מיקרופדיה תלמודית:כותב
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - איסור מלאכת כתיבה בשבת ויום טוב
המלאכה, מקורה ותולדותיה
כותב הוא אחד משלושים ותשעה אבות-מלאכות (ראה ערכו) האסורים בשבת (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א)[2], לפי שהיתה כתיבה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), שהיו כותבים על קרשי המשכן, לידע על כל קרש איזה הוא בן זוגו (משנה שבת קג א, ורש"י שם עג א ד"ה כותב, ושם עה ב ד"ה כתב) - קרש הסמוך לו מצדו (פירוש המשניות לרמב"ם) - כדי שלאחר שיפרקו את המשכן, לא יחליפו את סדר הקרשים כשיחזרו ויקימוהו (משנה שם, ורש"י שם ד"ה משום רושם)[3].
צורת הכתיבה
הכותב בשבת, הן בדיו (ראה ערכו), והן באחד משאר סממנים, הן על קלף והן על דבר אחר, הרי זה חייב (כן משמע מהמשנה שבת קד ב, ורמב"ם שבת יא טו), ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שכתיבה בשאר סממנים, מלבד דיו, אינה אלא תולדה של מלאכת כותב[4], שסתם כתיבה אינה אלא על קלף ובדיו (ירא רעד; סמ"ג לאוין סה). ומכל מקום אין הדברים אמורים אלא לענין הסממן שהוא כותב בו, אבל בדבר שעליו הוא כותב אין חילוק בין קלף לבין שאר דברים, ובכל ענין הוא אב, שאף הכתיבה שבאה לסמן את קרשי המשכן (ראה לעיל) לא על קלף היתה אלא על גוף הקרשים (ברית משה לסמ"ג שם).
- ויש אומרים שאף הכותב בשאר סממנים הרי הוא אב (כן משמע מהרמב"ם שבת יא טו,יז).
רושם
הרושם, ששורט שריטות בעץ לסימן, יש ראשונים סוברים שהוא חייב - אף לסוברים שרושם אינו אב בפני עצמו (ראה להלן: רושם) - משום תולדת כותב (כן מצדד המאירי שבת קג א; מגיד משנה שבת יא יז, על פי רמב"ם שם ופירוש המשניות לרמב"ם שבת קג א); ויש הסוברים שהשורט שריטות פטור, שאינו חשוב אפילו תולדת כותב (כן משמע מרש"י שם ד"ה משום רושם, ורבנו יהונתן ומאירי שם).
הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר - מיני סממנים (כן משמע מרש"י ירמיהו כב יד, ומצודת דוד ומצודת ציון שם) - וכיוצא בהם, כדרך שהציירים רושמים, חייב משום כותב (רמב"ם שבת יא יז), לפי שכל רושם, ואף השורט שריטות לסימן, חייב משום תולדת כותב (כן משמע מהמגיד משנה שם); ואף לסוברים ששאר רושם פטור, המצייר צורות תולדת כותב הוא, וחייב (ביאור הלכה שמ ד"ה מותר). ואין הדברים אמורים אלא בעושה רושם של צורה, כדי שיבין הצובע מה לצבוע, שדומה הוא לכותב אותיות כדי להורות איזה דבר, אבל העושה צורה בצבע, אינו חייב על כך משום כותב (ביאור הלכה שם ד"ה במשקין, בדעת הרמב"ם שבת י טז).
כוחלת
הכוחלת את עיניה, נחלקו בה תנאים אם חייבת חטאת (משנה שבת צד ב), ולדעה שחייבת חיובה משום כותב (גמ' שם צה א, לגירסת רבנו חננאל שם צו א ד"ה הנוטל; ירושלמי שבת י ו), לפי שהיא מוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות (רש"י שם צד ב ד"ה משום), והפוטרים מחטאת סוברים שאינה כתיבה אלא שהיא כעין כתיבה ורשימה (מאירי שם)[5].
על מנת לקלקל
הכותב על מנת לקלקל את הדבר שעליו הוא כותב - כגון הכותב על העור על מנת לקלקלו (רמב"ם שבת יא ט), וקלקול העור הוא הרבה יותר מתיקון הכתיבה (אבני נזר או"ח רט א) - הרי זה חייב (רבי מנחם בי רבי יוסה בתוספתא שבת (ליברמן) יא יא; רמב"ם שם)[6], ואין חיובו על מקום הכתב - שאותו הוא מקלקל, ובמלאכות שבת המקלקל (ראה ערכו) פטור (ראה ערך מלאכת שבת וערך מקלקל) - אלא על הכתב (רמב"ם שם), והולכים אחר התיקון הנעשה בכתב, ולא אחר קלקול בדבר אחר (אבני נזר שם)[7].
הכתיבה
הכותב בשבת שחייב, הרי זה דווקא אם כתב כדרך הכותבים (ראה להלן) - כשאר מלאכות שבת, שאין חייב עליהן אם עשאן שלא כדרך עשייתן אלא כלאחר-יד (ראה ערכו) - שאין חייבים בשבת אלא על מלאכת-מחשבת (ראה ערכו), וכתיבה שלא כדרך הכותבים - כשאר מלאכות הנעשות שלא כדרכן - אינה מלאכת מחשבת (חלקת מחוקק קכג סק"ה). ולכן, אם שינה מדרך הכותבים וכתב לאחר ידו - בגב ידו, שאחז את הקולמוס באצבעותיו, והפך את ידו וכתב (רש"י שבת קד ב ד"ה לאחר ידו) - או ברגלו, או בפיו, או במרפקו - פטור (משנה שם; רמב"ם שבת יא יד). וכן אינו חייב אלא אם כן כתב ביד ימין, שדרך כתיבה בכך, אבל אם כתב ביד שמאל, הרי זה פטור (שבת קג א; רמב"ם שם), שהכתיבה מלאכה דקה היא, ואין דרך לעשותה בשמאל (מיוחס לר"ן שם), ואפילו אם אימן את ידיו וכתב אותיות ישרות כמו שכותב בימין, אין זו דרך כתיבה (אגלי טל, פתיחה ג)[8].
אטר
האטר (ראה ערכו), הרי שמאלו כימין כל אדם, ולפיכך כתב ביד שמאל - חייב, כתב ביד ימין - פטור, והשולט בשתי ידיו, בין כתב ביד ימין ובין כתב ביד שמאל, הרי זה חייב (גמ' שם; רמב"ם שם). ואפילו אינו שולט יפה בשתיהן אלא באחת מהן, ועושה בה את רוב המלאכות, כיון שהוא שולט אף ביד השניה וכותב בה לפעמים, הכתיבה בה חשובה מלאכה כדרכה (ריטב"א שם). נולד שולט ביד אחת, והרגיל את עצמו לכתוב ביד האחרת, יש מן הראשונים שנסתפקו אם חייב הוא אף על הכתיבה ביד שהרגיל את עצמו לכתוב בה (מרדכי, הלכות קטנות, תפילין), אבל על הכתיבה ביד זו ששלט בה מתחילה ודאי חייב, אף על פי שהרגיל את עצמו לכתוב ביד אחרת, שכיון שכוחו באותה היד אין לומר בכתיבה בה שהיא כלאחר יד (ביאור מהרמ"ב למרדכי שם).
גדם
הגדם, שרגיל לכתוב בפיו, נחלקו בו אחרונים:
- יש אומרים שאף על פי כן כתיבתו בפיו אינה חשובה דרך כתיבה, ופטור עליה (רמ"ע מפאנו לח), ואפילו במקום שכולם גדמים והורגלו לכתוב בפיהם (ציץ הקדש כה).
- ויש אומרים שגדם הכותב בפיו או במרפקו חייב (יהודה יעלה (אסאד) ב קעב)[9].
כתיבה בבשר
הכותב - בדיו (רש"י שבת קד ב ד"ה הכותב; רבנו יהונתן והמאורות שם), וכן בשאר סממנים (אפיקי ים ב ד, במסקנתו) - על בשרו, חייב (משנה שם; רמב"ם שבת יא טז).
