מיקרופדיה תלמודית:כהן גדול

הגדרה^[1] - ראש הכהנים בעבודת בית המקדש, לענין מצוות ואיסורים ודינים האמורים בו

גדרו

שמו

כהן גדול הוא הראש לכל הכהנים (רמב"ם כלי המקדש ד יב). במקרא נזכר בשם: והַכֹּהֵן הַגָּדוֹל (ויקרא כא י; במדבר לה כח; יהושע כ ו; מלכים ב יב יא; שם כב ד; חגי א א; זכריה ג א, ועוד); הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (ויקרא ד ג,ה טז; שם ו טו); כֹּהֵן הָרֹאשׁ (מלכים ב כה יח, ראה תרגום יונתן ורד"ק ורלב"ג שם, ותוס' יומא ט א ד"ה ולא, שהוא כהן גדול; ירמיה נב כד; עזרא ז ה, ועוד); נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים (דברי הימים א ט יא; דברי הימים ב לא יג, ראה ירושלמי שקלים ה ב שהוא כהן גדול). ובכמה מקומות נזכר סתם בשם: הַכֹּהֵן (ראה שמואל א א ט, ורד"ק ורלב"ג שם; ראה מלכים א א ח: צדוק הכהן, והוריות יג א, שהיה כהן גדול; ראה מלכים ב יא ט: יהוידע הכהן, ושקלים ו ו, שהיה כהן גדול). במשנה ובתלמוד נזכר בשם "כהן גדול", בניגוד ל"כהן הדיוט" (ראה משנה יבמות כ א, סא א, פד א, ועוד הרבה. וראה משנה הוריות יב ב).

הלכותיו

בהלכה דנים על דיניו של כהן גדול בעבודת המקדש, ועל שאר תפקידיו, ועל מצוות ואיסורים הנוהגים בו, וכן דנים על אופן מינויו וקידושו לכהן גדול, ועל כבודו ושאר זכויותיו.

עבודות הקרבנות, יש מהן שאינן כשרות אלא בכהן גדול, כגון עבודת יום הכפורים (ראה ערכו, וראה להלן: עבודתו במקדש); ויש עבודות שאף שהן כשרות בכהן הדיוט, מכל מקום מצותן לכתחילה בכהן גדול (ראה להלן: עבודתו במקדש, ובערכים המיוחדים לכל עבודה).

עבודת כהן גדול אינה כשרה אלא כשעבד בבגדי הכהונה המיוחדים לו, שמונה "בגדי זהב" בשאר ימות השנה, וארבעה "בגדי לבן" בעבודת יום הכפורים (ראה ערך בגדי כהונה, ולהלן: עבודתו במקדש. וראה ערכים: אבנט; אבני חשן ואפוד; אפוד; חושן; כתנת; מכנסים; מעיל; מצנפת; ציץ; אורים ותמים). על דינים אלה, ועל שאר הדינים המיוחדים לעבודת כהן גדול, ראה להלן: עבודתו במקדש, וערך: בגדי כהונה, ובערכים המיוחדים לכל עבודה.

הלאוין הנוהגים בו

כמה מצוות לא תעשה נאמרו בכהן גדול, יתר על כהן הדיוט:

• לאו שלא לישא אלמנה (ראה ערך אלמנה לכהן גדול);

• לאו הבא מכלל עשה שלא לשאת בעולה (ראה ערך בעולה לכהן גדול);

• לאו שלא להיטמא למתים, אף לא לקרובים שכהן הדיוט מותר להיטמא להם (ראה ערך טמאת כהנים; טמאת קרובים: בכהן גדול);

• לאו שלא לגדל שערו פרע (ראה להלן: קדושתו. וראה ערך גדול פרע);

• לאו שלא לקרוע את בגדיו על מת (ראה להלן: קדושתו. וראה ערכים: פריעה ופרימה; קרועי בגדים);

• לדעת מקצת ראשונים אף הלאו: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא (ויקרא כא יב. ראה להלן: עבודתו במקדש; קדושתו).

קרבנות הנוהגים בו

וכן מוטלים עליו חיובים מיוחדים של קרבנות: מנחת חנוך ביום שמתקרב לעבודה (ראה ערך מנחת חנוך. ולהלן: משיחתו, רבויו וחינוכו); מנחת חבתין [קרבן מנחה, עשויה על מחבת שהכהן הגדול מביא בכל יום], שחייב להביא בכל יום (ראה ערך חבתין (חבתי כהן גדול)); פר יום הכפורים (ראה ערכו) לחטאת, ואיל לעולה (ראה ערך אילו של אהרן) ביום הכפורים.

וכן אם חטא, חייב להביא פר כהן משיח, וכנגד זה פטור הוא מחטאת יחיד אם עבר עבירה המחייבת שאר אדם בחטאת (ראה ערך פר כהן משיח), וכן פטור הוא מאשם תלוי (ראה ערכו). ולדעת מקצת תנאים פטור הוא אף מקרבן עולה ויורד (ראה ערכו, וראה שם שיש סוברים שרק בטומאת מקדש וקדשיו פטור). על כל אלה ופרטי דיניהם ראה בערכים המתאימים, וראה להלן: קדושתו.

על איסורים ודינים הנוהגים בכל הכהנים, וכהן גדול בכללם, ראה ערך כהן, ובערכים המתאימים (ראה ערך גרושה לכהן; זונה; חלל; חללה, ועוד). על הרוצח בשוגג, שחוזר מגלות במיתת הכהן הגדול, ראה ערך גלות: מיתת הכהן הגדול.

כהן משוח ומרובה בגדים

שני אופנים של כהנים גדולים הם: משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים (משנה מגילה ט ב, והוריות יא ב).

• "משוח בשמן המשחה" - כשממנים כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה, ומלבישים אותו בגדי כהונה גדולה, שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים (ויקרא כא י. רמב"ם כלי המקדש ד יב), והוא הנקרא כהן משוח (מאירי מגילה שם).

• "מרובה בגדים" - אם אין שם שמן המשחה מרבים אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד (רמב"ם שם), ובלבישתם נתרבה ונתגדל על שאר הכהנים (פירוש המשניות לרמב"ם הוריות ג ד), ולפי שבעודו כהן הדיוט שימש בארבעה בגדים, ועכשיו נתרבה בעוד ארבעה בגדים ונעשה בהם כהן גדול, לפיכך נקרא מרובה בגדים (רבינו חננאל מגילה ט ב; רש"י יומא ה א ד"ה ריבוי), שאינו ניכר שהוא כהן גדול אלא בזה שהוא מרובה בבגדים (ר"י מלוניל מגילה שם). והם כל הכהנים הגדולים ששימשו בבית שני, שלא היה שם שמן המשחה (ירושלמי הוריות ג ב, והובא ברבינו חננאל שם; רש"י ומאירי מגילה והוריות שם; ר"י מלוניל שם; רמב"ם פירוש המשניות שם, וכלי המקדש א ח), ואף בבית ראשון מימי יאשיהו ואילך, שנגנז שמן המשחה (ראה הוריות יב א. רש"י ור"י מלוניל מגילה ט ב; תוס' נזיר מז א ד"ה וכן; רא"ש שם ב).

הקרבת פר כהן משיח

אין הבדל בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות (משנה מגילה ט ב, והוריות יא ב; רמב"ם כלי המקדש ד יד), דהיינו פר כהן משיח (רש"י מגילה שם, ויומא עג א ד"ה פר כהן משיח; ראה רבינו חננאל יומא שם; תוס' מגילה ונזיר מז ב, ויומא נז א ד"ה אני, בשם ר"י; תוס' ישנים יומא עג א; המפרש ושיטה לחכמי איורא ורבינו פרץ ורא"ש נזיר שם; רמב"ם שם; ר"י מלוניל וריטב"א מגילה שם; מאירי מגילה והוריות שם), שמרובה בגדים אינו מביא פר (מגילה ט ב, הוריות יב א; ירושלמי מגילה א י, הוריות ג ב; רמב"ם שם ושגגות טו ו), אלא כשבה או שעירה כיחיד (רש"י ומאירי במשנה הוריות יא ב; שיטה ורבינו פרץ ורא"ש נזיר מז ב), לפי שנאמר בחיוב הפר: הַמָּשִׁיחַ (ויקרא ד ג) - למעט מרובה בגדים (הוריות יב א; ירושלמי מגילה א י, הוריות ג ב). ור' מאיר חולק בפר כהן משיח, שאף מרובה בגדים מביאו (מגילה ט ב), שנאמר: הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (ויקרא שם. הוריות יא א; מגילה ט ב; ירושלמי שם ושם).

