מיקרופדיה תלמודית:כלים

הגדרה^[1] - חשיבות כלים בדיני התורה וייחודם משאר חפצים

בכמה מצוות ודינים שמן התורה, כגון טומאה (ראה ערכו) וטהרה, יש שהקפידה התורה שאינם נוהגים אלא בכלי, ולא בחפץ שאינו כלי. וכן במצוות ודינים שמדרבנן, כגון נטילת-ידים (ראה ערכו), יש שהקפידו חכמים על כלי^[2].

מהותם

כלי הוא חפץ הראוי לתשמיש (כן משמע מכלים כו ז) חשוב או שכיח, והוא עומד לאותו תשמיש (ריטב"א שבת קכד ב), או שעשה בו מעשה לשם כלי, ונתכוין לכך או שהשתמש בו (כן משמע מרש"י חולין יב ב ד"ה שיש; בית שלמה בתרא סו)^[3].

ואינו חשוב כלי אלא כשיש לו צורת כלי (כן משמע מתוספות בבא בתרא סו א ד"ה ושאני, ורמב"ם כלים ב ח, ועוד; רלב"ג שמיני, שורש יז)^[4] - בין בדבר שאין בו קיבול, ובין בדבר שיש בו (כן משמע מרמב"ם כלים ה יא) - ואפילו חשב לייחדו לתשמיש, מחשבתו אינה מועילה לעשותו כלי, שאין מחשבה זו מועילה אלא בכלי, ולא בחפץ שאינו כלי לעשותו כלי (חסדי דוד כלים בבא מציעא ה ד). וצריך שתהא לכלי צורה מיוחדת להשתמש בה למלאכתו (חזון איש כלים טו א), ולכן קורת אסירים - קורה שיש בה כמין פגימה להכניס בה רגל האדם, ומניחים עץ ארוך על גביה, ואינו יכול לצאת (ר"ש ורא"ש וברטנורא כלים יב א) - אינה מקבלת טומאה (משנה שם; רמב"ם שם י יז), שאותה קורה אין בה צורה מיוחדת המועילה למלאכתה, אלא כל עשת ברזל ראויה לכך, שאין תשמישה אלא על ידי רוב כבדה, ולפיכך לא חל עליה שם כלי (חזון איש שם).

כשאינו ראוי לתשמיש

אין החפץ ראוי לתשמיש כל שהוא, כגון מיזרן - אבנט או אזור של אריג שכורכים אותו סביב המיטה כדי לחבר את פרקיה (רמב"ם שם כא ח, ופירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש וברטנורא שם יט ג) - שנקרע ולא נשתיירו בו שבעה טפחים, אינו מקבל טומאה (משנה שם), שכיון שאינו ראוי לכלום, אינו חשוב כלי (ברטנורא שם).

מחשבה להפיכה לכלי

כל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה (כלים כה ט; רמב"ם שם ח י) - שעל ידי מחשבה הם נעשים כלים, ומקבלים טומאה - כגון עור שחשב לעשותו שטיח, הרי זה מקבל טומאה (פירוש הרא"ש שם, על פי כלים כו ח). וכן המוצא עץ שנחקק מאליו וחשב עליו לישיבה, הרי זה מקבל טומאה (כן משמע מתוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא בתרא ב ג), אבל אם נעשה מאליו, או שנעשה בלא כוונת האדם לעשותו כלי, אינו חשוב כלי (הגהות מרדכי קדושין תקס, בשם רבנו שמעיה). ואין מורידה לידי טומאה אלא מחשבת הבעלים, אבל חשב עליהם אדם שאינם שלו הרי הם טהורים (תוספתא שם).

כשאסור בשימוש

חפץ שיש לו צורת כלי, וראוי לתשמיש, אף על פי שאינו עומד לשימוש, כגון כלי של איסורי הנאה, חשוב כלי ומקבל טומאה, מפני שהוא ראוי לתשמיש אם לא היה אסור בשימוש (פירוש הראב"ד תמיד כט ב (לד א בדפוס וילנא); מלאכת שלמה שקלים ח ה, בשמו), והעושה כלי גמור בשבת (ראה ערך מכה בפטיש), בין צריך לו, ובין אינו צריך לו - חייב (ראבי"ה לולב תרסז); ויש סוברים שחפץ שאסור להשתמש בו אותו תשמיש שהוא עומד לו, כגון מאזניים שאינן שוקלות יפה, שאסור לשקול בהן (ראה ערך מדות ומשקלות), אינו חשוב כלי (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא פט ב ד"ה כך אמרו).

כשאינו רוצה בקיומו

כלי שאינו רוצה בקיומו - היינו שאינו צריך להשתמש בו, וסופו לשוברו - כגון כלי גדול שעשאו לגנוב בו את המכס, במקום שהמוכסים אינם גובים מכס אלא ממתכת שמוליכים אותה לסחורה, ולא מכלים שאדם נושא עמו, ועשה כלי גדול וכבד להפטר בו מן המכס, ואינו צריך להשתמש בו וסופו לשוברו, יש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בו תנאים אם נחשב כלי (ר"ש כלים יא ג, לגירסת מים טהורים שם, בדעת רבי מאיר בתוספתא שם בבא מציעא א א); או לא (ר"ש שם, לגירסת מים טהורים שם, בדעת חכמים שם).