שריטה בבשר
המסרט - במכתב (רש"י שם ד"ה המסרט; רבנו יהונתן והמאורות שם) שהוא עט ברזל (רבנו יהונתן שם), או בקוץ (רש"י על הרי"ף שם; רבנו יהונתן והמאורות שם) - צורת כתב על בשרו, נחלקו בו תנאים אם חייב (רבי אליעזר במשנה שם); או פטור (חכמים במשנה שם, לגירסתנו; רבי יהושע במשנה שם, לגירסת הרי"ף ופירוש המשניות לרמב"ם שם, ועוד), לפי שאין דרך כתיבה בכך (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רבנו יהונתן שם), אך אסור לעשות כן לכתחילה (אור זרוע ב עג), וכן הלכה (רמב"ם שם)[10].
כתובת קעקע
הכותב כתובת-קעקע (ראה ערכו) [שורט את בשרו ונותן כחול או דיו על מקום השריטה] - חייב (נשמת אדם ב לז א; שושנים לדוד שבת יב ד; מנחת חינוך לב, מוסך השבת לד יא; מחזיק ברכה שמ ב; ועוד), אם משום שנתינת הכחול או הדיו היא דרך כתיבה, וככותב על בשרו הוא, וחייב (נשמת אדם שם; שושנים לדוד שם), או שכשם שחשובה כתיבה לענין גט (ראה ערכו), כך חשובה היא כתיבה לענין שבת (נשמת אדם שם), או שהרי הוא כמשרט על בשרו (ראה לעיל), שמה לי שריטה לבד, או שורט וממלא את השריטה בצבע (מנחת חינוך שם), ומכל מקום חשובה שריטה זו כתיבה כדרכה, וחייב עליה בשבת, משום שדרך הגויים לכתוב כך על בשרם (מחזיק ברכה שם), או שחשובה כתיבה משום שהתורה מכנה כתיבה זו "כתובת קעקע" (ויקרא יט כח. קול הרמ"ז שם; מחזיק ברכה שם).
חק תוכות
החק-תוכות (ראה ערכו) [שחוקק בתוך חלל האות וסביבותיה, ועל ידי כך נוצרת שם האות] - חייב (התרומה קטו ורה, ואור זרוע א תשטו, וסמ"ג עשין נ, ועוד, על פי שבת קד ב), לפי שבשבת מלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה התורה, וכיון שהוא מתכוין לעשות אותיות, חייב הוא בכל ענין שעשאן (התרומה שם; אור זרוע שם; קרית ספר למיאיר ב ב; מרדכי גיטין שדמ)[11].
חתימה בחותמת והדפסה
חתימה על ידי צורה החקוקה בעץ, כתבו ראשונים שאסורה בשבת, לפי שהיא ככתיבה (רוקח רפ, על פי עבודה זרה מג ב (על פי ע"ז מג ב). וכן המדפיס בשבת, כתבו אחרונים שדרך כתיבה היא זו, וחייב משום כותב (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות לב).
הגהה
הגהת אותיות - תיקון אותיות הכתובות שלא כהוגן - ככתיבה היא לענין מלאכת שבת (ראה ערך הגהה: הגהה ככתיבה), ולפיכך כשם שהכותב שתי אותיות חייב (ראה להלן: השיעור), כך הגיה ותיקן שתי אותיות, כגון שהיו כתובות שתי נקודות, וגמרן ועשאן שתי אותיות, הרי זה חייב (תוספתא שבת (ליברמן) יא יג), וכן אם היתה כתובה שם רי"ש ותייגה ועשאה דל"ת (ראה ערך ד וערך ר), או שהיתה כתובה שם דל"ת ונטל את תגה ועשאה רי"ש (ירושלמי שבת ז ג), וכן אם הגיה אות אחת ועשה אותה שתיים, כגון שחילק את גגה של חי"ת ונעשית שני זיי"נים (ראה ערך ז וערך ח) - והספר צריך לכך (רש"י שבת קד ב ד"ה ועשאו) - הרי זה חייב (שבת קד ב; רמב"ם שבת יא יג).
ניקוד
המנקד אותיות של תיבה ועל ידי כך משנה את משמעותה, כגון שהיה כתוב תחת אחת האותיות ניקוד צירה, והוסיף נקודה ועשאו סגול, ועתה היא תיבה אחרת, נחלקו בו אחרונים:
- יש סוברים שאין בו משום כותב, כיון שלא עשה מעשה בגוף האותיות (כן מצדד בעץ החיים, הקדמה לשבת, הכותב ג).
- ויש סוברים שכותב הוא, בין שהוסיף נקודה לצירה ועשאו סגול, בין שמחק נקודה מהסגול ועשאו צירה, שכל שהוא נצרך לאותה תיבה שנעשתה עתה על ידו, ומתכוין לכך, חשוב הוא כאילו כתב אותה תיבה, וחייב (שתי הלחם כט).
הכתב
בשאר לשונות
הכותב בגופן - אותיות הכתב - של כל אומה ואומה, נחלקו בו ראשונים:
- יש סוברים שחייב, וזו היא ששנינו: הכותב בכל לשון חייב (משנה שבת קג א. רש"י שם ד"ה בכל לשון; פסקי רי"ד ורבנו יהונתן ומאירי שם; כן משמע מרמב"ם שבת יא י; משנה ברורה שו ס"ק מז, וביאור הלכה שם ד"ה בכתב שלהם, שכן דעת כל הפוסקים).
- ויש סוברים שדוקא הכותב בכתב אשורי - דהיינו, הכתב שאנו כותבים בו ספר-תורה (ראה ערכו. פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא ידים ד ה) - או בכתב יווני (ראה ערך כתב) - חייב, אבל הכותב בכתב של שאר האומות, הרי זה פטור (ראבי"ה עירובין שצא ותז, ומגילה תקמט, בשם אביו; אור זרוע שבת עו ופד, ואגודה עירובין סט, בשמו; רמ"א או"ח שו יא), שלדעתם כתיבה בשאר הלשונות אינה חשובה כתיבה, ואינה מלאכה (ראבי"ה מגילה שם), ומכל מקום אסורה היא מדרבנן, גזירה משום כתב אשורי וכתב יווני (ראבי"ה עירובין ומגילה שם; רמ"א שם), ומה ששנינו שעל הכתיבה בכל לשון חייב, היינו על השפה ולא על הכתב (פרי מגדים שמ, אשל אברהם סק"י).
אותיות הנצרכות תגים
הכותב אותיות שצריכות תגים (ראה ערכו) בראשיהן - שבע האותיות שעטנ"ז ג"ץ (ראה ערך תגים) - בלא תגים, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהוא פטור (תוספות שבת קד ב ד"ה נתכוין, ושם קה א ד"ה והתניא, על פי גמ' שם; התרומה קיד, ואור זרוע א תשטו, ומרדכי גיטין שטז, בשם ריב"א), ואפילו לא היתה כוונתו אלא לכתוב אותיות בלי תגים (כן משמע מהתרומה ואור זרוע ומרדכי שם, בשם ריב"א), שאות שאין עליה תגים אינה חשובה אות (מהתרומה ואור זרוע ומרדכי שם, בשם ריב"א) - ופסולה היא בכתיבת-סת"ם (ראה ערכו. כן משמע ממחזור ויטרי (הורוויץ) תקיז) - ואין זה חשוב כתב (הגהות מימוניות ספר תורה ז מ).
- יש אומרים שהוא חייב (רמב"ם שבת יא יא, לפי ביאור הלכה שו ד"ה בכתב שלהם, ומשנה ברורה שמ ס"ק כב; כן משמע מתוספות רי"ד שם קה א), שכן - להלכה - חסרון התגים אינו מעכב בכתיבת סת"ם (ביאור הלכה שם).
- ויש מחלקים שהדבר תלוי בדעת הכותב, שאם אין בדעתו לכתוב תגים לאותיות אלו שהוא כותב, חייב הוא, שאף אותיות בלא תגים אותיות הן - ואפילו בכתיבת סת"ם שהתגים מעכבים, אותיות שאין בהן תגים כתב הן, והכותב בכל כתב חייב (זרע אמת חידושי מסכת שבת ז) - ואם בדעתו לתייג את האותיות שהוא כותב, אינן חשובות אותיות עד שיתייגן, וכל שלא תייגן - פטור (סמ"ג עשין נ; התרומה שם; אור זרוע שם; רשב"א וריטב"א שבת שם), וכן אם הוא כותב בספר תורה, אינו חייב עד שיתייג את האותיות (התרומה שם; אור זרוע שם).
