מיקרופדיה תלמודית:כלב

הגדרה^[1] - אחד מבעלי החיים הטמאים

מהותו

הכלב הוא אחד מבעלי החיים הטמאים האסורים באכילה (ראה ערך בהמה טמאה: מיני הבהמה הטמאה וסימניה. כן משמע מהמשנה יומא פג א, ועוד), והמטמאים בטומאת נבלה (ראה ערכו. כן משמע מרש"י ויקרא יא כז, ועוד), ונחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהוא מין חיה (תנא קמא בכלאים ח ו, ותוספתא כלאים (ליברמן) ה ז), והמוכר חיתו, הכלב בכלל, אך לא כשמוכר בהמתו (תוספתא שם), והמקדיש חיתו, הכלב בכלל, אך לא כשמקדיש בהמתו (ר"ש שם), והאומר הריני נזיר אם זה חיה - נזיר, אך לא כשאומר הריני נזיר אם זה בהמה (שנות אליהו שם), והכלב אינו כלאים עם כלב הכופרי^[2], שהוא לדברי הכל מין חיה (תוספתא שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).

• ויש אומרים שהוא מין בהמה (רבי מאיר שם ושם), ובכל הדינים הנ"ל, הדין הוא להיפך (תוספתא שם, ור"ש שם, ושנות אליהו שם).

גידולו

אין מגדלים את הכלב - הרע (רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ג) - בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח יז; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהיזיקו מרובה ומצוי (רמב"ם שם), שנושך ומנבח, ואשה מפלת מיראתו (רש"י שם ד"ה את הכלב), והמגדל כלב עומד בארור (גמ' שם פג א; רמב"ם שם).

אכן אם היה קשור בשלשלת מותר לגדלו (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שמנבח, כיון שיודעים שהוא קשור בשלשלת אין יראים ממנו (סמ"ע שם סק"ה).

בעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה (תוספתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ובזמן הזה כתבו הפוסקים שמותר לגדל כלב בכל אופן, מכיון שאנו שרויים בין הגוים, ודומה הדבר לספר (שלטי גבורים על המרדכי בבא קמא עד, א, בשם הגהות; רמ"א שם, ובאור הגר"א סק"ב), אבל כלב רע שיש לחוש שיזיק לבני אדם אסור, אם אינו קשור בשלשלת (רמ"א שם).

אלמנה

אלמנה לא תגדל כלב (בבא מציעא עא א, ועבודה זרה כב ב), שאסורה - לעולם - לגדלו (רמב"ם איסורי ביאה כב טז; טוש"ע אה"ע כב יח). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים הטעם שמא תקלקל עמו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה לא תרבי; ר"ן עבודה זרה שם).

• ויש מפרשים הטעם מפני החשד (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ויש ראשונים שכתבו לדעה זו, שאף על פי שלא נחשדו ישראל על הבהמה, ואין איסור להתייחד עמה (ראה ערך יחוד: האסורים להתייחד), לא תגדל כלב משום לזות שפתים, כיון שדרכו להלך אחריה (תוספות בבא מציעא שם ד"ה לא), וכתבו אחרונים שלדעתם אין איסור בדבר, אלא חומרא בלבד (ט"ז שם סק"י).

טבעו

הכלב, פירשו חכמים טבעו, שהוא עז שבחיות (כן משמע משמות רבה מב ט), וכמה דינים תלויים בטבעו של הכלב:

• וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה (ישעיהו פרק נו פסוק יא), שאינם יודעים לאכול ולשבוע נפשם במידה, אלא ממלאים כריסם (מהר"י קרא שם), וכל מזונו של הכלב דברים פחותים, העצמות היבשות אשר ימצא בקרקעית הבית (פירוש המאירי למשלי כו יא), ואוכל הנפסל מאכילת כלב, הרי הוא כעפר (רא"ש פסחים ב א, בשם יש שרוצים לומר; ר"ן שם כא ב; רבנו מנוח חמץ ג יא, בדעת הרמב"ם; טור או"ח תמב, בשם יש אומרים), ואם היה אסור, פקע איסורו, ואם היה טמא, פקעה טומאתו ושוב אינו מקבל טומאה (ראה ערך אוכל: תורת אוכל באוכלים שנפסדו)^[3].

• בהמה חיה ועוף שהכלב דרסם, היינו שהכם בצפורניו, אף על פי שדרוסת חיה ועוף טריפה, לפי שהם מטילים ארס, והוא שורף את הנדרס (ראה ערך דרוסה), דרוסת הכלב מותרת, שהכלב אין לו דריסה (חולין נג א; רמב"ם שחיטה ה ו; טוש"ע יו"ד נז א).

• הכלב פקח משאר בהמה (טהרות ג ח), ואין דרכו לשתות כל זמן שהוא מוצא אוכל, ולפיכך יש מהתנאים סוברים שכלב שאכל מן הככרות, ויש משקים טמאים בבית, אין חוששים ששתה מן המשקים וחזר לככרות וטימאן (רבי אליעזר בן יעק בטהרות ג ח), ואין הלכה כמותם (ראה ערך ספק טומאה).

• אכילת הכלב שוהה במעיו שלושה ימים (שבת קנה ב, על פי אהלות יא ז), ולפיכך הכלב שאכל בשר המת, כל שלושה ימים מעת לעת מעת אכילתו, עדיין הבשר בטומאתו (כן משמע מאהלות שם, ורמב"ם טומאת מת כ ד)^[4].

• מימיו לא יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה (ירושלמי ברכות ח ה), וכן אכילת בשר בהמה שנשכה כלב שוטה, אף על פי שאין בה משום טרפה (ראה ערכו), יש בה משום סכנת נפשות (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג יט), ונהגו הרופאים להאכיל את הננשך בחצר כבד של הכלב, ונחלקו תנאים אם היא רפואה גמורה, ומותרת; או שאינה רפואה גמורה, או שהיא רפואה של סגולה, ואסורה (ראה ערך חולה: רפואה שאינה בדוקה)^[5].

השלכת טריפה לכלב

הכתוב בבשר טריפה: לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל) אינו מצות עשה, אלא רשות, ומותר למכור טריפה לנכרי, או ליתנה לו (ראה ערך טרפה ב: איסורה באכילה)^[6].

הערות שוליים