כשאינו צריך את הכלי

מיעוט ענבי הדס להכשירו למצות נטילת-לולב (ראה ערכו), שאסור ביום טוב מפני שהוא מתקן כלי (כן משמע מסוכה לג ב), אם יש לו הדס אחר, ואינו צריך לזה שהוא ממעט את ענביו, אין זה תיקון כלי (רש"י שם ד"ה לא צריכא; ריטב"א שם; רמב"ן שבת קיא א; מאירי שם קג א), שאין ההדס חשוב כלי אלא משום שיכול לשמש למצוה, ועכשיו שאינו צריך לו, אינו כלי, ואף לסוברים שכלי שאינו צריך לו חשוב כלי, וחייב על עשייתו ביום טוב (ראה לעיל), הרי זה דוקא בכלי גמור, ולא בהדס שאינו חשוב כלי אלא משום התיקון אצל מצוה (ראבי"ה שם)^[5].

כלי חד פעמי

חפץ המשמש למלאכה פעם אחת, ובגמר שימושו משחיתים או משליכים אותו, כגון חותל - כלי מחריות של דקל, שמניחים בו תמרים לחים (רש"י שבת קמו א; ר"ש ורא"ש כלים טז ה; כסף משנה שם ה ז) - שאינו יכול ליטול מתוכו עד שיקרענו או יתירנו - טהור (כלים שם; רמב"ם שם), שכיון שאינו יכול ליטול הפירות וישאר בשלימותו, אינו חשוב כלי (כן משמע מפירוש הרא"ש שם), שכיון שקורעו ומתירו, משליכו לאשפה, ואין תשמישו אלא תשמיש עראי (ר"ש שם). וכתבו ראשונים שאף חותל שיכול ליטול מתוכו בלי לקרעו, אלא שחשב לאכול מה שבתוכו ולזרקו – טהור; וכן הקרן שמשתמש בה ומשליכה, אינה מקבלת טומאה (רמב"ם שם, על פי תוספתא שם בבא מציעא ו ד), ואף על פי שאין בה שינוי משום השימוש שנעשה בה (קהילות יעקב סוכה יט).

כלי זפת

כלי שאינו יכול לקבל מים חמים, כגון כלי זפת - שומן שחור היוצא מעץ שמן מסויים (מאירי שבת כ ב) - יש מהתנאים מטהרים, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן (רבי יוסי בכלים ג ז, לפי פירוש המשניות לרמב"ם שם), ויש מהראשונים שפסקו כן להלכה (רמב"ם כלים יט טו).

מדבר שאינו מתקיים

"כלי" אינו אלא העשוי מדבר המתקיים, שיכול לעמוד זמן מרובה (כן משמע מתוספתא שם ז ז, ורמב"ם שם ב א), אבל העשוי מדבר שאינו מתקיים, אינו חשוב כלי (כן משמע מהתוספתא שם), ולפיכך החוקק לפת ואתרוג יבשים כדי למוד בהם, וכן כל כיוצא בהם, כיון שאי אפשר שיעמדו אלא זמן מועט, אינם חשובים כלים, ואינם מקבלים טומאה (כן משמע מהתוספתא ורמב"ם שם), אף על פי שאפשר להשתמש בהם כמה פעמים (אגרות משה יו"ד ג כג). כלים המתקיימים לפי שעה, יש מהראשונים סוברים שנחלקו תנאים בזה (תוספתא שבת סו א ד"ה טמא, בלשון הראשון); ויש המפרשים המחלוקת בכלי שאין רגילות לעשות כלי כמוהו (רש"י שם ד"ה ור', בשם רבותיו).

בא במידה

כלי המחזיק ארבעים סאה (ראה ערכו) בלח, שהם כוריים - ששים סאה - ביבש (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש כלים כד ג, ואהלות ד ג, על פי כלים טו א), והוא הנקרא: בא במידה (כלים שם ג-ד ואהלות שם), שצריך למוד ארכו ורחבו (רש"י שבת פד א ד"ה טהורה), אם היה מעץ, או מעור, או מעצם, אינו מקבל טומאה, שכלי ממינים אלו אינו מקבל טומאה אלא כשהוא ראוי להיטלטל מלא וריקן (ראה ערך טומאת כלים: תשמישם), וזה הבא במידה אינו ראוי להיטלטל מלא, שאם יטלטלהו מלא - יישבר (רש"י שבת לה א ד"ה טהורין, וחגיגה כו ב ד"ה מה; ר"ש רא"ש וברטנורא כלים טו מא)^[6], וכתבו ראשונים בגדר טהרתו, שהוא גדול יותר מדי, וכיון שאינו מיטלטל מלא וריקן אין תורת כלי עליו (רש"י עירובין יד ב ד"ה טהורין; מאירי שבת לה א; מיוחס לר"ן שם מד ב, בשם הרא"ה, בדעת רש"י), ואפילו הוא דומה לכלי, שיש לו שוליים ככלי (מאירי שבת שם)^[7]. גדר זה, שכל שאינו מטלטל מלא וריקן יצא מתורת כלי, למדים מההיקש שהוקשו כלי עץ וכלי עור לשק (ראה ערך הנ"ל: שם. ריטב"א שם; מיוחס לר"ן שם), שהתורה מיעטה כלי שאינו מטלטל מלא וריקן מלקבל טומאה בהיקש זה, מפני שיצא מתורת וצורת כלי (פתח האהל ד ו).