הלכה כחכמים שמרובה בגדים אינו מביא פר כהן משיח (רמב"ם כלי המקדש ד יד).

ויש מפרשים ש"פר הבא על כל המצוות" שאמרו הכונה להזאת דמו של פר העלם דבר של ציבור (ראה רש"י הוריות יא ב ד"ה אין בין, ושם יב ב ד"ה ופליג, וחק נתן ושער יוסף יא ב בדעתו; תוס' יומא נז א ד"ה אני, בשם ריב"א; שיטה ורבינו פרץ ורא"ש נזיר מז ב, בשם יש מפרשים), כלומר, שלשון זו כוללת, מלבד פר כהן משיח, גם פר העלם דבר (חק נתן ושער יוסף שם), שלדעתם דינה שנעשית על ידי כהן גדול (וראה תוס' שם; וראה שיטה ורא"ש נזיר שם), ולדעת חכמים דווקא על ידי כהן גדול המשוח בשמן המשחה, ולא על ידי מרובה בגדים, ולדעת ר' מאיר אף על ידי מרובה בגדים (ראה רש"י שם יב ב, ושם א ד"ה מרובה, וראה שער יוסף שם).

משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים שוים בפר יום הכפורים, ובעשירית האיפה של חבתי כהן גדול (מגילה ט ב, ורש"י מגילה ד"ה אלא), וכן בשאר דיני כהן גדול (הוריות יב ב; רמב"ם כלי המקדש ד יב).

כהן שעבר

מלבד המשרה והתפקיד של כהונה גדולה יש בכהן גדול קדושה עצמית (ראה להלן: קדושתו), ואף כשאינו משמש עוד במשרת הכהונה הגדולה לא פקעה קדושתו, כפי שיבואר.

וישנם שני מיני כהנים גדולים: "כהן המשמש", ו"כהן שעבר" (ראה משנה מגילה ט ב, מכות יא א, הוריות ט ב, ושם יא ב). "כהן המשמש" הוא הכהן גדול המשמש כעת במקדש, ואילו "כהן שעבר" הוא כהן גדול ששימש בעבר במקדש, ועבר מכהונתו מחמת מום או זקנה (פירוש המשניות הוריות ג ד; ר"י מלוניל ומאירי הוריות ט ב), או מחמת טומאה (הוריות יג א; נזיר מז ב).

ויש מפרשים: כהן ששימש ביום הכפורים תחת כהן גדול שאירע בו פסול, ולאחר יום הכפורים חזר הראשון לכהונתו, ועבר השני ממנה, שהראשון קרוי "כהן המשמש", והשני "כהן שעבר" (רש"י יומא עג א ד"ה וכולן; רבינו חננאל יומא שם; פירוש המשניות וריטב"א מגילה ט ב; ר"י מלוניל ומאירי מגילה שם).

כהן גדול שנמשח בשמן המשחה ועבר מעבודתו מחמת מום (רמב"ם שגגות טו ז, ופירוש המשניות הוריות ג ד; ר"י מלוניל ומאירי הוריות ט ב), אפילו מום קבוע (ראה ר"י מלוניל שם), או מחמת זקנה (רמב"ם שם ושם; מאירי שם), ואחר כך חטא, מביא פר כהן משיח (משנה הוריות שם; רמב"ם שגגות שם), לפי שעומד הוא בקדושתו, ששמן המשחה שנמשח בו אין פעולתו בטלה (פירוש המשניות שם). ולמדו כן מריבוי הכתוב בפר כהן משיח: עַל חַטָּאתוֹ (ויקרא ד ג. ספרא ויקרא דבורא דחובה ב ב ו; הוריות י א).

וכן מצווה כהן גדול שעבר מכהונתו על הבתולה, ואסור באלמנה (רמב"ם אסורי ביאה יז א).

ואין הבדל בין כהן משיח המשמש, לכהן משיח שעבר מפני מום או זקנה, אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה של כל יום, שאין מקריב אותן אלא כהן גדול המשמש בכהונה גדולה (רמב"ם שגגות טו ז), והוא המביא אותם משלו, ולא זה שעבר (רבינו חננאל מגילה ט ב), אבל לכל שאר דיני כהן גדול שוים הם (ראה רמב"ם שם; ר"י קורקוס שם). וכן לענין חזרת הרוצח מגלות במיתת כהן גדול (ראה ערך גלות: מיתת הכהן הגדול), חוזר אף במיתת כהן גדול שעבר מחמת מום (משנה מכות יא א, ופירוש המשניות שם; רמב"ם רוצח ז ט).

ויש מצדדים שכהן גדול שעבר מחמת מום דינו ככהן הדיוט, אלא שמכל מקום מביא הוא פר כהן משיח מריבוי הכתובים, וכן אסור באלמנה מגזירת הכתוב מריבוי "והוא", ולא אמרו שכהן שעבר דינו ככהן גדול לכל דבר אלא בכהן שני של יום הכפורים, שלא נפסל מעבודה (ראה לעיל. אהל משה (הורויץ) ב נד, ושו"ת בית יצחק או"ח קיד, בדעת תוס'. וראה שיירי קרבן לירושלמי יבמות א א ד"ה זו הואיל; הורה גבר הוריות יב ב; תשובות רבי אליעזר גורדון טו אות טז).

הראוי לכהן

גדול מאחיו

כהן גדול צריך שיהא גדול מכל אחיו הכהנים (רמב"ם כלי המקדש ה א), כמו שאמרו: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (ויקרא כא י) - שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכוח ובחכמה (ספרא אמור ב א א; תוספתא יומא (ליברמן) א ו; יומא יח א, הוריות ט א, חולין קלד ב; ירושלמי יומא א ג; תנחומא אמור ד; ויקרא רבה כו; רמב"ם שם).

במקום אחר אמרו: שיהא גדול בחמשה דברים, והוסיפו שיהיה גדול גם בשנים (תנחומא שם; ויקרא רבה שם, וראה יפה תאר ורד"ל שם); ויש מוסיפים: במראה (ספרא אמור ב א א; תוספתא יומא (ליברמן) א ו; ירושלמי שם; רמב"ם שם), או: בכבוד (ראה דקדוקי סופרים חולין קלד ב).

מהראשונים יש מוסיפים שצריך שיהא גדול אף בחסידותו (שער יוסף הוריות ט א, בשם רמ"ה); ויש שכתבו: ביראה (פירוש המשניות (קאפח) יומא א ג).

אם אין לו ממון, כל הכהנים נותנים לו משלהם, כל אחד ואחד לפי עשרו, עד שיעשיר יותר מהעשיר שבכולם (רמב"ם כלי המקדש ה א; מאירי חולין קלד ב), ואמרו: מנין שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלים אותו, תלמוד לומר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (ויקרא כא י) - גדלהו משל אחיו (יומא יח א, הוריות ט א, חולין שם). אבל אם לא היה גדול בחכמה, אין ממנים אותו על דעת שילמד אחר כך, שהרי צריך זמן לזה, ואינו דומה לממון, שברגע אחד יכולים להעשירו (חסדי דוד לתוספתא יומא שם).

אף לאחר המינוי, אם ירד הכהן גדול מנכסיו, אחיו הכהנים מגדלים אותו (יומא יח א), שלעולם צריך שיהא עשיר (רש"י הוריות שם ד"ה נשיא).