כתב רהוט
כתב המכונה "כתיבה דקה", כגון כתב שלנו שאנו כותבים בו שטרי הדיוטות - כתב רהוט - נחלקו בו אחרונים:
- יש סוברים שאינו חשוב כתב להתחייב עליו, והכותב כן בשבת פטור (ראה להלן), שלדעתם אפילו אות שחסרה תגים אינה חשובה אות (ראה לעיל), וכל שכן אותיות של כתיבה דקה (הגהות מימוניות שם, בשם רבנו שמחה). ואף לסוברים שהכותב בשבת בכתב האומות חייב (ראה לעיל), אין זה אלא מפני שגמר את האותיות של אותו הכתב כתיקונן, אבל כתיבה דקה שאנו נוהגים בה, נלקחה מכתב אשורי, ואין זה כתב גמור, ולכן פטור עליו (כן מצדד במגן אברהם שמ סק"י; שלחן ערוך הרב שם ח, בשם יש אומרים). ויש סוברים שאף בכתב האומות יש חילוק בדבר, שאף לסוברים שחייבים על כתב שבכל לשון (ראה לעיל) אין זה אלא בכתב "גלחות וערכאות", אבל כתב של "תגרים הדיוטות" אין בו איסור תורה (פתח הדביר ג שו ס"ק יז)[12].
- ויש סוברים שהכותב בכתיבה שלנו חייב (כן משמע מהמיוחס לר"ן שבת עה ב ד), שכתיבה דקה שלנו, אף על פי שאינה כעיקר הכתב, אינה גרועה מכתב האומות, שלדעתם אף הכתב של כל אומה הוא שינוי ושיבוש של כתב קדום, ולפיכך הכותב בכתיבה שלנו בשבת חייב (ראה ערך כתב. מור וקציעה תקמה).
סימנים
הכותב סימנים ידועים, שהם סימנים בעלמא, ואינם אותיות, ואינם נקראים (רשב"א שבת קג א), כגון אותיות נו"ן הפוכות הכתובות בתורה בפרשת ויהי בנסע הארון (במדבר י לה-לו) - חייב, וזו היא ששנינו שהכותב שתי סימניות חייב (משנה שבת קג א, לחלק מהגירסאות. רשב"א וריטב"א שבת קג א, ומגיד משנה שבת יא י, בשם רב האי גאון). וכן הכותב מספרים בשבת חייב (תוספות יום טוב שבת יב ג; שלחן ערוך הרב או"ח שמ ח).
ניקוד
המנקד אותיות אינו חשוב כותב (עץ החיים, הקדמה לשבת, הכותב ג)[13].
בדבר שאינו מתקיים
אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר המתקיים (ירושלמי שבת יב ד; רמב"ם שבת יא טו), שדין מלאכת כותב הוא כדין שאר מלאכות שבת, שאין חייבים עליהן אלא אם עשאום באופן המתקיים (מגיד משנה שם), שאם אינן מתקיימות אין זו מלאכת-מחשבת (ראה ערכו. כן משמע מרשב"א וריטב"א שבת קטו ב). וכן שנינו: כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס ובקנקנתום - מיני צבעים שרישומם עומד - ובכל דבר שהוא רושם - חייב (משנה שבת קד ב; רמב"ם שם). ואף על פי ששאר הסממנים אינם מתקיימים כדיו, אין צריך שיהא הכתב מתקיים לעולם, ודי בכך שיהא מתקיים קצת, כדרך שבני אדם כותבים בספרי זכרונות וכיוצא בהם, שאין עשויים לקיימם לעולם אלא לזמן מסויים בלבד (רשב"א וריטב"א שם).
כתב במשקים - שמשחירים, כגון מי תותים (רש"י שם קד ב ד"ה במשקין; ברטנורא שם), וטובל אצבעו בהם וכותב על השולחן (פרישה או"ח שמ סק"א) - בשאר מי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים - פטור (משנה שם, ורש"י ד"ה או במי), וכן כל כתב שאינו מועיל בגט (ראה ערכו) אין חייבים עליו בשבת (רשב"א וריטב"א שם קד ב), אבל אסור מדרבנן (רוקח פה; מיוחס לר"ן שם; שו"ע שם ד), ואפילו לכתוב אות אחת (משנה ברורה שם ס"ק כד, על פי לבוש וט"ז שם). ונחלקו ראשונים:
- יש סוברים שלכתחילה בכל דבר אסור לכתוב (כן משמע מפירוש רבינו נתן אב הישיבה שם; ריטב"א שם).
- ויש סוברים שדווקא אלו שרישומם ניכר והם מתקיימים קצת אסור לכתוב בהם, אבל במים או בעפר לח שהרישום בו אינו מתקיים כלל, מותר לכתוב אף לכתחילה (כן משמע מרש"י וברטנורא שם; ריטב"א ומיוחס לר"ן שם, בשם הרא"ה).
על דבר שהכתב אינו מתקיים עליו
וכן אינו חייב עד שיכתוב על דבר שהכתב מתקיים עליו (רמב"ם שם, על פי תוספתא שבת (ליברמן) יא ח; רשב"א וריטב"א שם), כגון על עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם (רמב"ם שם), וכן הכותב על בשרו - חייב (ראה לעיל: הכתיבה), אף על פי שחמימות הבשר מעברת את הכתב לאחר זמן (רמב"ם שם טז), ואפילו כותב על דם קרוש או חלב קרוש - ששורט בהם (ביאור הלכה שמ ד"ה במשקין) - הרי זה חייב (תוספתא שם), אף על פי שהם נימוחים על ידי האור (חסדי דוד שם). אבל הכותב על דבר שאינו עומד, כגון על עלי ירקות, הרי זה פטור (תוספתא שם; ירושלמי שבת יב ד; רמב"ם שם), לפי שאין זו מלאכת-מחשבת (ראה ערכו. מנחת חינוך לב, מוסך השבת לד, הכותב י)[14]. וכן הכותב על גבי אבק דרכים, ששורט באצבעו כמו אותיות בעפר חלק - פטור (משנה שם, לפי רש"י שם ד"ה באבק דרכים, בלשון אחר) אבל אסור, ואסור לכתוב באצבעו במשקים שעל השולחן (אור זרוע ב עו), היינו במשקה שהוא עב קצת, כגון שומן או דבש, וכן בשאר משקים אם אינם מרובים על השולחן, וכשאדם מדביק את אצבעו על שולחן ועושה בה צורה, נראית בהן אותה צורה (פרישה או"ח שמ סק"א), ואפילו לכתוב בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים - אסור (הזכרונות (אבוהב) ט, שבת א הכותב והמוחק; כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף ב, בשמו; משנה ברורה שם ס"ק יט). ומותר לרמוז באצבעו ולהוליכה באויר כעין כתיבת אותיות (תרומת הדשן סג; רמ"א או"ח שמ ד), והוא הדין לרמוז באצבעו על גבי שולחן ודף נגוב, שאין רישומו ניכר כלל (ט"ז או"ח שמ סק"ג).
כתיבה שדרך למחקה
כתיבה שדרך למחקה, כגון כותב בגיר על גבי לוח - או כתיבה שבדעתו למחקה, כגון הכותב בשבת בסוף היום, ודעתו לשרוף את הכתב במוצאי שבת (חזון איש או"ח סא א) - נחלקו בה אחרונים:
- יש סוברים שכיון שאינה נמחקת מעצמה אלא צריך למחקה בידיים, כתיבה המתקיימת היא, והכותב כתיבה כזו בשבת, הרי הוא חייב (בית שלמה או"ח לז; שבט הלוי ו לז א).
- ויש סוברים שאינה חשובה כתיבה המתקיימת (כן משמע מבנין עולם או"ח יא, וחזון איש שם).
רושם שאינו מתקיים
ברושם שאינו מתקיים, כגון לסמן ולרשום בצפורן על ספר, נחלקו ראשונים: יש מתירים (טור או"ח שמ), שכיון שרושם המתקיים אין בו איסור תורה, לסוברים כן (ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה), לפיכך ברושם שאינו מתקיים מותר אף לכתחילה (צמח צדק שבת פי"ב מ"ג), וכן הלכה (שו"ע שם); ויש אוסרים (פסקי תוספות שבת שנ; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) יט).
כתב על גבי כתב
הכותב כתב על גבי כתב - היינו, שכותב על אותיות הכתובות מכבר - פטור (משנה שבת קד ב; רמב"ם שבת יא יא)[15].
