתכהן עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע (רב אשי זבחים שם), שנאמר: וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן (יהושע כב ל), שלא מצינו שנקרא כהן אלא בפסוק זה (רש"י שם ד"ה וישמע).

• ויש אומרים שנתכהן מתחילה עם אהרן ובניו (גמרא שם לרבי יהודה ורבי שמעון בברייתא; סדר עולם ז, הובא שם קב א; רמב"ם ביאת מקדש ה יג, ופירוש המשניות זבחים ב), ומכל מקום יש מצדדים שאף לדעתם שמא לא נתכהן אלא לשאר דינים, אבל לעבודה ולענין קידוש זרעו לדורות לא נתכהן עד שהרגו לזמרי (דעת זקנים מבעלי התוספות פרשת פינחס בדעת ברייתא הנ"ל קב א).

האם דינו של משה רבינו היה ככהן

משה רבינו אם היה דינו ככהן, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהוא עצמו היה דינו ככהן כל ימיו, ולא פסקה כהונה אלא מזרעו (יש אומרים בברייתא זבחים קב א; ויקרא רבה יא, בשם רבי יוסי ב"ר יהודה ורבי יהושע בן קרחה), שנאמר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו (תהלים צט ו. ברייתא שם; מדרשים הנ"ל), ושימש ככהן גדול (מדרשים הנ"ל), וכן אמר רב, שמשה רבינו כהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים (זבחים קא ב), שנאמר: מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה (ויקרא ח כט. גמרא שם). ומכל מקום לענין ראיית נגעים היה דינו כזר (ברייתא קא ב וקב א), לפי שבמראות נגעים נאמר: וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ראה ויקרא יג ב. רב נחמן בר יצחק שם קב א).

• וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המלואים (ראה ערכו) בלבד (ברייתא שם קב א, וראה מדרשים הנ"ל. וראה ערך מלואים, וערך בגדי כהונה).

על ההיתר של משה להיכנס למקדש בכל עת, אפילו לפני ולפנים, ראה ערך ביאת מקדש.

יחוסם וכשרותם

על פי האב בלבד

יחס הכהונה נקבע על פי האב בלבד: כהנת או לויה או ישראלית שנישאו לכהן או ללוי או לישראל, הולד הולך אחר הזכר (משנה קדושין סו ב; רמב"ם אסורי ביאה יט טו; טוש"ע אבן העזר ח א), כלומר שכהן שנשא לויה או ישראלית, בנם כהן הוא, ואילו לוי או ישראל שנשא כהנת, אין בנם כהן (רש"י ד"ה כהנת), שנאמר: לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב, וכמה מקומות. רש"י שם ורבנו מיוחס במדבר שם; רמב"ם שם: ויתילדו על משפחתם לבית אבתם (במדבר שם יח)), בית אביו היא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו (רמב"ם שם. וראה ערך יחס).

ספק

ספק כהן ספק ישראל, כגון אשה שנתאלמנה, ולא שהתה ג' חדשים (ראה ערך הבחנה), ונישאת לאחר, והיה אחד מהבעלים כהן ואחד ישראל, והולד הוא ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון (משנה יבמות ק ב), או שנתערב ולד כהן בולד ישראל (משנה שם צט א,ב), נותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים (משנה שם ושם; רמב"ם אסורי ביאה כ יז; טוש"ע אה"ע ג ח), שלענין ספק איסור הולכים להחמיר, ואם עבר אין עונשים אותו מספק, ולענין ממון המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. פירוש המשניות לרמב"ם שם צט ב).

ולכן אינו מיטמא למתים, ואינו נושא אלא נשים הראויות לכהונה, ואינו אוכל בתרומה (משנה שם ושם; רמב"ם אסורי ביאה שם; טוש"ע שם), ואם עבר ונטמא למתים אינו לוקה מספק (משנה ורש"י שם ושם), וכן אם נשא גרושה, מוציאה ואינו לוקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם אכל תרומה בשוגג אינו משלם קרן וחומש (ראה ערכו. משנה שם ושם), ואין נותנים לו תרומה (ראה משנה שם ושם), ותרומה שלו אינו צריך לתתה לכהן, לפי שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. רש"י שם צט ב ד"ה ומוכרין, בפירוש המשנה שם), ולכן מוכר אותה לכהנים והדמים שלו (משנה שם ושם. וראה שם עוד פרטי דינים בכך), וכן פטור מזרוע-ולחיים-וקבה (ראה ערכו. משנה שם ושם), אם נושא את כפיו ראה ערך נשיאת כפים.

חלל

חלל (ראה ערכו) - בן הנולד לכהן מביאתו על אחת הנשים האסורות לכהונה - הרי הוא כזר (ראה ערכו) לכל דבר (רמב"ם תרומות ו ז), שאינו עובד במקדש (ראה תרומות ח א ועוד, וראה ערך חלל: בעבודת המקדש, ושם מחלוקת אם עבודתו כשרה בדיעבד, ואם חייב מיתה כזר שעבד), ואינו אוכל בתרומה (תרומות שם; רמב"ם שם, וראה ערך חלל: בתרומה וקדשים ומתנות כהונה) ובקדשים (תוספות תענית יז ב ד"ה דבר; תוספות הרא"ש סנהדרין כב ב, וראה ערך הנ"ל שם), ומותר בנשים האסורות לכהונה (רמב"ם אסורי ביאה יט י; טוש"ע אה"ע ז כ, וראה ערך הנ"ל: בשאר דינים), וכן מיטמא למתים (תורת כהנים אמור; יבמות ק ב וסנהדרין ה ב; רמב"ם שם ואבל ג יא; שו"ע שם, וראה ערך הנ"ל שם), שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א), יכול חללים, תלמוד לומר: הכהנים (תורת כהנים שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אף שהם בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם (רמב"ם אסורי ביאה ושו"ע שם).

ואף במקום שלא נאמר "כהנים", אלא "בני אהרן", נתמעט חלל, כגון בנשיאת-כפים (ראה ערכו), שאין החלל נושא את כפיו (רמב"ם תפלה טו ה; שו"ע או"ח קכח מב), לפי שאינו בכיהונו (רמב"ם שם).

ומכל מקום כהן שעבד במקדש ונודע אחר כך שחלל הוא, להלכה עבודתו כשרה (ראה תרומות שם, ורמב"ם ביאת מקדש ו י, וראה ערך הנ"ל: בעבודת המקדש, ושם כמה שיטות בדין זה).

בעל מום

כהן בעל-מום (ראה ערכו) אסור לעבוד עבודה במקדש, כמו שנאמר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו (ויקרא כא יז. רמב"ם ביאת מקדש ו א, וראה ערך בעל מום (כהן): פסולו לעבודה), ואם עבד - עבודתו פסולה (תרומות ח א ועוד; רמב"ם שם).

ומכל מקום בכלל קדושת כהונה הוא לשאר דינים: חולק בקדשים ואוכל בהם (משנה זבחים צח ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז. וראה ערך הנ"ל: בשאר דיני כהונה, וראה ערך אכילת קדשים), שנאמר: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל (ויקרא כא כב. רמב"ם שם); ואסור להיטמא למתים (תורת כהנים אמור; סנהדרין נא ב, לפירש"י ד"ה ואינהו; טוש"ע יו"ד שעג ב), שנאמר: בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א), לרבות בעלי מומים (תורת כהנים שם). על שאר דיני כהונה שלו ראה ערך בעל מום (כהן): בשאר דיני כהונה.

פצוע דכא

כהן פצוע-דכא (ראה ערכו) אוכל בתרומה (משנה יבמות ע א; רמב"ם תרומות ז יג). ומכל מקום נסתפקו בתלמוד אם עומד הוא בקדושתו ואסור בגיורת (ראה ערכו) כשאר כהנים (ראה ערך גיורת: פסולה לכהונה), או שאינו עומד בקדושתו, ומותר בגיורת (גמרא שם עו א), ונחלקו אמוראים בדבר: רב ששת מתיר (גמרא שם, וכן דעת רבא שם לאחר חזרה), ורבי יהושע בן לוי בירושלמי אוסר (ירושלמי יבמות ח ב, וראה שם לרבי יוחנן).

להלכה יש מהראשונים פוסקים שאסור, מספק (בעל המאור וריא"ז שם, כדעת רבא קודם חזרה); ויש פוסקים שמותר (רמב"ם אסורי ביאה טז א, וראב"ד שם ב; ראשונים שם; טוש"ע אה"ע ה א), לפי שאינו בקדושתו (ראשונים הנ"ל; שו"ע שם).

לדעת המתירים נחלקו:

• יש סוברים שמותר אף בגרושה (ראה מאירי שם לצד זה; בית שמואל שם סק"א לדעת ראב"ד שם ועוד שמותר גם בממזרת, ראה ערך פצוע דכא; חלקת מחוקק שם סק"א ובית שמואל בדעתו, אף לאוסרים בממזרת).

• יש שכתבו שאין עליו שום קדושת כהונה, ומותר אף להיטמא למתים, ואינו נושא כפיו (חלקת מחוקק שם על פי לשון השו"ע שאינו בקדושתו), ודוקא בתרומה אוכל, לפי שמצינו שאף עבדים של כהן אוכלים בתרומה (חלקת מחוקק שם).

• יש חולקים, וסוברים שלא הותר אלא בנשים האסורות לכהונה, אבל לשאר דינים כהן גמור הוא (מעשה רקח שם; שו"ת מגידות לפרי מגדים מג^[2]; בית מאיר אה"ע שם, והובא בפתחי תשובה שם; שו"ת מהר"ם שיק אה"ע יט; חזון איש אה"ע ד סק"ה, ועוד).

• ויש חולקים בעיקר היתרו בגרושה, וסוברים שלא הותר אלא בגיורת, שאין איסורה לכהן מפורש בתורה, אבל לא בגרושה ובחללה, שאיסורן מפורש בתורה (בית שמואל שם לדעת הרמב"ם שאסור בממזרת, על פי מגיד משנה שם). וראה ערך פצוע דכא, ושם על דינו בשאר פסולי קהל.

כהן הנושא נשים בעבירה

כהן הנושא נשים בעבירה - כגון גרושה וחלוצה (ראה ערכו. רש"י) - וכן כהן המיטמא למתים, פסול לעבודת הקרבנות (משנה בכורות מה ב; רמב"ם ביאת מקדש ו ט), וכן אמרו: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד), נהג מנהג כזה הרי הוא חולין (תורת כהנים שם לפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות סוטה ג ה), ומכל מקום אם עבר ועבד לא חילל את העבודה (רמב"ם ביאת מקדש שם).

