מיקרופדיה תלמודית:כלאי בגדים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור ללבוש או להעלות על הגוף בגד של צמר ופשתן המחוברים זה לזה ("שעטנז").

האיסור וגדרו

הלאו

אסור ללבוש בגד של כלאים, שנאמר: וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (ויקרא יט יט); לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב יא), והיא מצות לא תעשה (ראה ערכו. מכות כא א,ב; יבמות ג ב, ד א), ולוקים עליה (מכות שם א; רמב"ם כלאים י ל, וסנהדרין יט ד אות קמה).

במנין המצוות

המצוה נמנית במנין המצוות (ראה ערכו. רמב"ם ספר המצוות לא תעשה מב; סמ"ג לאוין רפג; חינוך תקנא). ויש שמנו את "לא יעלה" ו"לא תלבש" כשתי מצוות (בעל הלכות גדולות בהקדמה; יראים השלם עמוד ז).

הלובש כלאים לוקה מלקות אחת (ראה מכות שם, וערוך לנר שם ב; רמב"ם כלאים שם, וספר המצוות לא תעשה קעט), ואף שנאמרו בו שני כתובים, אין זה אלא לאו אחד שנכפל באותו ענין עצמו (ראה ערך חיבי מלקיות. ראה ספר המצוות שם).

היקף האיסור

כלאי בגדים נוהגים בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ראה ערכו. ירושלמי ערלה ג ז; חינוך תקנא), בין בזכרים ובין בנקבות (תוספות פסחים מג ב ד"ה סלקא דעתך, ויבמות ד א ד"ה דכתיב; חינוך שם).

ואינם אסורים אלא ללובשם או להתכסות בהם (ראה להלן: לבישה והעלאה), אבל מותרים לעשותם, ולקיימם, ולמוכרם לגוי (ראה כלאים ח א, ושם ט ה, וראה רש"י פסחים כו ב ד"ה יש שטועין; רמב"ם כלאים י יב; ראה טוש"ע יו"ד שד, וש"ך שם סק"א, וראה טוש"ע שם שא ו).

למוכרם לישראלים החשודים שילבשום, ראה ערך לפני עור.

על בגד שאבד בו חוט של כלאים, שאסור מדרבנן למוכרו או להשתמש בו באופן שיש חשש שיבואו ללובשו, ראה להלן: בתערובת. על העומדים לתשמישים אחרים שאסור מדרבנן להשתמש בהם ראה להלן: הבגד.

פעולת הלבישה או התוצאה

איסור כלאי בגדים הוא בין על הלבישה (ראה תוספות יבמות צ ב ד"ה כולהו, ותוספות הרא"ש שם), ובין על כך שהאדם לבוש (ראה להלן), ולכן מי שהלבישו חברו כלאים, והיה הלובש מזיד - לוקה (ראה רמב"ם כלאים י לא, והובא בטור יו"ד שג).

לסוברים שגם השהייה נחשבת כמעשה לענין מלקות (ראה להלן), בכלל הלאו גם שלא לעמוד לבוש כלאים (ראה רמב"ן מכות שם א; ריטב"א שם ב).

השהיית כלאים

היה לבוש בכלאים כל היום, אינו לוקה אלא אחת (מכות כא א; רמב"ם כלאים י ל). אמרו לו: אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת (מכות שם). ונחלקו אמוראים בפירושו:

  • רב ביבי בשם רב אסי אמר, אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו (מכות שם ב, לגירסת רי"ף ורא"ש שם), לפי שנראה כמכין עצמו ללבוש ולפשוט (נמוקי יוסף שם). ויש גורסים שהסתפק האם פושט ולובש ממש, או אפילו מכניס ומוציא ידו (מכות שם לגירסה שלפנינו).
  • רב אשי אמר, אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש (מכות שם). ואף על פי שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, לסוברים כן (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), השהייה נחשבת כמעשה, כיון שתחילת הלבישה היתה על ידי מעשה (תוספות שבועות יז א ד"ה או אין. וראה להלן). ויש מצדדים שנשיאת הבגד על גופו נחשב כמעשה (ראה רבי עקיבא איגר שבועות שם; קרן אורה נזיר יז א).

הלכה כרב אשי, שאם אמרו לו: פשוט, ושהה כדי לפשוט וללבוש, חייב על כל שהייה שהתרו בו עליה (ראה רי"ף מכות כא ב; רמב"ם כלאים י ל). וכן אם הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, אף שלא פשט את הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת (רמב"ם שם).

השהיית כלאים במקום כבוד הבריות

המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק (ברכות יט ב; ראה רמב"ם כלאים י כט; טוש"ע יו"ד שג), ואין האיסור נדחה מפני כבוד הבריות - שדוחה איסור תורה ב"שב ואל תעשה" (ראה ערך כבוד הבריות) - לפי שעוקר את האיסור במעשה, שהוא לובשו (רש"י שם כ א ד"ה שב). ויש שכתבו שנחשב מעשה כיון שתחילת הלבישה היתה על ידי מעשה (תוספות שאנץ מכות כא ב. וראה שו"ת שאגת אריה לב).

ויש שכתבו שלסוברים שאינו לוקה על השהייה, שאינה חשובה כמעשה (ראה לעיל), הוא הדין לענין כבוד הבריות, ואין צריך לפשוט את הבגד (פני יהושע ברכות יט ב; נודע ביהודה קמא או"ח לה; בית הלוי א לה אות יג). ויש שכתבו שהואיל ועיקר איסור כלאים הוא על ידי מעשה, יש בו חומרת "קום עשה", ואינו נדחה מפני כבוד הבריות (קובץ הערות סט לא).

המלביש אחר אם לוקה

המלביש את חברו כלאים, יש שכתבו שאם לא ידע הלובש שהבגד כלאים - המלביש לוקה, והלובש פטור, אבל אם היה הלובש מזיד - הלובש לוקה, והמלביש עובר משום לפני עור (ראה ערכו. רמב"ם כלאים י לא, הובא בטור יו"ד שג).

שיעור האיסור

כלאי בגדים אין להם שיעור, שאפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או של פשתן בצמר - אסור (רמב"ם כלאים י ה; ראה טור יו"ד רצט; שו"ע שם א).

מהאחרונים יש שכתב שאין איסור אלא כשיש בחוט לפחות שיעור מלא הסיט (ראה ערכו), כשיעור מלאכת אורג בשבת (ראה ערך אורג. הלכות קטנות ב פד, וראה שו"ת בית אב ה שיז).

אם כל הבגד נעשה כלאים

כתבו ראשונים שכל הבגד נעשה איסור וחשוב ככלאים (מאירי עבודה זרה סה ב; תוספות הרא"ש נדה סא ב; טור יו"ד רצט), ואפילו חוט אחד פשתן שנארג בבגד צמר נעשה כל הבגד גוף אחד של איסור (טור שם), ולכן לא יתכסה בצד השני, אף על פי שהכלאים מונחים בארץ (תוספתא כלאים ה ח; ירושלמי כלאים ט א; טוש"ע יו"ד שא ג. הרמב"ם השמיט).

ויש שנראה מדבריהם שאין כולו נעשה איסור, ומדרבנן אמרו שלא יתכסה בצדו השני, שמא ימשוך עליו את הצד שיש בו כלאים (ראה דרישה יו"ד שא ה בתירוץ ג; חסדי דוד לתוספתא כלאים ה ח; בתי כלאים לתפארת ישראל קכו).

ויש שכתבו ששני אופני איסור הם: "לא תלבש שעטנז", נאמר על צמר ופשתן שנשעו ונטוו ונארגו יחד (ראה להלן: חיבורם זה לזה), שבזה נעשה כל הבגד כחתיכה אחת של איסור, ו"לא תלבש צמר ופשתים יחדיו", שנאמר כשנשעו או נטוו או נארגו כל אחד בפני עצמו וחיברם יחד, ובזה אין כל הבגד חשוב כחתיכה של איסור, אלא שאסור האדם בלבישתם (כתבי הגר"ח יבמות ה ב, ומגנזי הגר"ח עג בדעת הרמב"ם).

כשאחד המינים מותר

יש שכתב שאין האיסור חל אלא על הצמר והפשתן יחד, ולכן אם הותרה לבישת אחד מהם, הותרה ממילא גם לבישת המין השני. לכן בכלאים בציצית, שהותרו (ראה ערך ציצית), אין איסור לעשות בגד גדול מן הדרוש לחיובו בציצית, שהואיל והותר האיסור לגבי הציצית שהיא צמר, הותר ממילא גם לגבי הבגד של הפשתן (חידושי רבי שמעון שקופ יבמות ו. וראה אשל אברהם (בוטשאטש) תנינא או"ח ט שהסתפק).

לבישה והעלאה

שני לאוים בכלאי בגדים

כלאי בגדים אסורים בלבישה (כלאים ח א; יומא סט א, ויבמות ד ב, ותמיד כז ב; רמב"ם כלאים י יב; טור יו"ד שא, ורמ"א שם א, וטוש"ע שד), שנאמר לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כב יא. רמב"ם שם), ואסורים בהעלאה (יומא ויבמות ותמיד שם; טור ורמ"א שא), היינו להתכסות בהם (רמב"ם שם; טור ורמ"א שם), שנאמר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (ויקרא שם. תורת כהנים שם; ראה רמב"ם שם), אף שאין הנאתו מרובה כלבישה (יבמות שם).

הלובש או מתכסה בכלאים לוקה (רמב"ם שם ל).

מותר מן התורה לשבת על מצעות כלאים, ומדרבנן אסור (יומא ותמיד שם וביצה יד ב; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם), ראה להלן: הצעה תחתיו.

לבישת עראי

אסור ללבשם אפילו עראי (כלאים ט ב, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם כלאים י יח; טוש"ע יו"ד שא ד,ה), שלבישת עראי שמה לבישה (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם; שו"ת הרשב"א ד פג). ויש שכתבו שהיא בכלל העלאה (ר"ש סיריליאו שם).

הנאה שלא בדרך לבישה

העלאה נאסרה בדרך לבישה (רמב"ם כלאים י יב), או בדרך חימום (טור יו"ד שא; רמ"א שם א), כל שנוגע ומתחמם בו, או נהנה ממנו בהגנה מפני החמה או הגשמים (מאירי יבמות ד ב), אבל מותר לשבת תחת אהל כלאים (תוספתא כלאים ה יד; ירושלמי כלאים ט ו; רמב"ם וטור ורמ"א שם).

וילון אין בו משום כלאים (תוספתא שם לגירסת חסדי דוד והגר"א ומנחת בכורים), ואפילו מגין מהחמה (ים של שלמה ביצה א מה; ש"ך שם ס"ק יא). וכן מותר לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה כדי להעמיד החום (רמ"א שם). ומותר להפשיל קופה של כלאים לאחוריו (טור שם, וראה כלאים ט ה), שדרך לבישה אסרה תורה, שהיא הנאת הגוף (תורת כהנים ויקרא יט יט; ספרי דברים כב יא; ירושלמי שם א).

העלאה בלא הנאה

מותר להעלות כלאים על הגוף באופן שאין הנאה בדבר, שלא נאסרה אלא העלאה הדומה ללבישה שיש בה הנאת הגוף, ולכן הותרה העלאה במוכרי כסות, אם אינם נהנים, כגון בימות החמה שמצטערים בהם (יבמות ד ב, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם). ובאופן זה מותר אף לסוברים שדבר שאינו מתכוין אסור (ראשונים הנ"ל).

לבישה בלא הנאה

לבישה בלא הנאה, נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שאין בה איסור (ראה רש"י שבת כט ב ד"ה מוכרין; ראה רמב"ן ור"ן שבת קיא א), שאין זה מלבוש אלא משאוי (רמב"ן ור"ן שם. וראה להלן: הבגד; בגדים קשים, תכריכים).
  • ויש סוברים שלבישה אף בלא הנאה אסורה (ר"י קורקוס כלאים י יח בפירוש א, ובית הלוי א א ו בדעת הרמב"ם שם), ולא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים (רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שא ה). ומה שאמרו שהעלאה נאסרה בדומה ללבישה שיש בה הנאת הגוף (ראה לעיל), הכוונה בדומה לסתם לבישה שיש בה הנאה (ר"י קורקוס שם; עמק הנצי"ב לספרי תצא עמוד רסו).

יש שכתבו שאף לדעתם אין האיסור אלא בבגדים העשויים ללבישה בדרך חימום והנאה, ראה להלן: הבגד.

גדר הדין של הנאה

  • יש שכתבו, שהאיסור הוא ההעלאה או הלבישה, אלא שלבישה שאין בה הנאה אינה קרויה לבישה, ולכן הוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית (ראה ערך ציצית), ובבגדי כהונה (ראה ערך אבנט), אף שמצוות לאו ליהנות ניתנו (ראה ערכו), שאין טעם זה מועיל אלא בהנאה אסורה, אבל בכלאים אין ההנאה אלא תנאי בלבישה (יד המלך [מכון ירושלים] מאכלות אסורות יג יד; עונג יום טוב צו; אבני נזר יו"ד שצ; ועוד).
  • יש סוברים שהאיסור הוא בהנאה (בית הלוי א א ה), והוצרכה התורה להתיר כלאים בבגדי כהונה, כדי להתיר ללובשם אף שלא בשעת עבודה (בית הלוי שם. וראה שם בדעת האוסרים, וראה עוד טעמים בערך מצוות לאו ליהנות ניתנו).
  • ויש מחלקים, שבהעלאה שנאסרה כשיש בה הנאה - ההנאה היא האיסור, ובלבישה, לסוברים שאינה אסורה בלא הנאה (ראה לעיל) - ההנאה היא תנאי בלבישה (משנת רבי אהרן יבמות ד עמוד לב).