אם נחשב כלי

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכלי הבא במידה יצא מתורת כלי (כן משמע מהמאור ותוספות רי"ד שם פד א, והרמב"ן שם פג ב; מיוחס לר"ן שם מד ב, בשם הרא"ה), ואינו צריך צמיד-פתיל (ראה ערכו), ואפילו בכיסוי בעלמא הוא מציל מן הטומאה (ראב"ד כלים יג ה), וביארו אחרונים שלדעה זו אף כלי חרס וכלי מתכת הבאים במידה, שמקבלים טומאה, הרי זה מפני שלמדים כן מריבוי הכתוב, או שאף על פי שיצאו מתורת כלי, כל שלא מיעטתם התורה מקבלת טומאה, מקבלים טומאה (פתח האהל ד ו).

• ויש סוברים שלא יצא מתורת כלי (רש"י שם פד א ד"ה טהורה, ותוספות שם ד"ה הבאה, ועוד, לפי פתח האהל שם), ואינו מציל אלא בצמיד פתיל (תוספות שם מד ב ד"ה ואין; רמב"ם טומאת מת כא א).

לענין בונה (ראה ערכו) או סותר (ראה ערכו) בשבת, להלכה שאין בנין וסתירה בכלים (ראה ערך בונה: בנין בכלים), כלי גדול - שיש בו ארבעים סאה (כן משמע מתוספתא זבים (צוקרמאנדל) ד ו, וגמ' עירובין לה א) - אינו חשוב כלי, ויש בו משום בנין וסתירה (רש"י עירובין לה א ד"ה ומתני', למסקנת הגמ'; אור זרוע ב עח יב; רמ"א או"ח שיד א)^[8].

טלטול בשבת

בטלטול בשבת, פירשו ראשונים שנחלקו אמוראים אם כל שיש בו תורת כלי לקבל טומאה יש עליו תורת כלי לענין טלטול שבת, וכל שמשום גדלו אינו מקבל טומאה אסור לטלטלו (ריטב"א שבת קכב א, בדעת רבה ורב יוסף בגמ' שם לה א); או שלענין טלטול בשבת אין בטלה תורת כלי מן הכלי משום כובדו, ואפילו צריך עשרה אנשים לטלטלו, תורת כלי עליו (תוספות שם לה ד"ה ואפילו, בביאור הגמ' שם מה ב, ועירובין קב א), וכן הלכה (טוש"ע או"ח שח ב)^[9].

המחובר לקרקע מתחילת עשייתו

כלי המחובר לקרקע מתחילת עשייתו, כגון החוקק בית קיבול בסלע, אינו חשוב כלי (כן משמע מהמשנה פרה ה ז, ומקואות ד ה, ותוספתא פרה (צוקרמאנדל) ה ח, וידים (צוקרמאנדל) א ט) כל זמן שלא נתלש (כן משמע מהתוספתא שם ושם; שו"ת הרי"ד טו) בכוונה (כן משמע מהתוספתא שם ושם). אין ממלאים בו מים לחטאת, ואין מקדשים בו מי חטאת, ואין מזים ממנו מי חטאת, ואינו צריך צמיד-פתיל (ראה ערכו) (משנה שם ושם; תוספתא שם ושם; כן משמע מהרמב"ם פרה ו ה), אלא הוא כשאר בורות, ודי לו בכיסוי כדי להציל מן הטומאה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש וברטנורא פרה שם; רא"ש וברטנורא מקואות שם), ואינו פוסל את המקוה (משנה שם ושם; תוספתא שם ושם; רמב"ם מקואות ו ג), ואין נוטלים ממנו ידים (תוספתא ידים שם), וטובלים בתוכו (מהרח"ש ג כא; פרי מגדים יו"ד קנט, משבצות זהב סק"ח; תפארת ישראל שם ושם), ואפילו היה ממין המקבל טומאה, אינו מקבל טומאה (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא כלים כ ד), שהוא כחפירה או בור בקרקע, ואינו "מחובר לקרקע", אלא קרקע ממש (מהרח"ש שם).

העשוי לקרקע

כלי העשוי לקרקע, כגון הדלת והציר והצינור - מרזב (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יא ב) - אינו מקבל טומאה (משנה שם; רמב"ם כלים ט א), בין בכלי מתכת, ובין בכלי חרס ושאר כלים (כן משמע מהרמב"ם שם).