פסול זה אינו מן התורה, ואינו אלא קנס מדרבנן לענין עבודה (ריטב"א יבמות פה א; מגן אברהם או"ח קכח ס"ק נד; תומים לד ס"ק כא; שו"ת בנין ציון ו, ועוד). ומהאחרונים יש שכתבו שפסול כהן זה מן התורה כחלל, ואין בו קדושת כהונה, לא לקרוא בתורה ראשון, ולא לשאת כפיו (שו"ת הרא"ם נט, על פי לשון תורת כהנים שם; חתם סופר ו יב; שו"ת ר"י אסאד או"ח מז, ושם יו"ד נא), וזה שעבודתו כשרה בדיעבד, היינו לפי שגם חלל גמור שעבד עבודתו כשרה, לסוברים כן (ראה ערך חלל. רא"ם שם), ומכל מקום אם חזר בתשובה חוזר הוא לכשרותו, לפי שאין בו פסול הגוף, ולא נתחלל אלא מחמת רוע מעשיו (רא"ם שם).

קדושתם

הכהנים נתקדשו קדושה יתירה על קדושת ישראל (הוריות יב ב; תמורה ד ב; חרדים כ (עשין מהתורה ז)), כמו שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם (ויקרא כא ו. חרדים שם), וכן: וְהָיוּ קֹדֶשׁ (שם), ועוד. ואף האיסורים שנצטוו בהם יתר על ישראל, שלא להיטמא למתים (ראה ערך טומאת כהנים), ושלא לשאת גרושה (ראה ערך גרושה לכהן) וזונה (ראה ערכו) וחללה (ראה ערך חלל; חללה), מפני קדושתם הם (רמב"ן ורבנו בחיי ויקרא שם ו, ויראים השלם שכב (בטומאה), וחינוך מצות רסג, רסו, ועוד), ומצינו שאיסור גרושה-לכהן (ראה ערכו) נקרא "איסור קדושה" (יבמות כ א. וראה ערך אסור קדשה, ושם בטעם שגם איסור ממזרת לישראל קרוי איסור קדושה).

אף בברכת-המצות (ראה ערכו) תיקנו להזכיר את קדושת הכהנים במצוות המיוחדות להם, כגון בנשיאת-כפים (ראה ערכו), שמברכים הכהנים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו וכו' (סוטה לט א^[3]; רמב"ם תפלה יד יב; טוש"ע או"ח קכח יא. וראה ערך נשיאת כפים), וכן בשאר המצוות המיוחדות לכהנים, כגון באכילת-תרומה (ראה ערכו), שמברכים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' (רמב"ם תרומות טו כב, וראה ערך אכילת תרומה ציונים), וכן באכילת חלה (ראה ערכו. רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע יו"ד שכב ה. וראה ערך חלה), ואף על עבודת הקרבנות במקדש, יש שכתבו שמברכים: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לעשות כך וכך (משנה למלך מעשה הקרבנות א א), ודוקא בעבודות הפסולות בזר (מנחת חינוך סוף מצוה קטז).

האם עובר גם בעשה

כהן הנטמא למתים עובר מלבד הלאו של טומאה גם בעשה (בבא מציעא ל א; רמב"ם גזלה ואבידה יא יח) של: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא שם ו. ראשונים בבא מציעא שם; רמב"ם שם; שו"ת הרי"ד מד, ועוד), או של: וְקִדַּשְׁתּוֹ (שם ח. רי"ף שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם לב א). ויש שמנו עשה זה אף במנין-המצוות (ראה ערכו), מצות עשה להיזהר מטומאת מת (ראה ספר המצות לרס"ג עשה קנו; רשב"ץ זהר הרקיע עשין מט, וראה שם נו).

וכן יש סוברים שכהן הנושא גרושה או זונה וחללה עובר מלבד הלאו גם בעשה של: קדשים יהיו (תוספות יבמות פד א ד"ה והא, ותוספות הרא"ש שם (בחללה, ועי' הגהות הב"ח); חרדים כ (עשין מהתורה ז)); ויש חולקים, שאינו עובר אלא בלאו, ולא בעשה (ראה רש"י יבמות פד א ד"ה והא (בחללה), ושער המלך יבום ו יא בדעתו; ראשונים יבמות כ א (בגרושה); שושנת העמקים ח, ומנחת חינוך רסו לז בדעת הרמב"ם יבום שם), שהעשה של קדושים יהיו אינו אמור אלא על איסור טומאה שנזכר בפסוקים הקודמים לו, ולא על איסורי גרושה וזונה וחללה שנזכרו בפסוקים שלאחריו (שיטה שבסוף ספר חמרא וחיי סנהדרין יט א).

ויש שמנו במנין המצוות מצוה מיוחדת שיקדשו הכהנים את עצמם במעשיהם, וישמרו את עצמם בקדושה ובטהרה (יראים השלם מצוה שכו, בישן מצוה שנ), שלא יבואו לידי חילול הקדושה (יראים הישן שם), שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא שם. יראים שם).

לאוים שנאמרו בישראל ונכפלו בכהנים

לאוים ידועים נכפלו בתורה בכהנים, אף שהם נוהגים בכל ישראל: הלאו של השחתת-זקן (ראה ערכו): וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ (ויקרא כא ה), ושל קרחה (ראה ערכו) על מת: לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם (שם), ושל גדידה-ושריטה (ראה ערכו) על מת: וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת (שם), ויש שמנו לאוים אלה במנין-המצוות (ראה ערכו) כלאוים מיוחדים בכהנים, מלבד הלאוים האמורים בישראל (הלכות גדולות בהקדמה; יראים השלם עמוד ז ריש וו ה, מ' שכג - שכה, שלז ושע).

ויש חולקים, שאין כאן אלא לאו אחד (רמב"ם ספר המצות לא תעשה מד מה וקעא; חינוך מצוה רנב תסז ותסח, וכן בשאר מוני המצוות), שאינם לאוים מיוחדים בכהנים עד שילקו עליהם הכהנים שתי מלקיות, ולא נכפלו הלאוים אלא כדי להשלים את דיני המצוה (רמב"ם ספר המצות לא תעשה קע). ומכל מקום כהן המשחית את זקנו עובר מלבד הלאו האמור בכל ישראל גם בעשה המיוחד האמור בכהנים: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא שם ו. ראה נזיר נח א ומפרש ותוספות ד"ה יכול אף כהן, ורא"ש ומאירי שם; שו"ת הרי"ד מד); ויש מצדדים שאינו עובר (ראה פסקי הלכות יד דוד סוף ח"א בשו"ת ג בדעת הרמב"ם שלא הזכיר עשה זה).

בעל כורחם

קדושת הכהן נוהגת בו אף בעל כרחו, כמו שאמרו: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם (ויקרא כא ו), על כרחם (תורת כהנים שם, והובא ברש"י שם: על כרחך יקדישום בית דין בכך), שאם רצה כהן להיטמא למתים מפרישים אותו בעל כרחו (קרבן אהרן שם; מזרחי וגור אריה שם; באר שבע הוריות יב ב. וראה ערך טומאת כהנים). וכן אמרו: מנין שאם לא רצה, דפנו - הכהו (רש"י יבמות פח ב) - תלמוד לומר: וקדשתו (ויקרא שם ח), בעל כרחו (תורת כהנים שם, הובאה בגמרא יבמות שם), שאם נשא אשה מן הפסולות לכהונה ולא רצה לגרש, בית דין מצווים לכפותו לגרש (רש"י על התורה שם; מזרחי וקרבן אהרן שם בשם הרי"ד; שו"ת הרשב"א ז כא, ועוד).

ואף שבכל המצוות מפרישים אדם מן האיסור (ראה ערך אפרושי מאיסורא), הוצרך הכתוב לומר שאין הכהן יכול לוותר על קדושת כהונתו להיות כישראל (מושב זקנים ויקרא שם), וקדושת הכהנים לא להנאתם ניתנה להם, אלא גזירת מלך היא עליהם שיהיו קדושים (שו"ע הרב או"ח סוף סי' קכח).

על עיקר הדין של כפיה באיסורי כהונה ראה ערך גרושה לכהן, וערך חלל; חללה, וערך גרושין, וערך טומאת כהנים; טומאת קרובים.

קדושתם מוטלת אף על כל ישראל

המצוה שעל הכהנים להיות קדושים יש שכתבו שמוטלת היא לא רק על הכהנים עצמם אלא אף על כל ישראל (שאילת דוד יו"ד יב הגהה א וסי' טז; אור גדול למשניות בבא מציעא סוף פרק ב; ר"י פרלא לרס"ג מצות עשה קנו), שנצטוו להיזהר שיהיו הכהנים קדושים מטומאת מת (אחרונים הנ"ל), וכמו שאמרו שבית דין מצווים לקדש את הכהנים בעל כרחם (אור גדול שם). וכן יש מהגאונים שמנו קידוש כהנים בפרשיות המוטלות על הצבור (הלכות גדולות בהקדמה).

וכיוצא בזה יש מהראשונים שמנו במנין המצוות מצות עשה מהפסוק: וקדשתו, לקדש את זרע אהרן (רמב"ם כלי המקדש ד א; סמ"ג עשין קעא; חינוך מצוה רסט), לעבודה (רמב"ם שם), ולהבדיל את הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן (רמב"ם כלי המקדש שם; חינוך שם), שיהיו ראויים ומוכנים להקריב קרבנות (ספר המצות הקצר לחפץ חיים נ).

תפקידיהם וחובותיהם

תפקידי הכהנים וחובותיהם מפורשים בכמה מקומות בתורה, ומהם: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע (דברים כא ה).

עבודת הקרבנות

"לשרתו" - בעבודת הקרבנות (ראה ספרי שם). הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות, שנאמר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (דברי הימים א כג יג. רמב"ם כלי המקדש ד א), ומצות עשה היא להבדיל את הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן, שנאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב (ויקרא כא ח. רמב"ם שם; חינוך מצוה רסט). ואף המצוה של אכילת בשר חטאת (ראה ערכו) ואשם (ראה ערכו) נצטוו בה הכהנים, והיא בכלל כפרה, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט ב. רמב"ם ספר המצות עשה פט, ומנאה כמצות עשה^[4]).

לברך את ישראל

"ולברך בשם ה'" - בברכת כהנים בנשיאת-כפים (ראה ערכו. ראה ספרי דברים כא ה), שנצטוו הכהנים לברך את ישראל (ראה סוטה לח ב; רמב"ם ספר המצות עשה כו, וריש הלכות תפלה; טוש"ע או"ח קכח ב^[5]), ואף היא בכלל עבודה האמורה לבני אהרן, כעבודות הקרבנות (ראה תוספתא דמאי ב ז, הובאה חולין קלג א). וראה ערך נשיאת כפים על גדר החיוב ופרטיו.

טומאת נגעים

"ועל פיהם יהיה וגו' וכל נגע" - בראיית נגעים (ראה ספרי דברים כא ה; רמב"ם טומאת צרעת ט ב), ואמרו: אלו נגעי-אדם (ראה ערכו) ונגעי-בתים (ראה ערכו) ונגעי-בגדים (ראה ערכו. ספרי דברים לג י), שטומאת נגעים וטהרתם תלויה בכהן (נגעים ג א: בידי כהן; רמב"ם שם), ואין המצורע טמא עד שיאמר לו כהן: טמא אתה (ראה משנה שם; רמב"ם שם), ואינו נטהר מצרעתו עד שיאמר לו כהן: טהור אתה (משנה שם; תוספתא נגעים א י; רמב"ם שם ג).