השיעור
הכותב בשבת שתי אותיות, הרי זה חייב (משנה שבת עג א, ושם קג א; תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד; רמב"ם שבת יא ט), ואפילו הן קטנות ביותר, שאף הקטנות אותיות הן (מנחת חינוך לב, מוסך השבת לה, המוחק ב). לא כתב אלא אות אחת, אפילו היא גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתים - פטור (תוספתא שבת (ליברמן) יא ט; גמ' שם עה ב; רמב"ם שבת יא ט).
השיעור של שתי אותיות נלמד מהכתיבה שהיו כותבים על קרשי המשכן - שמאותה הכתיבה למדים לאב המלאכה של כותב (ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה) - שהיו כותבים שם שתי אותיות אחת בקרש זה ואחת בקרש זה, כדי לזווגם (רש"י שבת עה ב ד"ה כתב; ר"ן שם), ואות אחת לא היתה סימן אלא בסמיכות בת זוגה אצלה (מאירי שבת עג א)[16].
כפילת האות
הכותב שתי אותיות, שחייב, הרי זה בין שהיו אותן האותיות משני שמות - היינו אותיות שונות, כגון א וב (כן משמע מרש"י שם קג א ד"ה משתי שמות, ור"ן שם, ורבנו ירוחם יב יד) - ובין שהיו משם אחד (משנה שבת קג א; כן משמע מרמב"ם שבת יא ט-י), שכתב אותה האות פעמיים, כגון אא (רש"י שם ד"ה בין; מאירי שם).
כשאין האותיות תיבה
שתי אותיות שונות שחייב על כתיבתן בשבת, נחלקו בהם ראשונים:
- יש אומרים שהרי זה אפילו באותיות שאינן תיבה בשום מקום, כגון "אק" או "בס" (מאירי שם, וסנהדרין סב א), שאף על קרשי המשכן - שמהכתיבה עליהם נלמדת מלאכת כותב (ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה) - יש שכתבו "זח" או "טי", שאינן תיבה בשום מקום (מיוחס לר"ן שבת עה ב בשם תלמיד אחד שאמר בשם רבו הרשב"א), ואפילו כתב אות אחת בלשון אחת, ואות שניה בלשון אחרת - חייב (ירושלמי שבת יב ג, לפי ביאור הלכה שו יא, וביאורי הגרח"ק לירושלמי שם; רבנו ירוחם יב יד).
- ויש אומרים שהכותב שתי אותיות שאינן תיבה - פטור (כן משמע מפירוש רבינו נתן אב הישיבה למשנה שם; חמרא וחיי סנהדרין סב א, בדעת רש"י שם).
כשלא השלים המילה
הבא לכתוב תיבה גדולה, ולא השלים את חפצו ולא כתב את כולה, נחלקו תנאים:
- יש אומרים שבאופנים מסויימים הרי זה חייב (ראה להלן) - כבשאר מלאכות האסורות בשבת, שהמתחיל לעשות מלאכה, ועשה ממנה כשיעור להתחייב כשכוונתו לאותו שיעור בלבד - חייב, אף על פי שלא השלים את המלאכה שנתכוין לה (ראה ערך מלאכת שבת) - שנאמר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (ויקרא ד ב), מאחת, ללמד שאין צריך לכתוב את כל השם - המילה - יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, תלמוד לומר: אחת (תורת כהנים ויקרא, חובה פרק א ד; גמ' שם קג א-ב), שאינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה במקום אחר מתקיימת (כן משמע מהגמ' שם ב), כלומר, שתהיה מלאכה שלימה במקום אחר (רש"י שם ד"ה ת"ל), וכן הלכה (רמב"ם שבת א יד).
- ויש אומרים שהכותב אותיות מתיבה גדולה, אינו חייב עד שיכתוב את השם - התיבה (רש"י שם ד"ה כל השם) - שנתכוין לכותבו כולו (רבי שמעון בתורת כהנים שם ו, ובגמ' שם, לפי הגמ' שם), שהבא לכתוב תיבה ולא כתב אלא מקצתה, אין לו כל תועלת בכך שאותו המקצת שכתב הוא תיבה במקום אחר, והרי זה כמלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו) שהעושה אותה בשבת, לדעתם, פטורים (ראה ערך מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבני נזר או"ח קצט), ולדעתם "מאחת" בא ללמד שלא נאמר שהבא לכתוב פסוק אינו חייב עד שיכתוב את כולו (גמ' שם).
שתי אותיות
באלו שתי אותיות מתוך תיבה חייב, נחלקו תנאים:
- יש אומרים שאינו חייב אלא אם כן כתב שם קטן - כלומר, שאותו המקצת שכתב, הוא תיבה בפני עצמה, והרי זו מלאכה המתקיימת במקום אחר (רש"י שבת קג א ד"ה מצינו) - כגון "נח" מ"נחור" או "גד" מ"גדיאל" (רבי יהודה במשנה שם; תנא קמא בספרא שם ד, ובגמ' שם ב), אבל אם כתב "נפ" מ"נפתלי", הרי זה פטור, ש"נפ", שאינה תיבה, אין זו מלאכה בשום מקום (רש"י סנהדרין סב א ד"ה אחת), ודוקא כשכתב שתי אותיות שונות, אבל הכותב שתי אותיות שוות, כגון "שש" מ"ששך" ומ"ששבצר", או "תת" מ"תתנו", וכיוצא, אף על פי שהן תיבה שלימה במקום אחר, הרי זה פטור (כן משמע מתורת כהנים שם ה, וגמ' שם).
- ויש אומרים שאף הכותב מתיבה גדולה שתי אותיות שוות, כגון "שש", "תת", וכיוצא - חייב (רבי יהודה בתורת כהנים שם, וברייתא אחת בגמ' שם; רבי יהודה משום רבן גמליאל בברייתא אחרת בגמ' שם, ובמסקנת הגמ' שם), ודווקא כששתי אותיות אלו הן תיבה באיזה מקום, אבל אם אינן תיבה בשום מקום, אפילו דרך היא לכותבן בקמיעות וכתבים של מכשפות - פטור (גמ' שם, ורש"י ד"ה כיון דאיתא, לדעה זו). ואם כתב שתי אותיות שונות שאין הן תיבה בשום מקום - פטור (ירושלמי שבת יב ג).
ונחלקו ראשונים ואחרונים:
- יש סוברים שאין חילוק בין הכותב שתי אותיות משם גדול, לבין הכותב שתי אותיות בפני עצמן, וכל שחייב עליהן אם כתבן בפני עצמן, חייב הוא עליהן כשהן חלק משם גדול (כן משמע מהמאירי שם, ושו"ת הרמ"א קיט, ותפארת ישראל שם, ואבני נזר או"ח קצט ה), והסוברים שהכותב "אא" משם גדול פטור (ראה לעיל) הרי זה לפי שלדעתם אף הכותב "אא" בפני עצמו פטור (כן משמע מתוספות רעק"א ותפארת ישראל שם).
- ויש מחלקים ביניהם, וכתבו שהכל מודים בכותב "אא" מתוך תיבה גדולה שהוא פטור (טל אורות שם, בדעת הרמב"ם; תוספות העזרה לתורת כהנים, ויקרא, חטאת פרק א ד, בדעת רש"י; ועוד). וכן כתבו ראשונים שאף על פי שהכותב שתי אותיות, אפילו אינן תיבה, חייב (ראה לעיל), הכותב שתי אותיות מתוך תיבה גדולה אינו חייב אלא כשהן תיבה במקום אחר (ראה לעיל), שלא ריבה הכתוב אלא את הכותב שם (כן משמע מהמיוחס לר"ן שבת עה ב, בשם תלמיד אחד שאמר בשם רבו הרשב"א), והוצרך הכתוב לרבותו אף על פי שכתב תיבה, שכיון שמחשבתו היתה לכתוב תיבה גדולה, אלמלא ריבהו הכתוב היה פטור משום שאין זו מלאכת מחשבת (מיוחס לר"ן שם).