כוורת

בכוורת דבורים, נחלקו תנאים:

• יש סוברים שהיא כקרקע (רבי אליעזר בשביעית י ז, ועוקצין ג י), ואפילו אם היא תלושה (תוספות בבא בתרא סו א ד"ה ומקבלת; פירוש הרא"ש וברטנורא ושנות אליהו שביעית שם), שנאמר: וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ (שמואל א יד כז. רבי אלעזר בגמ' שם, לדעה זו; רבי יוסי ברבי בון בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שביעית י ג), שהדבש חשוב מחובר כמו יער (כן משמע מרשב"ם שם ד"ה טעמא; ריטב"א שם), והרודה דבש מן הכוורת בשבת חייב חטאת כתולש (כן משמע מהגמ' שם), ועל ידי הדבש אף הכוורת חשובה כמחובר (פירוש הרא"ש שביעית שם).

• ויש סוברים שכוורת דינה כשאר כלי (חכמים במשנה שם ושם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שביעית שם; רמב"ם שבת כא ו, לפי מגיד משנה שם).

כשלא נגמרה מלאכת הייפוי שלהם

גלמי כלים - שנגמרה מלאכתם, וכבר נעשו הכלים בצורתם, והם ראויים לתשמיש, אלא שלא נגמרה כל מלאכתם, ועתיד להשוותם ולצחצחם וליפותם וכיוצא (ראה ערך טומאת כלים: גמר מלאכה) - אף על פי שיש מהם שאינם מקבלים טומאה, מפני שאין דרך להשתמש בהם או למוכרם קודם גמר כל מלאכתם (ראה ערך הנ"ל: שם), הרי הם כלים, ומצילים בצמיד פתיל (תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא קמא ז ד).

חיבור הכלי ואליו

שני כלים שחברום וסדק ביניהם

שתי אבנים שהקיפן - סמכן (ברטנורא פרה ה ט) - זו לזו, ועשאן שוקת - ונשאר סדק ביניהן (כן משמע מהתוספתא פרה (צוקרמאנדל) ה י) - וכן שתי עריבות, וכן השוקת שנחלקה, המקדש בהן מים לחטאת, המים בסדק שביניהן אינם מקודשים (פרה ה ט, לפי פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם, ורמב"ם פרה ט ז), שאין זה חיבור לעשותן כלי אחד (כן משמע מהראב"ד שם).

כלי העשוי פרקים

כלי העשוי פרקים, וכל פרק בפני עצמו אין בו תורת כלי, וכל אדם, אפילו אינו אומן, יכול לפרקו ולהחזירו, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאינו חשוב כלי אחד (רמב"ם כלים י טו, ופירוש המשניות לרמב"ם כלים יא ז), ולדעתם זהו ששנינו בקרן פשוטה שהיא טהורה (כלים שם. כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם), שהקרן עשויה פרקים פרקים ומורכבת מחתיכות רבות (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכיון שהכל יכולים לפרקה ולהחזירה, ואין צריך לכך אומן, הרי היא טהורה (כן משמע מהרמב"ם שם ושם), שכל שההדיוט יכול להחזיר אינו חשוב חיבור לעשותם יחד כלי אחד (גר"ח שם).

• ויש סוברים שאדרבה, מפני שהדיוט יכול להחזירם יותר יש להחשיב את החלקים כמחוברים, שהרי אפילו בשעה שנתפרקו יש סוברים שחשובים כחיבור - לענין שכל חלק יקבל טומאה ככלי שלם, ולענין שאם נטמא אחד החלקים ושוב חיברם, אף חברו מטמא את הנוגע בו (ראה ערך טומאת כלים: בכלים שנפסדה צורתם) - מפני שהדיוט יכול להחזירם (ראב"ד שם).

הטופל כלי

הטופל כלי - טח עליו חומר, כדי שאותו החומר יתקיים וישאר שם (פירוש המשניות לרמב"ם כלים ג ד) - אם היה הכלי צריך לאותה הטפילה, הרי היא ככלי עצמו (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם ה), שאם היה הכלי טמא, אוכל או משקה הנוגע בטפילה נטמא (כן משמע מרמב"ם כלים כ א, ופירוש המשניות שם, ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), ואם נגעה טומאה בטפילה שעל גביו, הרי היא כמי שנגעה בגבו (ר"ש ומשנה אחרונה שם), ואם מטבילו, אין הטפילה חוצצת (כן משמע מתוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא קמא ג ב). לא היה הכלי זקוק לטפילה, נחלקו תנאים:

• יש מטהרים (חכמים במשנה שם), שמכיון שאינו צריך לה, אינה חיבור לו (כן משמע מהר"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש מטמאים (רבי מאיר ורבי שמעון במשנה שם), שלדעתם כל טפילה חשובה חיבור לכל כלי שנטפלת לו, שהכלי צריך לטפילה שלא ימהר להישבר (סדרי טהרה פב א).

טפילת הכלי, אינה חשובה מן הכלי אלא כשהיא נדבקת בכלי - דיבוק המתקיים - אבל אם אינה נדבקת בו, אינה חשובה מכללו (משנה שם ג ז, לפי פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם, ורמב"ם שם כ ו).