להורות דרכי ה'

הכהנים הם בכלל שבט לוי, שהובדל להורות דרכי ה' ומשפטיו לרבים (רמב"ם שמיטה ויובל יג יב, והובא בחינוך מצוה שמב), ומוטל על הכהנים להורות תורה לישראל (רש"י ירמיה יח יח, ומלאכי ב ז; רשב"ם וחזקוני ויקרא ד ג; רד"ק מלאכי שם ויחזקאל כב כו, וכמה מקומות, ועוד), שנאמר: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג י. רמב"ם שם (בכל שבט לוי); רש"י שם ושם; רד"ק מלאכי שם), וכן מצינו בכמה מקומות במקרא: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא. רד"ק שם ושם), כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ (מלאכי שם. רש"י ורד"ק שם), ועוד. אבל לא מצינו בהלכה שנתייחדו הכהנים בזה, וכתבו אחרונים שאין ההוראה מסורה דוקא לכהנים, אלא שדבר-הכתוב-בהוה (ראה ערכו), בזמן שישראל שרויים על אדמתם, שהכהנים נוטלים תרומות ומעשרות ופרנסתם מצויה להם בריוח, והם פנויים לעבודת ה', ולהורות את התורה לישראל (שו"ת חתם סופר או"ח רח ד"ה נחזור. וכעין זה בדרשות הר"ן דרוש יא).

ומכל מקום בית-דין-הגדול (ראה ערכו), שההוראה מסורה לו, מצוה שיהיו בו כהנים, שנאמר: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברים יז ט. ספרי שם; רמב"ם סנהדרין ב ב). ויש ממפרשי התורה שכתבו שהאזהרה שלא יורה אדם הוראה כשהוא שתוי יין (ראה ערך הוראה: שתוי יין), לא נאמרה אלא לכהנים, שההוראה מוטלת עליהם, ולא לישראל (רלב"ג ויקרא י יא^[6]).

תפקידם בשאר ענייני המקדש

מלבד עבודת הקרבנות, מתפקידי הכהנים גם ענייני בית המקדש בכלל, ובית דין מיוחד של כהנים היה במקדש, שהיה דן על ענייני העבודה במקדש (ראה ערך בית דין של כהנים). ואף האמרכלים הממונים על ענייני המקדש (ראה ערך אמרכל), והגזברים הממונים על אוצרות המקדש ועל נכסי הקדש (ראה ערך גזבר), יש מהראשונים שנראה מדבריהם שכהנים היו (ראה רמב"ם כלי המקדש ד יט; ראה מאירי הוריות יג א. וראה ערך אמרכל).

ומצוות מסוימות בענייני המקדש מצינו שהן מוטלות על הכהנים: המצוה של נשיאת הארון (ראה ערכו) בכתף, יש סוברים שעל הכהנים היא מוטלת (רמב"ם ספר המצות עשה לד. וראה ערך ארון: נשיאתו בכתף, ושם שיש חולקים שהמצוה גם על הלוים); המצוה של שמירת המקדש (ראה ערך בית המקדש: שמירתו), מוטלת על הכהנים עם הלוים (ראה תמיד כו א, ורמב"ם בית הבחירה ח ב); כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאים אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ופוצעים את מוחו (משנה סנהדרין פא ב; רמב"ם ביאת מקדש ד ב, וסנהדרין יח ו).

תפקידם בעניינים שמחוץ למקדש

מתפקידי הכהנים אף דברים ידועים בענייני הצבור שמחוץ לעבודת המקדש:

• מצות התקיעה בחצוצרות (ראה ערכו) בשעת מלחמה ובעת צרה, על הכהנים היא מוטלת (חינוך מצוה שפד, וראה ערך חצוצרות: התוקעים, פרטי הדין).

• בשעת מלחמה ממנים כהן לדבר אל העם, ועל כך ראה ערך משוח מלחמה.

• אורים-ותומים (ראה ערכו) שנשאלים בהם לצורך הציבור (ראה ערך אורים ותומים), אין נשאלים בהם אלא בכהן (ראה ערך הנ"ל: במי נשאלים, ושם אם דוקא כהן גדול, או אף הדיוט).

אבל אין מושחים מלכים מן הכהנים (ירושלמי סוטה ח ג, והוריות ג ב, הובא ברמב"ן בראשית מט י^[7], וראה ערך מלך), היינו שאין מעמידים מהם מלך (ראה רמב"ן שם לר"ח בר אבא בירושלמי שם; פני משה סוטה והוריות), שנאמר: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ (דברים יז כ), וסמוך לו: לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל (שם יח א. ר' חייא בר אבא (או: בר אדא) בירושלמי שם), שלא יהא להם חלק ונחלה במלכות (רמב"ן שם). וראה ערך מלך טעמים אחרים לדין זה, ועל החולקים בעיקר הדין.

זכויותיהם

מתנות כהונה

עשרים וארבע מתנות ניתנו לאהרן ולבניו (תוספתא חלה ב ח, הובאה בבבא קמא קי ב ; ספרי במדבר יח כ; רמב"ם בכורים א א) - עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין (ברייתא שם; רמב"ם שם יב).

עשר שאין נאכלות אלא במקדש: בשר חטאת (ראה ערכו) בהמה וחטאת-העוף (ראה ערכו), ואשם (ראה ערכו) ודאי, ואשם-תלוי (ראה ערכו), ושלמי ציבור (ראה ערך כבשי עצרת), ושירי מנחות (ראה ערכו), ומותר העומר (ראה ערכו), ושתי-הלחם (ראה ערכו), ולחם-הפנים (ראה ערכו), ולג-שמן-של-מצורע (ראה ערכו. ברייתא שם; רמב"ם שם ד ויג).

ארבע בירושלים: הבכורים (ראה ערכו), ובכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו), כשהוא תמים בלא מום (רש"י), והמורם מן התודה (ראה ערכו. וראה ערך לחמי תודה) ומאיל-נזיר (ראה ערך איל נזיר: אכילתו), ועורות קדשי-קדשים (ראה ערכו. ברייתא שם; רמב"ם שם ה,ח,יד).

עשר בגבולין: תרומה-גדולה (ראה ערכו), ותרומת-מעשר (ראה ערכו), וחלה (ראה ערכו), וראשית-הגז (ראה ערכו), ושדה-אחוזה (ראה ערכו) שהקדישוהו בעליו ולא גאלוהו ומכרו גזבר, שיוצא ביובל לכהנים, וזרוע-לחיים-וקבה (ראה ערכו), ופדיון-הבן (ראה ערכו), ופדיון פטר-חמור (ראה ערכו), וחרמים (ראה ערך חרמים: חרמי כהנים), וגזל-הגר (ראה ערכו. ברייתא שם; רמב"ם ו,ז,טו). מבין עשר המתנות שבגבולין, יש הנוהגות רק בארץ ישראל, ויש הנוהגות גם בחוץ לארץ (ראה רמב"ם שם, ובערכים המתאימים).

האם קיבלו זאת כשכר על עבודתם

מתנות כהונה שכר הוא שנתן המקום לכהנים על עבודתם (ראה רש"י בבא קמא קט ב ד"ה שעבודתה, וערכין לד א ד"ה הכא ברשותו; ר"א מביהם באור זרוע א קיג; זהר הרקיע עשין לד (בקדשים); שו"ת הרדב"ז ב תשצו (ד"ה עוד כתב ועוד)), כמו שנאמר: כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם (במדבר יח לא. ר"א מביהם שם). ואמרו: ר' שמעון אומר, כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה (תורת כהנים צו טז ט, הובאה חולין קלב ב - קלג א, ומנחות יח ב).

"אינו מודה בעבודה" פירשו ראשונים שאומר בלבו שדברי הבל הם, ולא ציוה המקום להקריב לו קרבנות, אלא משה בדה מלבו כן (רש"י חולין שם ד"ה שאינו); ויש שכתבו: שלבו נוטה למינות (מאירי שם. וראה ערך מין).

ויש שכתבו שאין מתנות כהונה שכר על העבודה (שו"ת מהרי"ט צהלון א קד; שו"ת משיב דבר ד יא. וראה שו"ת מצל מאש נד שנסתפק), שלא נאמר: כי שכר הוא לכם חלף עבדתכם, אלא בלויים לענין מעשר (מהרי"ט צהלון שם; משיב דבר שם, בפירוש ספרי במדבר שם כא).

כבודם

כל אדם מישראל צריך לנהוג כבוד הרבה בכהנים, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה (רמב"ם כלי המקדש ד ב), היינו לכל דבר שיהא הכהן נראה גדול ומקודש אם יקדימנו (פירוש הרא"ש ושיטה מקובצת נדרים סב א), ומצוה לייחס לכהנים מעלת קדושה וכבוד (ספר המצות [מהדורות קאפח] עשה לב), ולכבדם יותר משאר ישראל (פסקי ריא"ז מגילה ג ב ה; שו"ת הריב"ש צד).

וכן אמרו: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח), לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון (תנא דבי רבי ישמעאל גיטין נט ב ושם נתבאר; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רא ב; רמ"א או"ח קסז יד בברכה. וראה להלן ביאור הדבר), וליטול מנה יפה ראשון (תנא דבי רבי ישמעאל שם; רמב"ם שם), שכל המקודש מחברו קודם את חברו (ראה ערך מקודש. הוריות יב ב). ויש שכתבו שהלימוד הוא מסוף הפסוק: קדש יהיה לך (רש"י ויקרא שם; כד הקמח ע' רשות (ח)).

יש מהראשונים שכתב שפסוק זה בכהן-גדול (ראה ערכו) נאמר, אלא שלמדים ממנו שכהן הדיוט אף הוא ראוי שיהא מקודש יותר מישראל (ר"ן מגילה ד, דף יד ב בדפי הרי"ף), ותמהו עליו, שהפסוק בכהן הדיוט נאמר (באר שבע הוריות שם, ומנחת חינוך מצוה רסט, ועוד^[8]).

האם חיובו מהתורה

דין זה אמרו בתלמוד שהוא מן התורה (אביי גיטין נט ב). ובירושלמי נחלקו על קדימת כהן לישראל בעליה לקריאת-התורה (ראה ערכו), שיש אומרים שהיא מדברי תורה, ויש אומרים שאינה אלא מדבריהם (ירושלמי גיטין ה ט).