אות פתוחה במקום סתומה
אף לסוברים שהכותב חלק מתיבה גדולה אינו חייב אלא אם כן אותו חלק הוא תיבה במקום אחר (ראה לעיל), הבא לכתוב "שמעון" או "שמואל", וכתב אותיות "שמ" - הרי זה חייב (רבי יהודה במשנה שבת קג א; תנא קמא בגמ' שם ב), מפני ששם היא תיבה המתקיימת במקום אחר (רש"י שם ד"ה מצינו). ואף על פי שכתב "שמ" במ"ם פתוחה, ותיבת "שם" במ"ם סתומה היא נכתבת, הרי סתום ועשאו פתוח כשר הוא בכתיבת-סת"ם (ראה ערכו), לסוברים כן (גמ' שם ב). וכן הבא לכתוב "דניאל" וכתב "דנ", אף על פי שתיבת "דן" נכתבת בנו"ן פשוטה, הרי זה חייב (משנה שם; גמ' שם), שפשוט ועשאו כפוף - כשר (ריטב"א שם); אכן לסוברים, וכן הלכה, שסתום שעשאו פתוח, ופשוט שעשאו כפוף, פסולים הם (ראה ערך הנ"ל), הכותב "שמ" מ"שמעון" או "דנ" מ"דניאל" - פטור (גמ' שם)[17].
כשאינן נקראות בבת אחת
הכותב שתי אותיות, אם אינן נהגות זו עם זו, כגון שכתב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה, או על שני כתלי הבית - מבחוץ (תוספתא שבת (ליברמן) יא יג), ואפילו הם סמוכים זה לזה, אלא שהם בקרן זוית, ולכן האותיות אינן נקראות בבת אחת (שנות אליהו שבת יב, לפי הגהות הרנ"ה שם ט), וכן מבפנים שלא במקצועות הסמוכים זה לזה אלא באמצע הכתלים (מאירי שבת קד ב) - או על שני דפי פנקס - בפנקס העשוי עמודים כמגילה, וכתב אות בעמוד זה ואות בעמוד זה (רש"י שם ד"ה על שני דפי) - פטור (משנה שם; רמב"ם שבת יא יא), ואינו חייב אלא אם הן נקראות זו עם זו בסקירה אחת (כן משמע מהמאירי שם), ואפילו לא נכתבו על מקום אחד (רש"י שם ד"ה על), שאף האותיות שבקרשי המשכן, אף על פי שלא כתבו אלא אות אחת בכל קרש, היו נקראות זו עם זו (קרית ספר שבת שם). אכן, הכותב שתי אותיות על שני כתלי זוית - מבפנים (תוספתא שם) - או על שני לווחי פנקס, והן נהגות זו עם זו - נקראות זו עם זו, שכתב את האותיות על שני כתלים סמוכים, או על שפתם של שני הלוחות, סמוכות זו לזו (רש"י שם ד"ה על שני כתלי; מאירי שם) - הרי זה חייב (משנה שם; רמב"ם שם).
כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי - אף על פי שהן רחוקות זו מזו - חייב (גמ' שם; רמב"ם שם יב). היינו, שכתב אות אחת על שפת לוח שבטבריה, ואות אחרת על שפת לוח שבציפורי (רש"י שם ד"ה מחוסר; ראה רמב"ם שם; פסקי הרי"ד שם; מאירי שם; מיוחס לר"ן שם), ואף על פי שאין האותיות נהגות זו עם זו, כתיבה היא, ואינו אלא מחוסר קריבה (גמ' שם), ואפשר לקרבן בלא מעשה (רש"י שם; רמב"ם שם), ובשעה שמקרבים אותן הם נקראות זו עם זו (רמב"ם שם). ואותה שאמרו בכותב בשני דפי פנקס שפטור, הדברים אמורים דוקא כשאינו יכול לקרבן אלא אם יחתוך את הקלף המפסיק ביניהן (רש"י שם ד"ה על שני דפי), ומחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה (ראה ערכו. תוספות מנחות נז א ד"ה בשנים)[18].
שתי אותיות לשני סימנים
הכותב שתי אותיות לשני סימנים, כגון שכתב א לסימן אחד, וב לסימן שנים, יש מן האחרונים שכתבו שאף על פי שאין זיווגם עולה כלל ביחד, אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו, ואינו דומה למשכן, שכתבו אותיות של הקרשים לדעת איזה הוא בן זוגם, והיו האותיות נכתבות בזיווג וחיבור, הרי זה חייב (תוספות יום טוב שבת יב ג); ויש שנראה מדבריהם שאין הסימנים מצטרפים, ופטור (ט"ז או"ח שמ סק"ד)[19].
בשני סממנים
הכותב שתי אותיות, כל אות בסממן שונה, כגון שכתב אות אחת בדיו ואות אחרת בסיקרא - מין צבע אדום (רש"י שבת קד ב ד"ה סקרתא) - חייב (משנה שבת קג א, לפי רש"י שם ד"ה משתי סמניות, ורבנו יהונתן ומאירי ועוד). ואף לסוברים שכתיבה בדיו היא אב מלאכה של כותב, וכתיבה בסיקרא אינה אלא תולדה (ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה), ובשאר מלאכות חצי שיעור מהאב עם חצי שיעור מתולדת אותה מלאכה אינם מצטרפים, לסוברים כן (ראה ערך מלאכת שבת), כאן שהיא פעולה אחת ומלאכה שלימה ממש לפנינו, הרי הם מצטרפים (אפיקי ים ב ד י ד"ה ויש).
כשהפסיק בכתיבה
הכותב שתי אותיות בשבת, אף על פי שהפסיק בכתיבה, שכתב אחת בשחרית ואחת בין הערביים, הרי הן מצטרפות (כן משמע ממשנה שבת קה א)[20].
אות אחת
אות אחת, אף על פי שאין חייבים על כתיבתה בשבת (ראה לעיל), אסור לכותבה (תורת כהנים אחרי מות פרק ז ח; כן משמע משבת עה ב, ורמב"ם שבת יא ט ושם יח כג; רוקח פה).
- יש סוברים שאסור משום חצי-שיעור (ראה ערכו) במלאכת שבת (ווי העמודים ליראים קב סב; ערוגת הבשם או"ח פ לד א, על פי שבת קה א; ביאור הלכה שמ ד"ה על)[21].
- ויש שכתבו שאף לסוברים שחצי שיעור במלאכת שבת אסור מן התורה, כתיבת אות אחת אין בה איסור תורה (כן משמע מרבנו ירוחם יב יד; אבני נזר או"ח קפז; דברי מרדכי (פריבורג) יט), שכתיבת אות אחת אינה כתיבה כלל, והואיל ועצם מעשה המלאכה לא נעשה, אין זה חשוב אפילו "חצי שיעור" (אבני נזר שם; דברי מרדכי שם).
נוטריקון
הכותב אות אחת נוטריקון (ראה ערכו), דהיינו, שכתב אות אחת, ועשה סימן נקודה עליה (רש"י שבת קד ב ד"ה כתב, השלישי; פירוש המשניות לרמב"ם שם; רבנו יהונתן שם), לומר שלהבין בה תיבה שלימה כתבה (רש"י שם; ערוך, נוטריקון), וכן אם כתב אות באופן שניכר שהיא באה להורות על מילה (אור שמח תפילין ג א), כגון שכתב "מ" במקום "מעשר", או שכתב אות במקום מנין, כגון שכתב "מ" במקום "ארבעים" (רמב"ם שבת יא יג), והכוונה בזה מובנת לפי מנהג אנשי אותה עיר או אותה מדינה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), נחלקו בו תנאים:
- יש מחייבים (רבי יהושע בן בתירה במשנה שם), שכיוון שהכל מבינים מאות זו את המלה כולה, חשוב הוא כאילו כתב את כל אותיות התיבה (ירושלמי שם יב ה; פירוש המשניות לרמב"ם שם).
- ויש פוטרים (חכמים במשנה שם), שאף על פי שנוטריקון חשוב כתיבה לכמה דינים (ראה ערך נוטריקון) בשבת פטור, שאין דרך כתיבה בכך (אור שמח שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).
כתב שתי אותיות לשני נוטריקון, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהמחלוקת היא אף בזו (תוספות שבת קג ב ד"ה בגלטורי); ויש סוברים שבזה הכל מודים שחייב (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא).
כתב נוטריקון אחד של שתי אותיות, כגון "י"ב" במקום שנים עשר, הכל מודים שחייב, ואפילו כתב שתי אותיות שוות, כגון "תת" במקום שמונה מאות, או "מ"מ" במקום "מכל מקום" (תולדות שמואל לב סז ו).
