מיקרופדיה תלמודית:כלאי בהמה

הגדרה^[1] - האיסור להרביע שני מיני בעלי חיים זה עם זה; האיסור לעשות מלאכה בשני מיני בעלי חיים כאחד

איסור הרבעה

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם (ויקרא יט יט), היא מצות לא-תעשה (ראה ערכו), והיא נמנית במנין-המצוות (ראה ערכו. הקדמת בעל הלכות גדולות; ספר המצות לרמב"ם לא תעשה ריז; חינוך מצוה רמד), ולוקים עליה (מכות כב א; בבא קמא נה א; רמב"ם כלאים ט א, וסנהדרין יט ד אות קכג; טוש"ע יורה דעה רצז א^[2]) מן התורה (רמב"ם כלאים שם).

מצוה זו נוהגת בכל מקום, בין בארץ-ישראל (ראה ערכו), ובין בחוץ-לארץ (ראה ערכו. קדושין לט א; רמב"ם שם; טור שם).

עניינו

האיסור הוא להרכיב זכר על נקבה שאינה ממינו (רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז א).

מהאחרונים יש שכתבו שאף הרבעת זכר על זכר שאינו מינו היא בכלל לאו זה (מנחת חינוך בקומץ מנחה מצוה רמד, שהרמב"ם שבציון הקודם אורחא דמילתא נקט), ואף שיש מהראשונים שכתבו בטעם המצוה שהוא כדי שלא לשנות מן המינים שנבראו במעשה בראשית (ראה חינוך שם, וכעין זה ברמב"ן ויקרא יט יט), וזה אינו שייך אלא בזכר ונקבה, אין למדים הלכה מטעמי המצוות (ראה ערך טעמא דקרא. מנחת חינוך שם).

ויש שכתבו שאין הרבעה אלא בזכר עם נקבה (ספר בית ישחק [גאטיניו] כלאים שם יא; מנחת סולת מצוה רמד, על פי לשון הרמב"ם^[3]).

גדרו

אינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת (שמואל בבא מציעא צא א; רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז ב), היינו שיכניס בידו אבר הזכר בנקבה (רש"י שם ד"ה בכלאים), שכך משמע לשון: תרביע, שמרביע בידים (רבנו מיוחס ויקרא יט יט, וראה לבוש יו"ד שם), כדרך בני אדם המרביעים בהמות זו על זו מין במינו (קרית ספר כלאים שם).

ויש שכתבו שאינו חייב על העראה, אלא בגמר ביאה (אור גדול א מג אות ג, שכן משמע לשון כמכחול בשפופרת, שלא נתרבתה העראה בדין זה, וכן כתב בחידושי הגאון רבי זליג ראובן בנגיס א כג אות ב).

ויש שכתבו שאינו חייב עד שיטיל הזכר זרע (ספר ניר לירושלמי כלאים ח ב, וראה שאר מפרשים שם שפירשו בענין אחר^[4]).

המגדל ומקיים יחד שני מיני בהמות

אין כלאי בהמה אסורים אלא בהרבעה, אבל מותרים לגדל ולקיים (כלאים ח א), היינו לגדל ולקיים יחד שני מיני בהמות, אף שרובעים זה את זה (תשובות הרי"ד מג; רבי שלמה סירליאו כלאים שם, וכן כתב במשנה ראשונה שם, וראה ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ (ויקרא יט יט), אין אתה אסור אלא להרביע, אבל מעמיד אתה זכרים אצל נקבות, ונקבות אצל זכרים (ירושלמי כלאים ח ב).

ומותר להכניס מין ושאינו מינו לדיר (ראה בבא מציעא צא א ועמ' ב; רמב"ם כלאים ט ב: לסהר אחד; טוש"ע יו"ד רצז ג, וכן בכל הפוסקים, וראה להלן), כדי שירביעו זה את זה, מכיון שאין האדם עושה מעשה בידים, אף שאי אפשר שלא יבואו זה על זה (ר"י מלוניל שם), ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישם (רמב"ם שם; טוש"ע שם). אבל אסור להעלותם זה על זה (רמב"ם שם א; סמ"ג לאוין רפא; חינוך מצוה רמד; טור שם; שו"ע שם ב), או לעוררם בקול (רמב"ם שם; חינוך שם; טוש"ע שם), מדרבנן (מאירי שם; ר"י קורקוס וכסף משנה כלאים שם; תשב"ץ ב נח; לבוש יו"ד שם, וט"ז שם סק"א), ואם העלם או עוררם בקול לוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם; סמ"ג שם (בהעלאה); חינוך שם; שו"ע שם); ויש מצדדים שאיסור תורה הוא (פרישה יו"ד שם בתירוץ ב; מעשה רקח כלאים שם: קרוב להבין^[5]).

רב פפא הורה איסור להכניס מין ושאינו מינו לדיר, ולא מן הדין (בבא מציעא שם א: דלאו כהלכתא), אלא כדי שלא יזלזלו (רש"י ד"ה ופשטי), כדרך שאסרו במקומות שאינם בני תורה כמה דברים המותרים מן הדין (ראה ערך הלכה ואין מורין כן. ראה תשובות הרשב"א שהובאה בתשב"ץ א קנד; ר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא שם).

וכן הורה רב אשי לבית ראש הגולה, שלא להכניס אפילו מין ומינו ושאינו מינו לדיר, אף שיש לומר שודאי ייגרר מין אחר מינו, ולא אחר שאינו מינו, ולא מן הדין אסר, אלא משום פריצות העבדים (גמרא שם ב^[6]), שסתם עבדים פרוצים הם, ויש לחוש שירביעו בידים (ש"ך שם סק"ב).

וכן כתבו גאונים, שבמקום שיש פרוצים אין מורים היתר להכניס מין ושאינו מינו לדיר (שאילתות שם, והובא בתשב"ץ ב נח). וכן כתבו ראשונים להלכה, שבמקום שיש לחשוש לפריצות העבדים, אסור להכניס לדיר מין ושאינו מינו (ר"ן ונמוקי יוסף שם, הובא בדרכי משה יו"ד שם; רמ"א בשו"ע שם ב, וראה ש"ך), וכן במקום שאינם בני תורה (ר"ן ונמוקי יוסף שם. הרמ"א בשו"ע השמיט, וראה ביאור הגר"א סק"ז, וערוך השלחן שם).

ויש סוברים בדעת ראשונים שלהלכה מותר אף במקום שיש לחשוש לפרוצים (ש"ך שם בדעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש ושאר פוסקים שסתמו שמותר).

בהמת חברו ובהמת גוי

אחד המרביע בהמה שלו או של חברו הרי זה לוקה (רמב"ם כלאים ט א; חינוך מצוה רמד), וזה שנאמר "בהמתך", דבר-הכתוב-בהוה (ראה ערכו. רבנו מיוחס ויקרא יט יט), וכן אמרו: אין לי אלא בהמתך, בהמת אחרים מנין, תלמוד לומר: אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא שם. תורת כהנים שם^[7]).

ויש מפרשים "בהמת אחרים": בהמת גוים (ר"ש וראב"ד לתורת כהנים שם; יראים הישן מצוה ס, וראה יראים השלם שלב); ויש סוברים שבבהמת גוים, ואפילו בשותפות גוי, אין איסור תורה, שנתמעטה מן הכתוב: בהמתך (שו"ת הרדב"ז ה אלף תקסד), ובהמת אחרים שאמרו היינו דוקא בהמת חברו ישראל (חקרי לב יו"ד ב יז דף לב, ועמודי הארזים על היראים מצוה ס בדעת הרדב"ז).

על בני נח, שנחלקו תנאים אם נצטוו על איסור הרבעת כלאים או לא, ועל מחלוקת הראשונים להלכה בדין זה, ראה ערך בן נח.