כשאינו מתכוין להנאה

כשאינו מתכוין להנאת לבישה, נחלקו תנאים:

  • לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים כדי להבריח את המכס[2] - שאין נותנים מכס מבגדים שלבוש בהם - אף על פי שאין כוונתו אלא להבריח את המכס, שלדעתו דבר שאין מתכוין (ראה ערכו) - אסור (כלאים ט ב, ורע"ב שם; בבא קמא קיג א, ורש"י ד"ה כדי).
  • רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא, מותר להבריח את המכס בבגד כלאים, שלדעתו דבר שאין מתכוין - מותר (בבא קמא שם).

במקום אחר שנינו: מוכרי כסות מוכרים כדרכם - היינו שמותרים ללבוש את הכלאים להראותם בשוק (רש"י שבת כט ב, ושם מו ב, ופסחים כו ב ד"ה מוכרין; ר"ש ורא"ש כלאים ט ה) - ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (כלאים ט ה). תופרי כסות תופרים כדרכם, שמניחים הבגדים על ברכיהם ותופרים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (כלאים שם ו, ורא"ש ורע"ב שם), והצנועים - המרחיקים עצמם מכל לזות שפתים (ראה ערך חשד: מראית העין. רש"י שבת כט ב ד"ה והצנועים) - מפשילים לאחוריהם במקל (כלאים שם ה). ומשנה זו כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר, ואף כאן אינו מתכוין להנאת לבישה (שבת שם ושם; ראה פסחים שם ורש"י ד"ה מוכרין).

הלכה

  • להלכה פסקו ראשונים כרבי שמעון (ראה ערך דבר שאינו מתכון), וכל שאינו מכוין להנאתו - מותר (טור יו"ד שא; רמ"א שם ו בשם יש אומרים).
  • ויש שפסקו שכדי להבריח את המכס - אסור (רמב"ם כלאים י יח; רמ"ה בבא קמא קיג א; שו"ע יו"ד שם ה. וראה חכמת אדם קו כ), אבל מוכרי כסות מוכרים כדרכם, ותופרי כסות תופרים כדרכם (רמב"ם שם טז; שו"ע שם ו). בהסבר החילוק נאמרו כמה שיטות:
  • יש שכתבו שהותרה להם העלאה, שלא נאסרה בלא הנאה (ראה לעיל), ולפיכך כשאינו מתכוין ליהנות - מותר, אבל לבישה נאסרה לדעתם אף בלא הנאה (ראה לעיל), ולכן אסור ללבוש להבריח את המכס, שהרי מתכוין ללבוש (ר"י קורקוס שם; ראה כסף משנה שם, ובית יוסף יו"ד שם; בית הלוי א א ו).
  • ויש סוברים שלא אמרו שאסור אלא באופן שהוא פסיק רישיה שיהנה (ראה ב"ח יו"ד שם, ומרכבת המשנה שם)[3].

מדידת בגד

הרוצה לקנות בגד כלאים –

  • יש שכתבו שמותר ללובשו לבדוק אם הוא מתאים למידתו, שהרי אינו מתכוין ליהנות בו (פסקי ריא"ז ביצה א, והובא בשיירי כנסת הגדולה יו"ד שא הגהות טור ז).
  • יש שכתבו שאסור, שהרי מכוין ללובשו לפי שעה (חכמת אדם קו כ).
  • ויש מצדדים להקל בספק כלאים (ראה שו"ת חלקת יעקב יו"ד קע; מנחת יצחק ד טו; שבט הלוי ב קסט; יביע אומר ו יו"ד כז; תשובות והנהגות א תרנז).

כריכת חבלים לשם הנהגת בהמה

המנהיג בהמות הקשורות בחבלים של צמר ופשתן, והחבלים כרוכים על ידו, לא יקשרם באופן שנחשב חיבור לכלאים (ראה להלן: חיבורם זה לזה), לפי שידו מתחממת בהם (ראה שבת נד א, ורש"י ד"ה כלאים).

  • יש סוברים שהדברים אמורים לסוברים שדבר שאין מתכוין אסור (רש"י שם; מאירי שבת נד א, בשם הרבה מפרשים), אבל להלכה מותר (מאירי שם; רמ"א יו"ד ש ו, בשם יש אומרים).
  • ויש פוסקים שאסור (רמב"ם כלאים י כא; מאירי שם; רא"ש כלאי בגדים כ; טור יו"ד שם; שו"ע שם), לפי שחשוב כלבישה, שאסורה אף כשאינו מתכוין להנאה, לדעתם (ראה לעיל. כסף משנה שם יח, ובית יוסף שם שא בדעת הרמב"ם), או לפי שהוא פסיק רישיה שיהנה בחימום היד (ב"ח שם ש; מעדני יום טוב על הרא"ש שם; ש"ך שם ס"ק יג).

הנושא מת ובהמה הלבושים כלאים

מת ובהמה הלבושים כלאים מותר לנושאם על כתפו (רמב"ם כלאים י כו), לפי שהוא דבר שאינו מתכוין (מרכבת המשנה כלאים שם יח), או: לפי שאינו דרך חימום (ראה להלן: הבגד. ר"י קורקוס שם).

לבישה מחמת אונס

הלובש כלאים מחמת אונס, כגון איש צבא האנוס ללבוש בגדי צבא, יש שכתבו שאין זה דבר שאינו מתכוין, ואם אפשר הדבר מחויב לבזבז את ממונו להשיג בגדים שאין בהם כלאים (שו"ת מלמד להועיל ב צו).

יש שכתבו בדעת ראשונים שהלבוש בגד כלאים שלא ברצונו, אלא שאינו פושטו מחמת בושה, הרי זה דבר שאינו מתכוין, ולכן המוצא כלאים בבגדו כשהוא בשוק אינו חייב לפושטו, שאינו מניחו עליו אלא כדי שלא להתבזות (חידושי רבי שלמה היימן ג עמוד קנח, בשם ר"ח מבריסק בדעת הרמב"ם כלאים י כט). אבל הרבה ראשונים כתבו שחייב לפושטו (רי"ף ורא"ש ברכות יט ב; רא"ש כלאי בגדים ו; טור יו"ד שג).

חוט התפור לסימן

אותות הגרדים - האורגים - והכובסים אסורים משום כלאים (כלאים ט י; רמב"ם כלאים י כג; טור יו"ד ש; שו"ע יו"ד שא טו), שדרכם לרקום את שם הבעלים על הבגד (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם; רמב"ם שם), ואם הבגד צמר והאות מפשתן, או להיפך - אסור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), הואיל וכל הבגד נעשה כלאים על ידו, והרי יש בו הנאת חימום (דרך אמונה כלאים שם).

ויש שכתב שאסור מדרבנן, אבל מן התורה מותר, הואיל ואינו חשוב אצלו (קרית ספר כלאים שם).

ההנאה האוסרת

הנאה האוסרת בהעלאה או בלבישה, היא הנאת הגוף בדרך חימום (ראה ביצה יד ב, וטו א; ראה רמב"ם כלאים י טז, ויט, וכ, וכב; טור יו"ד שא; ראה שו"ע שם ט, ויא, ויד; רמ"א שם א), או הגנה מפני החמה ומפני הגשמים (ראה כלאים ט ה,ו, ורמב"ם שם טז, וטוש"ע שם ו). ואף הלובש ומעלה באופן שיש בו הנאה של כבוד, יש סוברים שאסור (תשובות הרי"ד מג; ריטב"א שבת כט ב ד"ה ופליגא).

לבישה מפני הבושה, כגון המתעטף בבית המרחץ בפני אדם שבוש מפניו, הרי היא בכלל הנאת לבישה (ראה ירושלמי כלאים ט ג).

הגנה מנזק

  • יש מהאמוראים שנמנע מלקבל ביצה במפה של כלאים (ירושלמי כלאים ט ב; רמב"ם כלאים י יז; רא"ש כלאי בגדים ט; טוש"ע יו"ד שא יב), שהמפה מונעתו מלהיכוות, והרי זה כלובש מפני החמה ומפני הגשמים (ראה ירושלמי שם. רא"ש שם; שו"ע שם).
  • ויש מתירים, שאין זה דרך חימום (ראה להלן: הבגד. ראב"ד שם), ואותו אמורא מחמיר על עצמו היה (מראה הפנים לירושלמי שם).

הגנה מלכלוך

בהגנה מפני לכלוך, נחלקו:

  • יש סוברים שאינה הנאת לבישה (ראה פרישה יו"ד שא סק"י, ובאור הגר"א ס"ק טו; בינת אדם קו צז; אור שמח כלאים י יט).
  • ויש סוברים שאף היא בכלל הנאת לבישה האסורה (ש"ך שם סק"ח; ראה ט"ז שם סק"ח וי).

הצעה תחתיו

האיסור וטעמו

מן התורה מותר לשבת על מצעות של כלאים, אבל מדרבנן אסור, שמא יכרך חוט על בשרו (יומא סט א, וביצה יד ב, ותמיד כז ב; רמב"ם כלאים י יב; טוש"ע יו"ד שא א. וראה רש"י ביצה שם ד"ה שמא).

בהפסק בגד אחר

אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, וכלאים תחתיהן, אסור לישן עליהן (ביצה ויומא ותמיד שם; רמב"ם כלאים י יב; טוש"ע יו"ד שא א), שמא תכרך נימא על בשרו (ראה לעיל. רמב"ם שם; תוספות פסחים מ ב ד"ה לא, ויומא שם ד"ה קשין; טוש"ע שם), היינו שיבוא לשכב עליהם בלא המצעות שעליהם, ותיכרך נימא על בשרו (ר"י קורקוס כלאים שם), וכולה גזירה אחת היא, שאילמלי גזירה זו לא תעמוד אף זו (ראה ערך גזרה לגזרה: בגזרה אחת. ריטב"א ביצה שם). ואסור באופן זה גם בכלאים שאין דרך להעלותם על גופו (תוספות שם; ר"י קורקוס כלאים י יב, ובית יוסף יו"ד שא בדעת הרמב"ם, וראה טוש"ע שם א).

ויש מפרשים הטעם, שמא יבוא להעלות עליו את הכלאים (ראה תוספות נדה סא ב ד"ה לא; ר"ן ביצה שם), אבל משום כריכת נימא לא גזרו, כיון שיש דבר מפסיק בינו לבין הכלאים (ראה ר"ן שם). ולדעתם, בדבר שאין דרך להעלותו על הגוף, אין לחשוש ומותר (ראה תוספות ור"ן שם. וראה להלן: בכרים וכסתות).

ויש סוברים שבדבר שאין דרך להעלותו עליו, אם הוא כלאים דרבנן מותר, אבל בכלאים של תורה אסור (שו"ת הרשב"א א תשסב, ורשב"א ביצה טו א. וראה להלן).

בבגדים קשים

בגדים קשים של כלאים - שאינם מחממים (רש"י ביצה טו א ד"ה בקשין, ויומא סט א ד"ה קשים), או: חזקים, שאין נימא נמשכת מהם (רבינו חננאל ביצה ויומא שם; ראה רמב"ם כלאים י יג) - מותר לישן עליהם (ראה ביצה ויומא שם, ותמיד כז ב; רמב"ם כלאים י יג; טוש"ע יו"ד שא א). על בגדים קשים בלבישה ובהעלאה ראה להלן: הבגד.

כשאין דבר מפסיק בין גופו לבינם, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאסור להציעם תחתיו (רמב"ם כלאים י יג; רא"ש כלאים ט ב, וכלאי בגדים ח; שו"ת הריב"ש כט; טוש"ע יו"ד שא א). מהם יש הסוברים שבקשים ביותר, כגון מרדעת של חמור - מותר (רא"ש כלאים שם ד), ויש אוסרים (מאירי שם בשם יש אומרים. וראה רמב"ם שם כה; שו"ע שם ח).
  • ויש סוברים שמותרים בהצעה תחתיו אפילו כשבשרו נוגע בהם (תשובות הרי"ד מג; ריטב"א ביצה יד ב).

בכלאים דרבנן

כלאים דרבנן יש סוברים שלא גזרו עליהם בהצעה תחתיו (מאירי ביצה יד ב; שו"ת מהר"ח אור זרוע פד); יש סוברים שאינם מותרים אלא כשיש דבר מפסיק בינו לבין הכלאים (ראה שו"ת הריב"ש כט); ויש סוברים שאפילו בהפסק אסורים (שו"ת הרשב"א א תשסב; ראה רמ"א יו"ד שא א).