ואף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים בחיוב של כבוד הכהנים, שיש סוברים שהוא מן התורה (רמב"ם ספר המצוות ומנין המצוות הקצר עשה לב; סמ"ג עשין קעא; סמ"ק מצוה נו; חינוך מצוה רסט; חרדים יב מו (עשין מהתורה ד)^[9]), ומהם שמנאוהו כמצות עשה במנין-המצוות (ראה ערכו. רמב"ם וסמ"ג וסמ"ק וחרדים שם); ויש סוברים שאין החיוב של כבוד הכהנים אלא מדרבנן (תוספות חולין פז א ד"ה וחייבו, ורא"ש ותוספות הרא"ש ואגודה שם, ומרדכי שם תרנו בשם ריב"א, בקריאת התורה; ב"ח יו"ד כח בדעת הרמב"ם כלי המקדש ד א וב; שו"ת אבן השהם לג בדעת שו"ע או"ח קלה יב, על פי ירושלמי שם), ועיקר המצוה של "וקדשתו" אינה אלא לקדש את הכהנים ולהכינם לעבודת הקרבנות (ב"ח שם על פי לשון הרמב"ם כלי המקדש שם), והדרשה להקדימם לכל דבר שבקדושה (ראה לעיל) אינה אלא אסמכתא (תוספות ורא"ש ומרדכי ואגודה שם), ומה שאמרו בתלמוד שהוא מן התורה היינו שיש לו סמך מן התורה, אבל אינו אלא מדרבנן (ב"ח שם; פרי מגדים פתיחה כוללת א כ).

ויש מצדדים אף לדעה השניה שעיקר החיוב הוא מן התורה, כמו שאמרו בתלמוד, אלא שאינו נוהג אלא בזמן הבית, שהרי בהמשך הפסוק "וקדשתו" נאמר: כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב (ויקרא כא ח), בזמן שיש קרבנות, אבל בזמן הזה אין החיוב אלא מדרבנן (תומים טו סק"ג, וראה בנימין זאב רנג).

על מי מוטלת המצוה

המצוה על ישראל היא, ולא על הכהן, ולפיכך כהן שקראוהו לעלות ראשון לתורה ולא עלה, לא עבר על מצוה זו (בית יוסף או"ח קלה; לבוש או"ח סוף סי' קכח); ויש מצדדים שהמצוה היא אף על הכהן, לנהוג בעצמו קדושה זו (ספר מעשי למלך כלי המקדש ד א, ולא הביא מהבית יוסף והלבוש).

בזמן הזה

בזמן הזה יש מהאחרונים שכתבו שאין נזהרים להקדים את הכהן לכל דבר, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון (מגן אברהם רא סק"ד), ואפשר שהטעם לפי שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה (מגן אברהם שם; תומים טו סק"ג). ואף שלכל הפחות ספק כהנים הם, והרי מצוה זו היא מן התורה, לסוברים כן, וספק של תורה הולכים בו לחומרא, יש שכתב שמצוה זו, שהיא לתועלת הכהנים, הרי היא מעין חיוב של ממון, שבספק אומרים בו המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. ספר העיקרים לר"ש איגר ב עמ' רפד ואילך). אבל להלכה כתבו הפוסקים שיש להיזהר בזה, ולהקדים את הכהן לכל דבר (מגן אברהם שם; שו"ע הרב ומשנה ברורה שם).

מהו "לפתוח ראשון"

"לפתוח ראשון" שאמרו (ראה לעיל בתחלת הפרק), נחלקו בו המפרשים:

• יש שפירשו ראשונים בקריאת-התורה (ראה ערכו), שקורא הכהן ראשון (ראה משנה גיטין נט א, ורמב"ם תפלה יב יח, וטוש"ע או"ח קלה ג, וראה ערך קריאת התורה. רש"י מועד קטן כח ב, והוריות יב ב ד"ה לפתוח; רמב"ם כלי המקדש ד ב; ראשונים מועד קטן שם; סמ"ק מצוה נו; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה ב ג, ועוד).

• יש מפרשים: להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם, לדבר ולדרוש תחילה (פירוש הרא"ש נדרים סב ב, הובא במגן אברהם רא ד; פסקי ריא"ז מגילה ג ב ה), בכל דבר כבוד (רש"י גיטין שם ד"ה לפתוח; ר"ן מגילה ד, דף יד בדפי הרי"ף), בין בתורה ובין בישיבה (רש"י ומאירי גיטין שם).

• ויש מפרשים לפתוח ראשון בבית הכנסת (ר"ן גיטין שם; נמוקי יוסף בבא בתרא ח א), כשמתחילים לומר ברכות בשחרית, שיתחיל הכהן, וכן בכל ראשי פרקים ומזמורים (ר"י מלוניל מגילה שם; נמוקי יוסף מגילה שם, [מהדורת בלוי] עמ' פב, בשם יש מפרשים). וכן יש שכתבו שהכהן קודם אף להיות שליח-צבור (ראה ערכו) לתפילה (שיירי כנסת הגדולה או"ח נג הגהות טור ג, הובא בפרי מגדים שם אשל אברהם יד).

וראה ערך קריאת התורה וערך דרכי שלום: משום כבוד, על טעם נוסף לתקנה של קדימת הכהן בקריאת התורה, ועל פרטי הדין, ועל אופנים שונים שקוראים ישראל ראשון.

מהו "לברך ראשון"

"לברך ראשון", פירשו ראשונים בסעודה (רש"י גיטין נט ב ד"ה ולברך וראשונים שם; ריטב"א ופירוש לאחד הקדמונים על הרי"ף מועד קטן כח ב), לברך ברכת המזון (רש"י מועד קטן שם ד"ה ולברך, ונמוקי יוסף שם; סמ"ק מצוה נו: בבהמ"ז וכיוצא בזה; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה ב ג, ועוד^[10]), בזמון (ראה ערכו. רש"י הוריות יב ב ד"ה ולברך ומאירי שם), להוציא את הרבים ידי חובתם (ר"י מלוניל ונמוקי יוסף מועד קטן שם), וכן בברכת המוציא (רש"י על הרי"ף ור"ש בן היתום מועד קטן שם; רמ"א או"ח קסז יד, וראה ערך בציעת הפת), ובקדוש (ראה ערכו. חידושי רמ"ה גיטין נט ב), ויש שכתבו אף בברכת-חתנים (ראה ערכו. ר"ש בן היתום שם). על פרטי הדין של קדימת הכהן בברכת המזון ראה ערך זמון.

מהו ליטול "מנה יפה ראשון"

"ליטול מנה יפה ראשון", נחלקו בו ראשונים: יש מפרשים בחלוקת-שותפות (ראה ערכו), שאם בא הכהן לחלוק עם ישראל, לאחר שחולקים את החלקים בשוה אומר לו הישראל לכהן: ברור אתה וטול לך איזה חלק שתרצה (רש"י גיטין נט ב ד"ה וליטול; תוספות מועד קטן כח ב ד"ה וליטול; מאירי גיטין שם; ר"ן נדרים סב ב, ור"ן על הרי"ף בבא בתרא ח א), ואף שאמרו על שותף הנותן עיניו בחלק יפה שאינו רואה סימן ברכה לעולם (פסחים נ ב), הכהן אין לו ליטול, אבל הישראל צריך ליתן לו (תוספות מועד קטן שם).

ויש מהראשונים סוברים שבחלוקת שותפות לא אמרו שכהן נוטל ראשון חלק יפה (תוספות גיטין שם ד"ה וליטול, ותוספות הרא"ש ורא"ש שם; רמ"ה בבא בתרא א קסב ד"ה ואיכא אחרים וד"ה מיהו; ריטב"א יבמות סז ב בשם רמ"ה; ארחות חיים קריאת התורה כג), שהרי הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה (תוספות ורא"ש שם), ואין זה מסתבר לדרוש את הפסוק "וקדשתו" לכך, להרגיל את הכהן ליתן עיניו בחלק יפה (רא"ש שם). ולדעתם ליטול מנה יפה ראשון שאמרו היינו בסעודה (תוספות ורא"ש שם; רמ"ה שם; ריטב"א שם; ארחות חיים שם), כגון בחברים המסובים בסעודה (תוספות ורא"ש שם; רמ"ה שם), שמכבדים זה את זה (רמ"ה שם), או בבעל הבית שנותן להם מנות (רמ"ה שם; ריטב"א שם), שהכהן שיושב בסעודה מביאים לו מנה יפה תחילה (פירוש הרא"ש נדרים שם; ארחות חיים שם), או במעשר-עני (ראה ערכו) ובצדקה (ראה ערכו), שאם הכהן עני נוטל בראש (תוספות ורא"ש שם; סמ"ג עשין קעא בשם ר"י; ארחות חיים שם בשם תוספות).

בשאר ענייני דרך ארץ

אף בשאר ענייני דרך ארץ מכבדים את הכהנים, כגון שלשה שהיו מהלכים בדרך, שנים ישראלים ואחד כהן, שממצעים את הכהן (ירושלמי ברכות ה ד) לכבדו שילך באמצע, לפי ששלשה המהלכים הגדול באמצע (ראה יומא לז א, וסנהדרין יח א). וכן בסעודה הכהן מיסב בראש (ראה מועד קטן כח ב, ומאירי שם).

בדיני ממונות

אף בדיני-ממונות (ראה ערכו) יש שכתבו שדינו של כהן קודם לאחרים, שאם יש לכהן דין עם אחר, דנים אותו לפני שדנים דינים של אחרים (ראה ריטב"א מועד קטן כח ב ד"ה וקדשתו; עיון יעקב נדרים סב א על פי גמרא שם; שו"ת שמע אברהם [פלאג'י] א בארוכה, ועוד); ויש סוברים בדעת ראשונים שאין לכהן קדימה בדינו (תומים טו סק"ג בדעת הפוסקים שהשמיטו, וראה ערך דיני ממונות), שלא אמרו לכבדו אלא בדבר שבקדושה, ולא בדברי ריבות שבינו לבין אחרים (תומים שם).

בעניינים שונים

כהן קודם ללוי ולישראל (משנה הוריות יג א) להחיותו (משנה שם, ומחזור ויטרי קכד בשם רבינו תם, ושיטה מקובצת נדרים סב א בפירוש משנה הנ"ל), ולהשיב אבדתו (משנה שם, ומחזור ויטרי שם), ולתת לו צדקה (משנה שם; רמב"ם מתנות עניים ח יז; טוש"ע יו"ד רנא ט), ולפדותו מבית השבי (משנה שם; רמב"ם שם; שיטה מקובצת שם; טוש"ע שם).

יש מהראשונים שכתבו שאף קדימה זו בכלל "וקדשתו" היא, שעל ידי זה נראה גדול ומקודש (שיטה מקובצת שם); ויש מצדדים ש"וקדשתו" אינו אלא לענין קדימה של כבוד, להיות ראשון במקום שאפשר לקיים את שניהם (קובץ שיעורים בבא בתרא רעז).