כל זה לא אמרו אלא למצוה, אבל אין אחד מכל אלו מעכב, ואם נתרבה לכהן גדול מכל מקום - נתרבה (רמב"ם כלי המקדש ה ב; מאירי הוריות ט א, חולין קלד ב). וכן אמרו, שבמקדש ראשון לא היו מעמידים כהנים גדולים אלא על פי התורה, כהנים מהוגנים (רש"י יומא יח א ד"ה במקדש ראשון, בפירוש שם), שהיו גדולים מאחיהם בנוי, ובכוח, ובחכמה ובעושר (רבינו חננאל שם); אבל במקדש שני היו נותנים שוחד למלך ומתמנים (ראה יומא יח ב, ושם ח ב, ושם ט א), אף על פי שלא היו בהם כל המידות הללו (רבינו חננאל שם). ומהם שהיו עמי הארץ (ראה שם יח א, וראה הוריות יג א), ורשעים (ראה שם ט א, שם יט ב). וכן דרשו על הפסוק: יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה (משלי י כז), יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים; ושנות רשעים תקצורנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים גדולים (יומא ט א), שבשביל שהיו קונים את הכהונה בדמים היו שנותיהם מתקצרות (ספרי במדבר כה יב). ומכל מקום היתה עבודת יום הכפורים של בית שני כשרה בכהנים גדולים אלו, שכיון שנתמנו - נתמנו (חקרי לב או"ח קכב; אור שמח והר המוריה כלי המקדש שם).

אומנות בזויה

אין מעמידים כהן גדול לא ספר, ולא בלן, ולא בורסקי (קדושין פב א; רמב"ם מלכים א ו), לא מפני שהם פסולים, אלא מפני שאומנותם נקלה, והעם מזלזלים בהם לעולם (ראה שם; רמב"ם שם; מאירי שם), והרי צריך שיהא "הגדול מאחיו" (רמ"ה קדושין שם), ומשעה שיעשה מלאכה באחד מאלו יום אחד - נפסל (רמב"ם שם). וכן הדין בשאר אומנויות כיוצא באלו (ראה קידושין שם ומאירי שם; ראה רמב"ם שם), אלא שהכל לפי המקום והזמן, שאם נשתנה המנהג, ונעשתה אומנות זו משובחת, מעמידים ממנה (תשב"ץ א טז, בדעת הרמב"ם; שו"ת חיים שאל א פז). ויש שכתבו שאין דין זה אלא מדרבנן (קרית ספר שם).

מנוי בנו תחתיו

כהן גדול שמת, מעמידים תחתיו את בנו (ראה יומא עב ב; רמב"ם כלי המקדש ד כ), כמו בכל שררות ומינויים שבישראל, שהבן יורשם (ראה ערך חזקת שררה: בירושה. ראה רמב"ם שם ומלכים א ז). וכן אמרו: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (ויקרא ו טו) - מלמד שיהא הבן קודם לכל אדם (ספרא צו ג ה ב; יראים השלם תמז; סמ"ג עשין קפו). והוא שיהא הבן ממלא מקום אביו (רמב"ם שם), שנאמר: וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ (ויקרא שם) - בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם לאו, יבוא אחר וישמש תחתיו (ספרא אחרי מות ה ח ה, הובא ברש"י ויקרא שם, וביראים השלם, ובסמ"ג שם).

ממלא מקומו הכונה בחכמה וביראה (רמב"ם מלכים א ז), וכן אם היה ממלא מקומו ביראה, אף על פי שאינו כמותו בחכמה, מעמידים אותו במקום אביו (ראה תוס' מנחות קט ב ד"ה חוניו; רמב"ם שם; מאירי יומא שם), ומלמדים אותו (רמב"ם מלכים שם), אבל אם היה ממלא מקומו בחכמה ולא ביראה, אין ממנים אותו (מדרש הגדול דברים יז כ, וראה חינוך תצז).

הבן קודם אפילו למי שהוא גדול ממנו בחכמה (שו"ת הרשב"א א ש; שו"ת הריב"ש רעא).

לא הבן בלבד יורש, אלא כל הראוי לירש (ראה רמב"ם כלי המקדש ד כ, ושם מלכים א ז), וכל הקודם בנחלה קודם (תוספתא שקלים (ליברמן) ב טו, והובאה בר"ש משאנץ לספרא צו ה ב; ראה ספרא שמיני פרק א ב; רמב"ם שם ושם; מאירי יומא עב ב)^[2].

מנוי צעיר וזקן

כהן פחות מבן עשרים יש שכתבו שאין ממנים אותו לכהן גדול, שאין ממנים כהן גדול אלא מי שראוי לעבודה, ופחות מבן עשרים הרי אין מניחים לו לעבוד אף ככהן הדיוט (ראה ערך עבודה. נודע ביהודה תנינא או"ח קיט).

כהן גדול שהזקין ואינו ראוי עוד לעבודה, או שנפל בו מום הפוסלו, מעבירים אותו ממשרת הכהונה הגדולה, וממנים כהן גדול אחר תחתיו (ראה לעיל: גדרו: כהן שעבר).

כהן שחטא

כהן גדול שחטא, מלקים אותו, ואין מעבירים אותו מגדולתו (ירושלמי סנהדרין ב א, הוריות ג א; רמב"ם כלי המקדש ד כב, סנהדרין יז ח), שאם עבר עבירה שחייבים עליה מלקות, מלקים אותו בבית דין כשאר חייבי מלקיות, וחוזר לגדולתו (רמב"ם כלי המקדש שם).

מינויו וסילוקו

החיוב למנותו

מינוי כהן גדול לא נזכר בפירוש כמצוה בפני עצמה. ומכל מקום כתבו הראשונים שכשמת כהן גדול ודאי לא היו שוהים אפילו יום אחד בלא למנות כהן גדול אחר תחתיו (מאירי שקלים ז ג); ויש שכתבו שמצוה מן התורה היא למנות כהן גדול, וממנים אותו לאלתר, שאין משהים את המצוה (ראה ערך זריזין מקדימין למצוות. חקרי לב או"ח קכד); ויש מי שכתב שאין חיוב למנות כהן גדול עד שבעה ימים לפני יום הכפורים, שאז צריכים להפרישו לקיום עבודת יום הכפורים, שאינה כשרה אלא בו, אבל קודם לכן הברירה ביד בית דין שלא למנות כהן גדול כלל (שו"ת בית שערים יו"ד שלד).

הממנים אותו

אין מעמידים כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד (ראה ערך בית דין הגדול. תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ג ד; רמב"ם כלי המקדש ד טו; מאירי סנהדרין טו ב). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמינוי כהן גדול צריך שיהא מלבד על ידי הסנהדרין, גם על ידי אחיו הכהנים (רש"י יבמות סא א ד"ה מינהו וריב"ן שם). ויש מהראשונים שכתבו שמינוי כהן גדול תלוי במלך ובאחיו הכהנים (תוס' יומא יב ב ד"ה כהן, ושם זבחים יח א ד"ה הג"ה; אגודה זבחים שם, בשם ר"י).

מינהו המלך, ולא מינוהו אחיו הכהנים והסנהדרין - נעשה כהן גדול בכך (ראה יבמות סא א).

צורת המנוי

באופן המינוי אמרו בירושלמי לענין הכהן שמתקינים לשמש ביום הכפורים תחת כהן גדול שאירע בו פסול, שמתמנה בפה (ירושלמי יומא א א, מגילה א י, הוריות ג ב, הובא בתוס' יומא יב ב ד"ה כהן, זבחים יח א ד"ה הג"ה, וברבנו הלל לספרא פ' אחרי ח ד). ונחלקו המפרשים בדבר:

• יש סוברים שהדברים אמורים אף בכל כהן גדול, שמינויו הוא בפה (ראה פסקי תוס' יומא אות י; חקרי לב או"ח קכד, בדעת תוס'; ראה מנחת חינוך קפה סק"ב, ושם רסד סק"ל, בדעת תוס'; העמק שאלה קכו סק"ב, בדעת תוס').

• ויש סוברים שאין הדברים אמורים אלא בכהן שני של יום הכפורים, שלדעת הירושלמי אינו נמשח ולא מתרבה בבגדים, אלא מתמנה בפה, אבל כהן גדול קבוע אינו מתמנה אלא במשיחה, או ברבוי בגדים (העמק שאלה שם, וזבח תודה יומא יב ב, בדעת הרמב"ם).

העברה מתפקידו

כשמעבירים כהן גדול ממשרתו, כתבו הראשונים שסילוקו הוא בפה, כמו המינוי (תוס' יומא יב ב ד"ה כהן, ושם זבחים יח א ד"ה הג"ה; פסקי תוס' יומא אות י).