בכרים וכסתות

כרים וכסתות - העשויים לשכיבה (ר"ש ורא"ש) - אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם (כלאים ט ב; רמב"ם כלאים י יג; טוש"ע יו"ד שא א), ולא אמרו אלא בכרים וכסתות ריקים, וכשהם על גבי איצטבא, אבל במלאים, או נתונים על גבי מיטה - אסור (ירושלמי שם א; ראב"ד כלאים שם; טוש"ע שם). ויש סוברים שמותר (ר"י קורקוס שם, וים של שלמה ביצה א מד, ובאור הגר"א יו"ד שם סק"ה בדעת הרמב"ם, שהבבלי חולק).

יש שכתבו שטעם ההיתר בהם לפי שהם קשים (ראה רמב"ם שם; שו"ת הרשב"א א תשסב בתירוץ אחד; רא"ש כלאים שם; טוש"ע שם); ויש שכתבו לפי שאין כריכת נימא מצויה בהם (תוספות שבת נז ב ד"ה אין בה); ויש שכתבו לפי שאין דרך להעלותם על הגוף (ראה לעיל. תוספות נדה סא ב ד"ה לא).

אף שאין בהם משום כלאים, ראוי לכתחילה שלא לתופרם בכלאים (רמ"א יו"ד שא א, וראה דרכי משה שם).

ריפוד המחובר לכיסא

כרים וכסתות המלאים בדבר קשה, שאין חשש שיעלו עליו מן הצדדים - מותר (רדב"ז ומרכבת המשנה כלאים י יג). וכן כתבו אחרונים בכסאות המרופדים בכלאים, שמותר לישב עליהם אם אין בשרו נוגע בהם, אם ממלאים אותם בדוחק, וכל שכן כשמחוברים במסמרים, שאינם יכולים לעלות על צידיו (שו"ת פנים מאירות ב קיג; שו"ת רי"ט וייל יו"ד פז; ערוך השלחן יו"ד שם). ויש מקילים מטעם אחר, שכרים המחוברים בכסא בטלים לגביו, ובטלה מהם תורת בגד (שו"ת בשמים ראש רלג; שו"ת חסד לאברהם תניינא יו"ד עב).

הצעה כשאינו מתכוין להנאה

באופן שאינו מתכוין להנאתו, יש סוברים שמותר משום דבר שאינו מתכוין (ראה ערכו. מהרי"ל בליקוטים), ולכן התירו לישב על כרים של שעטנז בעת ביקור בבית גוי, כשאין כוונתו להנאתו (מהרי"ל שם); ויש אוסרים (ליקוטי מהרי"ל שם בשם מהר"י וייל).

הבגד

בדבר שאינו בגד

אף דברים שאינם בגד הם בכלל איסור שעטנז, כגון שעשה מהם חגורה, וכיוצא בזה (רמב"ן ויקרא יט יט; טור על התורה שם); או כגון שהוא קטן משלש אצבעות על שלש אצבעות, שאינו בגד לענין טומאה (ראה ערך בגד: שעורו. יראים השלם שלג); וכן דברים שאינם עשויים ללבישה, כגון מרדעת של חמור (ראה כלאים ט ד), וחבלים שקושרים בהם את הבהמה, וכורכם על ידיו (ראה שבת נד א, וראה לעיל: לבישה והעלאה), וכרים וכסתות העשויים לשכיבה (ראה לעיל: הצעה תחתיו. וראה להלן על וילון).

ויש סוברים שכל שאינו עשוי ללבישה, איסורו מדרבנן (תפארת ירושלים כלאים ט; ראה תשובות הרי"ד מג, וריטב"א ביצה טו א, וקרית ספר כלאים י).

ויש מחלקים, שהעשוי לשם מלבוש אסור אף כשנהנה בו הנאה שאינה חימום, כגון שמגין מפני הגשמים, אבל שאינו עשוי לשם מלבוש, אין אסור אלא להתחמם בו (ראה ט"ז יו"ד שא סק"י).

בגדים שאין בהם הנאת חימום

אין אסור משום כלאים אלא בגדים שדרך לבישתם להנאת חימום (רמב"ם כלאים י יט, הובא בטור יו"ד שא; שו"ע שם יד); ואף לסוברים שלבישה אסורה אף בלא הנאה (ראה לעיל שם), אין איסור אלא בדרך הנאה (ראה ר"י קורקוס שם סוף יח); ויש מחלקים, שבגד שאינו עשוי לחימום מותר בהעלאה, אבל בלבישה אסור (צפנת פענח כלאים שם ב בדעת הרמב"ם).

בגדים קשים

בגדים קשים - שאינם מחממים (רש"י ביצה טו א ד"ה בקשין), אלא שמגינים מן הצינה (ריטב"א ביצה שם) - נחלקו בהם:

  • יש סוברים שאין בהם משום כלאים (רש"י יומא סט א וד"ה שרי), ומותרים בלבישה ובהעלאה (תוספות יומא שם ד"ה קשין, ועוד ראשונים ביצה שם בשם רש"י, וראה בית יוסף יו"ד שא, ומהרש"א ביצה שם שתמהו), שלא נאסרה אלא העלאה הדומה ללבישה, שיש בה הנאת חימום (רש"י יומא שם), שכשאין בה הנאה חשוב כמשאוי בעלמא (שיטה מקובצת שם). ואף שמגין עליו, אינו בכלל בגד כלאים שאסרה תורה (קהילות יעקב ביצה יא). ויש שכתבו הטעם, הואיל ואין דרך ללבשם, ולא נאסרה אלא לבישה כדרכה (בגדי יום טוב לר"ש קלוגר ביצה שם, ושפת אמת יומא שם בדעת רש"י)[4].
  • יש סוברים שמדרבנן אסורים (ראב"ד שם; בית הלוי א ב ד, בדעת שיטה מקובצת שם), שיש בהם קצת הנאה (שיטה מקובצת שם).
  • ורבים סוברים שלא הותרו אלא בהצעה תחתיו (ראה לעיל: בהצעה תחתיו), אבל אסורים בלבישה ובהעלאה (רבינו תם בתוספות שבת נז ב ד"ה אין ויומא שם; תוספות ביצה שם ד"ה אלא; ראה רמב"ם כלאים י יג,יד; רשב"א שבת וביצה שם, ושו"ת א תשסב; אור זרוע ב שמא; פסקי רי"ד ביצה שם, ותשובות הרי"ד מג; תוספות הרא"ש שבת ויומא שם, ורא"ש כלאי בגדים כ; טור שו"ע יו"ד שא א, ורמ"א שם ב, ועוד), שהרי נהנים מהם מפני החמה ומפני הגשמים (ראה אור זרוע שם), ויש בלבישתם כבוד (ראה לעיל: הנאה של כבוד. רי"ד שם). ויש שכתבו בדעתם, שכל דרך לבישה אסור אף בלא הנאה (עונג יום טוב צו; שאילת דוד יב).

כלאים דרבנן בקשים

כלאים דרבנן שהם קשים, יש סוברים שמותרים אף בלבישה (רבינו תם שם; ריב"א בתוספות שבת נז ב ד"ה אין; רשב"א ורא"ש שם ושם; טור יו"ד שא; רמ"א שם ב), שלא גזרו בדבר שאינו מצוי (רבינו תם בספר הישר שפב); ויש אוסרים (שו"ת הרשב"א שם בשם רבנו יונה; תשובות הרי"ד מג), שכיון שנאסרה לבישת קשים, אף בכלאים דרבנן אין חילוק (רי"ד שם).

ויש מהאחרונים שכתבו שאף למתירים, בזמן הזה אפשר שאין אנו בקיאים מה הם קשים שהתירו (חומות ירושלים או"ח ל, הובא בפתחי תשובה סק"ט).

צרור של מעות וכיו"ב

בגד כלאים שצרורים בו מעות אין בו משום כלאים, ומותר לתתו בחיקו, מפני שהמעות מקשים אותו (ביצה טו א, ורש"י ד"ה צררי); ויש סוברים בדעת אמוראים בירושלמי שאוסרים (ב"ח יו"ד שא, ראה ירושלמי כלאים ט ד). היו בצרור זרעונים - רב פפא אוסר, ורב אשי מתיר, לפי שאין דרך חימום בכך (ביצה שם).

ויש מפרשים "צרורות", שהם חגורות קטנות שעושים אותם בבית יד כדי לצרור בהם מעות או תבלין (רמב"ם כלאים י יט; שו"ע יו"ד שא יד), ולא נאסרו בגדים שאינם דרך חימום (רמב"ם שם).

להלכה יש פוסקים כרב אשי, לפי שאין דרך חימום בכך (רבינו חננאל ורי"ף ביצה שם; רמב"ם שם; ראה ראב"ד שם יז; שו"ע שם); ויש פוסקים כרב פפא, לפי שהם רכים ומחממים (טור יו"ד שם).

נטילת ביצה בכלאים

מטעם זה, שאין איסור כלאים אלא בדרך חימום, יש מתירים ליטול ביצה חמה בידו בבגד של כלאים (ראב"ד כלאים י יז); ורבים מהראשונים אוסרים (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שא יב), ראה לעיל: לבישה והעלאה.

תחבושות

אספלנית ומלוגמא ורטייה אין בהן משום כלאים (תוספתא כלאים ה יד; רמב"ם כלאים י יט; טוש"ע יו"ד שא יד), שאין דרך חימום בכך (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ויש סוברים בדעת אמוראים בירושלמי שאסור, שלדעתם אף כשאינו דרך חימום אסור (באור הגר"א יו"ד שם ס"ק כא).

"איסטמא"

"איסטמא" אין בה משום כלאים (תוספתא כלאים ה יד; שבת נז ב). ונחלקו בפירושה:

  • יש מפרשים שהיא מצנפת קטנה שלובשת אשה לכסות שיער היוצא מקישוריה, ועשויה כמין לבד, בלא טויה (רש"י שבת שם ד"ה כליא וד"ה אין).
  • יש מפרשים שהם חוטים שתולים על פני הכלה כדי שלא יצערו אותה הזבובים (רבינו חננאל שבת שם, וכעין זה ברי"ף ורא"ש שם), וכן יש שכתבו שהיא ציץ שתלויים בו חוטים על פני האדם כדי להפריח את הזבובים (ראה רמב"ם כלאים י כ, וטור יו"ד שא בשמו; ראה שו"ע יו"ד שא יד).
  • ויש מפרשים שהיא מין עטרה ותכשיט (ערוך ערך אסטמא ב, הובא בתוספות שם ד"ה ואינה).

נעלים וערדלים

נעלים יש בהן משום כלאים (ראה כלאים ט ז; ראה רמב"ם כלאים י טו; ראה טוש"ע יו"ד שא יג).

ערדלים אין בהם משום כלאים (ביצה טו א; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים בפירוש ערדלים:

  • יש שכתבו שהם אנפילאות של בד קשה (מאירי שם), שלובשים תחת הנעלים, וטולים עור תיישים מעובד תחת קרקעיתם, וכנגד עקב הרגל יש שעושים אותם מצמר (תשובות הגאונים הובאה ברש"י שם ד"ה ערדילין; רא"ש כלאי בגדים כ; טור שם). ומותרים לפי שקשים הם (רש"י שם. ראה לעיל: בגדים קשים), או: לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם (רא"ש שם; טור שם). ויש שכתבו שאין דרך חימום בכך (רבינו חננאל שם; רי"ף שם; רא"ש ביצה שם).
  • יש מפרשים שהם נעלים שאין להם עור מלמעלה אלא מלמטה ועל האצבעות, ומניחים בתוכם לבד קשה (ראב"ן שם), וכן יש שכתבו שלמעלה הם של עור, ומתחת כף הרגל יש בהם כמין בגד קשה (רי"ד שם; פסקי ריא"ז שם), ואינם עשויים לחימום אלא למדרך כף הרגל, והרי זה כהצעה תחתיו, שבקשים מותר אף מדרבנן (ראה לעיל. ראב"ן שם; תשובות הרי"ד מג), אבל העלאה על גב הרגל אסורה (רי"ד שם).
  • ויש שכתבו שמנעל שאין לו עקב אין בו משום כלאים (רמב"ם שם, הובא בטור שם; ארחות חיים ב עמוד 223; רמ"א שם), וכתבו אחרונים בדעתם שפירשו כך "ערדלים" (בית יוסף שם; מרכבת המשנה כלאים שם), שאין להם עור מלמטה אלא בגד כדי שלא תוזק הרגל (ראה ר"ש סיריליאו כלאים שם), ועשויים להלך על כרים וכסתות (ראה פירוש המשניות כלאים שם), ומותר לפי שעור הרגל קשה, ואינו נהנה כשאר עור הגוף (רמב"ם שם, הובא בטור שם; ארחות חיים שם; רמ"א שם), והיינו כל כף הרגל מלמטה (ראה דרישה שם; ראה ט"ז שם), אלא שאם יש לו עקב נראה כמלבוש ואסור (בית יוסף שם).

ויש מסבירים לדעתם ש"עקב" היינו אחורי הרגל, ומנעלים אלו אינם אלא תחת הרגל ועל האצבעות (ראה ב"ח בקונטרס אחרון שם: כעין פנטאפלין שלנו (נעלי בית); ט"ז שם ס"ק יב; באר הגולה יו"ד שם), ואין להם שם בגד, וכיון שאין בהם חימום - מותר (ט"ז שם).