כשמחל על כבודו

כהן שמחל על כבודו - כבודו מחול (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [קרימונה] ח [פראג] קז, הובא במרדכי גיטין תא, על פי גיטין נט ב; הגר"א או"ח סוף סי' קכח בדעת ראשונים), כגון בברכת המזון, כשנתן הכהן רשות לישראל לברך (מהר"ם שם; סמ"ג עשין כז; טור או"ח שם), שהרי אף הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, מפני שהתורה שלמד שלו היא (ראה ערך כבוד רבו מחלוקת אמוראים ושכן הלכה), וכל שכן כהן, שהכהונה שלו היא, כמו שנאמר: כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח א וז), ונאמר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (שם כה יג. מהר"ם שם).

ועל פי זה נהגו לומר בזימון: ברשות הכהן (דברי חמודות ברכות ז יט אות מז, הובא במגן אברהם קסז ס"ק לג), אבל אין אמירה זו מועילה אלא כשבאמת נתן לו הכהן רשות (מגן אברהם שם).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין הכהן רשאי לתת לברך ברכת המזון אלא לרבו, או למי שגדול ממנו (הגהה במרדכי שם, בשם רבנו שמחה), ויש שכתבו בטעמם, שכבוד הכהן כבוד כל השבט הוא, שהוא מזרע אהרן, ואינו של כהן זה למחול עליו (שו"ת כתב סופר או"ח טו). וכן יש מהראשונים שכתבו שאף אם הכהן ממאן בכבוד - בדרך ענוה (ספר הבתים עשה לא) - אין שומעים לו, שהרי אמרו: וקדשתו, בעל כרחו (רמב"ם ספר המצוות עשה לב; ספר הבתים שם; חינוך מצוה רסט, מרמב"ם שם), שכבוד הכהנים הוא כבוד ה' שבחר בהם לעבודתו, והיא מצוה שנצטוינו אנחנו, ואינה תלויה בבחירת הכהן (רמב"ם וספר הבתים וחינוך שם), וכתבו אחרונים שלדעתם אין מחילת הכהן על כבודו מועילה (ביאור הגר"א שם; מנחת חינוך שם בדעת החינוך).

על קריאת התורה, שתיקנו בה שלעולם קוראים את הכהן ראשון, ואין מחילתו מועילה, ועל אופנים שמועילה מחילתו, ושאר פרטי הדין, ראה ערך קריאת התורה.

המשתמש בכהן

המשתמש בכהן, אמרו בירושלמי שמעל, שנאמר: אַתֶּם קֹדֶשׁ לה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ (עזרא ח כח), מה כלים המשתמש בהם מעל, אף המשתמש בכהנים מעל (ר' אחא בשם שמואל בירושלמי ברכות ח ה). וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שאסור להשתמש בכהן (סמ"ג עשין פג; ארחות חיים קריאת התורה כד; שו"ת מהר"ם [לבוב] קטז; רמ"א או"ח קכח מה), אפילו במזיגת הכוס (ארחות חיים שם), שהרי הוא כמועל בהקדש (רמ"א שם); ויש מהראשונים שהוכיח מכמה מקומות בבבלי שמותר להשתמש בכהן (הגהות מיימוניות עבדים ג ח, מקדושין כא ב, וכתובות נז ב ועוד, ונשאר בצריך עיון מירושלמי הנ"ל).

איסור זה כתבו אחרונים שאינו אלא מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו. יפה מראה לירושלמי שם בהגהה; מגן גבורים או"ח סוף סי' קכח; רבי אברהם פלאג'י בספר הר המר (רבי) בכורים ט כא, ועוד); ויש סוברים בדעת ראשונים שהוא איסור דאורייתא (שו"ת כתב סופר או"ח טו בדעת ראשונים), לפי שהוא בכלל: וקדשתו, שאם מצוה לכבד את הכהן, כל שכן שאסור לבזותו ולהשתמש בו (כתב סופר שם), ואף לסוברים שהמצוה לכבדו אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל), מכל מקום לבזותו איסור מן התורה הוא, משום וקדשתו (כתב סופר שם).

כשמחל על כך

אם מחל הכהן על כך, יש אומרים שמותר להשתמש בו (רבנו פטר בהגהות מרדכי גטין תסא; שו"ת מהר"ם [לבוב] קטז; רמ"א או"ח קכח מה, וכן כתב להלכה בחיי אדם לא יז, ועוד אחרונים); ויש שנראה מדבריהם שאף במחילה אסור (ברכי יוסף שם בדעת ראשונים, ומחמיר כן להלכה; הגהות מרדכי שם בשם רבינו תם), אף לסוברים שמועילה מחילת הכהן על כבודו, כגון כשנותן רשות לאחר לברך ראשון (ראה לעיל: כהן שמחל על כבודו. ברכי יוסף שם בדעת סמ"ג), לפי ששימוש בו דרך בזיון הוא, ועל בזיונו אינו יכול למחול (ברכי יוסף שם), או שהשימוש איסורו משום חילול קדושת הכהנים, כעין מעילה בהקדש, ואין מחילה מועילה על זה (שו"ת כתב סופר או"ח טו).

איסור שימוש בכהן בזמן הזה

אף בזמן הזה נוהג האיסור להשתמש בכהן (ראה הגהות מרדכי גיטין תסא בשם רבנו פטר; שו"ת מהר"ם [לבוב] קטז; רמ"א או"ח קכח מה, וכן נקטו האחרונים להלכה). ויש מהראשונים שהניח לכהן ליצוק מים על ידיו, לפי שלדעתו בזמן הזה מותר להשתמש בכהנים, שאין קדושתם עליהם אלא בזמן שבגדי כהונה עליהם (ראה זבחים יז ב, וסנהדרין פג ב, וערך בגדי כהונה. רבינו תם בהגהות מרדכי שם. וכן מצדד להלכה בשו"ת נשאל דוד או"ח ד). ותמהו עליו, שאם כן גם שאר מיני כבוד של קדושה לא ינהגו בזמן הזה (הגהות מרדכי שם, שכן הקשו לרבינו תם, ושתק). ויש שכתבו בדעתו שלא אמר כן אלא דרך דחייה, ולעולם אף בזמן הזה אסור (ט"ז או"ח סוף סי' קכח ס"ק לט, שלכן שתק רבינו תם). ויש שכתבו בדעתו שלא התיר בזמן הזה אלא כשהכהן מוחל על כך (חידושי חתם סופר גיטין נט ב, וערך שי וערוך השלם או"ח שם. וראה דרישה או"ח רא סק"ב).

ויש שכתבו שבזמן הזה אין העולם נזהרים שלא להשתמש בכהן, ויש ללמד עליהם זכות, לפי שאין עכשיו כהן מיוחס, ורבים מהם מזוייפים (ראה להלן: בזמן הזה, ושם שרבים חולקים שאף בזמן הזה אין ספק בכהונתם. יפה מראה לירושלמי ברכות ח ה^[11]), ואיסור שימוש בכהן אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל), וספק דרבנן להקל (מגן גבורים או"ח שם; ספר עבודה תמה [אלטונא תרלב] ד דף מד).

קטן ובעל מום

כהן קטן (ראה ערכו), יש שכתבו שאינו בכלל מצות וקדשתו להקדימו בקריאת התורה וכיוצא בזה, שהרי נאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב (ויקרא כא ח), וקטן אינו בר עבודה (ראה ערך קטן וערך עבודה. מגן אברהם רפב סק"ו; שו"ע הרב שם). וכן יש שהתירו מטעם זה להשתמש בכהן קטן (שו"ת נשאל דוד או"ח ד, על פי המגן אברהם; רבי אברהם פלאג'י בספר הר המר (רבי) בכורים ט כא דף כז-כח). ואף כהן בעל מום יש שכתבו שאינו בכלל וקדשתו, ואף מותר להשתמש בו, כיון שאינו ראוי לעבודה (נשאל דוד שם).

ויש חולקים, שאף כהן קטן הוא בכלל וקדשתו (שו"ת מהרי"ט א קמה, הובא במגן אברהם שם; רבי עקיבא איגר או"ח רפב, ומנחת חינוך מצוה רסט, על פי תורת כהנים דלהלן), ואף שקטן אינו בר כבוד, מכל מקום כשמכבדים אותו כבוד הוא לזרעו של אהרן (מהרי"ט שם). וכן לענין שימוש יש אוסרים להשתמש אף בכהן קטן (שו"ת הרד"ד מהדו"ק ב, וקונטרס אמרי כהן בסוף בארוכה^[12]). וכן כתבו ראשונים בכהן בעל-מום (ראה ערכו), שהוא בכלל מצות וקדשתו (רמב"ם ספר המצות מצות עשה לב; חינוך מצוה רסט), כמו שאמרו: וְהָיוּ קֹדֶשׁ (ויקרא שם ו), לרבות בעלי מומים (תורת כהנים שם).

ויש מחלקים בין בעל מום לבין קטן, שבעל מום נחשב בר עבודה וישנו בכלל וקדשתו, שאף שאינו עובד, הרי חולק הוא בקדשים, שאכילתם אף היא עבודה (ראה ערך אכילת קדשים), מה שאין כן בקטן, שאינו חולק בקדשים (אמרי כהן ב, ותורת רפאל א יא דף טז ועוד, בדעת המגן אברהם^[13]).

חלל

חלל (ראה ערכו) אין מצווים לכבדו, שהרי הוא כזר לכל דבריו (ראה ערך חלל. מנחת חינוך מצוה רסט), וכן מצינו בקריאת התורה, שאינו עולה לתורה ראשון (גיטין נט ב; רמב"ם תפלה יב יט; טוש"ע או"ח קלה ח).

ישראל תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ

אף כהן עם-הארץ (ראה ערכו) הוא בכלל מצות "וקדשתו" (מנחת חינוך מצוה רסט על פי משנה דלהלן), אבל ישראל תלמיד חכם קודם לו, כמו שאמרו: כהן קודם ללוי ולישראל, אימתי, בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם, וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם (משנה הוריות יג א; רמב"ם תלמוד תורה ג ב, ומתנות עניים סוף פרק ח, והובא בטור יו"ד רמו; טוש"ע יו"ד רנא ט, ורמ"א שם רמו טו, ואו"ח קסז יד. וראה ערך כבוד חכמים), בין לפדותו מן השבי, ולהחיותו, ולתת לו כסות (ירושלמי סוף הוריות; רמב"ם מתננות עניים שם; טוש"ע שם), ובין לישיבה (ירושלמי שם, הובא בסמ"ג עשין קסב, ובש"ך יו"ד רמו ס"ק יג), היינו בישיבה של לימוד תורה (באר שבע הוריות יב ב, על פי בבא בתרא קכ א: בישיבה הלך אחר חכמה), לישב בראש, ולהקדימו בכניסה וביציאה (פני משה שם), ולפתוח ראשון ולברך ראשון (מגילה כח א; רמב"ם פירוש המשניות גטין נט ב; טוש"ע או"ח רא ב בברכת המזון; ש"ך שם ס"ק יד), ובכל דבר של קדושה או של כבוד (נמוקי יוסף מגילה [מהדורת בלוי] עמ' פג), שנאמר על התורה: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים (משלי ג טו), ודרשו: יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (הוריות שם, וירושלמי שם; רמב"ם תלמוד תורה שם).