ישראל הנותן בהמתו לגוי להרביעה

לישראל אסור לתת את בהמתו לגוי להרביעה לו (רמב"ם כלאים ט ב; ארחות חיים ב עמ' 220, וכלבו צא; פסקי ריא"ז קדושין א י ט, וסנהדרין ז ב ח; חינוך מצוה רמד; טוש"ע יו"ד רצז ד), או לומר לגוי להרביע כלאים (בעל הלכות גדולות הלכות כלאים; שאילתות צט; ספר האורה א מז), לפי שאף הגוי מצווה באיסור זה, לסוברים כן, ונמצא הישראל מכשילו, ועובר בלפני-עור (ראה ערכו) לא תתן מכשול (ריא"ז שם). ואף לסוברים שלא נצטוו בני נח על הכלאים, אסור משום אמירה לנכרי, שאסורה מדרבנן בכל איסורי תורה, לסוברים כן (ראה ערך אמירה לנכרי שבות: בשאר איסורים. ר"י קורקוס וכסף משנה ורדב"ז כלאים שם, ובית יוסף וב"ח וש"ך יו"ד שם בדעת הרמב"ם; רמ"א יו"ד שם).

הזרעה מלאכותית

הזרעה מלאכותית במין אחר [נתינת זרע של מין אחד במין אחר], יש שכתבו שמותרת היא (חזון איש כלאים ב ס"ק טז; ספר אשל אברהם [ניימרק, ת"א תרצ"ז] פירות גינוסר ב. וראה שו"ת יגל יעקב יו"ד צו שנסתפק, וראה להלן: בעלי החיים: מינים שבים), לפי שאין הרבעה אלא בגוף חי (חזון איש שם), או לפי שאין זו דרך הרבעה (אשל אברהם שם).

כשעבר והרביע דין הנולד מהם

מי שעבר והרכיב את בהמתו כלאים, הרי הנולד מהם מותר בהנאה (חולין קטו א; רמב"ם כלאים ט ג; טוש"ע יו"ד רצז ה), ומותר לקיימו (טור שם, וראה פרישה), ואם היה מין טהור, מותר באכילה (חולין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שיצירתו בעבירה, אינו נאסר משום: לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג), שדרשו: כל-שתיעבתי-לך-הרי-הוא-בבל-תאכל (ראה ערכו), לפי שלמדים ממה שנפסלו כלאים (ראה ערכו) של כבש ועז לקרבן (ראה ערך כלאים), מכלל שלהדיוט מותרים (חולין שם). וכל שכן שהבהמות שנרבעו גופן מותרות באכילה ובהנאה (ט"ז יו"ד שם סק"ג, וכן הוא בתוספות הרא"ש חולין שם).

איסור מלאכה

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב י) היא מצות לא-תעשה (ראה ערכו), ונמנית במנין-המצוות (ראה ערכו. הקדמת בעל הלכות גדולות; ספר המצות לא תעשה ריח; חינוך מצוה תקנ^[8]), והעובר עליה חייב מלקות (משנה כלאים ח ג, ומכות כא ב; רמב"ם כלאים ט ז; טוש"ע יו"ד רצז יא).

הלאו נוהג בכל מקום (רמב"ם שם; חינוך מצוה תקנ). הוא נזכר בשם "כלאים של חרישה" (בבא קמא נד ב; כריתות כא ב, וראשונים בכמה מקומות), או "של הנהגה" (רש"י בבא קמא שם ד"ה לכלאים; תוספות שם נה א ד"ה המנהיג, וכן בכמה מקומות), בניגוד ל"כלאים של הרבעה" (ראה לעיל: איסור הרבעה. גמרא וראשונים הנ"ל).

בעלי החיים

אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים (משנה בבא קמא נד ב, וראה גמרא שם; רמב"ם כלאים ט ח; טוש"ע יו"ד רצז י), ולא נאמר שור וחמור אלא מפני שדבר-הכתוב-בהוה (ראה ערכו. משנה שם), שאדם רגיל להשתמש בהם יותר מבשאר בהמות (ר"י מלוניל ומאירי שם). וראה להלן: בעלי החיים, על מחלוקת הראשונים אם הלאו הוא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא, או בכל שני מינים.

עניינו

כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחת הרי זה לוקה (רמב"ם כלאים ט ז; טור יו"ד רצז; שו"ע שם י,יא), ואחד החורש, או הזורע (בעל הלכות גדולות הלכות כלאים; רמב"ם שם), או הדש (ספרי דלהלן; תשובות הגאונים גנזי שכטר ב עמ' 107, ותשובות רב יוסף גאון בהלכות פסוקות מן הגאונים י (הובאה באשכול אלבק ב עמ' 36, 37)), או המושך בהם עגלה או אבן כאחד (פירוש המשניות כלאים ח ב בפירוש משנה שם: ולמשוך; רמב"ם שם; שו"ע שם יא). וכן אמרו: אין לי אלא חורש, מנין לרבות הדש, תלמוד לומר: יַחְדָּו (דברים כב י) - מכל מקום (ספרי שם; רמב"ם שם), לרבות כל מלאכה (רבנו מיוחס דברים שם).

החורש בכמה בהמות יחד

החורש בכמה שוורים ובכמה חמורים יחד, יש מהראשונים סוברים שלוקה כמה מלקיות (ראה ריב"ן מכות כא ב ד"ה יש חורש, ואחרונים דלהלן בדעתו), לפי שגופין-מחלקין - גופים רבים שנעשתה בהם עברה אחת, גורמים לעובר העברה חיוב כפרה או עונש כמספר הגופים - (ראה ערכו), ולדעתם אומרים כן אף בבהמות, ואף כשעשה בבת אחת (ראה ערך גופין מחלקין: בבעלי חיים. חקרי לב יו"ד א לד; שרשי הים ב דף קכ; יבין דעת טז).

ואף שאינו עושה אלא פעולה אחת של חרישה בכלאים, עיקר האיסור הוא משום זיווג שור וחמור במלאכה אחת, ונמצא שבכל זוג של שור וחמור נוסף עוד מעשה עבירה, וחייב על כל אחד מהם (ספר זכר דוד (ב"ב תשנ"ח) עמ' רמה).

ויש מהראשונים שכתבו שאף במאה שוורים ומאה חמורים אינו לוקה אלא אחת, שלדעתם אין אומרים גופים מוחלקים באופן זה (תוספות ישנים מכות שם).

המושך או מנהיג

כלאי בהמה אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג (כלאים ח ב; רמב"ם כלאים ט ז; טוש"ע יו"ד רצז יא), ודרשו: לא תחרש, אין לי אלא חורש, מנין לרבות המנהיג, תלמוד לומר: יחדו (דברים כב י. ספרי שם), ואף המנהיג לוקה ארבעים (כלאים שם ג; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

"למשוך ולהנהיג" יש מפרשים באופנים שונים של עשיית מלאכה: "למשוך" יחד איזה דבר, ו"להנהיג" עגלה (שו"ת הרי"ד מג. וראה מאירי שבת נד א); ויש מפרשים "למשוך" כגון בגמל, שדרכו במשיכה (ראה אשכול [מהדורת אלבק] ב עמ' 33 בשם הלכות פסוקות; ר"ש ורא"ש וברטנורא שם ב; רבינו שלמה סירליאו שם), שמושכים אותו מלפניו (רבינו שלמה סירליאו שם), ו"להנהיג" כגון בחמור, שדרכו בהנהגה (ר"ש ורא"ש ורבינו שלמה סירליאו וברטנורא שם), במקל מאחוריו (האשכול שם; רבינו שלמה סירליאו שם), ומכל מקום בין בגמל ובין בחמור חייב בין המושך ובין המנהיג (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם).

ויש מהראשונים מפרשים, "למשוך" בהם עגלה או אבן יחד, ו"להנהיג", לקושרם יחד ולהוליכם (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וכן פירשו בתוספות יום טוב ובשנות אליהו ובתפארת ישראל שם), אף בלא שום משא (שנות אליהו ותפארת ישראל שם).