כלי גדול

כלי אחד, אפילו הוא ארוך או רחב ביותר, כולו חיבור בין לטומאה ובין להזאה (ראה ערכו. כן משמע מרמב"ם פרה יב ז, על פי כלים כט ב), ואין אומרים שבגלל גדלו בטלה דעת העושהו ואינו חיבור; ואפילו עומד לקוצצו חשוב חיבור (חזון איש כלים לד ב).

כלים שחיברם ונעשו גוף אחד

שני כלים שחיברם עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות, הרי אלו חיבור, בין לטומאה ובין להזאה - שאם נטמא אחד מהם נטמא גם השני, ואם הוזה מאפר פרה על אחד מהם לטהרו מטומאת מת, נטהר גם חברו (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא כלים כט ב) - מפני שהם ככלי אחד (רמב"ם פרה יב ה, על פי משנה שם ועוד); וכן המחבר - בתפירה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם) כשלל של כובסים (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם) - שלש כסתות של צמר, או שש של פשתן, או שלשה סדינים, או שתים עשרה מטפחות, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה (משנה שם; רמב"ם שם ז), שהם נעשים כבגד אחד (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

חיבר יותר מהשיעור שאמרו, נחלקו תנאים אם אינם חיבור כלל (רבי יוסי במשנה שם); או שאינם חיבור להזאה, אבל הם חיבור לטומאה (תנא קמא במשנה שם) מדרבנן, שגזרו שמא יבואו לטהר אף את הכלי שבו נגעה הטומאה (משנה אחרונה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

כלים שחיברם כדי שישמשו יחד

שני כלים שמחברם כדי להשתמש בהם, והם משמשים ביחד, כגון מספורת של פרקים - ששני סכינים שלה מתפרדים (רש"י שבת נח ב ד"ה מספורת) - בשעת מלאכה חיבור הוא מן התורה, בין לטומאה ובין להזאה (גמ' שם; רמב"ם פרה יב ד), ששני החלקים יחד עושים מלאכה אחת, והם צריכים זה לזה בשעת מלאכה (תוספות שם ד"ה אי; רמב"ן ורשב"א שם), ואי אפשר להשתמש בזה בלא זה (רמב"ן שם), אבל שלא בשעת מלאכה, מן התורה אינם חיבור לא לטומאה ולא להזאה (גמ' שם; רמב"ם שם) אף על פי שהם מחוברים (רמב"ם שם), הואיל ואינם צריכים להיות מחוברים (רש"י שם ד"ה שלא).

זוג ועינבל - הפעמון, והלשון שבתוכו המשמיע את הקול בנענועו (פירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש וברטנורא פרה יב ח) - הם חיבור (משנה שם; רמב"ם פרה יב ט), ואם נטמא אחד - נטמא חברו (רש"י שבת שם ד"ה הזוג; תוספות שם; פירוש הרא"ש פרה שם), ודוקא לענין הזאה, ואם היזה על אחד מהם, נטהר אף חברו (רש"י שם; המאור שם; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש וברטנורא שם; רמב"ם שם), שכלי אחד הוא (רש"י שם ד"ה הזוג וד"ה אלא; המאור שם; פירוש הרא"ש פרה שם). טעם החילוק בין זוג ועינבל לבין שאר כלים, שזוג ועינבל כיון שאם נפרדו אפשר להקיש את הזוג על גבי חרס (ראה שבת נט א), הזוג הוא העיקר והענבל טפל לו, ולפיכך הם ככלי אחד אף להזאה, ולא אמרו בשני כלים המחוברים זה לזה שלא בשעת מלאכה שאינם חיבור אלא בכלים שזה עיקר כמו זה (המאור שם).

כלים שחיברם ועומד להפרידם

כלים המחוברים בחיבור שאם ירצה יכול ליטלו ועומדים להפרידם, אינם חיבור (כן משמע מבאור הגר"א לתוספתא כלים בבא קמא ב ב), אלא שיש שמדרבנן הם חיבור לטומאה, כגון שלל הכובסים - שהכובסים תופרים בגדים זה עם זה, הקטן עם הגדול, כדי שלא יאבד הקטן (ר"ש וברטנורא פרה יב ט) - וכן שלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בכלאים, הרי אלו חיבור לטומאה, ואינם חיבור להזאה (משנה שם; רמב"ם פרה יב ו), שכיון שעומדים להיפרד זה מזה אינם חיבור קבוע, ולכן אינם חיבור אלא לטומאה להחמיר, ולא להזאה, להקל (פירוש הרא"ש שם).

מגופת החבית, אינה חיבור (כלים ג ו; רמב"ם כלים כ ז), ואם נגעו משקים טמאים בחבית או במגופה, לא נטמאה חברתה (רמב"ם שם ובפירוש המשניות שם), ונחלקו ראשונים אם הטעם מפני שהמגופה עומדת להינטל (רש"י שבת מח ב ד"ה מגופה); או שהטעם הוא שמגופה דיבוקה לחבית מועט (מאירי מכות ג ב).