יש מהראשונים שכתבו, שהסילוק תלוי בבית דין (ראה תוס' מגילה ט ב ד"ה ולא; תוס' ישנים (אריאלי) ותוס' הרא"ש יומא יב ב, ושם עג א; וראה יריעות שלמה כלי המקדש ד יב); ויש שכתבו שתלוי הוא במלך ובאחיו הכהנים, כשם שמינויו תלוי בהם, לדעתם (תוס' יומא וזבחים שם; פסקי תוס' יומא שם).

משיחתו, ריבויו וחינוכו

משיחה וריבוי בגדים

כשממנים כהן גדול מושחים אותו בשמן המשחה, ומלבישים אותו בבגדי כהונה גדולה, שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים (ויקרא כא י. ראה יומא ה א; רמב"ם כלי המקדש ד יב).

אם אין שם שמן המשחה, מרבים אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד, שנאמר: אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים (ויקרא שם), כשם שמתרבה בשמן המשחה, כך מתרבה בבגדים (רמב"ם שם). ובבית שני, שלא היה שם שמן המשחה, היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד, שהיה לובש בגדי כהונה גדולה (רמב"ם שם א ח), וכן בבית ראשון מימי יאשיהו ואילך, שנגנז שמן המשחה (ראה הוריות יב א).

אף קודם שנגנז השמן, אם נתרבה בבגדים בלבד, יש שכתבו שכשר הוא לעבודת כהן גדול (רמב"ן ויקרא טז לב, מכות יא א; מהרש"א מכות שם ב; שיח יצחק יומא ה א, בדעת תוס' ישנים שם); ויש שכתבו שבזמן שיש שם שמן, המשיחה מעכבת, שבמקום שאי אפשר במשיחה אינה מעכבת, אבל במקום שאפשר - מעכבת היא (צדה לדרך ויקרא שם; באר שבע הוריות יג א; אורח מישור נזיר מז א; פני יהושע בליקוטים יומא שם).

אפילו כהן גדול שהוא בנו של הכהן גדול שמת טעון משיחה, שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (ויקרא ו טו), ודרשו: אם משוח הוא, כהן גדול הוא, ואם לאו אינו כהן גדול (כריתות ה ב, הוריות יא ב; רמב"ם כלי המקדש א ז).

ריבוי שבעה ימים

המשיחה והריבוי בבגדים עושים אותם שבעה ימים רצופים (יומא ה א, ורש"י ד"ה ריבוי וד"ה משיחה; רמב"ם כלי המקדש ד יג; מאירי יומא שם), שנאמר בבגדים: שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (שמות כט ל. יומא שם; רמב"ם שם), והוקשה משיחה לריבוי, שנאמר: וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם (שמות כט כט), מה ריבוי שבעה, אף משיחה שבעה (יומא שם). כיצד, לובש שמונה בגדים ופושטם, וחוזר ולובשם למחר, שבעה ימים, יום אחר יום, וכן המשיחה בשמן שבעה ימים, יום אחר יום (רמב"ם שם).

ולא אמרו שבעה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אפילו נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, או נתרבה יום אחד ונמשח שבעה - כשר לעבודת כהן גדול ביום הכפורים (יומא שם, ורש"י ד"ה אין לי אלא).

ומה שאמרו שנתרבה ונמשח, לאו דווקא שניהם, אלא זה או זה, שאף בנתרבה לחוד נעשה כהן גדול, וכן במשיחה לחוד (תוס' הרא"ש ותוס' ישנים יומא ה א, ושם יב א).

אם לא נמשח ולא נתרבה אפילו פעם אחת, אינו כהן גדול (ראה רמב"ם כלי המקדש ד יג; גבורות ארי יומא ה א; ליקוטי הלכות שם יב א), ודינו ככהן הדיוט להיטמא לקרובים ולכל דבר (ראה גבורות ארי שם; מנחת חינוך קפה סק"ב).

זמן לבישת הבגדים

ריבוי בגדים שאמרו, יש מהראשונים סוברים שאינו אלא בשעת עבודה, שעובד בשמונה בגדים (רש"י יומא ה א ד"ה ריבוי שבעה; ראה ר' אליקים יומא עג א, שם יב א; מאירי יומא יב א, מגילה ט ב, הוריות יא ב); ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שכהן גדול מתרבה בלבישת שמונה בגדים בלא עבודה (ראה רמב"ם כלי המקדש ד יג, וראב"ד ורדב"ז בדעתו).

אין כהן גדול נמשח אלא ביום, שנאמר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג. ספרא צו ג ג ד; רמב"ם כלי המקדש ד טו), וכן אם נתרבה בבגדים בלבד, אין מרבים אותו אלא ביום (רמב"ם שם, וראה סמ"ג עשה קעג)^[3].

מנחת החינוך

בנוסף למשיחה ולריבוי, מצינו בכהן גדול בתחילת עבודתו "חינוך", במנחת חינוך שמביא כשמתמנה לכהן גדול.

כהן גדול אינו עובד תחילה בתורת כהן גדול עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בעצמו (רמב"ם כלי המקדש ה טז; יראים השלם תמז). וכן אמרו, שכשכהן גדול מתקרב לעבודה צריך הוא להביא שתי מנחות של עשירית האיפה, אחת לחבתין שמביא כהן גדול בכל יום (ראה ערך חבתין), ואחת לחינוכו לעבודת כהן גדול (מנחות עח א, ורש"י ד"ה הא דלא, ותוס' ד"ה אחת), שנאמר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג; רמב"ם שם), מקיש כהן גדול לכהן הדיוט, מה כהן הדיוט צריך חינוך (ראה ערך מנחת חנוך), אף כהן גדול צריך חינוך (מנחות שם לגירסת כתב יד מינכן (ולפנינו חסר)).

כהן גדול שעבד קודם שהביא עשירית האיפה, עבודתו כשרה (תוספתא חגיגה (ליברמן) ב ט, סנהדרין (צוקרמאנדל) ז א; ירושלמי שקלים ז ג, לגירסא שלפנינו; רמב"ם כלי המקדש ה טז; תוס' ר"י הלבן יומא ה ב); ויש אומרים שעבודתו פסולה (ספרא צו פרשתא ג, לגירסא שלפנינו, וכן הגיה הגר"א בירושלמי שם).

תפקידיו

ראש הכהנים

כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים (רמב"ם כלי המקדש ד יב), ונקרא בכתוב: כֹּהֵן הָרֹאשׁ (מלכים ב כה יח, וראה רד"ק שם).

וממנים לו סגן (ראה ערכו) שהוא לכהן גדול כמו משנה למלך (רמב"ם שם טז), ונקרא: כֹּהֵן מִשְׁנֶה (מלכים ב כה יח, ושם כג ד, ורד"ק שם; ירמיה נב כד, ורש"י שם), ועומד לימין כהן גדול תמיד לכבודו (ראה יומא לט א; רמב"ם שם), וכל הכהנים תחת יד הסגן (רמב"ם שם)^[4].

ענייני בית המקדש בכלל מוטלים על הכהן גדול, ומצינו שנקרא: נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים (דברי הימים א ט יא; דברי הימים ב לא יג), והוא הממונה על הגזברים והאמרכלים שממונים על אוצרות המקדש, ועל הסגן הממונה עליהם (ראה ערכים: אמרכל; גזבר; סגן. ראה רמב"ם כלי המקדש ד טז ואילך).

לשכתו

בית היה מוכן לכהן גדול במקדש, ונקרא לשכת כהן גדול (מידות ה ד; רמב"ם כלי המקדש ה ז), או לשכת פרהדרין (ראה משנה יומא ב א, שם ח ב; רמב"ם בית הבחירה ה יז. וראה ערך לשכות), וללשכה זו היו מפרישים את הכהן גדול שבעה ימים קודם יום הכפורים (משנה שם; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג. וראה ערך פרישת כהן גדול). בירושלמי אמרו, לדעה אחת, שאף בכל ימות השנה היה כהן גדול לן שם בלילה (ירושלמי יומא א ב, חגיגה ב ד), אבל מהבבלי נראה שלא היה לן שם (ראה יומא י א).

ומהראשונים יש שכתב שכבודו ותפארתו של כהן גדול שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה, או שעה או שתים ביום (רמב"ם כלי המקדש שם, וראה הר המוריה שם).