וכן נחלקו ראשונים להלכה אם יש איסור להנהיג שני מינים יחד בלא עשיית מלאכה:

• רבים סוברים שהנהגה בלא מלאכה אין בה לא לאו (בעל הלכות גדולות הלכות כלאים; רש"י שבת נד א ד"ה אי נימא; תוספות שבת שם ד"ה והתנן, ומכות כב א ד"ה המנהיג; ראשונים שבת שם; ט"ז יו"ד רצז, וכן כתב גם בדעת הרמב"ם, ועוד), ולא איסור דרבנן (ראה רש"י ושאר ראשונים שבת שם; ט"ז שם).

• יש סוברים שהנהגה אף בלא מלאכה אסורה בלאו (רבנו אפרים ב"ר יצחק מריגנשבורג בראבי"ה א קצג; רמב"ם שם, וכן כתבו בדעתו הרדב"ז שם, וב"ח יו"ד שם; חרדים כט (לאוין פ"ה) אות עה בדעת רבנו יונה בשערי תשובה ג צא; ב"ח שם, וכתב שאין חולק בזה). ודוקא במנהיגן ממש יחד, אבל כשזו הולכת לפנים וזו לאחור אין איסור (רבנו אפרים בראבי"ה שם; רדב"ז כלאים שם).

• ויש סוברים שהנהגה בלא מלאכה מחלוקת תנאים היא, שלר' מאיר לוקים עליה מן התורה, וחכמים פוטרים ממלקות, אבל אוסרים מדרבנן (יראים השלם שפח בפירוש תוספתא כלאים ה ד), ופסקו להלכה כחכמים, שאסור מדרבנן (יראים השלם שם).

מלאכה שאינה לצורך האדם

מלאכה שאינה לצורך האדם, אלא לצורך הבהמות העושות אותה, כגון שמסתייע בהן כדי להוציא אותן מבור שנפלו לתוכו, או להצילן מן הדליקה, יש מהאחרונים מצדד להתיר, שלא אסרה תורה אלא כעין חרישה, שהיא לצורך האדם (ישועות מלכו כלאים ט ז). אבל המוליך בהמות קשורות בחבל אסור משום משאוי החבל שביניהם, אף שאינו קושרן אלא כדי שלא יברחו, שהרי אין זה צורכן, אלא צורך בעל הבהמה (ישועות מלכו שם).

ולכן יש שכתבו שאין לקשור שני מיני עופות יחד בחבל כדי שלא יברחו, שהרי כשהעופות מתנועעים כדרכם נמצאו נושאים את החבל שביניהם (ט"ז יו"ד רצז סק"ה, וכתב שהעולם אינם נזהרים בזה, וכן הסכים בתהלה לדוד שם); ויש מצדדים להתיר, שלאדם אין צורך בתנועתם של העופות, וכיון שאינו צריך למלאכה זו, אינו נחשב כעושה מלאכה לענין כלאים (חדרי דעה יו"ד שם); ויש מתירים בעופות מטעם אחר, שאף שנושאים את החבל, הרי אין האדם מנהיגם ומוליכם, ואין איסור אלא במנהיג כלאים בשעת מלאכה (ראש יוסף שבת נד א).

כשלא קשר את שני המינים יחד

לא היו שני המינים קשורים יחד, אלא שעושה בהם מלאכה יחד - או שמנהיגם יחד, לסוברים שאף הנהגה אסורה (ראה לעיל: המושך או מנהיג) - נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין איסור אלא בקשורים יחד (בעל הלכות גדולות הלכות כלאים; רש"י דברים כב י, ושבת נד א ד"ה אי; תוספות סנהדרין סו א, וחולין עח ב ד"ה עד; רמב"ן ויקרא יט יט; רא"ש כלאים ח א, והלכות כלאים ה, הובא בטור יו"ד רצז; רמ"א יו"ד שם יא דעה א בשם יש אומרים, ועוד), שאם אינם קשורים אין זה בכלל "יחדיו" (תוספות שם; רמב"ן שם; רא"ש כלאים שם; ב"ח שם), ולכן סוס וחמור ההולכים יחד כשאינם קשורים, ודף מונח עליהם, מותר לישב על גבי הדף (רא"ש כלאים והלכות כלאים שם, וטור שם בשמו).

• ויש סוברים שאף כשאינם קשורים יחד - אסור (רבנו אפרים, הובא בראבי"ה קצג; חרדים כט (ל"ת פה) בדעת הרמב"ם כלאים ט ז שסתם, ושכן משמע בטור שם בדעת הרמב"ם; רמ"א שם דעה ב). ומכל מקום יש שכתבו שדוקא כשעושים שניהם יחד מלאכה, כגון בנושאים יחד דף המונח עליהם, אבל שור החורש לעצמו, וחמור החורש לעצמו, מותר אדם לחמר אחריהם בקול בבת אחת (קונטרס בתי כלאים לבעל תפארת ישראל אות קז).

המזווג את הכלאים

המזווג את הכלאים - פטור (תוספתא כלאים ה ז, ובבא מציעא ח ו [צוקרמנדל], ומכות ד א, הובאה בבבא מציעא צ ב; רמב"ם כלאים ט ז; טוש"ע יו"ד רצז יא), שאם זיווג שור וחמור לקרון, ובא חברו והנהיגו, פטור הראשון (רש"י בבא מציעא שם ד"ה וכן), ואינו לוקה אלא המנהיג בלבד (תוספתא שם; בבא מציעא שם; רמב"ם וטוש"ע שם: עד שימשוך או ינהיג).

יש מהראשונים שכתב שלא אמרו שפטור המזווג אלא ממלקות, אבל אסור מדרבנן (ריטב"א בבא מציעא שם ד"ה החוסם); ויש שנראה מדבריהם שאף מדרבנן מותר (פסקי ריא"ז שם ב כ).

המנהיג כלאים בלי שאוחזם

המנהיג כלאים בקול, ואינו אוחזם בידו, נחלקו אמוראים אם חייב מלקות:

• ר' יוחנן אמר חייב (בבא מציעא צ ב), וכן אמר ר' יוסי בר חנינא שחייב (ירושלמי כלאים ח ב), לפי שעקימת פיו היא כמעשה (בבא מציעא שם. וראה ערך דבור: דבור כמעשה, וערך לאו שאין בו מעשה), והרי זה כלאו שיש בו מעשה שלוקים עליו (רש"י שם ד"ה הויא).

• וריש לקיש אמר פטור, שקול אינו כמעשה (גמרא שם), ולאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו) אין לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל וערך חייבי מלקיות. יראים השלם שפח), אבל אסור (בעל הלכות גדולות הלכות כלאים; יראים השלם שם) מן התורה (יראים השלם שם).

הלכה שהמנהיג בקול - לוקה (רמב"ם כלאים ט ז; טוש"ע יו"ד רצז יא^[9]). וכיון שהנהגה אסורה אפילו בקול, יש שכתבו שנכון ליזהר שלא לפרוש שלום לנכרי המנהיג כלאים, שלפעמים הבהמות ממהרות ללכת מחמת הקול (הגהות רבינו פרץ לסמ"ק קע, והובא בכלבו צא; חרדים כט (לאוין פ"ה) עה בשם רבנו יונה); ויש שכתבו שאין לחוש לכך, ומותר לפרוש שלום לנכרי, או לדבר עמו בקול רם, לפי שהוא דבר-שאינו-מתכון (ראה ערכו) שמותר בכל התורה, ואין זה "פסיק רישיה" שימהרו הבהמות ללכת מחמת קולו (תרומת הדשן רצח, הובא בבית יוסף שם; רמ"א בשו"ע שם מתרומת הדשן).

אבל אם המשא שעל העגלה הוא של ישראל, והנכרי מנהיגה, והגלגלים נכבשים מלכת, או מתעכבים באבן או בגומא, לא ילמד הישראל את הנכרי איך לתקן את הגלגלים, שיש לחוש שמא מתוך עסקו בתיקון העגלה ישכח, ויצעק על הבהמות שילכו (תרומת הדשן שם; רמ"א שם), וזה אסור משום מנהיג בכלאים (רמ"א שם), ולכן לעולם כשהולך עם עגלה של נכרי טוב שילך מרחוק (תרומת הדשן שם; רמ"א שם: לא ילך סמוך), ודוקא כשהמשא של ישראל יש לחוש לזה (ש"ך שם ס"ק יב; דברי חמודות הלכות כלאים אות כה).