על קריאת התורה, שנהגו שכהן עם הארץ קודם בה אף לישראל תלמיד חכם, ראה ערך קריאת התורה (ושם כמה שיטות ופרטי הדין, וראה ערך דרכי שלום: משום כבוד).

שניהם תלמידי חכמים, והישראל גדול בחכמה

היה אף הכהן תלמיד חכם, אלא שהישראל גדול ממנו בחכמה, נחלקו ראשונים מי קודם:

• יש סוברים שהישראל קודם (רמב"ם פירוש המשניות גיטין נט א, ותשובות הרמב"ם לפסיא נ; פסקי ריא"ז מגילה ג ב ה; רמ"א או"ח קסז יד; באר שבע הוריות יב ב, הובא להלכה בש"ך יו"ד רמו ס"ק יד, ורנא ס"ק טו. וראה ערך כבוד חכמים), ואין כהן קודם אלא לישראל השוה לו בחכמה, כמו שאמרו: אימתי, בזמן שכולם שוים (משנה הוריות יג א. רמב"ם שם).

• יש חולקים וסוברים שהכהן קודם (שו"ת הריב"ש רד; ב"ח ודרישה דלהלן), אלא שאם רצה הכהן נותן רשות לגדול להקדימו (תוספות רא"ש מגילה כח א; ריב"ש שם), ומכל מקום אם היה הישראל גדול בדורו, הישראל קודם (ריב"ש שם).

• ויש שכתבו שאפילו הישראל גדול ומופלג בחכמה, הכהן קודם לו (ב"ח ודרישה או"ח קלה א).

על כבוד הציבור, שעדיף מכבוד כהן, ראה ערך כבוד הצבור: ביחס לכבוד אחרים.

בתורת לוים

בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים, ואחד מהם: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק (יחזקאל מד טו. רבי יהושע בן לוי יבמות פו ב, וחולין כד ב ועוד, ובירושלמי מעשר שני ה ג, וסוטה ז ד. וראה רש"י יהושע ג ג בשם בראשית רבה: במ"ח מקומות^[14]), לפי שמשבט לוי הם (רש"י חולין שם ד"ה וזה בפירוש א, וראה שם פירוש ב שלויים לשון שמשים). ואף בהלכה לכמה דברים דין הכהנים כדין לוים, ויש שהופקעו הכהנים מכלל הלויים, כפי שיבואר.

בעבודת מקדש

כהן שעבד במקדש בעבודת הלוים - לוקה (רמב"ם סנהדרין יט ד אות לב), שנאמר בלוים: אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (במדבר יח ג), אין לי אלא לוים שמוזהרים וענושים על עבודת כהנים (ראה ערך זר וערך לוי), כהנים על עבודת לוים מנין, תלמוד לומר: גם הם גם אתם (ספרי שם), שהלשון מוסבת כלפי הכהנים, לומר שכדין הלוים כן דינכם, שכשם שאין להם רשות לבא בעבודתכם, כך אין לכם רשות לבא בעבודתם (רמב"ם ספר המצות לא תעשה עב; רבנו מיוחס שם. וראה רבנו הלל שם). ויש למדים מהפסוק: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (שם א נא. רבי בספרי שם, לגירסת הגר"א (לפנינו אין: והזר הקרב יומת), וכן הוא ברבנו מיוחס במדבר שם).

במנין-המצוות (ראה ערכו) יש שכללו איסור זה בלאו אחד עם האיסור של הלוים בעבודת הכהנים, מהפסוק: אך אל כלי הקדש (רמב"ם שם; סמ"ג לא תעשה רצז; חינוך מצוה שפט), שלכל אחת משתי המשפחות, משפחת הכהנים ומשפחת הלוים, עבודה המיוחדת לה במקדש, והוזהרו שתיהן יחד שלא תעבוד כל אחת מהן אלא במה שנצטוותה (רמב"ם שם); ויש מונים אותו כלאו בפני עצמו, מלבד הלאו של לוים בעבודת הכהנים (זהר הרקיע לאוין אות קנה ובסוף הספר, לפי שהם חלוקים בעונשם, שכהנים בשל לוים באזהרה, ראה להלן).

עונשו

כהן שעבד עבודת הלוים אמרו בברייתא שחייב מיתה-בידי-שמים (ראה ערכו. ברייתא ערכין יא ב: אתם בשלהם במיתה, לגירסא שלפנינו, וכן הוא ברש"י ד"ה אתם, ובפירוש שבשיטת הקדמונים עמ' שפב; ראב"ד בהשגות כלי המקדש ג יא, על פי ספרי לפסוק במדבר יח ג: ענושים ומוזהרים^[15]), כמו שנאמר: וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (במדבר יח ג), מה הם באזהרה ובמיתה, אף אתם באזהרה ובמיתה (רבנו הלל לספרי שם).

במקום אחר אמרו שאין בו מיתה אלא לאו (ספרי זוטא שם, לגירסא שבמדרש הגדול; רמב"ם ספר המצות לא תעשה עב בשם מכילתא. וראה סמ"ג לא תעשה רצז, וכסף משנה שם בדעתו), או שאין בו אפילו לאו (ספרי זוטא שם לגירסא שבילקוט שמעוני), שלא נאמר "גם הם גם אתם" לחייב מיתה אלא בעבודת המשכן, אבל בעבודת בית המקדש אין מיתה (ספרי זוטא שם, וראה אמבוהא דספרי בטעם החילוק).

ואף להלכה נחלקו ראשונים, שיש סוברים שאין בו אלא לאו (רמב"ם ספר המצות שם, וכלי המקדש שם, וסנהדרין יט ד אות לב; חינוך מצוה שפט; זהר הרקיע לאוין אות קנה); ויש סוברים שיש בו מיתה (ראב"ד שם; רבנו מיוחס במדבר א נא, ושם יח ג, וראה סמ"ג שם). על פרטי הדין ראה ערך לוי.

במעשר ראשון

מעשר-ראשון (ראה ערכו), שנאמר בתורה שנותנים אותו ללוים (ראה ערך מעשר ראשון), רבי אלעזר בן עזריה אומר שניתן לכהן (ברייתא יבמות פו א,ב ושם נתבאר), היינו: אף לכהן (גמרא שם), לפי שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים (רבי יהושע בן לוי שם ב, ובירושלמי מעשר שני ה ג), ואף הם במשמע לוים שבכתוב (רש"י חולין קלא ב ד"ה אף לכהן); רבי עקיבא חולק, ואומר שאינו ניתן לכהנים (ברייתא שם), ודורש כן מן המקרא (ראה גמרא שם, וראה ערך הנ"ל), וכן הלכה (רמב"ם מעשר א א,ד; שו"ע יו"ד שלא יט).

ומכל מקום אין כהנים צריכים לתת מעשר-ראשון (ראה ערכו) שלהם שהפרישו מטבלם ללוים (ספרי במדבר יח כח; ירושלמי מעשר שני ה ג; רמב"ם שם ד, ושו"ע שם סט. וראה ערך מעשר ראשון, ושם אם דוקא בפירות שלהם, או גם כשקנו מישראל), שנאמר: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר שם כו. ספרי שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם), ואף לרבי עקיבא שאין ישראל נותן מעשר ראשון לכהן, מכל מקום אין מוציאים את של הכהן מידו (ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם). והדברים אמורים בדין תורה, אבל עזרא קנס את הלוים שיינתן המעשר לכהנים, ועל כך, ועל השיטות השונות בדין נתינת מעשר ראשון בזמן הזה, ראה ערך מעשר ראשון.

בקריאת התורה

בקריאת-התורה (ראה ערכו), אם אין שם לוי, הכהן שעלה ראשון חוזר וקורא פעם שניה במקום לוי (אביי גיטין נט ב; רמב"ם תפלה יב יט; טוש"ע או"ח קלה ח), וכתבו גאונים וראשונים הטעם, לפי שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים (ראה לעיל. הלכות גדולות [דפוס ברלין] עמ' 225; שבלי הלקט לד; פירוש התפילה לרוקח עמ' תקנד). על פרטי הדין וטעמים נוספים שנאמרו בו ראה ערך קריאת התורה.

בפדיון הבן ופטר חמור

בפדיון-הבן (ראה ערכו), שלויים פטורים (ראה ערך פדיון הבן וערך לוי), אף כהנים פטורים (משנה בכורות ג ב, ושם יג א; רמב"ם בכורים יא ט; טוש"ע יו"ד שה יח), לפי שאף הם נקראו לוים (גמרא שם ד א), וכן פטורים כהנים מפדיון פטר-חמור (ראה ערכו) ועריפתו, כדין לוים (משנה שם יג א, וראה גמרא שם ד א; רמב"ם שם יב יד; טוש"ע שם שכא יט. וראה ערך פטר חמור). על פטור הכהנים ממחצית השקל, לסוברים כן, ואם אף לוים פטורים לדעתם, ראה ערך שקלים.

בירור יחוסם

בית-דין-הגדול (ראה ערכו) היו יושבים בלשכת-הגזית (ראה ערכו) ודנים את הכהונה (מדות ה ד; תוספתא סנהדרין ז א; רמב"ם ביאת מקדש ו יא), ובודקים את יחוסי הכהנים (תוספתא שם; רמב"ם שם; רש"י פסחים ג ב ד"ה מן המזבח) כשהיו באים להתחנך לעבודה (תוספתא שם; רש"י פסחים שם), כדי להבדיל פסולים מן העבודה (רש"י קדושין עו ב ד"ה ששם), וכל כהן שנמצא פסול ביחוסו היה לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, ומי שנמצא כשר היה לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים (משנה שם; תוספתא שם; רמב"ם שם).

במקום אחר אמרו שבית-דין-של-כהנים (ראה ערכו) היו יושבים אחורי מבית לפרוכת ובודקים יחוסי כהונה, שנאמר: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת (במדבר יח ז. ספרי שם), שמשמעו: תשמרו את כהונתכם ליחוס (רבנו הלל שם).

איזהו כהן מיוחס

ואיזהו כהן מיוחס? זה שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח (רמב"ם אסורי ביאה כ ב), ואין בודקים מן המזבח ולמעלה (משנה קדושין עו א; רמב"ם שם. וראה ערך יוחסין), שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחים אותו לעבוד (גמרא שם ב; רמב"ם שם).