ויש שכתבו לדעתם שאף כשיש לו עקב - מותר, שאין לך קשה בעור הרגל כעור העקב (כסף משנה שם בדעת הרמב"ם).

מפות ומטפחות

מטפחות הידים, וכן מטפחות הספרים, ומטפחות הספג (ראה להלן), נחלקו בהן תנאים: לחכמים אין בהן משום כלאים (כלאים ט ג), שאינן עשויות ללבישה (ריבמ"ץ שם), והעלאתן אינה לחימום (ראב"ן שם). רבי אליעזר אוסר (כלאים שם). אלו דברי רבי מאיר, אבל רבי יהודה אומר: רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים (תוספתא כלאים ה י).

מטפחות הידים, שמנגבים בהן את הידים (רמב"ם בפירוש המשניות כלאים שם; רע"ב שם), או שמושיטים בהן פת או בשר (ריבמ"ץ שם בפירוש א; ר"ש שם בפירוש ב), או שפורסים על השולחן (ריבמ"ץ שם בפירוש ב; ר"ש בפירוש א. וראה טור יו"ד שא); מטפחות הספרים, שנותנים על ספר תורה (פירוש המשניות שם; רא"ש כלאי בגדים ט; טור שם; רע"ב שם), ואוחזים בהן בשעת קריאת התורה (פירוש המשניות שם); מטפחות הספג, שמנגבים את הגוף לאחר הרחצה (פירוש המשניות שם; ר"ש שם; רא"ש שם; טור שם), או שמספגים בהן את הכלים והקרקעות (רמב"ם כלאים י כב).

בטעם האוסרים מטפחת ספרים, יש אומרים מפני שהוא עושה אותה כמין תיק ומשימה בחיקו, ונותן ספר תורה עליה; ויש אומרים מפני שמחמם בה את ידיו (ירושלמי כלאים שם). ובמטפחת הספג, לפי שפעמים רואה את רבו ומתעטף בה (ירושלמי שם). ויש שכתבו הטעם בכל המטפחות מפני שנכרכות על היד ומחממות (רמב"ם כלאים י כב; שו"ע יו"ד שא ט), ונחשב כלבישה האסורה לדעתם אף בלא כוונת הנאה (ראה לעיל: לבישה והעלאה. ר"י קורקוס שם).

בטעם המתירים, יש שכתבו שכיון שאין עשויות לשם חימום, אין דרך חימום בכך (משנה ראשונה כלאים שם). ויש סוברים שאף לדעתם אסור להתחמם בהן, אלא שלא אסרו להשתמש בהן, ואילו האוסרים אוסרים כל דבר שלפעמים מתחממים בו (ראה באור הגר"א יו"ד שם ס"ק טו).

הלכה שיש בהן משום כלאים (ירושלמי שם; רמב"ם כלאים י כב; רא"ש כלאי בגדים שם; טוש"ע יו"ד שא ט, וראה רמ"א שם, ובאור הגר"א ס"ק טו); ויש פוסקים שאין בהן משום כלאים (תלמיד הרשב"א כלאים עמוד לה בשם יש אומרים); ומהאחרונים יש מתירים כשהן קשות (תפארת ישראל בתי כלאים אות קלח).

מפות של ארון ובימה בבית הכנסת

מטפחות התיבה אין בהן משום כלאים (תוספתא כלאים ה י), והיינו מפות שפורסים בארון הקודש מתחת לספר תורה, או מסביבו (אור זרוע ב שפו, הובא בהגהות אשר"י מגילה ד ה; רמ"א יו"ד שא יא), ואינן נכנסות ויוצאות עם הספר (ט"ז שם ס"ק יא).

מפה שפורסים על הבימה שנותנים עליה ספר תורה לקרוא בו, כתבו ראשונים להיזהר שלא יהיה בה כלאים, שלפעמים כורכה סביב ידיו (אור זרוע שם; רמ"א שם ט), ויש שכתב שאסור אפילו כשאינו אלא חשש רחוק (שו"ת הרב"ך מט); ויש מתירים, לפי שאינה עשויה להתחמם (ראב"ן בתשובות שבסוף הספר; ים של שלמה ביצה א נ), ואף כשנשען עליה אין ההנאה מן המטפחת אלא מן השולחן (ראב"ן שם).

מעיל של ספר תורה

מטפחות הספרים ומטפחות התיבה, הנוגעות בגוף הספר, יש סוברים שמותרות אף לאוסרים, לפי שהן כתשמישי קדושה שאסורים בהנאה (ראה ערך תשמישי קדושה), ואין לחוש שיתחמם בהן (שו"ת באר עשק נד; ראה ערוך השלחן יו"ד שא כב, וכעין זה בים של שלמה שם).

ויש סוברים שיש לחוש שיתחמם בהן בלא מתכוין, והוא קרוב ל"פסיק רישיה", שאין נזהרים בדבר (שו"ת שמש צדקה או"ח ג).

מטפחות הסַפָּרים

מטפחות שמניחים בשעת תספורת על כתפי המסתפרים אסורות משום כלאים (כלאים ט ג, ופירוש המשניות שם; רמב"ם כלאים י כב; טוש"ע יו"ד שא י). ודוקא כשמתכוין לשם מלבוש (ירושלמי שם ב, לגירסת ר"ש סיריליאו והגר"א), כגון שיש לה בית ראש ולובשה כמין מלבוש (רא"ש כלאים שם, וכלאי בגדים ט; טוש"ע יו"ד שא י), שבאופן זה כוונתו למלבוש ולא להגן מהלכלוך (ראה ביאור הגר"א שם), או שבאופן זה הוא דרך לבישה האסורה בלא הנאה, לדעתם, אבל בלא בית ראש הוא דרך העלאה ומותר, כיון שאין הנאה בהגנה מלכלוך, לדעתם (ראה לעיל: לבישה והעלאה. דברי חמודות על הרא"ש שם, ובינת אדם קו צז).

ויש סוברים שהגנה מלכלוך נחשבת הנאה, וביארו שכשיש לה בית ראש יש עליה שם מלבוש ונהנה בלבישתה, אבל בלא בית ראש, אין עליה שם מלבוש כלל (ט"ז שם סק"י. וראה לעיל: לבישה והעלאה; הגנה מלכלוך).

וילונות ופרוכות ותמונות נוי

וילון שפורסים כנגד הפתח, אסור לעשותו מכלאים (ראה ביצה יד ב, ורש"י ד"ה מפני; רמב"ם כלאים י יד; טוש"ע יו"ד שא יא), מפני שהשמש מתחמם כנגדו, ומתעטף בשוליו לפעמים (ראה ביצה שם ורש"י; טוש"ע שם), או שחוששים שייסמך לו השמש ויעלה על בשרו (רמב"ם שם). וכן תמונות לנוי העשויות שטענז, אסורות (מהרי"ל בליקוטים (מכון ירושלים עמ' תרלג)), וכן אין לתלותן לנוי סוכה (ראה ערכו) אלא למעלה מתשמיש אדם (שו"ת מהר"י וייל קצא; מהרי"ל סוכות; מגן אברהם או"ח רלח סק"ט).

וילון קשה מותר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שאינו נכרך על בשרו (ראה רמב"ם ופירוש המשניות שם). וכן וילון העשוי למחיצה, ואין מתחממים בו כלל - מותר (שו"ת הרא"ש ב ו), כשאינו ראוי לחימום, מפני שהוא קשה (בית יוסף שם), או מפני שהוא גבוה (ים של שלמה ביצה א נ; קרבן נתנאל לרא"ש ביצה שם אות ק).

וכן פרוכת שלפני ארון הקודש - מותר (רמ"א יו"ד שם), שאין דרך להתחמם בה (לבוש יו"ד שם ואו"ח קנד; חכמת אדם קו כא).

תכריכים

תכריכים (ראה ערכו) של מת אין בהם משום כלאים (כלאים ט ד), ומותר לעשותם מכלאים (נדה סא ב ועוד; רמב"ם כלאים י כה; טוש"ע יו"ד שא ז, ושם שנא א).

ונחלקו אמוראים: לדעת רבי ינאי לא אמרו אלא לספוד את המת, אבל לקוברו בהם אסור; לדעת רבי יוחנן מותר אפילו לקוברו (נדה שם), שאין המתים חייבים במצוות (ראה נדה שם; רמב"ם שם ופירוש המשניות שם), ויש מוסיפים שאין זו לבישה של הנאת חימום, ואף החי מותר בה (רשב"ם, הובא בתוספות נדה סא ב ד"ה אבל; רמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה (שעוועל עמוד צט)).

בטעמו של רבי ינאי יש שכתבו, שלדעתו החי מצווה שלא להאכילו איסור בידים, כדרך שאמרו בקטנים (ראה ערך חנוך: באיסורים. רשב"א שם, ובשו"ת החדשות (מכון ירושלים) שסח; שו"ת הריב"ש קכד), ומכל מקום לסופדו בהן מותר שאין זו דרך לבישה (רשב"א שם ושם); ויש סוברים שטעמו מפני שעתיד המת לעמוד בהם בתחיית המתים, ראה ערך מת וערך תחית המתים.

הלכה שמותר לקבור בתכריכים של כלאים (ראה רמב"ם שם ור"י קורקוס בדעתו; רא"ש כלאי בגדים י; טוש"ע שם); ויש פוסקים שאסור (ראב"ן בשו"ת שבסוף הספר).

מרדעת חמור

מרדעת של חמור אין בה משום כלאים (כלאים ט ד; רמב"ם כלאים י כה; טוש"ע יו"ד שא ח), שלא גזרו על הצעה תחתיו בדבר שאין דרך להעלותו עליו, לסוברים כן (תוספות נדה סא ב ד"ה לא; ר"ש כלאים שם ב), או מפני שהיא קשה, ולא גזרו בבגדים קשים (ר"י קורקוס שם בדעת הרמב"ם).

הצמר והפשתן

אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים (כלאים ט א; רמב"ם כלאים י א; טוש"ע יו"ד רצח א), בין בהעלאה ובין בלבישה (שבת כז א; יבמות ד ב), שנאמר לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב יא. ראה שבת שם, ותוספות ד"ה אלא; רמב"ם וטור שם. וראה ערך כלל ופרט, וראה רע"ב כלאים שם).

צמר גמלים וארנבים

אין אסור אלא צמר רחלים ואילים (ראה כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצח א), אבל לא צמר גמלים, וארנבים, ונוצה של עזים, וכל שאר המינים (ראה כלאים שם; ראה תוספתא כלאים ה ח; ראה בכורות יז א; ראה רמב"ם כלאים י ב,ו,ט; טוש"ע שם), שצמר סתם הוא צמר רחלים ואילים, אבל צמר אחר יש לו שם לווי (ראה ערכו), כגון "צמר גמלים" ו"צמר ארנבים" (רא"ש כלאים שם; טור שם).

ומהגאונים יש שלמדו דבר זה ממה שנסמך בתורה איסור כלאים למצות ציצית (ראה ערכו. דברים כב יא,יב), וצמר שבציצית אינו אלא צמר כבשים (ראה ערך ציצית. תשובות הגאונים פ ח).

קנבוס וכותנה

אין אסור אלא פשתן (כלאים ט א; רמב"ם כלאים י א; טוש"ע יו"ד רצח א), ולא קנבוס, ולא צמר גפן - כותנה - ולא שאר מינים (ראה כלאים ט א,ז; ראה רמב"ם שם ח,ט; טוש"ע שם), שיש להם כינוי אחר (טור שם).

קנבוס שלנו[5] יש שכתב שהוא אינו הקנבוס שנזכר בחז"ל (רבנו אפרים, הובא בתוספות יומא עא ב, וזבחים יח ב ד"ה ואימא). אבל רבים סוברים שהוא הקנבוס שבדברי חז"ל, ומותר (ראבי"ה א קצג; ראה פסקי תוספות זבחים שם בשם רבינו תם; ועוד. וראה שו"ת בית שלמה יו"ד ב קעט בארוכה), וכן המנהג (תוספות ישנים וריטב"א שם).

ויש שכתבו שאף אם מין פשתן הוא - מותר, שהרי יש לו שם לווי (שואל ומשיב קמא ג קנד). אם יש בו איסור משום מראית העין, ראה להלן.

צמר ופשתן שיש להם שם לווי

צמר או פשתן שמכונים בשם לווי על שם מקומם, אין זה שם לווי (ראה תשב"ץ ב ד, וראה ערך שם לווי).

על שם לווי מחמת תערובת במין אחר ראה להלן: בתערובת.

צמר רחל בת עז ועז בת רחל

רחל בת עז - כמין רחל שנולדה מעז (ראה ערך נדמה) - אין לוקים על צמרה משום כלאים (ראה בכורות יז א; רמב"ם כלאים י ב; ראה שו"ע יו"ד רצח ב). והוא הדין בעז בת רחל (ראה ר"י קורקוס כלאים שם), וכל שכן הוא, שהרי אין זה צמר כלל (מנחת חינוך תקח ו; חזון איש יו"ד קצ סק"ד). ויש סוברים שעז בת רחל לוקים על צמרה, שדינה כרחל לכל דבר, ואינה דומה לרחל בת עז, שדינה כעז לכל דבר (מרכבת המשנה בכורות ב ו, בדעת הרמב"ם כלאים שם).