היושב בקרון ששור וחמור מושכים אותו

היושב בקרון - ששור וחמור מושכים אותו (ריבמ"ץ כלאים ח ג; מאירי מ ח ב) - נחלקו תנאים: חכמים מחייבים אותו מלקות, ור' מאיר פוטר (כלאים ח ג; ספרי דברים כב י). שמואל שנה מחלוקת זו להיפך, שר' מאיר הוא המחייב, וחכמים פוטרים (בבא מציעא ח ב), ולדעתו הלכה כחכמים שפוטרים (ראה גמרא שם^[10]). לדעת המחייבים דרשו: אין לי אלא חורש, מנין לרבות היושב בקרון, תלמוד לומר: יַחְדָּו (דברים שם) - מכל מקום (ספרי שם).

בטעם שחייב כתבו ראשונים כמה טעמים:

• לפי שהבהמות הולכות מחמתו (ר"ש ורא"ש כלאים שם, ומיוחס לראב"ד לספרי שם על פי גמרא בבא מציעא שם), וישיבתו בקרון גורמת לבהמות למשוך (רמב"ם כלאים ט ט, וראה פירוש המשניות שם: שישיבתו שם היא הסיוע), ואינו גרוע ממנהיג בקול שלוקה על דיבורו, לפי שבדיבורו נעשה מעשה (ראה לעיל. רא"ש הלכות כלאים ו; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה כ א. וראה מיוחס לראב"ד שם).

• לפי שפעמים שהאדם היושב בקרון מניע את עצמו, והולכות הבהמות מחמתו (רבנו הלל לספרי שם (בחלופי נוסחאות), בפירוש הירושלמי כלאים ח ב בטעם חכמים; פירוש ר' אביגדור הצרפתי דברים כב י, וראה מפרשי הירושלמי שפירשו בענין אחר).

• שמחמת כובדו של היושב בקרון מושכות הבהמות יותר בכח, שככל שהמשקל גדול יותר, הבהמות מושכות בכח גדול יותר (ספר מעשה ארג למשניות שם בפירוש ירושלמי הנ"ל, וכן כתב בספר תהלוכות המים [ורשה תרכ"ג] דף עא - עב).

ובטעם הפוטרים כתבו ראשונים, שאין היושב עושה כלום (רש"י בבא מציעא שם ד"ה פוטר^[11]), ואין הבהמות חשובות כהולכות מחמתו, שאינן מהלכות אלא לדעתן (רמב"ן שם), וזה שהולכות מפני שמרגישות שהקרון טעון, אינו אלא גרמא בעלמא (ר"ן שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שהיושב בקרון לוקה (רמב"ם כלאים ט ט; יראים השלם שפח; רא"ש הלכות כלאים ו, בדעת הרי"ף בבא מציעא ח ב; החינוך מצוה תקנ; טור יו"ד רצז (רצו) בשם הרי"ף, ושכן מסקנת הרא"ש שם).

• יש פוסקים שהיושב בקרון פטור ממלקות (רא"ש וטור שם, בשם ר"י; סמ"ק קע; ר"א הצרפתי דברים כב י. וראה שו"ע שם יב: אסור, ושו"ת חוות יאיר קנ, וביאור הגר"א שם בדעתו), ומכל מקום יש מהם שכתבו שאסור (סמ"ק שם. וראה ביאור הגר"א שם).

• ויש שנסתפקו בדעת ראשונים אם יש איסור או לא (שו"ת רדב"ז ג תתקעג בדעת רשב"ם).

הקושר בהמה נוספת לקרון

שני סוסים שהיו קשורים בקרון, אסור לקשור עמהם חמור, אף שהסוסים יכולים למושכו בלא החמור (ר"ש ורא"ש וברטנורא כלאים ח ג בפירוש המשנה שם: והשלישית כו'; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה כ א; טוש"ע יו"ד רצז יד), ואם עשה כן - לוקה (קיצור פסקי הרא"ש כלאים ו: חייב; טור שם). ואין אומרים שהחמור הוא כמי שאינו (ר"ש ורא"ש שם), ושאינו אלא כמסייע (ראה ערכו), שאין בו ממש (ראה ערך מסייע. רא"ש הלכות כלאים ו; רבינו ירוחם שם), לפי שהחמור מקיל את המשא מן הסוסים (לבוש יו"ד שם).

ויש שכתבו שאין האיסור אלא מדרבנן, שמן התורה אין החמור אלא כמסייע, שאין בו ממש (ר"י חאגיז בעץ החיים למשנה שם: אפשר, וכן כתב בבית האוצר שם שכן משמע לשון המשנה: אסורה, שאינו לוקה).

ומהראשונים יש שכתבו שאם קשירת החמור אינה אלא כדי ללמדו למשוך, ואין בו צורך למשיכת הקרון, אין האיסור אלא מדרבנן (מיוחס לראב"ד תמיד כז ב (נדפס לג א)).

הקושר בהמה ממין אחר לתכלית אחרת

היתה בהמה עושה מלאכה, ובא לקשור עמה בהמה ממין אחר לא כדי לסייעה במלאכתה, אלא לתכלית אחרת, נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים אין קושרים את הסוס לא לצדדי הקרון, ולא לאחר הקרון (כלאים ח ד בסתם; תנא קמא בתוספתא כלאים ה ג), כשמושך בקרון שור (ריבמ"ץ שם; פירוש המשניות שם; ר"ש ורא"ש שם: עגלה), ובא לקשור את הסוס כדי ללמדו למשוך (ר"ש ורא"ש שם), להרגילו לילך בקרון (מיוחס לראב"ד תמיד כז ב (נדפס שם לג א)), ואין הסוס מסייע (רבנו יואל בראבי"ה א קצג, ועי' להלן), ומכל מקום אסור, אף שאין זו דרך משיכה (ר"ש שם).

• ר' מאיר מתיר (תוספתא שם), וכן דרשו: יַחְדָּו (דברים כב י), פרט לקושר סוס בצידי הקרון או לאחריו (ספרי שם, וכן כתבו תוספות שבועות כז ב ד"ה עד בשם ירושלמי), שאין זה "יחדיו", שהסוס שבצידי הקרון ולאחריו אינו מושך עם השור כלל (רבנו הלל על ספרי שם), ואין איסור בהנהגת שני מינים יחד אלא כשעושים מלאכה יחד (רבנו יואל בראבי"ה שם). אבל אם היו הסוס והשור מסייעים זה את זה בירידה ובעלייה, הכל מודים שאסור (תוספתא שם, הובאה בירושלמי שם).

ויש סוברים שר' מאיר מתיר אף כשהסוס מושך בקרון, מכיון שאין בו צורך, ואינו קושרו שם אלא להרגילו (ראה מיוחס לראב"ד שם).

טעם האוסרים

בטעם האיסור לדעת חכמים נחלקו אמוראים בירושלמי:

• ר' יוחנן אמר, מפני שזה נושא עצלותו של זה, וזה נושא עצלותו של זה (ירושלמי כלאים ח ג), שכשהשור מתעצל, הסוס שלאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו בגופו (רא"ש כלאים שם; רבינו ירוחם אדם וחוה כ א; טור יו"ד רצז; רמ"א יו"ד שם טו).

• ורב אמר, מפני שנושאים את החבל שבינתיים (ירושלמי שם), שראש החבל קשור בקרון, ונמצא שיש כאן הנהגה כל שהיא בשניהם (רבי שלמה סירליאו שם).