סימן העומד בפני עצמו
הכותב סימן אחד העומד בפני עצמו, כגון אחד מסימני המספרים שאנו כותבים - פטור, שאינו חייב אלא על כתיבת שני סימנים (כן משמש מרשב"א וריטב"א שם קג א, בשם רב האי, ותוספות יום טוב שבת יט ג)[22].
כתבה סמוך לכתב
הכותב אות אחת, אפילו כתבה סמוך לכתב - כלומר, סמוך לאות הכתובה מכבר, להשלימה לשתי אותיות (רש"י שבת קד ב ד"ה כתב אות; מאירי שם) - פטור (משנה שם; רמב"ם שם יא); ולמחייבים במשלים מלאכה לשיעור אף על פי שלא עשה את כל המלאכה, כגון באורג חוט אחד על האריג (ראה ערך אורג) - הכותב אות אחת סמוך לכתב חייב (גמ' שם, בדעת רבי אליעזר).
כתב אות אחת והשלים על ידה את הספר, נחלקו אמוראים אם בזה הכל מודים שפטור (רבא בר הונא בגמ' שם); או להיפך, שבזה הכל מודים שחייב (רב אשי בגמ' שם) משום כותב (מאירי שם), שכיון שהספר נשלם בזה, הרי הוא שיעור להתחייב עליו בכל שהוא (ריטב"א שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ט).
וביארו ראשונים שהדברים אמורים בכותב אות אחרונה - או אות שהיתה חסרה באמצע הספר (פסקי ריא"ז שם יב ב ח) - של אחד מעשרים וארבעה ספרים של כתבי-הקדש (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה והשלימה), או במזוזה שהיתה חסרה אות, והשלימה (רבנו חננאל שם ד"ה כתב אות), ובהשלמה זו נעשה תיקון גדול וחשוב, לפי שהספר היה מעוכב מלקרוא בו על ידי אותה אות שהיה צריך להשלים (רבנו יהונתן שם).
אותיות רבות
הכותב אותיות רבות, כתיבת כל שתי אותיות מהן חשובה מלאכה בפני עצמה (ט"ז אה"ע קכג סק"ט; בית שמואל שם סק"ח).
כתב ומחק
כתב אות אחת ומחק אות אחת - באותו מקום, או בסמוך לו (אבני נזר או"ח רו) - אף על פי שאין במעשה זה שיעור כותב ולא שיעור מוחק (ראה ערכו) - ששיעור המוחק להתחייב הוא במוחק על מנת לכתוב שתי אותיות (ראה ערך מוחק) - יש סוברים שהכתיבה והמחיקה מצטרפות לחייבו (מאירי שם, בשם הירושלמי), לפי ששתיהן מין מלאכה אחת הן (אבני נזר או"ח קז, ואגלי טל זורה ב א).
רושם
הרושם, כגון שעשה שני רשמים בעלמא - שאינם ידועים לכל (כן משמע מרבנו חננאל שבת קד א ד) - לסימן, נחלקו תנאים:
- יש אומרים שחייב (רבי יוסי בתורת כהנים ויקרא, חובה פרק א ה, וגמ' שם קג ב), ואב מלאכה הוא (פירוש המשניות לרמב"ם שם קג א, על פי משנה שם), שכן היו רושמים על קרשי המשכן לידע בכל אחד מן הקרשים איזה קרש הוא בן זוגו (רבי עקיבא בתוספתא שבת (ליברמן) יא ו; רבי יוסי במשנה שם, ותורת כהנים וגמ' שם), כלומר היו שורטים עליהם שריטות (ירושלמי שבת יב ג, וקרבן העדה ופני משה שם) - ולא אותיות - בקרש הראשון שריטה אחת, ובשני שתים, וכן הלאה (רבנו הלל לתורת כהנים שם), או שהיו כותבים עליהם אותיות, אלא שאותן האותיות חשובות כרושם ולא ככתיבה, שלא נכתבו אלא לסימן בעלמא (כן משמע מהמאירי שם). ולדעתם, אף הכותב שתי אותיות בשבת, אין חיובו משום כותב, אלא משום רושם (רבי יוסי במשנה שם קג א). ואף המשרטט (ראה ערכו), יש שכתב שלדעה זו אינו אב בפני עצמו, אלא הוא תולדת רושם (אור שמח שבת יא יז).
- ויש אומרים שפטור (כן משמע מרבי יהודה במשנה שם; כן משמע מסתם משנה שם עג א), ורושם אינה אב מלאכה כלל (משנה שם), שלדעתם היו כותבים אותיות על הקרשים (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם קג א)[23].
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (כן משמע ממחזור ויטרי (הורוויץ) קטז; פסקי הרי"ד שבת קג א, ופסקי ריא"ז שם יב ב א; אור זרוע ב עג; כן משמע מב"ח או"ח שמ, וט"ז שם סק"ד); ויש פוסקים כדעה השניה (רבנו חננאל שם קד ב; פירוש המשניות לרמב"ם שם, וכן משמע מרמב"ם שבת ז א; כן משמע מרי"ף שם ורבנו יהונתן שם, ורא"ש שם יב ב).
הבדלים להלכה
וכמה דינים נוספים תלויים במחלוקת זו:
- המסמן נקוד (ראה ערכו) סמוך לאותיות כתובות, אף על פי שאינו חשוב כותב (ראה לעיל: הכתב), בכלל רושם הוא (עץ החיים, הקדמה לשבת, הכותב ג).
- הכותב חלק מתיבה גדולה (ראה לעיל: השיעור), למחייבים משום רושם, לעולם חייב (כן משמע מתוספות שבת ע ב ד"ה שם).
- הכותב "כתיבה דקה" - כתב רהוט - אף על פי שאינו חשוב כותב, לסוברים כן (ראה לעיל: הכתב), חשוב הוא רושם (חידושי חתם סופר שבת קג א ד"ה כולה).
- הכותב בכתב האומות, לסוברים שאין בו משום כותב (ראה לעיל: הכתב), כתבו חשוב הוא רושם (כן משמע מחידושי החתם סופר שם; יש סדר למשנה שבת יב ג; ביאור הלכה שו ד"ה בכתב).
- הכותב "אא", שכיון שאין תיבה כזו, אין בו משום כותב, לסוברים כן (ראה לעיל: השיעור), חשוב הוא רושם (רבנו הלל לתורת כהנים ויקרא, חובה פרק א ה, בדעת רבי יוסי שם; רש"ש שבת קג א; ביאור הלכה שמ ד"ה במשקין).
- הכותב בשמאל, וכן הכותב כלאחר יד, שכיון שאינם כדרך הכותבים, אינו חייב בהם משום הכותב (ראה לעיל: הכתיבה), חשוב הוא רושם (כן משמע מהרוקח רפ).
השיעור
שיעור הרושם שחייב עליו - לדעת המחייבים - הוא שני רשמים, והשורט שריטה אחת על שני נסרים, או שתי שריטות על נסר אחד - חייב (רבי יוסי במשנה שבת קג ב, ובתורת כהנים שם), ושריטה אחת על נסר אחד אינו חשוב סימן, שאפשר שיהא כן באקראי (מיוחס לר"ן שם ב). ואין הדברים אמורים אלא בשני רשמים העשויים לסימן אחד, כפי שרשמו במשכן שני רשמים על שני קרשים - רושם על כל קרש - לסימן שיש להעמידם זה ליד זה (ראה לעיל), אבל הרושם שני רשמים לסמן שני דברים שונים, כגון העושה שני רשמים בשני מקומות בספר, אין הם מצטרפים לחייבו (ט"ז או"ח שמ סק"ד).
כשאינו מתקיים
רושם שאינו מתקיים, אסור הוא מדרבנן (ב"ח או"ח שמ ה; ט"ז שם סק"ד), כשם שכתיבה שאינה מתקיימת אסורה מדרבנן (ראה לעיל: הכתב. כן משמע מהט"ז שם). ואף המתירים לסמן בצפורן על ספר (ראה לעיל: שם), לא התירו אלא ברושם כזה שאפילו היה מתקיים לא היה בו איסור תורה, כגון ברושם אחד, או בשני רשמים בשני מקומות שונים, באופן שכל אחד מהם הוא סימן לדבר אחר (ט"ז שם).