ביתו של כהן גדול יש מהראשונים שכתב שצריך שיהיה בירושלים, ואינו זז משם (רמב"ם כלי המקדש ה ז).

תפקידיו מחוץ למקדש

על תפקידיו של כהן גדול בעבודת הקרבנות במקדש, ואם היה עובד בכל יום, ראה להלן: עבודתו במקדש. על עבודת יום הכפורים, שמוטלת על הכהן גדול, ראה ערך עבודת יום הכפורים. על חיובו של כהן גדול להביא בכל יום מנחת חבתין, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ראה ערך חבתין.

מתפקידי הכהן גדול אף דברים ידועים בענייני ציבור שמחוץ לעבודת המקדש:

• אורים ותמים שנשאלים בהם לצורך הציבור, יש סוברים שאין נשאלים בהם אלא בכהן גדול (פירוש המשניות לרמב"ם יומא ז ה; ראה מאירי וריטב"א יומא עג א).

• בעגלה ערופה, שצריכים בית דין לצאת ולמדוד את העיר הקרובה אל החלל, יש מהתנאים סוברים שאף כהן גדול יוצא; ויש מהתנאים חולקים, שאין כהן גדול יוצא למדידת עגלה ערופה (סוטה מה א; סנהדרין יד ב; ירושלמי סנהדרין א ב), וכן הלכה (ראה רמב"ם רוצח ט א; מאירי שם ושם).

• כהן גדול רשאי לשבת בדין (משנה סנהדרין יח א; רמב"ם כלי המקדש ה ח).

• כהן גדול חייב להביא קרבן מיוחד, פר כהן משיח, על הוראתו בטעות להיתר בעבירות ידועות, אם היה ראוי להוראה, ועבר אותן עבירות על פי הוראת עצמו (ראה משנה הוריות ו ב; רמב"ם שגגות טו א. וראה ערך פר כהן משיח).

• הנהגת הציבור, יש שכתבו שמסורה היא לשני בני אדם: הנהגת העולם למלך, וההנהגה מצד התורה לכהן גדול (מאירי סנהדרין יח א). וכתבו הראשונים שכהן גדול הוא שלוחם של ישראל לאביהם שבשמים, ונושא תפילה בעדם, ועל ידי תפילותיו וקרבנותיו הם מתכפרים (חינוך קלו). וכן מצינו שהיה הכהן גדול מתפלל תפילה קצרה על ישראל ביום הכפורים, ביציאתו מקדש הקדשים להיכל (משנה יומא נב ב, נג ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד א)^[5].

עבודתו במקדש

עבודות הכהן הגדול

יש מעבודות המקדש שאינן כשרות אלא בכהן גדול:

• כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול (תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב א; הוריות יב ב; יומא לב ב, ושם עג א; חולין כט ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ב), שהרי כל הפרשה של עבודת יום הכיפורים באהרן נאמרה (ראה רש"י יומא ה א ד"ה מה תלמוד לומר; ר' אליקים יומא לב ב).

• יש מעבודות הקרבנות שאף על פי שהן כשרות בהדיוט, מצותן לכתחילה בכהן גדול, כגון קבלת דמו של פר כהן משיח והזאתו בפנים, לחלק מהדעות (ראה ערכים: פר כהן משיח; הזאה (א)); וכן הזאת הדם של פר העלם דבר של ציבור ושל שעירי עבודה זרה, לחלק מהדעות (ראה ערכים: הזאה; פר העלם דבר; שעירי עבודה זרה)^[6].

• אין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה (ראה ערך עבודת יום הכפורים. כלים א ט; רמב"ם ביאת מקדש ב א), אבל שלא בשעת העבודה - אסור, שנאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא טז ב. רמב"ם שם ב). ואם נכנס בשאר ימות השנה, או אף ביום הכפורים שלא בשעת העבודה, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: וְלֹא יָמוּת (ויקרא שם. ראה מנחות כז ב; רמב"ם שם ג). וארבע פעמים נכנס הוא לשם ביום הכפורים, ואם נכנס פעם חמישית - חייב מיתה (תוספתא כלים (צוקרמאנדל) א ז; רמב"ם שם).

שאר העבודות

בשאר כל ימות השנה, אם רצה כהן גדול להקריב, מקריב בכל קרבן שירצה, ואין אנשי המשמר יכולים לעכב על ידו (משנה יומא יד א, ורש"י ד"ה ושאר; רמב"ם כלי המקדש ה יב), שכהן גדול מקריב חלק בראש, כלומר, שהוא ראש להקריב כל חלק שיבחר (משנה יומא שם, ורש"י ד"ה מקריב; תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב א, הובאה בבבלי יומא עג א), ומקריב ראשון לכל המקריבים (רמב"ם פירוש המשניות יומא שם).

בירושלמי נחלקו אם בפועל היה הכהן גדול עובד בכל יום:

• יש אומרים שבכל יום היה כהן גדול לובש בגדי כהונה גדולה, ובא ומקריב תמיד של שחר, ואם היו שם נדרים ונדבות היה מקריבם, והולך ואוכל בתוך ביתו, ובא ומקריב תמיד של בין הערבים, ולן בלשכת פלהדרין (ירושלמי יומא א ב, חגיגה ב ד, הובא בתוס' חגיגה יז א ד"ה אין, ובתוס' הרא"ש שם).

• ויש אומרים שלא היה כהן גדול עושה כן אלא בשבתות ובימים טובים (ירושלמי שם ושם), כלומר, שלא היה רגיל ללבוש בגדי כהונה ולבא לעבוד אלא בשבתות ובימים טובים, מפני כבוד היום, אבל אם רצה - מקריב בכל זמן שירצה (תוס' ותוס' הרא"ש שם).

שמונה בגדים

כהן גדול משמש בשמונה בגדים - ארבעה ככהן הדיוט: כתונת, ומכנסים, ומצנפת ואבנט, ונוסף עליהם: חושן, ואפוד, ומעיל וציץ (משנה יומא עא ב; ראה רמב"ם כלי המקדש ח ב ואילך. וראה ערך בגדי כהונה ובערכים המתאימים). אם שימש בפחות משמונה בגדים אלו נקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה (ראה משנה זבחים טו ב; שם יח א; ראה תוספתא חולין (צוקרמאנדל) א יז; רמב"ם שם י ד), וחייב מיתה בידי שמים (רמב"ם שם)^[7].

כשהוא אונן

כהן גדול מקריב אף כשהוא אונן (משנה הוריות יב ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ו), ואינו ככהן הדיוט אונן שעבודתו פסולה (ראה ערך אנינות: בעבודה במקדש).

וכן לענין שילוח קרבנות, אף על פי שאין אבל משלח קרבנותיו (ראה ערך אבלות), כהן גדול אונן משלח קרבנותיו, שכשם שהוא עצמו מקריב, כך עושה הוא כהן אחר שליח להביא עליו את קרבנותיו (בבא קמא קי א; רמב"ם כלי המקדש ד י).

אבל אין כהן גדול אוכל בקדשים כשהוא אונן (משנה הוריות יב ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ח), וכן אינו חולק בקדשים לאכול מהם לערב (בבא קמא קי א; זבחים צט א; רמב"ם שם)^[8].

שאר פסולי עבודה נוהגים אף בכהן גדול, כגון פסול טומאה (ראה ערך טמא: בעבודה במקדש. ראה זבחים טז ב); ופסול עבודתו כשלא קידש ידיו ורגליו שחרית (ראה ערך קדוש ידים ורגלים. תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) א יא, ויומא (צוקרמאנדל) א יז; זבחים יט ב; יומא ל ב; רמב"ם ביאת מקדש ה א); ופסול בעל מום (ראה נזיר מז ב; זבחים טז ב; ראה רמב"ם שגגות טו ז).

יציאה מהמקדש

• לדעת מקצת ראשונים יש לאו מיוחד בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודתו, מהפסוק: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא (ויקרא כא יב), שלדעתם לא נאמר איסור זה אלא בכהן גדול (ראה השגות הראב"ד ביאת מקדש ב ה).