מיניהם

מין אחד, ומעט ממין אחר

כלי שנעשה ממין אחד, וקבוע בו מעט ממין אחר, באופן שאפילו יינטל עדיין אפשר להשתמש בו, חשוב הוא כאותו מין שעיקרו ממנו, ולפיכך כלי עץ שקבועה בו מתכת, שניקח מן הגוי, אינו טעון טבילה (ראה ערך טבילת כלים: בכלי מתכות ושאר מינים), שמדמים חיוב טבילה לדין טומאה, והרי לענין קבלת טומאה כלי זה חשוב כלי עץ, כמו ששנינו בכלים פשוטים, שמתכת המשמשת את העץ טהור (כלים יג ו. באור הגר"א יו"ד קכ ז).

עיקר עושה המלאכה

כלי שנעשה מחיבור שתי חתיכות, ויש הבדל בשימושן - באופן שחשוב כלי אחד (ראה לעיל: חיבור הכלי ואליו) - שנינו בו, לענין טומאה-ישנה (ראה ערכו), שהולכים אחר עיקר עושה המלאכה - ואפילו הוא מיעוט הכלי, ואפילו החלק השני בפני עצמו יש בו כדי לקבל טומאה (ראה ערך טומאה ישנה: בספק ובתערובת) - כגון קיתון שעשאו מן הטמא, ושוליו מן הטהור - טהור, עשאו מן הטהור, ושוליו מן הטמא - טמא, הכל הולך אחר המקבל (תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא מציעא א ד; רמב"ם כלים ב ח) שהוא עושה המלאכה (רמב"ם שם), שאי אפשר לכלי בלא שוליים, והם מעמידים את כל הכלי, ולכן דינו ככלי מאותו מין של השוליים (ערכי תנאים ואמוראים, יהודה בן שמוע).

וכן לענין קבלת טומאה, כוורת שעשאה מן החלמא - טיט עבה (ר"ש כלים שם) - ושוליה מן הגללים - שאינם מקבלים טומאה (ר"ש שם) - טהורה; עשאה מן הגללים ושוליה מן החלמא, אינה טמאה עד שיהיו השוליים מקבלים (רבי נתן בתוספתא שם, לגירסתנו; ערוך השלחן העתיד טהרות רה יז), שכדי שתקבל טומאה לא די בשוליים לחוד מחלמא, אלא צריך שיהא גם קצת מדפנותיה הסמוכות לשוליים מחלמא (חסדי דוד שם)^[10].

אף לענין טבילת כלים הניקחים מן הגוי, בכלי הנעשה מדבר טעון טבילה ומדבר שאינו טעון, הולכים אחר העיקר (ראה ערך טבילת כלים: הכלים שבכלל כלי סעודה).

כלי חשוב ושאינו חשוב

בכמה דינים מצינו חילוק בין כלי חשוב לבין כלי שאינו חשוב, כגון לענין חליפין (ראה ערכו), שאין קונים אלא בכלי העשוי מדבר חשוב, ולא בעשוי מגללי בקר, שאין ראוי להשתמש בו בחמין אלא בצונן, או עביט של מי רגלים (ראה ערך חליפין: דברים הנעשים חליפין), וכן בכלי לקדוש מי חטאת, יש שכתבו שאין מקדשים אלא בכלי חשוב, ולא בשברי כלים, אף על פי שיש בהם שיעור לקבל טומאה (פרי מגדים או"ח קנט, אשל אברהם סק"ג), וכן בנטילת ידים, יש שכתבו שאין נוטלים אלא בכלי חשוב (ים של שלמה חולין ח כז, על פי תרומת הדשן רסא).

דיניהם ומעלתם

בנין וסתירה

כלי רעוע, כגון שעשוי מחתיכות הדבוקות זו לזו במוסתקי, אף על פי שחשוב כלי לשאר דינים, אין בו בנין וסתירה (כן משמע מרשב"א וריטב"א שבת קמו א)^[11].

גמר מלאכה

גמר מלאכתו של כלי, לחייב עליו משום מכה-בפטיש (ראה ערכו), הרי זה כגמר מלאכתו לענין טומאה, שכל שאינו חשוב גמר מלאכה לענין טומאה, לא חשוב גמר הכלי אף לענין שבת, ומותר לעשותו (כן משמע מביצה לב א), וכל שחשוב גמר מלאכה לענין טומאה, אסור לעשותו בשבת וביום טוב (ראה ערך בונה: בנין בכלים. תוספות שם ד"ה אין פוחתין; תוספות רבנו פרץ שם)^[12].

הניקח מן הגוי

הניקח מן הגוי, אם כלי הוא, הרי הוא חייב בטבילת-כלים (ראה ערכו).

בכיסויי כלים הניקחים מן הגוי, שחייבים בטבילה (ראה ערך טבילת כלים: הכלים שבכלל כלי סעודה), נחלקו אחרונים: יש סוברים שחייבים בה אף על פי שאינם מקבלים טומאה (גידולי טהרה, שו"ת יז); ויש סוברים שאינו חייב בטבילה אלא כשמקבל טומאה, כגון המשמש לקבלה (כן משמע מבאור הגר"א יו"ד קכ ס"ק טו).