כהן ודאי אך אין ידוע מי אביו

אף כהן ודאי, אלא שאין ידוע מי הוא אביו, כגון שהיו עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם, ואין ידוע מי הוא, ובא על אשה ונולד זה, משתקים את הולד מדין כהונה (שמואל כתובות יג ב, ויבמות ק ב; רמב"ם אסורי ביאה כ יט,כ; טוש"ע אבן העזר ג ט), שאינו עובד עבודה במקדש (יבמות שם; רמב"ם שם; רשב"א ושאר ראשונים כתובות שם; טוש"ע שם), ולא נושא את כפיו (רא"ה ומאירי ופסקי ריא"ז כתובות שם; שו"ת הרא"ש לב טז), ולא אוכל בתרומה (ראשונים כתובות שם; שו"ת הריב"ש רכט ורלא; טוש"ע שם), אף שהוא כהן ודאי, הואיל ואינו יודע מי הוא אביו שיתייחס לו (רמב"ם שם), שנאמר: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה יג), מי שזרעו מיוחס אחריו (גמרא שם ושם), שניכר זרעו שהוא שלו (רש"י יבמות שם ד"ה אחריו), יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו (גמרא שם).

דין זה אינו אלא מדרבנן, שגזרו חכמים לשתקו מדין כהונה (גמרא יבמות שם; רמב"ם שם יט), והדרשה אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו. גמרא שם), ולכן אם נטמא כהן זה למתים, או נשא גרושה - לוקה (רמב"ם שם כ; טוש"ע שם), שאין כאן ספק היתר (רמב"ם שם), וכשר הוא לענין יוחסין (ראה ערכו. ראה כתובות שם, ורש"י ד"ה הולד).

בירושלמי חולקים בעיקר הדין, ואמרו שאף ולד שנולד בדרך זנות כשר להיות אפילו כהן גדול (ירושלמי כתובות א ט, לפירוש נועם ירושלמי שם, אבל במראה הפנים שם פירש כהבבלי).

כשנולד דרך נישואין

לא פסלו חכמים כהן שאין ידוע מי הוא אביו אלא כשנולד בדרך זנות, אבל הנולד דרך נישואין, כגון אשה שנתאלמנה מבעלה כהן, ולא שהתה ג' חדשים, ונישאת לכהן, וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון, לא גזרו בו, וכשר להיות אפילו כהן-גדול (ראה ערכו. יבמות ק ב; רמב"ם איסורי ביאה כ יט; טוש"ע אה"ע ג ט).

על פי עדות

בירור יחוסו להכשירו לעבודה

בירור יחוסו של כהן להכשירו לעבודה על גבי המזבח, כתבו ראשונים שצריך שני עדים (רמב"ם אסורי ביאה כ ב, ותשובות הרמב"ם [בלאו] תמ; רבינו תם בספר הישר [שלזינגר] ל), שאין משמש במקדש אלא כהן מיוחס בלבד (תשובות הרמב"ם שם), ואיזהו כהן מיוחס, זה שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן, ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח (רמב"ם אסורי ביאה שם).

בירור יחוסו לשאר דיני כהונה

בבירור היחוס לשאר דיני כהונה נחלקו תנאים: חכמים אומרים שעד אחד נאמן להעלות אדם לכהונה (תנא קמא במשנה כתובות כג ב, ובברייתא שם כד א, ובתוספתא ב ז; רבי אלעזר במשנה שם, ובתוספתא ח), להאכילו בתרומה (ברייתא שם), ורבי יהודה אומר שאין מעלים לכהונה על פי עד אחד להאכיל בתרומה, עד שיהיו שם שני עדים (משנה וברייתא שם, לתירוץ האחרון בגמרא שם כד ב, וכן פרש"י במשנה שם ד"ה רבי יהודה ומאירי שם).

ויש מהאמוראים סוברים שאף לדעת רבי יהודה מעלים לכהונה על פי עד אחד לענין תרומה (ראה גמרא שם כד א, לתירוצי רב ואביי ורבא).

להלכה יש מהראשונים סוברים שמעלים לכהונה על פי עד אחד, אפילו לתרומה ולחלה של תורה (פסקי ריא"ז ור"ן כתובות כד ב; מגיד משנה אסורי ביאה כ א, בשם יש מפרשים; ר"י קורקוס תרומות ו ב, בשם אחרים), לפי שהלכה כחכמים (ר"ן שם); ויש מהראשונים סוברים שאין מעלים על פי עד אחד אלא לתרומה דרבנן - כגון תרומה בזמן הזה, לסוברים שאינה אלא מדרבנן (ראה ערך תרומות ומעשרות) - אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן המיוחס על פי שני עדים (רמב"ם אסורי ביאה שם א,ב,ד; מאירי שם כג ב וכד ב; טוש"ע אה"ע ג ב), שהלכה כרבי יהודה (ביאור הגר"א אה"ע שם סק"א, וחקרי לב אה"ע ג (דף ח) בדעת הרמב"ם, ראה שם בטעם שפסק כן), או שאמנם הלכה כחכמים, אלא שאף חכמים לא אמרו שמעלים לכהונה על פי עד אחד אלא לתרומה דרבנן (מאירי שם; מגיד משנה שם א, ור"ן שם בדעת הרמב"ם).

לנשיאת כפים מעלים להלכה אפילו על פי עד אחד (רמב"ם אסורי ביאה כ יג; פסקי ריא"ז כתובות שם; טוש"ע אה"ע ג ב), וכן לקרוא בתורה ראשון (רמב"ם שם; ריא"ז שם; טוש"ע שם).

על "חיה", אשה מילדת, שנאמנת לומר על הולד שכהן הוא, ראה ערך יחס: נאמנות החיה.

נאמנות אב על בנו

מי שבא ואמר: בני הוא זה, וכהן הוא - כגון שהאב ידוע שהוא כהן, ואומר כן על מי שאינו מוחזק כבנו, שהוא בנו, ושהוא כהן כשר (תוספות כתובות כה ב ד"ה הרי, ורמב"ן ושאר ראשונים שם) - לרבי חייא אינו נאמן להאכילו בתרומה (ראה ברייתא וגמרא כתובות שם, וראה שם ירושלמי ב ז), לפי שקרוב הוא (גמרא שם).

רבי חולק ואומר שנאמן להאכילו בתרומה, אף שאינו נאמן לענין יוחסין (ראה ערכו) להשיאו אשה, לפי שבידו (ראה ערכו) להאכילו תרומה (ברייתא שם), שהרי האב כהן הוא, והכל חולקים לו תרומה (רש"י שם ד"ה שיש).

הלכה כרבי, שנאמן האב להאכיל את בנו בתרומה (רמב"ם אסורי ביאה כ י; טוש"ע אה"ע ג ב), ולהיות בחזקת כהן (רמב"ם שם), לכל דיני כהונה (פסקי ריא"ז כתובות ב ה ח), לקרוא בתורה ראשון, ולישא כפיו (טוש"ע שם ובית שמואל סק"ז), אבל לא ליוחסין (רמב"ם שם ה), כדין עד אחד (בית שמואל שם); ויש שכתבו שאין הלכה כרבי, ואין האב נאמן להאכיל את בנו בתרומה, אלא אם כן היה מסיח-לפי-תומו (ראה ערכו. מאירי קדושין עט ב).

נאמנותו על עצמו

האומר על עצמו שכהן הוא - אינו נאמן (משנה כתובות כג ב; רמב"ם אסורי ביאה כ יג; טוש"ע אה"ע ג א) ליתן לו תרומה (רש"י שם ד"ה אין), ואין מעלים אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יאכל בקדשי הגבול (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו בתרומה דרבנן (רמב"ם וטוש"ע שם).

בטעם הדבר יש שכתבו, שהוא משום שחשוד לשקר בדבר זה, מכיון שיש בו שבח יוחסין, וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו (שו"ת מהר"ם ד"ל סי' שכה אות י, הובא ברא"ש גיטין ה יב, ובשו"ת הרשב"א א תתלז. וראה רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה כא ד).

אף לענין קריאה בתורה ראשון ולנשיאת כפים כתבו ראשונים שאין מעלים אותו לכהונה על פי עצמו (רמב"ם שם; סמ"ג לא תעשה קכב; טוש"ע שם), שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו (מגיד משנה שם), וכן איסור תורה הוא לדעתם להעלות זר לתורה ראשון במקום כהן (ספר פני משה אה"ע שם סק"א בדעת הרמב"ם).

ויש חולקים וסוברים שמאמינים אדם על פי עצמו לקרוא בתורה ראשון, שאין בכך כלום (השגות הרמ"ך שם, הובא במגיד משנה שם), שלדעתם אין איסור בדבר אף אם אינו כהן (חלקת מחוקק שם סק"א), ואין חוששים שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן, שאין אנו חוששים כל כך משום תרומה דרבנן (רמ"ך שם), וכתבו שכן המנהג (רמ"ך שם^[16]). ויש מצדדים ליישב המנהג שאין חוששים להעלאה לתרומה, לפי שאין תרומה מצויה בינינו - בחוץ לארץ - עכשיו (ר"ן ומגיד משנה שם: אפשר, וסיימו שאעפ"כ אין ראוי לעשות כן). ואף להלכה יש סומכים על טעם זה שאין תרומה מצויה בינינו, וכתבו שכך נוהגים היום בכל מקום שאין תרומה נוהגת בו בזמן הזה, שנאמן על עצמו לקרוא בתורה ראשון (רמ"א אה"ע שם), אבל בארץ ישראל אינו נאמן (חלקת מחוקק ובית שמואל סק"ב. וראה חזון איש אה"ע ג).

במה דברים אמורים, בקריאת התורה, אבל לנשיאת כפים יש אומרים שאף בחוץ לארץ אינו נאמן, לפי שאינו נאמן על עצמו לדיני תורה, וזר הנושא כפיו עובר באיסור תורה, לדעתם (חלקת מחוקק שם סק"א; מגן אברהם או"ח ריש סי' קכח^[17]); ויש אומרים שנאמן אף לישא את כפיו (רמ"א שם: וכן נוהגין; לבוש שם), אף שהוא איסור תורה, לפי שאין חוששים שזר הוא ונושא כפיו באיסור, הואיל ואין לו הנאה בדבר (בית שמואל שם).

המסיח לפי תומו

היה מסיח-לפי-תומו (ראה ערכו) ואמר על עצמו שכהן הוא - נאמן (כתובות כו א; רמב"ם אסורי ביאה כ יד; טוש"ע אה"ע ג א) לאכול בתרומה דרבנן, אבל לא בתרומה דאורייתא (בבא קמא קיד ב; פסקי ריא"ז כתובות ב ה יג; בית שמואל סק"ו; ביאור הגר"א סק"ב. וראה ערך מסיח לפי תומו), ונאמן גם לקרוא בתורה ראשון, ולשאת כפיו (רמב"ם וטוש"ע שם; בית שמואל שם בנשיאת כפים), אף שהוא איסור תורה לזר לשאת כפיו, לסוברים כן, לפי שאין לו הנאה בדבר זה, ואינו חשוד לשקר (בית שמואל שם, וראה חזון איש אה"ע ב סק"י).