ומהראשונים יש שכתבו טעם האיסור משום מראית העין (ראה ערך חשד: מראית העין. רבנו יואל בראבי"ה א קצג, הובא ברא"ש הלכות כלאים ז); ויש שכתבו שהיא גזירה דרבנן, שמא יבואו להתיר במקום שיש צורך בשתי הבהמות למשיכת הקרון (מיוחס לראב"ד תמיד כז ב (נדפס לג א); דרישה יו"ד רצז בדעת מהר"ח אור זרוע).

אבל אם קשרו בשערו - לקרון (תשובות בעל התרומות לד פי' א), בלא חבל (ראה ביאור הגר"א ורידב"ז) - פטור לדברי הכל (ירושלמי שם לגירסא שלפנינו, והובא בר"ש וברא"ש כלאים ח ד, וברא"ש הלכות כלאים ו, ובתשובות בעל התרומות שם; טור יו"ד רצז), לפי שאם ימשוך יכאב לו (רא"ש שם ושם; טור שם).

האם האיסור מהתורה

אם האיסור לדעת חכמים הוא מן התורה או מדרבנן, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין האיסור אלא מדרבנן (יראים השלם שפח; רבנו יואל בראבי"ה א קצג; סמ"ג לא תעשה רפב; סמ"ק קע; תוספות רבינו פרץ בבא מציעא צד ב), אבל מן התורה אינו בכלל "יחדיו" (ראה לעיל. תוספות רבינו פרץ שם).

• ויש סוברים שאיסור תורה הוא, ולוקים עליו (מיוחס לראב"ד על הספרי דברים כב י; טור יו"ד רצז, וקיצור פסקי הרא"ש כלאים: חייב; ט"ז יו"ד שם סק"ו).

הדעות להלכה

להלכה פסקו ראשונים כחכמים, שאסור לקשור את הסוס בצידי הקרון או לאחריו (יראים השלם שפח, שהלכה כרבים וכסתם משנה; סמ"ג לא תעשה רפב; סמ"ק קע; רא"ש הלכות כלאים ו; רבינו ירוחם אדם וחוה כ א; טוש"ע יו"ד רצז טו^[12]). יש מהם שכתבו הטעם מפני שדוחק את הקרון בגופו ומסייע בהליכתו (טור שם; רמ"א שם), כטעמו של ר' יוחנן (ראה לעיל: טעם האוסרים. ביאור הגר"א שם ס"ק לא). ויש שהביאו להלכה את טעמו של רב, משום נשיאת החבל שביניהם (ראה לעיל שם. רבנו יואל בראבי"ה א קצג), ומהם שהביאו להלכה את שני הטעמים (רבינו ירוחם שם); ויש שכתבו שהלכה כטעמו של ר' יוחנן, ולא כרב, ואין חוששים לנשיאת החבל שביניהם (חילופי נוסחאות בפירוש רבינו הלל לספרי תצא רלא בשם כ"ן^[13]).

בעלי החיים

אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים, וכן חיה ועוף כיוצא בהם (משנה בבא קמא נד ב; תוספתא שם ו ז; רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז א), בין לכלאים של הרבעה, ובין לכלאים של חרישה (תוספתא שם; גמרא שם; שאילתות צט; טור שם), בין בבהמה עם בהמה, או בחיה עם חיה, ובין בחיה עם בהמה (כלאים ח ב; רמב"ם שם ח במלאכה; טור שם; שו"ע שם י במלאכה), ובין בבהמה או חיה עם עוף (טור שם), ואף על פי שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם (ויקרא יט יט. רש"י בבא קמא שם ד"ה לכלאים), וכן: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר (דברים כב י), דבר-הכתוב-בהוה (ראה ערכו. משנה בבא קמא שם, ותוספות תלמיד רבינו תם שם), ששור וחמור דרך לחרוש בהם, ודרך הרבעה היא בבהמה (תוספות תלמיד רבינו תם שם).

ויש מהראשונים שלא הזכירו בכלאים של מלאכה אלא בהמה וחיה (רמב"ם שם ז וח; חינוך תקנ; שו"ע שם י^[14]), וכתבו הטעם לפי שחיה בכלל בהמה (ראה ערך חיה. רמב"ם שם ח); ויש שכתבו בדעתם שבכלאים של מלאכה אין עוף בכלל (נועם ירושלמי בבא קמא ה ח^[15]); ויש שכתבו שאף לדעתם עוף בכלל האיסור, אלא שלא הזכירוהו לפי שאין זה מצוי שיעשו בו מלאכה (שם חדש ליראים קנו; משנה ראשונה כלאים שם).

מקורם

בכלאים של הרבעה למדו שהלאו נוהג אף בחיה ובעוף בגזרה-שוה (ראה ערכו) משבת, שנאמר בה: וּבְהֶמְתֶּךָ (שמות כ י), וכל בהמה וחיה ועוף בכלל (ראה ערך שביתת בהמתו וערך מחמר וערך בעלי חיים. בבא קמא נד ב).

בירושלמי יש למדים עוף מהפסוק: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם (ויקרא יט יט. ברייתא בירושלמי כלאים א ז; ירושלמי בבא קמא ה ח), בגזירה שוה משבת (ר"א פולדא ופני משה כלאים שם), ויש למדים מהפסוק: אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא שם. ברייתא בירושלמי כלאים שם), וכיוצא בזה אמרו בתורת כהנים: אין לי אלא בהמה על בהמה; בהמה על חיה וחיה על בהמה, טהורה על טמאה, טמאה על טהורה מנין, תלמוד לומר: את חקתי תשמרו (ויקרא שם. תורת כהנים שם), היינו חוקות שחקקתי לך במעשה בראשית, שנאמר בכולם: למינהו, ומשמע למינהו - ולא בשאינו מינו (רבנו הלל על תורת כהנים שם).

בכלאים של חרישה למדים שהלאו נוהג בכל בהמה ובחיה ובעוף בגזירה שוה "שור שור" משבת, שנאמר בה: וְשׁוֹרְךָ (דברים ה יד. בבא קמא נד ב). ובספרי דרשו: אין לי אלא שור וחמור, מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף, תלמוד לומר: לֹא תַחֲרֹשׁ (דברים כב י), מכל מקום (ספרי שם, וראה רבנו הלל ועמק הנצי"ב שם בפירוש הדרשה).

מינים שבים

המרביע שני מיני חיה שבים - לוקה (ר' ירמיה אמר ריש לקיש בבא קמא נה א: שני מינים; ר' ירמיה ור' אחא בשם ריש לקיש בירושלמי כלאים א ו; רמב"ם כלאים ט א; שו"ע יו"ד רצז א), לפי שנאמר בהם: לְמִינֵהֶם (בראשית א כא. ריש לקיש בירושלמי שם), וכל שכתוב בו "למינהו" כלאים נוהג בו (ר' אחא בשם ריש לקיש בירושלמי שם), שלומדים "למינהו למינהו" מיבשה (רב אדא בר אהבה בשם עולא בבא קמא שם).

וכן המנהיג שני מיני חיה שבים, או דגים - כגון שהנהיג בהם ספינה (רש"י בבא קמא שם ד"ה אידי) - לוקה (ראה בבא קמא שם; ר' יונה בירושלמי שם), שאף לענין זה למדים "למינהו למינהו" מיבשה (רש"י שם).

ולא נתרבו דגים אלא לענין הנהגה, אבל הרבעה בדגים אין (ירושלמי שם לפירוש תוספות שם ד"ה המרביע וראשונים שם), שאי אפשר להרביעם (תוספות שם), שאינם מולידים בדרך הרבעה, אלא הנקבה מטילה ביציה, והזכר מטיל בהן את זרעו מחוץ לגופה (מתנות כהונה לבראשית רבה שם), ולא אמרו שהמרביע שני מינים שבים לוקה אלא בחיות הים, שאותן אפשר להרביע (תוספות וראשונים שם).