בצבועים

צמר ופשתן אסורים בכלאים בין כשהם לבנים ובין כשהם צבועים (ירושלמי כלאים ט א), ומה שאמרו שאין אסור כשנשתנה (ראה לעיל: רחל בת עז), דוקא בשינוי שמתחילת ברייתו; ועוד, שמראה אין בו ממש, ואינו חשוב שינוי (שו"ת בית יצחק יו"ד ב קלב. וראה ערך חזותא).

נייר העשוי מפשתן

נייר העשוי מפשתן, נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שעדיין שמו עליו, ודינו כפשתן (תשובות בתחילת נשמת אדם, הובא בפתחי תשובה יו"ד ש סק"א; שו"ת רי"ט וייל יו"ד פז).
  • ויש סוברים שמותר לתופרו עם צמר, שנשתנו צורתו ושמו, ובטל ממנו שם פשתן (ראה שו"ת באר עשק יב, הובא בפתחי תשובה שם; ראה ברכי יוסף יו"ד שא; מי נדה קונטרס אחרון קצ י; ועוד. וראה ערך שינוי).

מינים האסורים משום מראית העין

השיריים והכלך אין בהם משום כלאים, אבל אסורים מפני מראית העין (כלאים ט ב; רמב"ם כלאים י א; טוש"ע יו"ד רצח א: משי וכלך).

  • יש מפרשים שהשיריים הם משי הדומה לפשתן (ראה פירוש המשניות שם ורמב"ם שם), או: מעיל עשוי משי (רא"ש שם; רש"י שבת כ ב, ומנחות לט ב ד"ה השיראין), ואסור עם צמר (טוש"ע שם). הכלך הוא משי הדומה לצמר (ראה פירוש המשניות), ויש שכתבו שהוא פסולת של משי (ערוך ערך כלך בשם יש מפרשים; רש"י שבת שם ד"ה גושקרא), או שהוא מין הדומה לצמר וגדל על אבנים בים (רמב"ם שם; רא"ש שם; חינוך תקנא; טוש"ע שם), ואסור עם פשתן (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכן אסורים השיריים והכלך זה עם זה (ראה רמב"ם שם ור"י קורקוס וכסף משנה ורדב"ז בדעתו).
  • ויש מפרשים ששיריים הם בגד העשוי ממשי ופשתן, וכלך עשוי ממשי וצמר, ואסור ללבשם מפני מראית העין (ריבמ"ץ שם).

משי שלנו אין בו איסור, שהכל מכירים בו, ואין בו משום מראית העין (ר"ש כלאים שם; רא"ש שם וכלאי בגדים ז; ר"י קורקוס שם; ראה טוש"ע שם; ראה רע"ב שם). ואף על פי שכבר נאסר בזמן חז"ל, לא אמרו שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ראה ערכו) אלא בגזירת חכמים, אבל באיסור משום מראית העין, כל שאין מראית עין - מותר (קול הרמ"ז כלאים שם, וראה ערך חשד; מראית העין).

קנבוס אם יש בו מראית עין

יש מהראשונים שאסר במקומו לתפור בגד של קנבוס מתחת לבגד צמר (ראה לעיל: קנבוס וכותנה), לפי שלא היה קנבוס מצוי שם, ויהיו סבורים שהוא פשתן (רא"ש כלאי בגדים ז, הובא בטור יו"ד רצח; רמ"א יו"ד שם ב).

וכן יש שכתבו שלא יתפור בגדי צמר בחוטי קנבוס לבן, שלא יחשדוהו שהם של פשתן, אלא יצבעם (מהרי"ל הובא בדרכי משה יו"ד שב; רמ"א יו"ד שם ב: יש מחמירין, וראה באר הגולה וש"ך שם). אבל במקום שהוא מצוי - מותר (רמ"א שם רצח), שהרואהו יתלה בהיתר (ערוך השלחן שם).

פשתן צבוע

אף פשתן עם פשתן פעמים שגזרו בו משום מראית העין:

פשתן שצבעו בחרת - צבע שחור - לא יעשה אותו אימרה מפורסמת (תוספתא כלאים ה יג, הובאה בירושלמי כלאים ט א, וראה ר"ש סריליאו שם), היינו שפה לבגד בגלוי (מנחת ביכורים שם), מפני מראית העין (ראה ירושלמי שם), לפי שאין דרך לצבוע פשתן, אלא צמר, ונראה כלובש כלאים (ר"ש שם ט ב)[6].

בכרים ובכסתות מותר (תוספתא שם), לפי שתשמישם בבית, ואין בהם משום מראית עין (ר"ש סיריליאו ופני משה שם), או שהואיל ואין איסור תורה להציעם תחתיו (ראה לעיל: הצעה תחתיו), לא גזרו בהן (חסדי דוד שם). ובזמן הזה שצובעים אף פשתן, אין בו משום מראית עין, ומותר (חסדי דוד שם).

פשתן שצבעו בחרת לא ימכרנו לגוי (תוספתא כלאים ה יג), שמא ימכרנו הגוי לישראל, ויסבור הישראל שהוא מין אחר, ויבוא לחברו עם צמר (חסדי דוד שם).

טוייתם ואריגתם

שוע טווי ונוז

אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כב יא), דבר שהוא "שוע, טווי ונוז" (כלאים ט ח).

"שוע", יש מפרשים: סרוק במסרק (רש"י יבמות ה ב, ונדה סא ב ד"ה שוע; מאירי ביצה טו א; ראה רא"ש כלאים ט ח; טור יו"ד ש); ויש מפרשים: מנופץ (רבינו נתן אב הישיבה כלאים שם; ראה רש"י הוריות יא א ד"ה ורבי יוסי; ר"ש סיריליאו לירושלמי כלאים ט ה)[7]. וראה להלן: חיבורם זה לזה, דעת המפרשים "שוע" על חיבורם יחד.

"נוז", יש מפרשים: ארוג (רש"י יבמות שם ד"ה נוז, ונדה שם ד"ה ונוז; ר"ש כלאים שם; פירוש המשניות שם, וראה רמב"ם כלאים שם)[8], והוא בלשון ארמי (מאירי ביצה שם. וראה פירוש המשניות שם); ויש מפרשים: שזור (רבינו תם הובא בתוספות יבמות שם ד"ה עד; שו"ת הרשב"א א שס; רע"ב כלאים שם), ולדעתם מה שאין כלאים אלא בארוג, לא מ"שעטנז" למדו אלא מ"יחדו", ראה להלן: חיבורם זה לזה (רבנו תם שם). וראה להלן שם, דעת המפרשים "נוז" על חיבורם יחד.

אם האיסור דוקא בשלשתם יחד

ונחלקו אמוראים: לדעת מר זוטרא אין עוברין בלאו עד שיהא גם שוע וגם טווי וגם נוז, אבל באחד מהם אינו אסור אלא מדרבנן; לדעת רב אשי עוברים מן התורה באחד מהם (נדה סא ב).

בירושלמי אמרו שכל אחד מהם לבדו אסור (ראה ירושלמי כלאים ט ה) כדעת רב אשי (ר"י קורקוס כלאים י ב; באור הגר"א יו"ד ש סק"א). ויש שפירשו שהוא מדרבנן וכמר זוטרא (ר"ש סיריליאו שם).

בתלמוד נפסקה ההלכה כמר זוטרא (נדה סא ב), וכן פסקו הרבה גאונים וראשונים (רי"ף ובעל המאור ביצה טו א; ראה רש"י הוריות יא א ד"ה ורבי יוסי; ראה תוספות שבת נז ב ד"ה אין, וביצה שם ד"ה אלא; ראה ראב"ד כלאים י ב וז; רא"ש כלאי בגדים ב,ג; ראה טור יו"ד ש. וראה בפירוש המשניות לרמב"ם כלאים ט ח, וראה להלן), והלבדים שאינם טוויים איסורם מדרבנן (תוספות שם; ראב"ד שם; טור שם ושא; רמ"א שם שא ב; ש"ך שם ש סק"א בשם רוב הפוסקים).

ויש שפסקו כרב אשי (ראה רמב"ם כלאים שם, ועדות י ג, ובית יוסף יו"ד שם, ורדב"ז כלאים שם בשם פירוש המשניות בנוסחא ערבית; ראה שו"ע יו"ד ש א, ובאור הגר"א סק"א בדעתו), ולדעתם הלבדים אסורים מן התורה (רמב"ם כלאים שם; ראה שו"ע שם ולבוש שם; ראה רמ"א יו"ד שא ב דעה ב)[9].

יש סוברים בדעתם שלא אמרו אלא בשוע לבד, אבל בטווי לבד אין איסור תורה אלא כשארג ממנו בגד (ראה כסף משנה כלאים שם בדעת הרמב"ם), ואפילו מדרבנן אינו כלאים (באור הגר"א שם), ובארוג לחוד הסתפקו אם אסור (כסף משנה שם); ויש סוברים בדעתם שאף בטווי לחוד או ארוג לחוד עובר (ר"י קורקוס ורדב"ז כלאים שם).

בחוטים שאינם שזורים

לסוברים שהלכה כמר זוטרא, ו"נוז" היינו שזור (ראה לעיל), אין כלאים מן התורה אלא כשהצמר שוע וטווי ושזור לבדו, והפשתן שוע וטווי ושזור לבדו (רבינו תם הובא בתוספות יבמות ה ב ד"ה עד, ונדה סא ב ד"ה שוע), ובגד העשוי מחוטים שאינם שזורים אינו אסור אלא מדרבנן (שו"ת הרשב"א א שס).

ולסוברים ש"נוז" אין פירושו שזור (ראה לעיל, וראה להלן: חיבורם זה לזה), אף כלאים מחוטים שאינם שזורים אסור מן התורה (ראה ר"ש כלאים ט ח, ובית יוסף יו"ד שם בדעתו; ב"ח יו"ד שם; חכמת אדם קו יא).

לא שוע ולא טווי ולא נוז

לא היו שוע ולא טווי ולא נוז, יש שנראה מדבריהם שאין בזה כלאים אפילו מדרבנן (ראה באור הגר"א יו"ד רצט סק"ה). ויש שנראה מדבריהם שיש בו משום כלאים (ראה רמב"ם כלאים י ז) מן התורה (ספר הבתים [הרשלר] א עמוד 45 בדעת הרמב"ם).

חיבורם זה לזה

כשאינם מחוברים

איסור כלאים אינו אלא בצמר ופשתן המחוברים יחד (ראה להלן), אבל כשאינם מחוברים זה לזה מותר ללובשם כאחד (ראה כלאים ט י; ראה רמב"ם כלאים י יא,כא,כד; ראה טוש"ע יו"ד ש ב,ד. וראה להלן: לבישתם זה על זה), שנאמר: יַחְדָּו (דברים כב יא. ספרי שם; תוספות יבמות ה ב ד"ה ואכתי).

אף התוכף תכיפה אחת - שתחב המחט בבגד פעם אחת, וחיבר בה בגד של צמר ובגד של פשתן (רש"י יבמות שם ד"ה תכיפה; פירוש המשניות כלאים שם; רמב"ם וטוש"ע דלהלן) - אינה חיבור, ואין בה משום כלאים (כלאים שם; רמב"ם שם כד; טוש"ע שם ב), שנאמר: יַחְדָּו (דברים שם. יבמות שם), עד שיחברם יחד יפה (רש"י שם).

שוע טווי ונוז יחד

אף מה שדרשו "שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז" (ראה לעיל: טוייתם ואריגתם), יש מפרשים על אופן חיבורם יחד:

"שוע" - שטורפים צמר ופשתן יחד, ועושים מהם לבדים (ערוך ערך שע פירוש א; שו"ת הרי"ף שטז; ראה פירוש המשניות כלאים ט ח, ורמב"ם כלאים י ב; ראה ר"א מן ההר יבמות ה ב), ומלשון חיבור ועירוב (שו"ת הרי"ף שם), או מלשון החלקה, מפני שמחליקים את פניו (פירוש המשניות שם), ויש מפרשים שנסרקו יחד במסרק (רש"י יבמות ה ב ונדה סא ב ד"ה שוע), או שנופצו יחד (רבינו נתן אב הישיבה כלאים שם; ראה רש"י הוריות יא א ד"ה ורבי יוסי);

"טווי" - שעורבו ונטוו יחד לחוטים (רש"י נדה שם ד"ה טווי, והוריות שם; ר"א מן ההר שם; ערוך שם; רי"ף שם; פירוש המשניות שם, ורמב"ם שם), או שטוה חוט צמר וחוט פשתן לחוט שזור אחד (ערוך שם; רבינו נתן אב הישיבה שם);

"נוז" - שנארגו יחד (ראה פירוש המשניות שם, ורמב"ם שם; ראה רש"י הוריות שם), ויש מפרשים שהתחברו על ידי אריגה או תפירה או קשירה או שזירה (ראה שו"ת הרי"ף שם; ראה ר"א מן ההר שם; מאירי יבמות שם בשם יש מפרשים).