דברים שנאסרו מחשש שיכתוב
כמה דברים אסרו חכמים לעשותם בשבת וביום טוב, שמא יבא לכתוב:
- האיסור לקנות ולמכור בשבת וביום טוב (ראה ערך מכירה וערך שבות) בפה או במסירה (רמב"ם שבת כג יג), יש סוברים שאסרוהו חכמים שמא יבא לכתוב (רש"י ביצה לז א ד"ה משום, בפירוש השני; רמב"ם שם יב; סמ"ק רפב; רשב"א שם) שטרי מכירה (רש"י שם).
- אסור לשכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב, אבל לשאול ולהשאיל מותר (רמב"ם שם).
- אסור להלוות בשבת בלשון הלואה, שאומר לחברו הלויני דבר זה (משנה שבת קמח א; רמב"ם שם יא; טוש"ע או"ח שז יא), גזירה שמא יבוא המלוה לכתוב על פנקסו שלא ישכח (גמ' שם, ורש"י ד"ה הלויני; טוש"ע שם). ומותר ללוות בלשון שאלה - אף על פי שהדבר שהוא נוטל מחברו אינו חוזר בעין, כגון - כדי יין וכדי שמן (משנה שם), שאם אומר בלשון שאלה יש היכר בדבר ולא יבוא לכתוב (כן משמע מהגמ' שם)[24].
- אין פורעים חוב בשבת ויום טוב (כן משמע משבת קמט א), שמא יבוא לכתוב (רש"י שם ד"ה משום; כן משמע מריב"ש קנו).
- האיסור לחשב בשבת חשבונות שאדם צריך להם (שבת קנ א; רמב"ם שם יח), יש סוברים שהוא משום גזירה שמא יכתוב (רמב"ם שבת כג יח; סמ"ק רפב).
- האיסור לקרוא שטרי הדיוטות בשבת (שבת קטז ב, ושם קמט א; רמב"ם שם יט; טוש"ע או"ח שז יג)[25], יש סוברים שהוא מפני החשש שמא יבוא הקורא לכתוב תשובה לשואל ממנו דבר (רבנו יהונתן ומיוחס לר"ן שבת קמט א, בפירוש השני).
- משקל ומנין האסורים בשבת (משנה שבת קמח ב)[26], יש סוברים שהוא משום החשש שמא יכתוב (כן משמע מהרמב"ם שם יג, לגירסת המגיד משנה שם; סמ"ק שפ).
- האיסור להטיל גורל בשבת (ראה ערך גורל: בשבת ויום טוב), יש סוברים שהוא משום החשש שמא יכתוב (רבנו יהונתן שם; סמ"ק שם).
- אין מקדשים אשה בשבת וביום טוב (משנה ביצה לו ב; רמב"ם שם יד; טור או"ח שלט, ורמ"א שם ד, וטוש"ע שם תקכד א) שמא יכתוב (גמ' שם לז א; רמב"ם שם) שטר ארוסין (רש"י שם ד"ה שמא יכתוב), או כתובה (שו"ת הרמ"א קכה), ולא כונסים (ראה ערך חפה וערך נשואין), שמא יכתוב כתובה (כן משמע משו"ת הרמ"א שם). וכן אין חולצים, ולא מיבמים (משנה שם לו ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שלט ד, ושם תקכד א ך) גזירה שמא יכתוב (גמ' שם לז א; רמב"ם שם) גט חליצה (ראה ערך חליצה: גט חליצה) לחלוצה, וכתובה (ראה ערכו) ליבמה (רש"י שם ד"ה שמא יכתוב).
- האיסור לגרש בשבת וביום טוב (תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד; תוספות עירובין עא א ד"ה ומקני, וביצה יז א ד"ה מאי, וגיטין עז ב ד"ה ותיזיל, ובבא בתרא קנו ב ד"ה קונין; שו"ע או"ח שלט ד, וטוש"ע שם תקכד א) אפילו בגט הנכתב מערב שבת (רבנו דוד הכהן ביצה לו ב), יש סוברים שהוא שמא יכתוב גט (ראה ערכו. כן משמע מרא"ה ורבנו דוד הכהן ור"ן שם).
- אין דנים בשבת וביום טוב (משנה שם לו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם, ושם, וחו"מ ה א), גזירה שמא יכתוב (גמ' שם לז א; רמב"ם שם; טור חו"מ שם) פסק דין (רש"י שם ד"ה שמא יכתוב)[27]. אכן, לבא לקבול לפני הדיינים על מנת שידונו לאחר השבת, הרי זה מותר (כן משמע מתוספות כתובות ג א ד"ה אי, ורא"ש שם א ג, וטור אה"ע סד, בטענת בתולים). יש מתירים אף לסדר את הטענות לפניהם (רא"ש וטור שם); ויש אוסרים, שמא יבואו הדיינים לכתוב את הטענות (שלטי גבורים סנהדרין ט ב מדפי הרי"ף א)[28].
- ראיית מומי בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) וראיית נגעים (ראה ערכו), שאסורות בשבת (ראה ערך מומים וערך נגעים), יש הסובר שטעם האיסור הוא משום חשש שיכתוב, שכל דבר הצריך בקיאות ועיון רב, יש לחוש בו שמא בעומק עיונו ישכח שהיום שבת או יום טוב, ומתוך שהוא ירא שמא ישכח את טעמו, יבא לכתבו (תפארת ישראל נגעים א, בועז ט)[29].
מקומות שלא נזכרו בתלמוד
בכמה מקומות נזכרו מעשים שיש להימנע מעשייתם, שמא יבוא לכתוב, אף על פי שבתלמוד לא נזכרה גזירה על הדבר, ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שנהגו העם להימנע בשבת מלהפוך שעון - חול - גזירה שמא יכתוב כמה שעות הפך (לקט יושר או"ח, עמ' 64 במהדורת פריימנאן). וכן משחקים שדרך לכתוב בהם, יש מהאחרונים שכתבו שאסור לשחוק בהם בשבת, שמא יכתוב (זכרו תורת משה, ל"ט מלאכות מ), וכן יש שדנו במי שרוצה לקרוא בשבת ספר הטעון הגהה, כדי להכיר את המקום הצריך הגהה ולתקן אותו למחר, אם יש לאסור את הדבר שמא יבוא לכתוב, אלא שכתבו להתיר לפי שעד שיביא את הקולמוס והדיו סופו להיזכר ששבת היום ולא יכתוב (שו"ת הרדב"ז ב תרצ).
- ויש אומרים שאין לנו אלא מה שמנו חכמים, ואין לנו להוסיף גזירות מעצמנו, ולכן נהגו בכמה מקומות שמי שקונה קרקע, מכריזים ביום שבת שכל מי שיש לו זכות או תביעה על אותה הקרקע שיבא ויגיד תוך שלשים יום, ואם לא בא - איבד את זכותו, ולכן צריכים לכתוב לו לקונה שטר ראיה על הכרזה זו, ואין גוזרים לאסור הכרזה זו שמא יכתוב (שו"ת הר"ן פ). וכן כתבו אחרונים שמותר לחבר שירים בשבת, ואף על פי שדרך מחבר שירים לכותבם אחר כך במחברתו, אין לחוש שמא יכתוב, שאין לנו אלא מה שגזרו חכמים (שו"ת רבי משה פרובינצאלו מו)[30].
הערות שוליים
- ↑ כז, טורים תקפט-תרמג.
- ↑ לדעת התנאים הסוברים שהרושם הוא אב מלאכה, ועל כתיבת שתי אותיות משום רושם הוא שחייב (ראה להלן: רושם), נחלקו ראשונים אם אף הכותב אב מלאכה הוא, ושני אבות נפרדים הם, "רושם" ו"כותב" (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם); או שהכותב אינו מכלל אבות מלאכות (כן משמע מתנחומא כי תשא לג, ותוספות שבת ע ב ד"ה שם, ומאירי שם עג א; פני משה שבת יב ג).
- ↑ בדרך כתיבת האותיות על הקרשים, נחלקו ראשונים, ראה: פירוש המשניות לרמב"ם שם; רבנו יהונתן שם עג א; יש שכתבו לימודים אחרים לחיוב מלאכת כותב, ראה: יד המלך שבת יא; אבני נזר או"ח קצט י-יא.
- ↑ על ההבדל בין אב ל"תולדה", ראה ערך אבות מלאכות.