אדם ובהמה

אדם מותר לחרוש ולמשוך ולהנהיג עם כולם (כלאים ח ו; רמב"ם כלאים ט י; טוש"ע יו"ד רצז טז), עם כל הבהמות, שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה כאחד, כעין שור וחמור (רש"י שבת נד א ד"ה והתנן), ומותר לעשות מלאכה באדם עם בהמה או חיה כאחד, כגון אדם שחורש עם שור, או מושך עגלה עם חמור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר (דברים כב י) - והרי הלאו הוא בכל בהמה וחיה ועוף, ואם כן למה נאמר: בשור ובחמור (ספרי שם) - בשור וחמור אי אתה חורש, אבל אתה חורש באדם ובחמור (ספרי שם; ירושלמי כלאים סוף פרק ח; רמב"ם שם), ובאדם ובשור (ספרי שם, לגירסת כמה כתבי יד; ירושלמי שם לגירסא שלפנינו; רמב"ם שם).

בעלי חיים טמאים עם טהורים

הלאו של כלאי הרבעה נוהג בין בבעלי חיים טמאים עם טמאים, או טהורים עם טהורים, ובין בטמאים עם טהורים (ראה כלאים ח ב, לפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות שם; טור יו"ד רצז), אף שטמא וטהור אינם מתעברים זה מזה (ראה ערך בהמה טמאה. מנחת סולת רמד; קרית חנה דוד ב יו"ד כא דף עח - עט).

וכן נוהג הלאו אף במינים שאינם עושים פירות (שו"ת חת"ס יו"ד סי' רפז), כגון בפרדה (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ו וט), אף שאינה יולדת (ראה בכורות ח ב. חתם סופר שם).

בכלאי הנהגה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמן התורה אין הלאו של כלאי הנהגה נוהג אלא בשני מינים שאחד מהם טמא, ואחד מהם טהור, כשור וחמור (רמב"ם ספר המצות לא תעשה ריח וכלאים ט ז וח; מאירי שבת נד א, ובבא קמא נד ב; חינוך תקנ), בין בבהמה עם בהמה, כחזיר עם כבש, או חיה עם חיה, כיחמור עם פיל, או חיה עם בהמה, ככלב עם עז או צבי עם חזיר, וכיוצא בהם, שעל כל אלה לוקים מן התורה (רמב"ם שם ח).

ואף שנתרבו כל מיני בהמה וחיה ועוף, לא נתרבו אלא כעין שור וחמור, שאחד מהם טמא ואחד טהור (רא"ש הלכות כלאים ה בדעת הרמב"ם), אבל מדרבנן אסרו בכל שני מינים שהם (רמב"ם שם; חינוך שם), כל שהם כלאים בהרבעה (רמב"ם שם ח). יש סוברים לדעה זו שמחלוקת תנאים היא בכלאי הנהגה, שלר' מאיר לוקה מן התורה אף בשני מינים טמאים, ולחכמים אין איסור אלא מדרבנן (סמ"ג לא תעשה רפב, בפירוש תוספתא כלאים ה ד בקושר סוס ופרד, וכן פירש במנחת בכורים), ולדעתם הלכה כחכמים (סמ"ג שם).

• ויש מחלקים בין מינים טמאים לטהורים, ששני מינים טמאים אסורים בכלאי הנהגה, ואילו שני מינים טהורים - מותרים (פירוש ר"א הצרפתי דברים כב י).

• ורבים חולקים בעיקר הדין, וסוברים שהלאו של כלאי הנהגה נוהג מן התורה בכל שני מינים, אפילו שניהם טמאים, או שניהם טהורים (ריב"ן מכות כא ב ד"ה והן מוקדשין; יראים השלם שפח; רא"ש הלכות כלאים שם; טור יו"ד רצז; ש"ך שם, וכתב שכן דעת השו"ע).

המינים

מין בשאינו מינו

כלאים שאמרו היינו מין בשאינו מינו (רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז א). וכן דרשו: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם (ויקרא יט יט), הייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן, פירש בכלאי-בגדים (ראה ערכו) צמר ופשתים יחדו (דברים כב יא), מה כלאי בגדים שאמרתי לך שני מינים, לא זה ממין זה, ולא זה ממין זה, אף כלאים שאמרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה, ולא זה ממין זה (ירושלמי כלאים א א). כל שהם שני מינים לענין הרבעה אסורים אף בהנהגה (רמב"ם שם ח).

הדומים זה לזה

שני מיני בהמה או חיה, אף שמתעברים הם זה מזה, ודומים זה לזה - וגדלים זה עם זה (טוש"ע יו"ד רצז ו, וראה בית יוסף המקור מגמרא) - הואיל והם שני מינים הרי אלו כלאים (רמב"ם כלאים ט ד; טוש"ע שם (בטור אין: ומתעברים)). ולכן הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי (על מהותו ראה ערך חיה) עם השועל, והצבאים עם העזים, והיעלים עם הרחלים, והחמור עם הערוד (על מהותו ראה להלן: בעל חי שיש בו מין בהמה ומין חיה), אף שהם דומים זה לזה, הרי הם כלאים זה בזה (כלאים א ו; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכן בעופות: תרנגול וטווס ופסיוני כלאים זה בזה (תוספתא כלאים א ה^[16]), אף שהם דומים זה לזה (תוספתא שם; ירושלמי שם), ואף שגדלים זה עם זה (רב חביבא בבא קמא נה א), ומגדלים זה את אפרוחיו של זה (ראב"ד שם, והובא ברשב"א), מכל מקום אינם חשובים כמין אחד (גמרא שם).

מין בר ומין ביתי

מין שיש בו "מדברי" ו"ישובי" - בר וביתי - מותר להרכיבם זה עם זה, מפני שהם מין אחד (רמב"ם כלאים ט ה; טוש"ע יו"ד רצז ז, וראה בית יוסף שם, וביאור הגר"א ס"ק יג מקור מירושלמי, ועוד ראיות), ולכן הרמך - סוס בר (פירוש המשניות [קאפח] כלאים ח ה; רמב"ם שם ור"י קורקוס בדעתו) - מותר עם הסוס (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכן עז "מדברי" ועז "ישובי" מין אחד הן, ומותרות בהרבעה (רשב"א קדושין ג א ד"ה לא).

וכן מין אחד שיש בו סוגים שאינם שוים לגמרי זה לזה, כגון גמל פרסי וגמל ערבי, שזה צווארו עבה, וזה צווארו דק (רש"י בבא קמא נה א ד"ה אלים, לגירסא שלפנינו: קועיה, וראה ערוך ערך קק שגרס: קקיה (ראה מוסף הערוך שם), ופירש בשם ר"ח: שוקיו), אינם כלאים זה בזה (רבא בר רב חנן בבא קמא שם), שאין זה שינוי גדול (קונטרס בתי כלאים לתפארת ישראל אות קא. וראה אגרות משה או"ח ד קכג בטעם שאין זה שינוי).

אבל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה (שמואל בבא קמא שם, ובכורות ח א; ר' בא בשם שמואל בירושלמי כלאים ח ד: אווז מדבר; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שזה ביציו מבפנים, וזה ביציו מבחוץ (אביי בבא קמא שם; רמב"ם שם; סמ"ג לא תעשה רפא; שו"ע שם), שבאווז הבר ניכרות ביצי הזכרות מבחוץ (רש"י שם ד"ה ביציו), ומכאן שהם שני מינים (רמב"ם שם; שו"ע שם). ואף אווז הים עם אווז היבשה אמרו בירושלמי שכלאים הם זה בזה (ברייתא בירושלמי כלאים שם; שמואל בירושלמי בבא קמא שם^[17]).

בעל חי שיש בו מין בהמה ומין חיה

בעל חיים שיש בו מין שהוא בהמה (ראה ערכו), ומין שהוא חיה (ראה ערכו), הרי הם כלאים זה בזה, ולכן כלב, לדעת ר' מאיר שמין בהמה הוא (ראה ערך חיה), וכלב הכופרי, שהוא מין חיה, הרי הם כלאים זה בזה (ירושלמי כלאים א ו), ואילו לדעת חכמים שאף כלב מין חיה הוא (ראה ערך הנ"ל), אינו כלאים עם כלב הכופרי (ראה ירושלמי שם שכן משמע במשנה שם, והובא בר"ש וברא"ש שם), והלכה כחכמים (אור זרוע א רנח; רדב"ז כלאים ט ד בדעת הרמב"ם שם).