וראה לעיל: טוייתם ואריגתם, דעת המפרשים שאין הדברים אמורים בחיבורם אלא בכל אחד מהם לבדו, ולדעתם אין כלאים של תורה אלא כשהם שוע וטווי ושזור כל אחד לבדו, ואחר כך התחברו.

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש שכתבו שחוטי צמר ופשתן שנעשו כל אחד בפני עצמו, ואחר כך התחברו, הרי הם כלאים מן התורה, בין כשחיברם על ידי אריגה, ובין על ידי קשירה, ובין על ידי תפירה - ואף על ידי הדבקה (שו"ת הלכות קטנות ב פז; בתי כלאים לתפארת ישראל קיד; חיי אדם בתחילת נשמת אדם) - שלדעתם "שוע טווי ונוז" נאמר על כל אחד בפני עצמו, ואילו החיבור נלמד מ"יחדיו", ולכן כל שהתחברו אחר כך הרי הם כלאים (רשב"א יבמות ה ב, ונדה שם, ורא"ש כלאים ט ח, וכלאי בגדים ג, וטור יו"ד ש, בשם רבינו תם), וכל שכן אם נשעו ונטוו ונשזרו יחד (ראה טור שם; חכמת אדם קו יא).
  • יש סוברים ש"שוע טוי ונוז" נאמרו על הצמר והפשתן יחד (ראה לעיל), אבל להלכה אין צריך שלשתם יחד (ראה לעיל: טוייתם ואריגתם), ולכן חייב בין ב"שוע", שלדעתם הוא עירובם ועשייתם לבדים, ובין ב"טווי", שטוואם יחד, ובין ב"נוז", שארגם יחד, ובכלל זה כל שנתחברו בצד חיבור שבעולם (ראה רמב"ם כלאים י ב וג ורדב"ז שם; ראה שו"ע יו"ד ש א).
  • יש סוברים ש"שוע טווי ונוז" נאמרו על הצמר והפשתן יחד, ולהלכה אין כלאים של תורה אלא בשלשתם יחד (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) כלאים ט ח בשם גאונים; ראה רש"י יבמות שם ד"ה שוע וטור שם בדעתו; ראה תוספות יבמות שם ד"ה עד בשם ריב"ן; ראב"ן נדה שלא ושלז), אבל טוואם כל אחד בפני עצמו וחברם יחד, אינו כלאים אלא מדרבנן (ראב"ן שם. ראה פירוש המשניות שם ט).
  • יש מחלקים בין בגד הארוג מצמר ופשתן שאין ניכר בו עירוב הצמר והפשתן כל כך, והקילה בו התורה שאינו נאסר אלא בשוע וטווי וארוג יחד, אבל צמר ופשתן שהתחברו וניכרים, חייב בכל אופן חיבור, בין בקשירה ובין בתפירה (מזרחי ויקרא יט יט בדעת רש"י).
  • ויש שכתבו שבכל חיבור הוא כלאים של תורה, שאיסור "לא תלבש שעטנז", נאמר כשנשעו ונטוו ונארגו יחד, שהבגד כולו כחתיכה של איסור, ו"לא תלבש צמר ופשתים יחדיו", נאמר כשחיברם בכל חיבור שהוא, ובזה אין הבגד כחפץ של איסור, אלא שאסור האדם בלבישת צמר ופשתן מחוברים, ונפקא מינה לביטול ברוב, שכשהכל נעשה כחתיכת איסור, אין המיעוט בטל ברוב (כתבי הגר"ח יבמות שם, ומגנזי הגר"ח עג בדעת רש"י והרמב"ם).

חיבור על ידי דבר אחר

בגד של מין אחר שארוג בו חוט צמר בצד זה, וחוט פשתן בצד זה, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאסורים (ראה רמב"ם כלאים י ג ורדב"ז, ושם ט ור"י קורקוס, ופירוש המשניות כלאים ט ט,י, וראה רא"ש כלאי בגדים טו, ובית יוסף יו"ד ש בדעתו; מאירי יבמות ה ב; שו"ע יו"ד רצט ב. וראה חכמת אדם קו יא,יח,יט, ורבי עקיבא איגר או"ח ט ו, וקיצור שו"ע קעו ג), מן התורה (ראה רמב"ם שם ג וד), שאף חיבורי חיבורים נחשבים כחיבור לענין כלאים (רלב"ג ויקרא יט יט), ולכן אסור לחבר בבגדי צמר עורות התפורים בפשתן (מהר"ם בתרומת הדשן א רצז; אגרת התשובה לרבנו יונה יום ד; מאירי שם; רלב"ג שם), ולמדו כן ממה ששנינו: לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו, אף על פי שהרצועה באמצע (כלאים ט ט. ראה פירוש המשניות שם; רלב"ג שם), וכן: העושה חלוק שכולו צמר גמלים או צמר ארנבים, וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה, וחוט אחד של פשתן בצד זה - אסור (תוספתא כלאים ה ח. ראה רמב"ם שם ט; מאירי שם; רלב"ג שם. וראה שו"ע רצט ב).
  • יש סוברים שאין זה חיבור ומותרים (ר"ש כלאים שם ט; רא"ש כלאים שם, ובשו"ת ב ה[10]; שו"ת הרשב"א א רפח ושס; תרומת הדשן א רצז; טור שם ורצט; שו"ע ש ה דעה ראשונה, וראה לעיל; רמ"א שם, ורצט ב; לבוש שם; מגן אברהם או"ח ט סק"ח), ואין איסור במה שנהגו העולם לחבר עורות התפורים בפשתן במלבושים של צמר (ר"ש שם; רשב"א שם; רא"ש שם; טור שם בשם רמב"ן; תרומת הדשן שם; שו"ע שם; רמ"א שם). ואותה ששנינו שלא יקשור סרט צמר בשל פשתן, הדברים אמורים כשקושר את ראשי הצמר והפשתן יחד (ר"ש שם; רא"ש שם ושם; טוש"ע שם), ואותה ששנינו בחלוק של צמר גמלים, הדברים אמורים כשהחוטים סמוכים זה לזה (ר"ש שם א; רא"ש שם; טור שם רצט; רמ"א שם רצט).
  • יש סוברים שמחלוקת תנאים היא (ראב"ן שם; יראים השלם שלג), ומצדדים להלכה שמותר (ראב"ן שם), או שהוא ספק, ובכלאים דרבנן יש להקל (ראב"ן שם: ועוד; יראים השלם שם).
  • ויש סוברים שמותר מעיקר הדין, אבל אסור משום מראית העין (רב שרירא גאון, באשכול (אלבק) א עמוד 217, 218).

תפירה במין אחר, ועל ידי הפסק

בגד צמר ובגד פשתן שתפרם יחד בחוט משי, הרי אלו כלאים (רמב"ם כלאים י ג, ופירוש המשניות כלאים ט ט; שו"ע יו"ד ש א). והכל מודים בזה שאסור (ראה ר"ש שם; ראה שו"ת הרא"ש ב ה; ראה שו"ע שם; ש"ך סק"ב; באור הגר"א סק"ב), מכיון שהם זה אצל זה, אלא שהתחברו על ידי משי (ש"ך שם).

התופר בד צמר ובד פשתן יחד, ומפסיק ביניהם על ידי בד משי, או מין אחר, באופן שהצמר והפשתן מחוברים יחד אף בלא המין האחר, יש שכתבו שאין בזה כלאים, לסוברים שחיבור על ידי דבר אחר - מותר (ראה ר"י וייל דלהלן; שו"ת פני יהושע א יו"ד יא; ראה חכמת אדם קו יט, ומגן אברהם ט סק"ח), ומכל מקום דוקא בהפסק גדול הנראה לעינים (הלכות ומנהגים לר"י וייל בספר הזכרון לר"ח שמואלביץ עמוד שז).

מילוי צמר בתוך פשתן

שמיכות העשויות מסדיני פשתן התפורים זה לזה וממולאים מוכין של צמר, יש מהראשונים שכתבו שאין בהן משום כלאים (תוספות שבת נז ב ד"ה אין בשם ר"י, וביצה טו א ד"ה אלא; רא"ש כלאי בגדים יט בשם ר"י; שו"ת הריב"ש כט; טור יו"ד ש; רמ"א שם ג), שאין התפירה מחברת אותם, שאפשר ליטול את הצמר והתפירה נשארת קיימת (ראה תוספות שבת שם; רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם). אבל אם מילאם בבלאי בגדי צמר - אסור (תוספות שבת וביצה שם; דרכי משה ורמ"א שם), שאי אפשר להוציאם בלא התרת התפירה (רמ"א שם).

ויש שכתבו שצמר ופשתן שנתנם בשק או בקופה וכרכם הרי הם כלאים (רמב"ם כלאים י ג; שו"ע יו"ד ש ה דעה ב בשמו), וכתבו אחרונים שהוא הדין לדעתם בשמיכה של פשתן ומילוי צמר (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ו; באור הגר"א שם סק"ז).

שיעור החיבור: תכיפה אחת ושתי תכיפות

תפירה וקשירה דנים מהו השיעור שנחשבות בו כחיבור:

התוכף תכיפה אחת אינה חיבור, ואין בה משום כלאים (כלאים ט י; רמב"ם כלאים י כד; טוש"ע יו"ד ש ב), אם חיבר בגד של צמר ובגד של פשתן בתפירה אחת (רש"י יבמות ה ב ד"ה תכיפה; פירוש המשניות כלאים שם; רמב"ם וטוש"ע שם. <וראה ציור>), לפי שמאליו הוא נשמט (מאירי שבת נד א).

ויש מפרשים ש"תכיפה" היא קשר, ואינו חייב בקשר אחד (ערוך ערך תכף)[11].

התוכף שתי תכיפות, היינו שתחב את המחט פעם אחת והוציאה, והכניסה חזרה, שנמצאים שני ראשי החוט בצד אחד (ראה ר"ש ורא"ש כלאים שם; טור יו"ד ש. <וראה ציור>), לתנא קמא הרי זה חיבור (ראה כלאים שם, ויבמות שם), ורבי יהודה אומר: עד שישלש (כלאים שם), שאינו חיבור לכלאים עד שיעשה שלש תכיפות (ראה פירוש המשניות שם), היינו שיכניס ויוציא את המחט שלש פעמים (ר"ש ורא"ש שם. <וראה ציור>).

הלכה שהתוכף שתי תכיפות הרי זה כלאים (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ויש שכתבו שאף רבי יהודה לא נחלק אלא לענין תופר (ראה ערכו) בשבת, אבל לענין כלאים מודה ששתי תכיפות חשובות חיבור (ר"י קורקוס כלאים שם).

בקשירה ובלא קשירה

בתפירה בשתי תכיפות בלא קשירת החוט, נחלקו אמוראים בירושלמי: לרבי יונה ולרבי יוסי אינה חיבור אלא אם כן קשר מכאן ומכאן, ולרב היא חיבור אף בלא קשירה (ירושלמי כלאים ט ו, ור"ש סיריליאו ור"א פולדא שם, וראה פני משה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאין כלאים בשתי תכיפות אלא כשקשר את שני ראשי החוט (ר"ש כלאים ט י; שו"ת הרשב"א ג רכו; רא"ש שם וכלאי בגדים יז; טור יו"ד ש דעה ראשונה; רמ"א שם ב בשם יש אומרים), שבענין אחר אינו מתקיים (רשב"א ורא"ש וטור שם), וכשם שמצינו בתופר בשבת (ראה ערך תופר. ר"ש ורשב"א ורא"ש שם על פי שבת עד ב), אבל בתכיפה אחת אין זה חיבור אפילו כשקשר את ראשי החוט על שפת הבגד (רא"ש כלאי בגדים שם; טור שם).
  • יש סוברים שאף בתכיפה אחת, אם קשר את שני ראשי החוט יחד הרי זה כלאים, ולדעתם בשתי תכיפות חייב אף אם לא קשר (רמב"ם כלאים י כד, וטור שם, ור"י קורקוס שם בדעתו; ראה שו"ע שם), ואף שבשבת אינו חייב (ראה רמב"ם שבת י ט. וראה ערך הנ"ל), לפי שאין זו מלאכה המתקיימת, אבל בכלאים אסור כל חיבור שהוא (רדב"ז שם; ט"ז שם סק"ג); ויש שכתבו בדעתם שאין איסור בשתי תכיפות אלא אם כן קשר, אלא שאסור אף אם קשר כל אחד מראשי החוט לעצמו, ואילו בתכיפה אחת אין איסור אלא כשקשרם יחד על שפת הבגד (ב"ח שם בדעת הרמב"ם).
  • ומהאחרונים יש סוברים שלדברי הכל אין איסור בשתי תכיפות בלא קשירה (ארצות החיים יא ס"ק טו; חזון איש או"ח ג ס"ק יב), אלא שבתכיפה אחת אם קשר את שני ראשי החוט זה לזה בקשר אחד, שאין זה מתקיים, אינו כלאים, אבל קשר את שני ראשי החוט יחד לעצמם, הרי זה קשר המתקיים (ארצות החיים שם, וראה ערך תופר וערך קושר. ובחזון איש שם פירש באופן אחר).