- ↑ ויש גורסים שחיובה משום צובע (ראה ערכו), ולא משום כותב, לפי שאין דרך כתיבה בכך (גמ' שם צה א, לגירסתנו), ועוד שאין כתיבה שייכת אלא בדבר שנעשה לרושם וסימן, כמו שהיו רושמים במשכן על הקרשים כדי לעמוד על סדרם (חידושי הר"ן שם, בשם תוספות).
- ↑ ויש הגורסים שהכותב על מנת לקלקל פטור (רבי מנחם בי רבי יוסי בירושלמי שבת ז ב).
- ↑ על חיובו של הכותב באופנים מסויימים משום צובע, ועל הטעם שבשאר האופנים אינו חייב משום מלאכה זו, ראה ערך צובע.
- ↑ אם חייב משום רושם, ראה להלן: רושם.
- ↑ על שנים הכותבים יחד, באופן שאחד עושה את עיקר הכתיבה וחברו מסייע לו, שבאופנים שונים הוא חייב אף על פי שחברו מסייעו, ויש סוברים באופנים מסויימים שאף המסייע חייב, ראה ערך שנים שעשו.
- ↑ ויש מהראשונים שנקט שחייב (רבנו ירוחם יב יד); ואחרונים תמהו עליו (אליה רבה או"ח שמ ס"ק יא).
- ↑ ועוד שמלאכת כותב נלמדת מהכתיבה שהיתה במשכן, שהיו מסמנים את הקרשים לדעת את מקומם (ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה), ובכתיבה ההיא לא היו חוששים באיזה ענין נעשו האותיות (התרומה שם; סמ"ג שם; קרית ספר שם; מרדכי שם); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שלענין שבת חק תוכות אינו חשוב כתיבה (רשב"א שבת קד ב; מרדכי, הלכות קטנות תתקנב).
- ↑ אם חייב משום רושם, ראה להלן: רושם.
- ↑ אם חייב כשהניקוד משנה את משמעות התיבה שאותה ניקד, ראה לעיל: הכתיבה; אם חייב משום רושם, ראה להלן: רושם.
- ↑ או לפי שכתיבה זו אינה דומה לכתיבה שהיתה במשכן (פרי חדש אה"ע קכד סק"ו).
- ↑ לסוברים שכתב על גבי כתב מועיל בהכשר ספר-תורה (ראה ערכו) וגט (ראה ערכו), הרי זה כתב אף לענין שבת, וחייבים עליו (כן משמע מהגמ' שם); ויש ראשונים סוברים בדעת אמוראים שמחלקים בין שבת לשאר דברים, שאף כתב על גבי כתב המועיל בגט ובספר תורה, בשבת אין לחייבו עליו, לפי שאין חייבים בשבת אלא על מלאכת-מחשבת (ראה ערכו), ואין תועלת במעשהו כיון שקודם לכן כבר היה כתוב (רמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן גיטין יט א, בדעת רב אחא בר יעקב בגמ' שם כ א).
- ↑ ומהאחרונים יש שכתב שמהמשכן לא נלמד אלא ענין המלאכה, אבל לא שיעורה, ושיעור הכתיבה שחייבים עליו הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) הוא, כשאר שיעורי תורה (ראה ערך הלכה למשה מסיני וע' שעורים. חידושי חתם סופר שבת קג א).
- ↑ הכותב אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא (ראה ערך אזכרות) יש מפרשים שעליו אמרו שהכותב את השם אינו חייב עד שישלים לכתוב את כולו (חידושי הרד"ל לירושלמי שבת יג א, בדעת הירושלמי שם), שכיון שאסור להפסיק בכתיבתו אין מלאכתו מתקיימת עד שישלים את כולו (פני מאיר לירושלמי שם).
- ↑ ויש מן הראשונים שפירשו הדברים שאם כתב אות אחת במגילה בטבריה, ואות אחת קרובה לה באותה מגילה עצמה בציפורי (רשב"א שם), ואף על פי שהפסיק והלך מטבריה לציפורי בין כתיבת אות לאות, הרי זה חייב (שיירי קרבן לירושלמי יב ד); ומן הגאונים יש שפירשו שטבריה וציפורי סמוכות הן זו לזו, והיה השער של כל אחת מהן מסוייד בסיד עד קצה העיר, ואם כתב אות אחת גדולה בקצה העיר האחת, וכן אות אחרת גדולה בקצה העיר האחרת, הרי הרואה אות אחת ומהלך עד שרואה את האות השניה, יודע כי האותיות הללו תואמות הן ומכוונות זו לזו (רשב"א וריטב"א שם, בשם רב האי גאון), ואף על פי שאין האותיות נקראות זו עם זו - חייב, לפי שהן כתובות שם כדי לסמן כל עיר באות אחרת, שמתוך אותן אותיות אדם מכיר את העיר שרוצה ללכת לשם, ואין חסר מעשה כדי לקרבן, כי לא נכתבו כדי להיתלש, אלא במקומן הן עושות היכר וסימן (ריטב"א שם).
- ↑ על הסוברים שחייב על סימן אחד העומד בפני עצמו, ראה להלן.
- ↑ על הכותב אות אחת בשבת אחת ואות שניה בשבת אחרת, ראה ערך מלאכת שבת; על הכותב שתי אותיות בשבת בשוגג, ששכח שהיום הוא שבת, או שכתיבה אסורה בשבת, ובין כתיבת אות אחת לכתיבת האות השניה נודע לו, ראה ערך ידיעות מחלקות: ידיעה לחצי שיעור.
- ↑ על המחלוקת באיסור חצי שיעור במלאכת שבת, אם הוא מן התורה או שאינו אלא מדבריהם, ראה ערך חצי שיעור.
- ↑ ויש הסובר שחייב, שלא נזכר שיעור שתי אותיות אלא בכותב אותיות שאינן תיבה, אבל הכותב תיבה שלימה, אפילו אינה אלא אות אחת, חייב עליה משום מלאכת כותב, וסימן העומד בפני עצמו הרי הוא כתיבה שלימה (יד המלך שבת יא).
- ↑ על מחלוקת הראשונים אם אף לדעתם הרושם חייב, שהוא תולדה של כותב, או שלדעתם הרושם פטור, ראה לעיל: המלאכה, מקורה ותולדותיה.
- ↑ על מחלוקת הראשונים במהותו של היכר זה, ראה ערך הלואה: כשאסור להלוות.
- ↑ על מהותן, ראה ערך שבות.
- ↑ על גדרי האיסור, ראה ערך שבות.
- ↑ אף בית דין של שלשה דיינים או יותר (תוספות שם ד"ה והא), ואף על פי שבגזירות אחרות שגזרו חכמים בשבת, לא גזרו על המרובים, מפני שהם מזכירים זה לזה (ראה ערך שבות) בדין, מתוך שיש בו יגיעה וטרדה מרובות, יש לחוש שכל הדיינים ישכחו ויבואו לכתוב (ציץ הקדש ב טז), או שחששו שאחד מן הדיינים יכתוב את הפסק לאחר שחבריו כבר יצאו משם (חידושי הרי"ם חו"מ ה א ב).
- ↑ על קבלת עדות בשבת וביום טוב, אם חשובה כדין ואסורה, ראה ערך עדות; על חבישה בבית הסוהר אם חשובה כדין, ואסורה בשבת וביום טוב, ראה ערך כפיה. על דברים נוספים שנאסרו בשבת וביום טוב משום שהם חשובים כדין, אף על פי שמצד עצמם אין בהם חשש שיבוא לכתוב, ראה ערך גרות וערך התרת נדרים וערך נדוי וערך שבות.
- ↑ על האיסור לעשר מעשר בהמה בשבת וביום טוב, גזירה שמא ירשום בסיקרא, ראה ערך מעשר בהמה וערך שבות; על חומר האיסורים שגזרו חכמים משום חשש כתיבה, ואם אסרום אף במקום מצוה גמורה, ראה ערך שבות.
- ↑ החשש שמא יבא לכתוב, יש שהוא משמש אף כטעם להתיר איסורים דרבנן, כדי שלא יבא לעבור על איסור תורה מתוך שאדם בהול על ממונו, ראה ערך מתוך שאדם בהול על ממונו; על הסוברים באיסור סחורה בחול המועד, שהוא משום גזירה שמא יכתוב, כשבת ויו"ט, ראה ערך חול המועד: במשא ומתן.
1