וכן שור הבר, לדעת ר' יוסי שהוא מין חיה (ראה ערך חיה), הרי הוא כלאים עם שור (ירושלמי שם ח ד, לפירוש פני משה שם, וראה ספר ניר שם שפירש בענין אחר), וכן שנינו בתוספתא: שור ושור הבר, אף שדומים זה לזה, כלאים זה בזה (תוספתא כלאים א ה, הובאה בירושלמי בבא קמא סוף פרק ה, וראה חסדי דוד ופני משה שהיא כר' יוסי), אבל לחכמים ששור הבר בהמה הוא (ראה ערך הנ"ל), אינו כלאים עם שור (ירושלמי שם לפירוש הנ"ל).

להלכה יש פוסקים ששור הבר והשור אינם כלאים זה בזה (רמב"ם שם ה; סמ"ג לא תעשה רפא; סמ"ק מצוה קסה; טוש"ע יו"ד רצז ז), שלדעתם שור הבר מין בהמה הוא (סמ"ג שם; סמ"ק שם; רדב"ז שם). אבל לפוסקים ששור הבר מין חיה הוא (ראה ערך הנ"ל), הרי הוא כלאים עם השור (ש"ך שם סק"ה). וכן חמור וחמור הבר כלאים זה בזה (ראה כלאים א ו: החמור והערוד, ופירוש המשניות וריבמ"ץ שערוד הוא חמור בר; תוספתא שם; רמב"ם שם ד: החמור עם הערוד, ור"י קורקוס שם בדעתו; סמ"ג שם; טוש"ע שם ו: החמור עם הערוד), לפי שחמור מין בהמה הוא, וחמור הבר מין חיה (ראה ערך הנ"ל. ר"י קורקוס שם; משנה ראשונה שם ח ו).

בולדות של כלאים

פרדה - ולד של סוס וחמור - נחלקו בה תנאים:

• איסי בן עקביא אומר: אסור לרכב על גבי הפרדה (תוספתא כלאים ה ד (ושם: איסי הבבלי, וראה פסחים קיג ב שהוא איסי בן עקביא), הובאה בירושלמי כלאים ח ב), קל-וחומר (ראה ערכו) מכלאי-בגדים (ראה ערכו), שמותר ללבוש שני חלוקים של צמר ושל פשתן כאחד, ואסור בתערובתם; כלאי בהמה, שאסור לנהוג שתי בהמות זו עם זו, אינו דין שאסור בתערובתם (תוספתא וירושלמי שם).

• וחכמים חולקים ומתירים לרכב על הפרדה (ראה תוספתא שם: אמרו לו כו'; שו"ת הרי"ד מג בדעת ר"י וחכמים בתוספתא שם; תוספתא בבא מציעא ז ה, ותשובות חכמי אשכנז וצרפת סוף סי' פד; חולין עט א).

בטעמם של חכמים יש מהראשונים שכתבו שאין זה קל וחומר, לפי שאין חומר בכלאי בהמה יותר מבכלאי בגדים, שכשם שאין כלאי בגדים בלא חיבור, כך אין כלאי בהמה בלא חיבור, שאין כלאים אלא כשהבהמות קשורות יחד (רא"ש כלאים ח א, והלכות כלאים ה); ויש שכתבו בטעם חכמים, שאין דנים קל וחומר בכלאים, לפי שדיני כלאים חוקים הם, כמו שנאמר: אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא יט יט), ואין לך בהם אלא מה שפרט הכתוב (שו"ת הרשב"א א תצא).

להלכה כתבו ראשונים שמותר לרכב על הפרדה (תוספות חגיגה ב ב ד"ה לישא, ובבא בתרא יג א ד"ה כופין; פסקי תוספות בבא בתרא שם, וגיטין אות קסח; רמב"ם כלאים ט ו; ראשונים חולין עט א; טוש"ע יו"ד רצז ט); ויש שנראה מדבריהם שאסור (תשב"ץ קטן שע. וכן כתב בקיצור שו"ע קעה בשם יש אומרים, וראה מסגרת השלחן שהאחרונים לא הביאו דעה זו כלל).

הפרד עם הסוס או החמור

הסוס והפרד, הפרד והחמור, אף שדומים הם זה לזה, הרי הם כלאים זה בזה (כלאים א ו; רמב"ם כלאים ט ד; טוש"ע יו"ד רצז ו), שאסור להרביעם זה על זה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן לא יקשור אדם סוס לפרד, ופרד לחמור (תוספתא כלאים ה ד).

כשאמותיהם ממין אחד

ולדות של כלאים שאמותיהם ממין אחד, מותר להרכיבם זה עם זה (רמב"ם כלאים ט ו; טוש"ע יו"ד רצז ט), ולעשות בהם מלאכה יחד (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ולכן פרד ופרדה הנולדים מסוסה ואביהם חמור מותרים זה עם זה, וכן הנולדים מאתון ואביהם סוס (כלאים ח ד; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שממה נפשך, אם אין חוששין-לזרע-האב (ראה ערכו), הרי כולם מין אחד הם כאמם, ואף אם חוששים לזרע האב שניהם שוים, שבשניהם יש צד סוס וחמור (רש"י חולין עט א ד"ה אף על פי). ואין לאסור מפני שצד סוס שבפרד זה משתמש בצד חמור שבפרדה זו (גמרא חולין שם), לפי שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד, אלא הזרע "מתבלבל" ומתערב (רש"י שם ד"ה קמ"ל; רמב"ן שם), ומין בפני עצמו הוא נקרא, מעין סוס וחמור (רש"י שם), או לפי שלא אסרה התורה בכלאים אלא שני מינים (תוספות שם ד"ה מהו דתימא; תוספות הרשב"א פסחים פח א; תוספות הרא"ש חולין שם, וחגיגה ב ב, וגיטין מא א; רשב"א חולין שם, ותורת הבית ב ד), חלוקים (תורת הבית שם), וכל הפרדות שאמותיהן שוות מין אחד הן (תוספות חולין שם; תוספות הרא"ש שם; רשב"א שם).

כשאמותיהם משני מינים

ולדות של כלאים שאמותיהם משני מינים שונים, נחלקו בהם תנאים:

פרד הנולד מן הסוסה ואביו חמור, ופרדה הנולדת מן האתון ואביה סוס, ר' יהודה אומר, אסורים זה עם זה (כלאים ח ד, הובאה חולין עט א; תוספתא כלאים ה ד), וכן שנינו: כלאי בהמה אסורים זה עם זה (כלאים שם א, לפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות [קאפח] ור"ש ורא"ש שם, וראה שנות אליהו שם שפירש בענין אחר), וחכמים אומרים, כל הפרדות מין אחד הן (תוספתא שם; רב יהודה אמר שמואל חולין שם; ירושלמי שם).

בטעמם של חכמים אמרו, שחוששין-לזרע-האב (ראה ערכו: בכלאי בהמה), ונמצא שבן סוסה וחמור, ובן אתון וסוס, מין אחד הם (חולין שם), שבשניהם יש שני הצדדים (רש"י חולין שם ד"ה קסבר). בטעמו של ר' יהודה יש אומרים שסובר שאין חוששים לזרע האב (צד א' בבעיית הגמרא חולין שם; פירוש המשניות כלאים שם ד), ונמצא שפרד זה כולו סוס, ופרדה זו כולה אתון (רש"י ד"ה אבל), ולפי זה מותר כל אחד מהם עם מין אמו, כגון פרד זה עם הסוסה, ופרדה זו עם החמור (גמרא שם); ויש אומרים שר' יהודה מסופק אם חוששים לזרע האב, או שאין חוששים, ומספק הוא שאסר, שמא אין חוששים לזרע האב (צד ב' בבעיית הגמרא שם, וכן היא המסקנא לדעת רוב הראשונים שם), ולפי זה אסור כל אחד מהם עם מין אמו מספק, שמא חוששים לזרע האב (גמרא שם), וכן שנינו: ר' יהודה אומר, פרדה שתבעה זכר אין מרביעים עליה לא מן הסוס, ולא מן החמור, אלא מן הפרד (תוספתא כלאים א ה, הובאה בגמרא חולין שם).