הצלה מטומאה באהל המת

אין מצילים מטומאה באהל המת בצמיד-פתיל (ראה ערכו) אלא כלים (פרה ה ה, וידים א ב; רמב"ם טומאת מת כב א), אבל שברי כלים, אינם מצילים בצמיד פתיל (כן משמע מהרמב"ם שם, ור"ש וברטנורא שם), ואין צריכים צמיד פתיל אלא כלים, אבל מחיצות שאין עליהן שם כלי, די להן בכיסוי להציל מן הטומאה (כן משמע מפרה ה ז, ומקואות ד ה, ורמב"ם מקואות ד ג)^[13].

הצלה מטומאת כלי חרס

כל הכלים מצילים מטומאת כלי חרס, שאף על פי שכלי חרס טמא מטמא אוכלים ומשקים שנכנסו לתוכו (ראה ערך טומאת כלים: טומאתם), הכניס לאוירו כלי שיש בו אוכלים ומשקים, ושפתו חוץ לכלי החרס, אף על פי שהאוכלים והמשקים מכוונים בתוך כלי חרס הטמא, הרי אלו טהורים (ראה ערך הנ"ל: שם), ואין מציל מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, כגון סל וקופה וחמת (כלים ח ג, לפי ר"ש שם; תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא קמא ו ו; רמב"ם כלים יד יג), אבל כלי שאין לו תוך, כגון סרידה - כלי שהנחתום משתמש בו להניח בו את העיסה לאחר שנילושה, או להניח עליו קמח או סובין (ר"ש ורא"ש שם) - שאין לה גפיים - מחיצות (ר"ש ורא"ש שם) - הנתונה על פי התנור ושוקעת לתוכו, השרץ בתוכה - התנור טמא, השרץ בתנור - אוכלים שבתוכה טמאים (משנה שם).

טבילת אדם

מעין (ראה ערכו) או מקוה (ראה ערכו) שהיה בתוכם כלי - והמים שבתוך הכלי אינם מחוברים למים שבמקוה, שאין בכלי נקב כשפופרת הנוד (כן משמע מתורת הבית הארוך ו ג) - הטובל בתוך הכלי לא עלתה לו טבילה (ראה ערכו), שאין מטהרים אלא מים שבקרקע, בדומה למעין (כן משמע מתורת כהנים שמיני פרשה ט א, ותורת הבית שם).

טבילת ידים

טבילת ידים, לסוברים שמועילה כנטילה (ראה ערך נטילת ידים), כתבו ראשונים שאינה צריכה כלי (מרדכי ברכות רב); ויש שכתב יותר, שאין מטבילים ידים בכלי (ריקאנטי פד; שלחן ערוך הרב או"ח קנט כג); ויש מהפוסקים שכתב שטבילת הידים היא דוקא במים העומדים בנהר או בכלי, אבל מים העומדים בצינור שאינו כלי, אף על פי שיש שם ארבעים סאה, אין לטבול בהם את הידים (ב"ח שם ט).

טהרה

טהרה (ראה ערכו) בטבילה במקוה (ראה ערכו), יש שכתבו שלא נאמרה בתורה אלא בכלים (ראה להלן) - ואדם (ראה ערך טבילה) - ולכן מפץ אין לו טהרה במקוה, לפי שאינו כלי, שטבילה למדים מן הכתוב: כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יא לב), וכיון שביארה התורה טומאה בכלל כלים, כך הם נטהרים במקוה, שכבר קבע הכתוב שכל מה שבאר בו את הטומאה, במים יובא, אבל המפץ אינו בכלל כלים, ואף על פי שנתרבה לטומאה, לטהרה לא נתרבה (פירוש המשניות לרמב"ם כלים כד י, בשם רב יוסף גאון; ראב"ד מקואות א ד; ברטנורא שם יז).

מאכל שעשאו כלי, כגון כופת - גוש - שאור שייחדה לישיבה, שמעתה נטמאת במושב הזב (ראה חולין קכט א), אין לו טהרה במקוה (תוספות שבת פד א ד"ה לאפוקי; רמב"ן וחידושי הר"ן שם; מאירי וריטב"א שם ב), שאוכלים אין להם טהרה במקוה (ריטב"א שם)^[14].

טומאה

כלים נמנו בין הדברים המקבלים טומאה (ראה ערך טומאה: הטומאות וחומרתן, וערך טומאת כלים, ולהלן: בטומאה), ובטומאת מדרס (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינה אלא בכלים, אבל דבר שאין בו תורת כלי, אינו נעשה מדרס (כן משמע מרמב"ם כלים כה י, וריטב"א ומיוחס לר"ן שבת מד ב), וכן שנינו: וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא (ויקרא טו ד), יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר: כלי, ולא אבן ולא קורה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ב ד).

• ויש סוברים שאף משכב שאינו כלי נטמא במדרס (כן משמע מתוספות זבחים צה א ד"ה (צד ב) לא, ורמב"ם כלים כג א, ופירוש המשניות כלים כד י, וראב"ד מקואות א ד, וברטנורא שם יז), ולדעתם כן אמרו במפץ - מחצלת - שאף על פי שאינו כלי (ראה להלן: בכלים שונים), למדים מן הכתוב: כָּל הַמִּשְׁכָּב (ויקרא שם), "כל" לרבות את המפץ, שנטמא במדרס (רמב"ם שם ושם; ראב"ד שם; ברטנורא שם).