• ויש חולקים וסוברים שלאו זה נוהג אף בכהן הדיוט, שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה, ולא נכפל בכהן גדול אלא ללמדנו שהוא מקריב אונן, ולכן אף אם מת לו מת, ימשיך לעבוד, ולא יצא מן המקדש בשעת עבודה (רמב"ם ביאת מקדש ה א, ו, וספר המצות לא תעשה קסה; רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה, עג,קסג, ושרש ה, ובפירוש על התורה ויקרא י ז; חינוך קנא).

אכילת קדשים

כהן גדול נוטל חלק בראש בחלוקת אכילת קדשים (משנה יומא יד א, ורש"י ד"ה ונוטל חלק; תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב א; הוריות יב ב; רמב"ם כלי המקדש ה יב), אף על פי שלא הקריבם (רש"י הוריות שם ד"ה ונוטל חלק; מאירי יומא יז ב). כיצד, אומר: חטאת זו אני אוכל, אשם זה אני אוכל (יומא יז ב; תוספתא יומא (ליברמן) א ה; רמב"ם שם), עור קרבן זה שלי (ירושלמי יומא א ב). ואוכל שלא בחלוקה, אלא נוטל כל מה שירצה (רמב"ם מעשה הקרבנות י יח; ראב"ד לספרא צו פרשתא ב ח; סמ"ג עשין קפה), ונוטל את חלקו ראשון (פירוש המשניות (קאפח) יומא א ב).

ודווקא כשהיה הכהן גדול ראוי לאכול בשעת הקרבה, אבל אם לא היה ראוי לאכול, אינו נוטל אפילו בעורות קדשים, כמו שאמרו בכהן גדול אונן, שאינו אוכל בקדשים, ואינו חולק בהם לאכול לערב (בבא קמא קי א).

במה דברים אמורים שכהן גדול נוטל חלק בראש, בקדשי המקדש, אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה (תוספתא יומא (ליברמן) א ה, הובאה בפירוש המשניות שם; רמב"ם כלי המקדש ה יב; מאירי יומא יז ב). והכונה בקדשי הגבול המתחלקים לאנשי משמר, כגון גזל הגר וחרמים, שאין כהן גדול נוטל בהם אלא כשאירעו במשמר שלו, ואז אינו נוטל אלא כאחד משאר הכהנים (חסדי דוד לתוספתא שם).

קדושתו

ביחס לשאר כהנים

כהן גדול קדושתו יתירה על קדושת שאר הכהנים (ראה להלן; דרשות רבנו יונה אמור עמ' רו), ונאסר אף בדברים שלא נאסרו לכהן הדיוט:

אסור לישא אלמנה (ראה ערך אלמנה לכהן גדול), ובעולה (ראה ערך בעולה לכהן גדול), ולהיטמא לכל מת, אף לקרובים שכהן הדיוט מיטמא להם (ראה ערך טמאת כהנים; טמאת קרובים: בכהן גדול), משום קדושתו (רבנו יונה שם; ראה חינוך רע, רעב; רבנו בחיי ויקרא כא י), שכל הכהנים קדושים, וכהן גדול קדש קדשים (חינוך שם ושם), וריבה בו הכתוב קדושה ומצוות יתירות (תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא מציעא ל א).

ויש מונים במנין המצוות מצות לא תעשה מיוחדת: וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו (ויקרא כא יב), שישמור כהן גדול את עצמו בקדושה, ויזהר מכל האמור בפרשה, ואם לא עשה כן נקרא מחלל מקדש אלוקיו (יראים השלם שכח. הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא מנו לאו זה).

פריעה ופרימה

כהן גדול אינו פורע (משנה הוריות יא ב; תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב א; הוריות יב ב; יומא עג א; רמב"ם כלי המקדש ה ו, ביאת מקדש א י), דהיינו שאינו מגדל שער (רש"י יומא שם ד"ה לא פורע); ואינו פורם (משנה הוריות יא ב; שם יב ב; תוספתא שם; רמב"ם שם ושם), דהיינו שאינו קורע את בגדיו (רמב"ם שם), שנאמר: אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם (ויקרא כא י. רמב"ם שם).

יש שמנו לאוין אלה במנין המצוות (ספר המצות לרס"ג לא תעשה רכד רכה; יראים השלם שכא); ויש שלא מנו אלא את הלאוין שנאמרו בפריעה ופרימה בכהן הדיוט (רמב"ם ספר המצות לא תעשה קסג,קסד; סמ"ג לא תעשה שא; חינוך קמט,קנ).

האיסורים של פריעה ופרימה נמנו בדברים שיש בהם הבדל בין כהן גדול לבין כהן הדיוט (תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב א), ואף על פי שגם כהן הדיוט אסור בפריעת הראש ובקריעת בגדיו (ראה ערכים: פריעה ופרימה; קרועי בגדים; גדול פרע), כתבו הראשונים שבהדיוט אין איסור אלא בשעת ביאה למקדש, ואילו בכהן גדול אסור אף בזמן שאינו נכנס למקדש (רמב"ם ביאת מקדש א י, וספר המצות לא תעשה קסד; חינוך קמט,קנ; מאירי יומא עג א), כגון שאירע לו אונס, וצריך לעמוד מחוץ למקדש כמה ימים (חינוך שם קמט).

פריעה ופרימה שנאסרו בכהן גדול נחלקו בהן הראשונים:

• יש סוברים שלא נאסרו אלא פריעה ופרימה על מתו מחמת אבלות (ראה רש"י ויקרא כא י, ושם יומא עג א ד"ה לא פורע, ומזרחי וגור אריה ויקרא שם בדעתו; רמב"ן בספר המצות לא תעשה קסג, ובפירוש על התורה ויקרא שם, ושם י ו; חידושי הר"ן סנהדרין כב ב).

• ויש סוברים שהאיסור בפריעה הוא אף כשאינה על מת (ראה רמב"ם ספר המצות לא תעשה קסג, וכלי המקדש ה ו, וראה לב שמח לספר המצות שם בדעתו; ראה מאירי יומא עג א, ברכות כ א; ראה חזקוני ויקרא שם), שאין האיסור משום אבלות, אלא בשביל העבודה כדי שיהא נאה (ספר המצות שם).

ומכל מקום בפרימה יש מהם שכתבו שהאיסור הוא כשקורע על מתו (רמב"ם לא תעשה קסד, וכלי המקדש שם; חינוך מ' קנ); ויש שכתבו אף בפרימה שאסור בכל אופן (ראה ספר הבתים מגדל דוד לא תעשה קסד; ר"י קורקוס ביאת מקדש א טו, בדעת הרמב"ם; ראה חזקוני שם).

כהן גדול שמת לו מת, נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, שאינו בפריעה ובפרימה כל עיקר; ור' ישמעאל אומר שאינו פורם כדרך שבני אדם פורמים על מתיהם, אלא הוא פורם מלמטה, וההדיוט מלמעלה (הוריות יב ב; ספרא אמור ב א ג). וכן הלכה, שאינו קורע בגדיו כשאר הכהנים, אלא מלמטה, כנגד רגליו (רמב"ם כלי המקדש ה ו), ויוצא בזה ידי חובת קריעה (ראה רמב"ם אבל ח א).

אבלות

בשאר דיני אבלות נחלקו הראשונים:

• יש מהראשונים סוברים שכהן גדול אין אבלות חלה עליו כלל (ר"ש בן היתום ותלמיד ר"י מפאריש ותוס' הרא"ש ומאירי מועד קטן יד ב; נימוקי יוסף שם כו ב), כדרך שאין אבלות ברגל לשאר אדם (ראה ערך אבלות: אבלות בשבת וברגל. ר"ש בן היתום ותלמיד ר"י מפאריש שם), לפי ששמחת קדושתו של כהן גדול היא כשמחת הרגל (תוס' הרא"ש שם).

• ויש מהראשונים סוברים שכהן גדול חייב בכל דברי אבלות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו ולגדל פרע (רמב"ם אבל ז ו).

לוית המת

בלוית המת נחלקו תנאים:

ר' יהודה אומר שכהן גדול שמת לו מת, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא (ויקרא כא יב. משנה סנהדרין יח א; ירושלמי סנהדרין ב א).