קשר אחד ושני קשרים

הקושר צמר ופשתן יחד אינו חיבור לכלאים אלא בשני קשרים זה על גבי זה, ולא בקשר אחד (ראה להלן; יראים השלם תא, וסמ"ג עשין כו; חינוך תקנא). ואותה שאמרו במושך בהמות בחבלים של צמר ופשתן שלא יכרכם יחד על ידו (ראה לעיל: לבישה והעלאה), אם כורכם על ידו בלא קשירה - מותר, שהרי זה כתכיפה אחת שאינה חיבור (ראה לעיל), ולא אסרו אלא לכרוך ולקשור (שבת נד א; רמב"ם כלאים י כא; טוש"ע יו"ד ש ו).

קשר עניבה

קשר של עניבה, יש סוברים שאינו חיבור לכלאים, כדרך שמותר בשבת, לסוברים כן (ראה ערך קושר. המנהיג ציצית עמוד תרנ; פרי מגדים או"ח יא משבצות זהב ס"ק יד); ויש שכתבו שראוי שלא לעשות כן מפני מראית העין, או שמא יבוא לקשור קשר גמור (ריטב"א ביצה טו א).

חיבור שניתן להפרידו, כפתורים וקרסים

קשר צמר בפשתן באופן שאפשר להפרידם מבלי להתיר את הקשר, כגון חלוק של צמר שנפרם, ופרפו בחוט של פשתן - שחיבר את שני ראשי הקרע וכרך חוט פשתן מסביבם וקשרם - אם תפרם אסורים משום כלאים (תוספתא כלאים ה ט, וראה רא"ש כלאי בגדים יט; רמב"ם כלאים י י; טוש"ע יו"ד ש ג), אבל אם לא תפרם - מותרים (ראה תוספתא שם, וגירסת הגר"א שם; רמב"ם שם; רא"ש שם; טוש"ע שם), ואין קשר זה חיבור, מכיון שאפשר להוציא את ראשי הקרעים מבלי להתיר את הקשר (רא"ש שם; טור שם בשם רבינו ירוחם; ש"ך סק"ד).

וכן כתבו ראשונים שמותר לחבר שרוולים של צמר לבגד פשתן על ידי כפתורים הנכנסים בנקבים שבבגד, או קרסים הנכנסים בלולאות, הואיל והם רפויים, ואפשר להוציאם בלא לקרוע, אין זה חיבור (תרומת הדשן רצו; רמ"א שם), אבל אם תפר את הנקבים, הרי זה חיבור, ואסור (תרומת הדשן ורמ"א שם).

ויש אוסרים לפרוף חלוק שנפרם אף בלא תפירה (רבינו תם הובא ברא"ש ובטור שם), לפי שקשר חיבור הוא (רא"ש שם בשמו).

חיבור העומד להתנתק

השק והקופה מצטרפים לכלאים (כלאים ט י; טוש"ע יו"ד ש ז), שאם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק, וחתיכת בגד פשתן מחוברת לקופה, וחיבר את החתיכות בשתי תכיפות - מצטרפות, אף על פי שמחוברות לשני כלים, ואין אומרים שכל כלי עומד בפני עצמו ואינו חיבור (ר"ש שם; רא"ש שם; טור שם; רע"ב שם), ואף על פי שעתידים להינתק זה מזה (שו"ת הרא"ש ב ה). וכן הסל והקופה מצטרפים (ראה ירושלמי שם ו), והוא הדין לכל הכלים (רא"ש כלאי בגדים יח; רע"ב שם; ש"ך שם ס"ק יד). אבל האב שהיה לבוש צמר ובנו לבוש פשתן, וחיברו את בגדיהם בשתי תכיפות, יש סוברים שאין בזה כלאים (ר"ש שם; רא"ש שם ושם; טור שם), שבעלי חיים נפרדים זה מזה (רא"ש שם; טור שם).

חגר האב חגורה עליו ועל בנו - והוא הדין לכל שני אנשים (בית יוסף שם) - הסתפק רבי ירמיה שמא חיבור הוא לכלאים (ירושלמי שם), ופירשו ראשונים שהצמר ופשתן מחוברים בשתי תכיפות, והאב ובנו חגורים כדי שלא ייפרדו (ר"ש שם; רא"ש שם). וכן היה לבוש מנעל צמר ברגלו האחת, ומנעל פשתן ברגלו השניה, הסתפק רבי חגי אם חיבור הוא לכלאים (ירושלמי שם), ופירשו ראשונים שחיברם יחד, והספק לפי שבדרך הילוכו נפרדים הם זה מזה (ראה ר"ש שם; רא"ש שם). וכן הסתפקו בירושלמי במניח איספלנית צמר על מכה, ואיספלנית פשתן על מכה אחרת, אם חיבור הוא לכלאים (ירושלמי שם), ופירשו שהספק כשחיברן יחד בשתי תכיפות (ר"ש סיריליאו שם).

יש מפרשים שלמסקנת הירושלמי פשט רבי יוסי את כל הספיקות, שאין באלה משום כלאים (ר"ש סיריליאו ופני משה שם); ויש מפרשים שלא נפשטו הספקות (ראה ר"ש ורא"ש שם), וכתבו להלכה באב ובנו שאסור (טור שם; רמ"א שם), וכן בשני מנעלים (טור שם).

לבישתם זה על זה

לבישת צמר על גבי פשתן

לובש אדם חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן (תוספתא כלאים ה י; רמב"ם כלאים י יא; טוש"ע יו"ד ש ד), ואף על פי שפונדתו - חגורתו - חגורה עליו מבחוץ (תוספתא שם; רמב"ם שם).

כשאי אפשר לפשוט אחד בלא השני

בירושלמי אמרו שאסור ללבוש "דרדסים" - גרביים - של צמר על גבי דרדסים של פשתן (ירושלמי כלאים ט ד), לפי שאינו יכול לפשוט את התחתון בלא העליון (ר"ש סיריליאו ופני משה שם; דרכי משה יו"ד ש; ים של שלמה ביצה א מז), והרי זה כחיבור (רמ"א יו"ד ש ד). ואותה שאמרו שמותר ללבוש חלוק צמר על גבי חלוק פשתן (ראה לעיל), היינו לפי שאפשר לפשוט את התחתון בלא העליון (דרכי משה ורמ"א שם), ואף על פי שיש לו בתי זרועות - שרוולים, יכול להוציא את זרועותיו ולהכניסן פנימה, ואז לפשוט את התחתון מבלי לפשוט את העליון (ש"ך שם).

ויש מפרשים שהאיסור הוא כשאינו יכול לפשוט את העליון בלא התחתון (בית יוסף יו"ד שם; לבוש שם), כגון שהם צרים ודחוקים זה לזה (בית יוסף שם).

יש מצדדים שאין הלכה כדברי הירושלמי (בית יוסף שם, וכן השמיט בשו"ע; ראה ש"ך סק"ח, ובאור הגר"א ס"ק יא; ראה לבוש שם), וכתבו שנהגו העולם להקל בזה (ש"ך שם); ויש פוסקים שכל שאינו יכול לפשוט התחתון בלא העליון - אסור (רמ"א שם, בשם יש אומרים), וכתבו שנכון ליזהר בדבר (רמ"א שם. וראה של"ה שער האותיות סוף אות ק, ושו"ת חוות יאיר קמג); ויש מהאחרונים שכתב שאף לסוברים שאסור לא אמרו אלא כשקשורים שניהם מבחוץ, שחשובים כמחוברים, אבל כשאינם קשורים הלא יכול לפשוט את העליון, ובמה הם מחוברים (שו"ת מהרש"ם ג רצב).

קשירת שני חלוקים

אף שמותר ללבוש חלוק צמר על גבי חלוק פשתן (ראה לעיל), לא יתן את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו (תוספתא כלאים ה י, לגירסת הגר"א וחסדי דוד; רמב"ם כלאים י יא), כלומר, לא יקשור אותם בענין שאינו יכול להפרידם בלא התרת הקשר (רא"ש כלאי בגדים כ).

בתערובת

תערובת חוט פשתן בבגד צמר ולהיפך

בגד פשתן שהתערב בו חוט צמר, או להיפך, אסור משום כלאים (פסחים מ ב, ועבודה זרה סה ב, ונדה סא ב, ורש"י שם; ראה רמב"ם כלאים י כז; ראה טור יו"ד רצט ושא ושב; ראה שו"ע שם שא ח, ושם שב א, ורמ"א שם רצט א), ואין החוט בטל ברוב, שהרי עיקר כלאים על ידי תערובת אסרה תורה (רש"י תמורה לד א ד"ה ליבטל; ראה תוספות עבודה זרה שם ד"ה הבגד בשם ר' יוסף ב"ר יום טוב). ויש מסבירים שהואיל והתערובת גורמת את האיסור, אי אפשר שתחזור ותגרום היתר (שו"ת חתם סופר או"ח קז, ושם יו"ד צו).

ויש שכתבו שאין ביטול ברוב אלא באיסור שהתערב בהיתר, מה שאין כן בכלאים, ששניהם היתר, ועל ידי התערובת נאסרים (תוספות נדה שם ד"ה בגד; רא"ש כלאי בגדים ה, ותוספות הרא"ש נדה שם; שו"ת הרשב"א א רנט), ואף הרוב אסור כמו המיעוט (תוספות שם).

ומהאחרונים יש שכתבו טעמים אחרים: שהיתר בהיתר אינו בטל, לסוברים כן (ראה ערך בטול ברוב: היתר בהיתר. חתם סופר או"ח שם); או שאין ביטול כשפעולת האיסור בכל התערובת בבת אחת, כגון כאן, שבבת אחת לובש את כל הבגד, ובכללו הכלאים בכל מקום שהוא (משנה למלך מטמאי משכב ומושב א יד בדעת הרמב"ם; שו"ת באר יצחק יו"ד י).

תערובת צמר רחלים וגמלים או פשתן וקנבוס

צמר גמלים - שאין בו כלאים (ראה לעיל: הצמר והפשתן) - וצמר רחלים שטרפם זה בזה, אם הרוב מן הגמלים - מותר עם פשתן, ואם הרוב מן הרחלים, או מחצה על מחצה - אסור, שהכל כצמר רחלים (כלאים ט א; רמב"ם כלאים י ו; טוש"ע יו"ד רצט א). וכן הפשתן והקנבוס שטרפם זה בזה (כלאים שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם).

  • יש סוברים שההיתר משום בטול ברוב (ראה ערכו. רא"ש כלאים שם, וכלאי בגדים ה, ושו"ת ב ה; מהר"ם חלאוה פסחים ל ב; רע"ב כלאים שם, וראשונים דלהלן), ואף כשיתערבו אחר כך בצמר או בפשתן, שוב אינו חוזר ונעור (ראה ערכו. ר"י הובא באור זרוע א תשעט, וברבנו מנוח חמץ ומצה א ה; ראה הגהות מיימוניות חמץ ומצה שם; איסור והיתר כד ח). ואף לסוברים שהיתר בהיתר אינו בטל (ראה ערך בטול ברוב: היתר בהיתר), נידון זה הוא כביטול איסור בהיתר, שהרי צמר רחלים נוהג בו איסור כלאים, וצמר גמלים אין נוהג בו איסור כלאים (ראב"ד בתמים דעים לו; ראה פרי חדש או"ח תמז סק"ד; שו"ת רבי עקיבא איגר א לח; בית מאיר או"ח שם ד).
  • יש שכתבו הטעם, לפי שצורת צמר גמלים היא, ואין חוששים לנימי צמר המעורבות, מפני שאינן חוטי צמר (רמב"ם כלאים י ו; שו"ע יו"ד רצט א), שלענין כלאי בגדים הכל תלוי במראית העין (חמד משה או"ח תמז סק"ט בדעת הרמב"ם הנ"ל); ויש מסבירים, שצמר גמלים אין בו כלאים מפני שיש לו שם לווי (ראה ערכו. ראה לעיל: הצמר והפשתן), ואף תערובת זו נקראת "צמר גמלים", ונמצא שאף הצמר רחלים יש לו שם לווי, ולא נאסר בכלאים (שו"ת אמרי נועם (הורויץ) א א בדעת הרמב"ם).
  • ויש מסבירים, שכל מה שמתחדש בתערובת נקרא על שם הרוב, ולכן כשנעשה החוט, אם רובו מצמר גמלים, הרי הוא קרוי "חוט" של צמר גמלים, וצמר הרחלים שבו הרי הוא כמי שלא נטוה, שאין בו איסור כלאים (נודע ביהודה תנינא יו"ד קפו; שערי יושר ג כ וכא; חזון איש יו"ד קפא ס"ק ג וט; קהלות יעקב נדרים לד). ולפי זה מותר אף כשצמר הרחלים ניכר (ראה שערי יושר שם; חזון איש שם סק"ט).

תערובת במינים אחרים

צמר גמלים וצמר רחלים או פשתן וקנבוס שאמרו, יש סוברים שהוא הדין במערב פשתן בצמר גמלים, או צמר רחלים בקנבוס (תשב"ץ ב ד, והובא ברבי עקיבא איגר יו"ד רצט); ויש שכתבו שאין ביטול אלא במינים דומים, כגון צמר גמלים בצמר רחלים, או פשתן בקנבוס (בית דוד (שלוניקי) יו"ד קנא; חמד משה או"ח תמז סק"ט).