על פי חזקה

המוחזקים ככהנים, על פי הנהגתם, שנוהגים בדיני כהונה, או על פי משפחתם, ואין עדות גמורה על יחוסם, נקראים בהלכה "כהני חזקה", בניגוד ל"כהן מיוחס" (ראה רמב"ם תרומות ו ב, ואסורי ביאה כ א,ב, ובפוסקים בכמה מקומות), שהוא כהן גמור לכל דבר, לשמש במקדש, ולאכול בקדשי קדשים ובקדשי הגבול של תורה, ואילו כהני חזקה אינם אוכלים אלא בתרומה דרבנן ובחלה דרבנן, ולא בתרומה ובחלה של תורה (רמב"ם שם ושם; תשובות הרמב"ם [בלאו] תמ; מאירי קדושין סט ב), ואין צריך לומר בקדשי המקדש, וכל שכן שאינם עובדים במקדש (תשובות הרמב"ם שם; מאירי שם).

וכן כתבו ראשונים לענין מצורע (ראה ערכו) - שגזירת הכתוב היא שאינו טמא עד שיאמר לו הכהן: טמא אתה (ראה ערך נגעי אדם) - שאינו טמא עד שיטמא אותו כהן מיוחס (רמב"ם תרומות ז ט, וראה רדב"ז שם); ויש שנראה מדבריהם שנטמא אף על פי כהני חזקה (ראה ראבי"ה סוף סי' תתמ. וכן נקטו בשאילת יעבץ א קלו וכמה אחרונים, שנטמא על כל פנים מספק, ראה ערך טהרת מצורע).

סוגי החזקות

חזקה לכהונה מצינו בשני אופנים: על פי הנהגה, במי שהוחזק לנהוג בדיני כהונה; על פי משפחה, במי שהוחזק כבן למשפחה של כהנים, וכדלהלן:

חזקת הנהגה

בחזקת הנהגה דנו בעיקר לענין יוחסין (ראה ערכו) - היינו להיות מוחזק בכך ככהן מיוחס הכשר לעבודה על גבי המזבח, או: להיות מוחזק בכשרות לענין נישואין, אם משום חשש פסולי-קהל (ראה ערכו), או משום חשש פסולי כהונה (ראה ערך יוחסין) - בכהן שהוחזק לאכול תרומה, או לשאת כפיו, או לעלות לתורה ראשון, וכיוצא בזה, אם מעלים אותו על פי חזקה זו ליוחסין, ועוד, ועל כל זה ראה ערך יוחסין: בחזקה.

לענין איסורי כהונה כתבו אחרונים שמי שהוחזק ככהן, שקרא בתורה ראשון, ונשא כפיו, וחתם עצמו באגרותיו בשם כהן, שוב אינו יכול לומר שאינו כהן כדי לישא גרושה, או לעבור על אחד משאר איסורי כהונה, שהרי כבר הוחזק ככהן, וסוקלים ושורפים על החזקות (ראה ערך חזקה (ד). שו"ת מהרי"ט א קמז וקמט; שו"ת מהרח"ש ג נד, ועוד, וראה לבוש סוף אה"ע).

לעשות מעשה המחזיק את עצמו בכהונה

כתבו ראשונים שהכהן חייב לעשות מעשה לפחות פעם בשנה להחזיק את עצמו בכהונה, כגון ליטול מתנות כהונה, או לשאת כפיו (רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה ב ג, הובא במגן אברהם או"ח קכח ס"ק עה, על פי חולין קלג א באביי), כדי שלא ישתכח הדבר שהוא כהן (רש"י חולין שם ד"ה לאחזוקי). ויש שלא הזכירו חיוב, אלא שכתבו שאף כהן צנוע, שאין דרכו ליטול מתנות כהונה בזמן שיש שם כהנים רבים, מכל מקום אם היה במקום שאין מכירים בו שהוא כהן - יטול, כדי שידעו שהוא כהן (רמב"ם בכורים ט כב; טוש"ע יו"ד סא יא, וכעין זה במאירי שם).

ויש שנראה מדבריהם שאין צריך להחזיק עצמו בכהונה, אלא שאם כשאינו נוטל יאמרו עליו שאינו כהן - צריך ליטול, כדי להחזיק את עצמו ככהן (ראה תוספות שם ד"ה לבר, ומגן אברהם שם בדעתם^[18]).

חזקת משפחה

בחזקת משפחה אמרו, שמי שהוחזק אביו ככהן, הרי הוא בחזקת אביו (כתובות כו א; רמב"ם אסורי ביאה כ טו; טוש"ע אה"ע ג ו), שבכל דבר הולכים אחר החזקה, ושורפים וסוקלים על החזקה (רמ"א שם), ודינו ככהני חזקה לאכול בתרומה דרבנן וכיוצא (ראה רמב"ם שם, ולהלן; בית שמואל שם ס"ק יד), ואין צריך לבדוק באמו, ואין חוששים שמא בן גרושה הוא (כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל כהן מיוחס אינו אלא מי שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן (רמב"ם שם ב, ותשובות הרמב"ם [בלאו] תמ; מאירי קדושין סט ב), ושהוא כשר (תשובות הרמב"ם שם), ופלוני אביו הוא בן פלוני הכהן (רמב"ם שם ושם), ואף הוא היה כשר (תשובות הרמב"ם שם), עד כהן ששימש על גבי המזבח, שהוא אינו צריך בדיקה, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחים אותו לעבוד (רמב"ם שם ושם).

כשהוחזק אביו ככהן, שמעמידים אותו בחזקת אביו, יש שכתבו שלא אמרו אלא כשהעידו שנים על האב שהוא כהן, או שהוחזק ככהן (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל מי שבא ואמר כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלים אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא (רמב"ם שם; טוש"ע שם, וראה מגיד משנה וביאור הגר"א שם על המקור לכך).

בזמן הזה

אף בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, קדושת הכהנים במקומה עומדת, כגון לענין איסורם להיטמא למתים, שאסורים בזה מן התורה גם בזמן הזה, לפי שקדושתם קדושת עולם היא (תשובות הגאונים חמדה גנוזה נה, הובאה באוצר הגאונים ברכות עמ' 47, וראה שו"ת מהרש"ם ו קמט בארוכה, וראה ערך טומאת כהנים). ויש שדרשו כן מן הפסוק: קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ (ויקרא כא ח), אף על פי שאין קרבנות להקריב (פסיקתא זוטא שם).

יחוסם

כל הכהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים, ואינם מיוחסים (ראה לעיל: על פי חזקה. רמב"ם אסורי ביאה כ א, ותשובות הרמב"ם [בלאו] תמ), ולכן אינם אוכלים אלא בתרומה דרבנן, כדין "כהני חזקה", אבל לא בתרומה ובחלה של תורה (רמב"ם שם), היינו שאף לעתיד לבא, כשיחזרו תרומות ומעשרות להיות מן התורה, לא יאכלו בהם על פי החזקה (שו"ת מהרי"ט א קמט ד"ה ומעתה, לשיטת הרמב"ם שתרומה בזמן הזה דרבנן, ראה ערך תרומות ומעשרות). ולא יחזיקום ככהנים מיוחסים לעתיד לבא עד שיתברר יחוסם על פי נביא (מאירי קדושין סט ב).

וכתבו ראשונים, שבימות-המשיח (ראה ערכו), כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי, ובני לוי מטהר תחילה, ואומר: זה כהן מיוחס, וזה לוי מיוחס, ודוחה את שאינם מיוחסים (רמב"ם מלכים יב ג), לפי שאין כהנים כשרים לעבודה אלא מיוחסים (רדב"ז שם; מהרי"ט שם ד"ה ויש לי תימא).

בזמנינו אנו

"בזמן הזה" ממש, בזמננו, נחלקו אחרונים אם עדיין דין הכהנים כדין כהני חזקה שבזמן התלמוד:

• יש סוברים שאינם חשובים כהני חזקה, אלא כספק כהנים (ים של שלמה בבא קמא ה לה, ושם חולין ח ד, הובא בש"ך יו"ד שכב סק"ט, ובט"ז ובמגן אברהם תנז סק"ט; תומים טו סק"ג ופלתי סא סק"ו; שאילת יעבץ א קנה, ומור וקציעה או"ח ריש סי' קכח, ואחרונים דלהלן), שדוקא בימי התנאים והאמוראים היו עדיין יחוסיהם בידיהם, אבל בזמננו מרוב אריכות הגלות והגזירות והגירושים קרוב לודאי שנתבלבלו הכהנים באחרים ברובם או בחלקם (ים של שלמה בבא קמא שם), או שחוששים שנתחללה אחת מאמותיהם (מגן אברהם שם).

ולכן יש שנהגו בזמן הזה שלא לתת חלת חוץ לארץ לכהן, לפי שאין מחזיקים אותם בזמן הזה ככהנים בתורת ודאי (שו"ת מהר"י וייל קצג: שמא, הובא בדרכי משה או"ח תנז ד, ובמגן אברהם שם, ובים של שלמה ובש"ך שם^[19]).

וכן לענין פדיון-הבן (ראה ערכו), יש שכתב שראוי לכהן להחזיר את מעות הפדיון לאב הפודה מחשש גזל, שמא אינו כהן וגזל הן בידו, ואף שצריך האב להחמיר ולפדות את בנו, הרי זה לפי שאי אפשר באחר, אבל מכל מקום הכהן אין כוחו יפה להפקיע ממון האב בחזקתו הגרועה (שאילת יעבץ שם: כמעט שאני אומר דמדינא^[20]), וכן יש לו לאב לפדות את בכורו שוב ושוב מכל כהן שיוכל למצוא, כדי לצאת ידי כל ספק אפשרי (שאילת יעבץ שם, וראה ערך פדיון הבן. וראה דברי חמודות בכורות א ט, וגליון מהרש"א יו"ד שה יח).

• ורבים חולקים וסוברים שאף הכהנים שבזמן הזה כהנים הם בתורת ודאי (קרית ספר איסורי ביאה כ; שו"ת מהרי"ט א קמט ופה; חות יאיר קסו; חקרי לב אה"ע ב; חתם סופר קובץ תשובות ס, וחידושי כתובות כה ב, וראה שדי חמד כללים מערכת כ צב שכן דעת הרבה אחרונים), ובחזקת כהנים כשרים הם, שכל המשפחות בחזקת כשרות (מהרי"ט שם; חתם סופר שם), וכהנים הם לכל דבר, אף לדיני תורה, שהרי סומכים עליהם בפדיון-הבן (ראה ערכו) שהוא מן התורה (קרית ספר שם; חות יאיר שם; חתם סופר שם, וראה חתם סופר יו"ד סוף סי' רצא), ורק מדרבנן החמירו עליהם שלא לאכול בתרומה של תורה (קרית ספר שם; מהרי"ט שם; חתם סופר שם), ואילו היו ספק כהנים לא היו נותנים להם תרומות ומעשרות, וזרוע-לחיים-וקבה (ראה ערכו), ופדיון בכור אדם, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), ולא היו נושאים כפים ומברכים (מהרי"ט שם, וראה לעיל, וראה ערך נשיאת כפים).

הערות שוליים