• ר' מאיר אומר: ומן המקדש לא יצא, עמהם אינו יוצא, אבל יוצא הוא אחריהם (ירושלמי שם; סנהדרין יט א), שאינו יוצא אחר המיטה (משנה שם; ספרא שמיני פרשתא א כח), ממש, קרוב לה, שלא יתערב עם נושאי המטה (רמ"ה סנהדרין יח א; מאירי שם), אלא כשהמלוים יוצאים ממבוי אחד ונכנסים למבוי אחר, ואינם נראים מן המבוי הראשון, כהן גדול נגלה ונכנס למבוי הראשון (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה הן נכסין).

הלכה כר' יהודה, שאין כהן גדול יוצא אחר המיטה מן המקדש, או מפתח ביתו (פירוש המשניות סנהדרין שם, ורמב"ם כלי המקדש ה ה, אבל ז ו, וכסף משנה כלי המקדש שם, בדעתו; מאירי שם), שלא אמרה תורה מקדש אלא מפני שעיקר ישיבתו של כהן גדול במקדש, אבל הוא הדין שלא יצא מביתו (מעשה רקח כלי המקדש ה ה).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שאיסור זה שלא לצאת אחר המיטה לאו גמור הוא מן התורה (ראה ספר המצות לרס"ג לא תעשה רכו, ור"י פרלא שם, ובלא תעשה רטז בדעתו; ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קסה, וחידושי הר"ן סנהדרין יט א, בדעתו; ראה יראים השלם שכז, ותועפות ראם שם, בדעתו; ראה ספר הבתים לא תעשה קסה).

• ויש סוברים שאין האיסור אלא מדרבנן (רמב"ן ויקרא כא יב, והשגות לספר המצות שרש ה; ר"י קורקוס ביאת מקדש א טו, וכסף משנה כלי המקדש ה ה, בדעת הרמב"ם; חידושי הר"ן שם, בשם רמב"ן), שגזרו בכהן גדול שמא ייטמא, לפי שאינו מיטמא לקרובים, ומתוך שהוא בהול על מתו שמא יגע בו, אבל כהן הדיוט לקרוביו מיטמא הוא, ועל אחרים אינו בהול שייטמא להם (רמב"ן ויקרא כא יב).

מת שאינו קרובו כתבו הראשונים שמלוה אותו כהן גדול כדרכו, שאין לחשוש בזה לטומאה, שהרי אין המת מוטל עליו (ר"י מלוניל סנהדרין יח א; רבי עובדיה מברטנורא סנהדרין ב א).

גדולתו וכבודו

החיוב

כהן גדול נוהגים בו גדולה יתירה, שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (ויקרא כא י. רמב"ם כלי המקדש ה ג), שיהיו אחיו הכהנים נוהגים בו גדולה (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד א), והוא חיוב מן התורה (מגילת אסתר לספר המצות סוף שרש ה).

אף מה שאמרו: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח) - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון (גיטין נט ב), יש מהראשונים מפרשים "ליטול מנה יפה" בכהן גדול, כשחולק בקדשים עם שאר כהנים, שהרשות בידו לברור לו מה שירצה וליטול חלק יפה (ר"ן מגילה כד א; וראה רמב"ן ורשב"א שבועות ל א).

בגדי הכהונה של כהן גדול נאמר בהם: לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח ב), והם מעין בגדי מלכות (רמב"ן ורבנו בחיי שם)^[9].

הכהן הגדול עצמו כתבו ראשונים שאף הוא חייב לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל עצמו עם שאר העם (רמב"ם כלי המקדש ה ג). ולעומת זה אמרו בכהן גדול המתפלל שמונה עשרה, ששוחה בכל ברכה וברכה, ולא כהדיוט ששוחה באבות ובהודאה בלבד (ברכות לד א,ב; ירושלמי ברכות א ה; רמב"ם תפלה ה י), שכל מה שהוא גדול יותר צריך להכניע ולהשפיל את עצמו (רש"י ברכות לד ב ד"ה כהן גדול).

קדימותו לאחרים

כהן גדול קודם למשוח מלחמה, ולסגן, ולאמרכל, ולגזבר, ולראש משמר ולראש בית אב (תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב י; הוריות יג א; ירושלמי שם ג ה; רמב"ם כלי המקדש ד יט), ואין צריך לומר לכהן הדיוט וללוי ולישראל (תוספתא שם), לפדותו מן השבי, ולהחיותו, ולכל ענין של מעלה וקדושה (הוריות שם; מאירי שם). וקודם כהן גדול אף לנביא (תוספתא שם ט; הוריות שם; ירושלמי שם), אם היו שניהם שוים בחכמה (פירוש המשניות לרמב"ם הוריות ג ח).

ביחס למלך

מלך קודם לכהן גדול (תוספתא הוריות (צוקרמאנדל) ב ט; ירושלמי שם); ומצוה על כהן גדול לכבד את המלך, ולהושיבו ולעמוד מפניו כשהוא בא אליו, שכן מצינו בכהנים גדולים שהיו כפופים למלכים, וקוראים להם: אדוני המלך (רמב"ם מלכים ב ה; סמ"ג עשין קיד).

ומכל מקום כתבו הראשונים שאין כהן גדול בא לפני המלך אלא אם כן רצה, ואינו עומד לפני המלך אלא המלך עומד לפני כהן גדול, שנאמר: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (במדבר כז כא. רמב"ם שם; סמ"ג שם), אבל לא יעמוד המלך לפני כהן גדול אלא כששואל לו באורים ותומים (רמב"ם שם; סמ"ג שם), לפי שיש שם השראת השכינה ועומד מפניה, מה שאין כן בשאר זמנים שכבוד המלך קודם לכבוד כהן גדול, וכהן גדול הוא שעומד לפני המלך (שער יוסף הוריות ח ב באחורי תרעא). ויש שכתבו בדעתם שלעולם כבוד כהן גדול קודם לכבוד מלך, ומן הדין המלך הוא שעומד מפני כהן גדול, אלא שמצוה על כהן גדול שלא יניח למלך לעמוד מפניו, אלא יכבדו ויושיבו ויעמוד הוא מפני המלך, מלבד בשעת שאלת אורים ותומים שמוכרח המלך לעמוד (ס' אהבת עולם (אלגזי) עמוד התורה דף ג; שרשי הים ג דף קסג, ודרכי הים דף קכ; עמק הנצי"ב לספרי פינחס עמ' רלט)^[10].

מנהגי כבוד

כבוד כהן גדול נזכר בין בחיוב, במנהגי כבוד שונים שנוהגים בו, ובין בשלילה, שלא לנהוג בו בפחיתות כבוד.

בחיוב, מצינו כמה מנהגי כבוד שנהגו בכהן גדול בשעת עבודתו במקדש:

• בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות, שלשה אוחזים בו: אחד מימינו, ואחד משמאלו, ואחד באבנים טובות של אפוד מאחוריו (משנה תמיד לג ב, ומאירי ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם כלי המקדש ה יא), לכבוד כהן גדול, כדוגמת שר שסומכים אותו עבדיו בהיכנסו להיכל המלך (רא"ש שם). וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא, הגביה לו את הפרוכת, ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו (משנה שם; רמב"ם שם).

• כהן גדול ביום הכפורים מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב (משנה יומא מג ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב ה), ולא מן הכיור, משום כבודו של כהן גדול (שם מה א; רמב"ם שם); ר' יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב (משנה שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

• כהן גדול ביום הכפורים, כשעולה בכבש המזבח, עולה באמצע ויורד באמצע, ולא כשאר הכהנים שעולים במזרחו של כבש ויורדים במערבו, כדי שלא יהלכו במזבח שלא לצורך (משנה יומא מג ב, ורש"י ד"ה בכל יום), והטעם משום כבודו של כהן גדול (שם מה א), להראות את חשיבותו, שהוא כבן בית ומקיף לצורך ושלא לצורך (רש"י שם ד"ה והיום).

• בקריאת התורה שקורא כהן גדול במקדש ביום הכפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, שעומד ומקבל וקורא (משנה יומא סח ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג י), וכל זה משום כבודו של כהן גדול, להראות שיש שררות הרבה למטה ממנו (יומא סט א, ורש"י ד"ה כולה).

• בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר את אברי התמיד (מאירי תמיד לג ב), היה עולה בכבש והסגן בימינו, הגיע למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו של כהן גדול והעלהו (משנה תמיד לג ב, הובאה מנחות צד א; רמב"ם כלי המקדש ה יג); ומושיט הכהן הראשון מן הכהנים המוליכים את האיברים (ראה ערך הולכה: הולכת אברים. רש"י מנחות שם ד"ה הושיט) לכהן גדול את הראש והרגל של העולה, וסומך עליהם וזורקם לאש, וכך היו מושיטים לו את שאר כל האיברים (משנה שם; רמב"ם שם יג-יד). ואף על פי שאין סמיכה אלא בחיים ולא בשחוטים, סמיכה זו על האברים אינה אלא משום כבודו של כהן גדול (מנחות שם; רמב"ם שם).

מחוץ למקדש

כבוד כהן גדול בדרך חיוב נזכר אף בעניינים שמחוץ לבית המקדש:

• הרואה כהן גדול, אמרו בירושלמי שעומד מפניו משעה שרואהו עד שהוא נכסה ממנו, שנלמד מכבוד נשיא (ירושלמי בכורים ג ג, ופני משה שם); ויש גורסים שאינו עומד אלא עד שעובר ממנו (יחוסי תנאים ואמוראים ערך חזקיה עמ' רמב); ויש שאינם גורסים בירושלמי: כהן גדול (ראה ירושלמי שעם פירוש הר"ש סירליאו. וראה גליוני הש"ס שם)^[11].

• כהן גדול שהולך לנחם אבלים, כל העם עוברים זה אחר זה, ומנחמים את האבל שעומד במעמדו (סנהדרין יח א, ורש"י ד"ה וכשהוא מנחם וד"ה וכשהוא), והסגן בימינו של כהן גדול, וכל העם בשמאלו, וכהן גדול באמצע (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה והממונה). ואומר כהן גדול לאבלים: תנוחמו (שם יט א), והם מכבדים אותו כפי כוחם (רמב"ם כלי המקדש ה ד).

• וכן כהן גדול שמת לו מת, והוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים, סגן מימינו וראש בית אב משמאלו (סנהדרין יט א; רמב"ם כלי המקדש שם ה), וכל העם אומרים לו: אנו כפרתך (משנה שם יח א; רמב"ם כלי המקדש שם, ואבל ז ו), כלומר: בנו תתכפר, ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך (רש"י סנהדרין שם ד"ה אנו כפרתך), והוא אומר להם: תתברכו מן השמים (משנה שם; רמב"ם שם ושם).

תספורת כהן גדול

אף הכהן גדול עצמו מצינו שצריך לנהוג בעצמו בדרך כבוד: כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת (תענית יז א; סנהדרין כב ב; רמב"ם כלי המקדש ה ו). תספורת זו אינה משום המצוה של תורה שלא יגדל פרע (ראה לעיל: קדושתו), שאין פרע בפחות משלשים יום, אלא היא דרך כבוד בעלמא (חידושי הר"ן סנהדרין שם; יראים השלם רצא; ר"י קורקוס כלי המקדש שם).

כהן גדול מסתפר בתספורת מיוחדת נאה שאין כמותה; שמסתפר באופן שראשו של זה בצד עיקרו של זה (נדרים נא א; סנהדרין כב ב, ורש"י ד"ה יחידאה; רמב"ם כלי המקדש ה ו).

מניעת בזוי

כבוד כהן גדול נזכר אף בדרך שלילה:

אין רואים כהן גדול כשהוא ערום; ולא בבית הכסא; ולא בבית המרחץ; ולא כשהוא מסתפר (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד א; רמב"ם כלי המקדש ה ג). וכתבו הראשונים שלא יכנס לבית המשתה, ולא לסעודה של רבים, אפילו הם של מצוה, אבל אם רצה הולך הוא לבית האבל (רמב"ם שם ד), והולך לסעודת הבראה של אבלים להברותם, ואחרים באים להברותו (תוספתא שם).

שני כהנים גדולים

מנוי שנים יחד

אין ממנים שני כהנים גדולים כאחת (ירושלמי סנהדרין י ב; רמב"ם כלי המקדש ד טו), וכן אמרו: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג), אותו - אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד (ספרא צו ג ג ד; ירושלמי יומא א א, מגילה א י, הוריות ג ב).

פעמים שממנים כהן גדול שני: סגן הכהן הגדול לכך הוא ממונה, שאם אירע פסול בכהן גדול, נכנס הוא ומשמש תחתיו (יומא לט א; נזיר מז ב; סוטה מב א; הוריות יג א. וראה ערך סגן). וקודם יום הכפורים היו מתקינים כהן אחר לעבודת יום הכפורים, שמא יארע בכהן גדול פסול, ויעבוד זה תחתיו (משנה יומא ב א, ורש"י ד"ה ומתקינין לו; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג). ואף על פי שאין ממנים שני כהנים גדולים כאחת, במקום אונס לא הקפיד הכתוב (חקרי לב או"ח קיד).

כהן שעבר מכהונתו

כהן גדול שאירע בו פסול ביום הכפורים ומינו אחר תחתיו, לאחר יום הכפורים, כשעבר פסולו של הראשון, חוזר לכהונה גדולה (תוספתא יומא (ליברמן) א ד; יומא יב ב; הוריות יב ב; מגילה ט ב: חוזר לעבודתו; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג). השני ששימש תחתיו נחלקו בו תנאים:

• ר' מאיר אומר שכל מצות כהונה גדולה עליו, שאינו פורע, ואינו פורם, ואינו מיטמא לקרובים, ומוזהר על האלמנה, ומשמש בשמונה בגדים (תוספתא שם; יומא יב ב, ורש"י ד"ה כל מצות), אלא שפר יום הכפורים ועשירית האיפה מביא הראשון (הוריות יא ב, ורש"י ד"ה ואין בין), לפי שאי אפשר להביא שנים (רש"י מגילה ט ב ד"ה אלא פר; מאירי מגילה שם).

• ר' יוסי חולק ואומר, שהשני אינו ראוי לא לכהן גדול, ולא לכהן הדיוט (תוספתא יומא (ליברמן) א ד; ירושלמי יומא א א, מגילה א י, הוריות ג ב), כלומר, שאינו משמש במקדש לא בשמונה בגדים ככהן גדול, ולא בארבעה ככהן הדיוט (רש"י יומא יב ב ד"ה אינו ראוי; ריטב"א יומא שם). לא ככהן גדול, משום איבה (יומא שם; הוריות יב ב), שלא יקנא בו הראשון על שגדל להיות כמותו (מאירי יומא עג א); ולא ככהן הדיוט, משום מעלין בקדש ואין מורידין (שם ושם), אבל כל מצות כהונה גדולה עליו (תוספתא שם), דהיינו שאסור בכל הדברים שכהן גדול אסור בהם, אלא שאינו עובד ככהן גדול (ראה פירוש קדמון באוצר הגאונים יומא עמ' 77; ריטב"א מגילה שם; כסף משנה עבודת יום הכיפורים א ג).

הלכה כר' יוסי (יומא יג א; ראה רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג, ור"י קורקוס וכסף משנה בדעתו; סמ"ג עשין רט; ספר הבתים (בלוי) ב עמ' קנד), שהראשון חוזר לעבודתו, והשני עובר, וכל מצות כהונה גדולה עליו, אלא שאינו עובד ככהן גדול (רמב"ם שם), ואם עבד - עבודתו כשרה (רמב"ם שם; הבתים שם). ואינו ראוי לכהן הדיוט משום מעלין בקודש ואין מורידין (סמ"ג שם; הבתים שם). ופר יום הכיפורים ועשירית האיפה אין מקריב אותם אלא הראשון (ראה רמב"ם שגגות טו ז).

ויש מהראשונים שפסקו כר' מאיר, ולדעתם לר' מאיר עובד ככהן גדול לכתחילה, ואינו חושש לאיבה (ריטב"א מגילה ט ב).

מת הכהן גדול הראשון לאחר שחזר לעבודתו, חוזר השני לעבודתו ככהן גדול, ומתמנה תחת הראשון (יומא יג א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג ; מאירי יומא שם; ספר הבתים ב עמ' קנד).

ויש אומרים שאין השני מתמנה לכהן גדול, אם יש שם אחר שראוי יותר ממנו (תוס' הרא"ש יומא שם)^[12].

הערות שוליים

1