תערובת חוטים

הדברים אמורים כשנתערבו לפני הטויה, אבל חוטי צמר או פשתן שהתערבו בחוטים אחרים, אינם בטלים (ראה רמב"ם כלאים י ו; רא"ש נגעים יא ב; ראה טור יו"ד רצט; שו"ע שם א). ולכן בד מחוטי פשתן וחוטי משי, אסור לתופרו עם צמר, אפילו כשרובו משי (שו"ת הרא"ש ב ה; טור שם; רמ"א שם), לפי שחוטים חשובים הם ואינם בטלים (ב"ח שם. ראה ערך דבר חשוב).

תערובת צמר ופשתן ומין שלישי

צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה, והיה הרוב מן הגמלים, ועירב עמהם פשתן (תוספתא כלאים ה ח, לגירסת הגר"א), או שטרף פשתן עמהם (תוספתא שם לגירסת ר"ש ורא"ש כלאים שם), כיון שעירבם ברוב ממין אחר - מותרים (ירושלמי כלאים ט א, לפירוש ר"ש סיריליאו). ולכן מי שהתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומערבו עמהם, ומבטל אחד מהם (ירושלמי שם; טוש"ע יו"ד רצט א).

ואף שאין מבטלין איסור לכתחילה (ראה ערכו), לא אמרו אלא בדבר האסור מצד עצמו, אבל צמר ופשתן שהחיבור אוסרם, מותר לבטלם כדי שלא ייאסרו (ט"ז יו"ד רצט סק"א); או שהואיל ואין איסור עד שייעשו חוטים, אינם חשובים עדיין כאיסור (דרישה שם; לבוש שם; מראה הפנים לירושלמי כלאים ט א). ומכל מקום אסור לערב על סמך שיבטל אחר כך (ב"ח שם).

שימוש בבגד של תערובת כלאים

בגד שאבד בו כלאים, באופן שאסור בלבישה (ראה לעיל), לא ימכרנו לגוי (פסחים מ ב, ועבודה זרה סה ב, ונדה סא ב; רמב"ם כלאים י כז; טוש"ע יו"ד שא ח), שמא יחזור וימכרנו לישראל (פסחים ועבודה זרה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך לפני עור).

ולא יעשה בגד זה מרדעת לחמור (תוספתא כלאים ה יא; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא ישכח שיש בו כלאים (תוספות הרא"ש עבודה זרה לב א; טוש"ע שם), ויתפרנו באחד מבגדיו (רש"י פסחים מ ב ד"ה ולא; תוספות שם ד"ה לא, ויומא סט א ד"ה קשין, ועבודה זרה סה ב ד"ה הרי; טוש"ע שם); או שמא ימצאנו אדם אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו (רמב"ם שם). אבל עושה מבגד זה תכריכים למת (תוספתא שם), שהרי תכריכי המת אסורים בהנאה (ראה ערך תכריכים. רש"י פסחים שם ד"ה אבל; תוספות נדה שם ד"ה אבל).

רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא יעשה הימנו אימרה המפורסמת (תוספתא שם), שלא יעשה ממנו שפה לבגד אחר כדי למוכרו לגוי אפילו באופן שיהא ניכר שהוא כלאים, שאין לחשוש שימכרנו לישראל, שמא יחתוך הגוי את האימרה מן הבגד, וימכרנה אחר כך לישראל (חזון יחזקאל שם).

כלאים הניכרים מותר למוכרם לגוי (רש"י פסחים כו ב ד"ה יש; תוספות עבודה זרה סה ב ד"ה הרי, ונדה סא ב ד"ה לא; וכן הוא ברמב"ם כלאים י יב, ובטוש"ע יו"ד שא ו), שכיון שהם ניכרים לא יקנם ישראל מן הגוי (תוספות נדה שם), וכן מותר לעשותם מרדעת לחמור (תוספות שם ושם, ופסחים מ ב ד"ה לא; ר"ש כלאים ט ד; טוש"ע יו"ד שא ח).

בחשש ובספק

בדיקה בבגדים הנקנים מגוי

הברסין והברדסין והדלמטיקיון ומנעלות הפינון - מיני בגדי צמר - לא ילבשם עד שיבדוק (כלאים ט ז), שמא יש בהם פשתן (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם), או שמא תפורים בפשתן (פירוש המשניות שם). וכל הלוקח כלי צמר מן הגוים צריך לבודקם יפה יפה, שמא תפורים הם בפשתן (רמב"ם כלאים י כח; טוש"ע יו"ד שב ב), ולא ילבשם עד שיבדקם (טור שם).

בכלאים דרבנן

אף בחשש משום כלאים דרבנן, צריך בדיקה (ראה תשובות רש"י קעט; ראה ר"ש כלאים ט ז; ריטב"א ביצה טו א; דרישה יו"ד שב; באור הגר"א שם סק"ג), ולכן הלוקח בגד מן הגוים צריך לחשוש לתפירה בפשתן, אף שחיבור על ידי תפירה אינו כלאים אלא מדרבנן, לדעתם (ראה לעיל: חיבורם זה לזה), הואיל ומקום התפירה ידוע, ואם לא בדק הרי זה אסור, שהרי הגוים רגילים לתפור בגדיהם בכלאים (רש"י שם).

כשהפשתן אינו מצוי או שהוא ביוקר

במה דברים אמורים, במקומות שהפשתן מצוי (ראה ירושלמי כלאים ט ד; טור יו"ד שב), אבל במקום שאינו מצוי, וחזקה שהחוטים מקנבוס, אין צריך בדיקה (ראה כלאים שם ז, וירושלמי שם).

  • היה הפשתן מצוי, אבל הקנבוס זול ממנו, וגם טוב יותר לתפור בו, שהוא חזק, יש סוברים שמותר ליקח כלי צמר מן הגוים בלא בדיקה (ר"ש כלאים שם; שו"ע יו"ד שב ב).
  • יש שכתבו שהנותן לחייט גוי לתפור לו בגד צמר, אינו יכול לסמוך שיתפור לו בקנבוס, לפי שקל יותר לתפור בפשתן (שו"ת הרשב"א א תשסא, הובא בדרכי משה שם; רמ"א שם); ועוד, שלכתחילה אין לסמוך על הגוי בכך (רשב"א שם).
  • יש סוברים שאף המתירים ליקח כלי צמר בלא בדיקה לא התירו אלא כשאין הגוי נהנה כלל בפשתן יותר מבקנבוס (באור הגר"א שם).
  • ויש שכתבו שלא נחלקו כלל, אלא שבגדים שעשה הגוי לעצמו ודאי תפרם בקנבוס, שהוא זול וחזק, אבל כשנותן לו ישראל לתפור, כיון שהפשתן נוח יותר לתפירה, יש לחשוש שמא תפר בפשתן (ערוך השולחן יו"ד שם בדעת הרמ"א).

נאמנות גוי מסיח לפי תומו

גוי שהיה מסיח לפי תומו (ראה ערכו) ואומר: זה שאני מוכר תפור בקנבוס, יש שכתבו שאינו נאמן (שו"ת הרא"ש ב ז; טוש"ע יו"ד שב ב), שמא כדי להשביח מקחו אומר כן (רא"ש שם; ט"ז סק"ג), ולכן אינו נאמן אף כשהחשש לכלאים דרבנן (דרישה ובאור הגר"א סק"ג).

ספק אם ניתק החוט

בגד צמר שהיה בו חוט פשתן, וניתק החוט מן הבגד, ואין ידוע אם ניתק (נדה סא ב), היינו שספק אם ניתק כולו (ראה ראב"ן נדה שם; ב"ח יו"ד שב), אם כלאים של תורה הוא - אסור, ואם כלאים דרבנן - מותר (נדה שם. הרמב"ם והשו"ע השמיטו, ראה בית יוסף יו"ד שב, וביאור הגר"א שם ש סק"א).

ויש גורסים בגד צמר "שאבד בו" חוט פשתן, ומפרשים שהספק כשניתק חוט אחד מן הבגד, ואין ידוע אם חוט הפשתן ניתק, או חוט של צמר, ובכלאים דרבנן תולים להקל שהחוט פשתן שאבד בו הוא שניתק (חידושי הר"א נדה שם), וכן כתבו ראשונים להלכה, שאם הוא כלאים דרבנן, ינתק חוט אחד ממנו, ותולים לומר שהסיר את חוט הפשתן (טור שם).

בדיקה על ידי צביעה

בגד שאבד בו כלאים, צובעו ומותר, שעל ידי הצבע הוא ניכר, שהפשתן קשה לקבל צבע יותר מן הצמר, ומיד החוט ניכר לו ושומטו, ואם אינו ניכר, כיון שלא מצא אומרים שנשמט (נדה סא ב, ורש"י ד"ה צובעו; רמב"ם כלאים י כז; טוש"ע יו"ד שב א), היינו שודאי נפל (רש"י שם), ויש שפירשו שהוא ספק (רמב"ם שם; שו"ע שם).

יש סוברים שאין מקילים אלא בכלאים דרבנן (טור שם לפירוש הבית יוסף; רמ"א שם); ויש סוברים שאף בכלאים דאורייתא מותר (ט"ז שם; באור הגר"א סק"א).

בזמן הזה

בזמן הזה יש שכתבו שקשה לסמוך על בדיקת הצביעה, שאפשר שצביעה שלנו אינה כצביעה של זמן התלמוד, ואין להבחין בה בין צמר לפשתן (טוב טעם ודעת מהדו"ג ב קטז).

בדיקות אחרות

בראשונים ובפוסקים הוזכרו בדיקות נוספות:

  • יש שכתבו שנותנם על גבי האור, וחוט של פשתן דולק ואינו מתכווץ, וחוט של צמר מתכווץ ומתהפך על גבי הגחלים (שבלי הלקט ב מד עמוד קנח).
  • ויש שכתבו שחוט של פשתן כבה מיד, וחוט של קנבוס הולך ודולק (ראה מגיד משנה מאכלות אסורות ח י, והובא ברמ"א יו"ד שב ב).
  • או שמושכים את החוט עד שנמשכים ממנו כעין שערות, ואם הן ארוכות הרבה בידוע שהוא של קנבוס (דברי חמודות על הרא"ש כלאי בגדים יב אות כז, הובא בש"ך סק"ה; שו"ת פני יהושע יו"ד ח. וראה שו"ת מאמר מרדכי (איטינגא) א).

וכתבו אחרונים שאין לסמוך על בדיקות אלו שבין פשתן לקנבוס (פני יהושע שם, הובא ברבי עקיבא איגר ובפתחי תשובה יו"ד שם; שאילת יעבץ א נג; חכמת אדם קו כו בשם יש אומרים), שאינם אלא סימנים שאינם מובהקים, שאינם מועילים מן התורה, לסוברים כן (ראה ערך סימנים. פני יהושע שם; שאילת יעבץ שם).

ויש מתירים לסמוך על סימנים אלו (חכמת אדם שם בשם יש אומרים; שואל ומשיב מהדורה קמא ג קיד הראשון (באש)), או על שני הסימנים יחד (שו"ת מהרש"ם ג קעב), כיון ששני החוטים לפנינו, ורואים שאינם שוים (שואל ומשיב שם).

בזמן הזה

יש שכתבו שבימינו הבגדים נעשים באופן שקשה לבודקם, ולכן אין לסמוך אלא על בדיקות הנעשות על ידי מומחים לדבר במעבדות המיוחדות לכך, שבבדיקות אלו אפשר לברר את הדבר בבירור גמור (ספר דרך אמונה כלאים י כז).

הערות שוליים

  1. כט, טורים שו-תמג.
  2. על האיסור להבריח את המכס משום גזל, והאופנים שמותר, ראה ערך דינא דמלכותא דינא.
  3. ראה עוד: ש"ך יו"ד שם ס"ק ח; ט"ז שם; פני יהושע שבת מא א; עונג יום טוב שם.
  4. יש סוברים בדעת רש"י שלבישה אסורה והעלאה מותרת, ראה: עמק הנצי"ב לספרי תצא עמ' רסו, ומרומי שדה ביצה ויומא שם; ערך שי יו"ד שא. וכעין זה בבית הלוי א ג ז - ט.
  5. בלטינית: sativa Cannabis, בגרמנית: Hanf.
  6. ראה רא"ה ביצה טו א, שפירש באופן אחר.
  7. ראה מעשה אורג עמוד 2 - 4 תיאור מלאכת הניפוץ.
  8. ראה מאירי ביצה טו א, ויבמות ה ב אם לדעתם הוא דוקא ארוג או כל חיבור שהוא, וראה להלן: חיבורם זה לזה.
  9. ראה טור יו"ד ש בשם הרמב"ם: אין זה כלאים, ובית יוסף שם שצריך לומר: הרי אלו כלאים.
  10. ראה טור שם בשמו שלמעשה היה מחמיר לעצמו ולא לאחרים.
  11. וראה רש"י שבת שם ד"ה בתכיפה שפירש בין בתפירה ובין בקשירה.