אבל עם מין אביו אסור הפרד בודאי לדברי הכל, ולוקים עליו, שאף אם חוששים לזרע האב, הרי לזרע האם ודאי חוששים (ש"ך יו"ד רצז סק"י).

להלכה פסקו ראשונים כר' יהודה (הלכות גדולות סו הלכות אותו ואת בנו; רי"ף ורא"ש חולין שם; תוספות חולין שם ד"ה עייל בשם רבינו תם; סמ"ג לא תעשה קמט; טוש"ע יו"ד רצז ט, וראה בית יוסף שם, וביאור הגר"א ס"ק יז); ויש מהראשונים פוסקים כחכמים, שכל הפרדות מין אחד הן (רי"ף שם בשם יש אומרים שפסקו כשמואל; רבינו ירוחם אדם וחוה כ א בשם יש אומרים; מאירי שם בשם יש אומרים, וכתב שכן המנהג להקל ו"פוק חזי מאי עמא דבר").

כיצד יודעים אם אמותיהם ממין אחד

הרוצה להרכיב פרד על פרדה, או למשוך בשתי פרדות - לסוברים שאם אמותיהם משני מינים אסורים זה עם זה - בודק בסימני אזנים וזנב וקול: אם דומים זה לזה בידוע שאמותיהם ממין אחד, ומותרים (חולין עט א וב; ירושלמי כלאים ח ג; רמב"ם כלאים ט ו; טוש"ע יו"ד רצז ט), שפרד שאמו אתון קולו עבה ואזניו גדולות וזנבו קצר (גמרא שם), כשל חמור (רא"ה שם), ופרד שאמו סוסה קולו צלול ואזניו קטנות וזנבו ארוך (גמרא שם), כשל סוס (רא"ה שם).

והטעם, לפי שסימנים (ראה ערכו) מן התורה הם (חולין שם ב), היינו שהדברים אמורים לשיטת הסוברים שזה שמחזירים אבדה על פי סימנים הוא מן התורה (ראה ערך סימנים), ולפיכך סומכים על סימני הפרדות להתיר איסור כלאים (רש"י ור"י מלוניל ור"י אלמדארי שם), שהוא מן התורה (רש"י שברי"ף שם; ר"י אלמדארי שם), אבל לסוברים שהשבת אבדה על פי סימנים אינה אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל), אין לסמוך על סימנים לענין איסור, שלא תיקנו חכמים אלא בממון, ולא באיסור (ראשונים הנ"ל). וכן נראה מדברי ראשונים, שלהלכה אין סומכים על סימנים אלו, לפי שסימנים דרבנן (ספר העיטור הלכות שחיטה ב ב).

ויש מהראשונים שכתבו להלכה שסומכים על סימנים אלו (רמב"ם שם ו; סמ"ג לא תעשה קמט; רא"ש וקיצור פסקי הרא"ש חולין שם; טוש"ע שם), אף שלדעתם השבת אבדה על פי סימנים אינה אלא מדרבנן (מאירי בבא מציעא כז ב), או שהוא ספק אם היא מן התורה או מדרבנן (רמב"ם גרושין יג כא; טוש"ע אבן העזר יז כד. וראה ערך הנ"ל שכן דעת רוב הראשונים), וכן יש מהראשונים שכתבו שסימנים אלו שנתנו בפרד סימנים מובהקים הם (מאירי חולין שם; מראה הפנים לירושלמי בבא מציעא ב ה, וקדושת יום טוב [מקפוליא] א בדעת הרמב"ם הנ"ל), שסומכים עליהם אף בדבר שהוא מן התורה בכל מקום (ראה ערך הנ"ל. מאירי שם).

אם אי אפשר לבדוק בסימנים, כגון שהיו הפרדות אלמות ואזניהן וזנבותיהן קטועים, אסור להרביען זו על זו (גמרא שם, לצד שודאי אין חוששים לזרע האב).

ויש מהראשונים שכתבו שאם אין ידוע אם אמותיהן שוות, מותרות זו עם זו, לפי שהוא ספק-ספקא (ראה ערכו), שמא אמותיהן שוות, ואפילו אינן שוות, ספק הוא, לדעתם, שמא חוששים לזרע האב, ומותרות הן זו עם זו (ראה לעיל. המאורות חולין שם). וכן כתבו אחרונים, שמותר משום ספק ספיקא, אלא שכשאפשר לבדוק בסימנים צריך לבדוק, לפי שאין סומכים על ספק ספיקא במקום שאפשר לברר את הספק (ראה ערך ספק ספיקא. שו"ת ישועות יעקב ט; בית מאיר אה"ע יז כח; שו"ת תורת חסד או"ח לד ה), או לפי שאין אדם רשאי להכניס עצמו בידים לכתחילה לספק ספיקא (ראה ערך הנ"ל. לב אריה חולין שם; בית נאמן לרי"א חבר יא ד).

בפסולי המוקדשין

המרביע שור פסולי-המוקדשין (ראה ערכו) - לוקה (ר' הושעיא מכות כב א; רמב"ם כלאים ט יא: בהמת פסולי המוקדשין) משום כלאים (ריב"ן; רמב"ם שם^[18]), וכן לוקה המנהיג בשור פסולי המוקדשין (ר' יצחק מכות שם; רמב"ם שם: החורש), שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים (גמרא שם; רמב"ם שם: אף על פי שהיא גוף א'), ויש גורסים: שני מינים (שיטה מקובצת בכורות לג א אות ג בשם ספרים אחרים).

דין זה נלמד מריבוי המקרא, שנאמר בפסולי המוקדשין שלש פעמים "צבי ואיל", פעמיים: כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים יב טו; שם טו כב), ופעם אחת: כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל (שם יב כב), ואחד מהם בא ללמדנו דין זה (גמרא בכורות שם לפירוש רבינו תם בספר הישר [שלזינגר] תרעג, הובא בתוספות שם ד"ה חד, ובתוספות שאנץ שם), ופירשו ראשונים שבא הכתוב לעשותו כצבי וכאיל שהם שני מינים (רבינו תם בספר הישר, ובתוספות שם, ובתוספות שאנץ שם; תוספות הרא"ש חולין קטו ב; ריטב"א חולין שם בשם תוספות), וכאילו הוא מורכב מצבי ואיל (ריטב"א מכות שם), או מבהמה ומחיה (ריטב"א שם).

וכתבו ראשונים שגזירת הכתוב היא, וחידוש שחידשה תורה לעשות גוף אחד כשני גופים (ריטב"א שם). ויש מהראשונים שלא הביאו דרשה זו, וכתבו הטעם שיש בו משום כלאים, לפי ששור זה תורת חולין יש עליו ותורת קדשים, תורת חולין שמותר באכילה לכל אדם ובכל מקום, ותורת קדשים, שאסור בגזה-ועבודה (ראה ערכו), והרי זה כמרביע חולין על קדשים או כמנהיגם יחד, שעובר משום כלאים (ריב"ן מכות שם; תוספות ישנים מכות שם בשם רש"י); ויש שכתבו שהואיל ובהמה זו היתה קודש נעשית כקודש וחול המעורבים זה בזה, וכבהמה טמאה עם טהורה המעורבות כאחד, ונאמר בפסולי המוקדשין: וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה (ויקרא כז יא. רמב"ם שם; מאירי מכות שם), וכתבו שאיסור זה הוא מדברי קבלה (רמב"ם שם), היינו שאין איסורו מפורש בתורה, אלא שחכמים קיבלו כן (מרכבת המשנה כלאים שם ח).

הערות שוליים