אין טמא במדרס אלא כלי המיוחד לישיבה, ולא שאומרים לו ליושב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו, ולפיכך כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב, אף על פי שהוא ראוי למשכב, אינו נטמא במדרס (כן משמע מתורת כהנים שם ג, ושבת נט א; רמב"ם מטמאי משכב ז ח). היה הכלי משמש לישיבה עם מלאכתו שנעשה לה, כגון חלוק וטלית, שאף על פי שלא נעשו מתחילתם למשכב, הרי הם משמשים למשכב עם מלאכתם, הרי זה מתטמא במדרס (תורת כהנים שם; רמב"ם שם)^[15].

טלטול

אין מטלטלים בשבת וביום טוב אלא דבר שיש עליו תורת כלי (כן משמע משבת מו א, ושם קכו ב, ושם קמ ב, וביצה כג ב), אבל דבר שאינו כלי - ואינו מאכל אדם או בהמה (ראה ערך מוקצה) - אסור לטלטלו (רמב"ם שבת כה ו, על פי שבת שם ושם וביצה שם; טוש"ע או"ח שח ז), שאסרו חכמים לטלטל מקצת דברים כדרך שהוא עושה בחול (ראה ערך מוקצה. כן משמע משבת קכג ב), ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם או מקומם (שבת קכד א; רמ"א שם), והוא נקרא "מוקצה מחמת גופו" (בית יוסף שם. וראה ערך מוקצה).

כל הכלים ניטלים בשבת (שבת קכב ב, ושם קכג ב), ואף כלי-שמלאכתו-לאיסור (ראה ערכו), כיון שתורת כלי עליו, התירו לטלטלו לצורך גופו או מקומו (שבת קכד א; רמב"ם שבת כד ג; טוש"ע שם ג), ואפילו אינו ראוי לשום מלאכה חשובה של היתר, כגון נרות, שלאחר שהשתמשו בהם הם מסריחים, ואינם ראויים אלא לכסות בהם כלים, וכיסוי הכלים אינו חשוב תשמיש (כן משמע משבת מו א-ב, וריטב"א שם), וכן שירים ונזמים וטבעות, כיון שיש עליהם תורת כלים, מותר לטלטלם (גמ' שם ב), אף על פי שאסרו חכמים להתקשט בהם (ראה ערך שבת. תוספות שם ד"ה ואמר; ריטב"א שם), ואינם ראויים לשום מלאכה חשובה של היתר (ריטב"א שם א, בשם התוספות)^[16].

כרמלית

כלי המונח ברשות הרבים, ואין בו שיעור להיחשב רשות-היחיד (ראה ערכו) - שכשיש בו שיעור, הרי זה רשות היחיד (כן משמע משבת ה א, ושם ח א; טוש"ע או"ח שמה ו) - מותר לטלטל מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו (גמ' שם ח א), אפילו יש ברוחבו ארבעה טפחים, כשיעור כרמלית (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה פחות מכן), שאין כרמלית בכלים (תוספות שם ה א ד"ה כאן) הואיל וכלי הוא, לא גזרו חכמים עליו לבטלו מתורת כלי ולהחשיבו כרמלית (רש"י שם ח א ד"ה פחות מכן), אלא הוא בטל אגב הרשות שהוא נמצא בה, וכלי המונח ברשות הרבים, הרי הוא רשות הרבים (רשב"א שם ה א), שאינו עשוי להתעכב שם אלא לשעה, ואינו רשות לעצמו אלא הוא עומד ברשות, ובטל לגביה (רשב"א שם ז א)^[17].

וכן המוציא מרשות היחיד לכלי המונח ברשות הרבים - חייב (כן משמע מגמ' שם ה א), אף על פי שעמוד כעין אותו כלי חשוב ככרמלית, והמוציא מרשות היחיד לשם פטור (ראה ערך כרמלית), שאין כרמלית בכלים (תוספות שם ד"ה כאן), וכן אם היה הכלי קטן כשיעור שעמוד כמותו חשוב מקום פטור - חייב, שאין מקום פטור בכלים (כן משמע מהרשב"א שם, ומאירי שם ח א)^[18].

מודה במקצת

מודה-במקצת (ראה ערכו), שאינו חייב שבועה אלא אם היתה ההודאה בפרוטה, והכפירה שתי כסף (ראה ערך מודה במקצת), אם טענו כלים וכפר במקצתם, אפילו אינם שוים שתי כסף, כגון שטענו שתי מחטים והודה באחת מהן, הרי זה חייב (שבועות מ ב; רמב"ם טוען ג ה; טוש"ע חו"מ פח ג), שהכלים חשובים הם כיון שעומדים לעשות בהם מלאכה מרובה (סמ"ע שם סק"ד). ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שכלי לענין הודאה הוא דוקא כלי חשוב, ולפיכך חלק מכלי, אפילו חלק כזה שאם יפסק יהא כלי בפני עצמו, אם אין בו שווי כשיעור שאמרו, אין בו דין מודה במקצת (נתיבות המשפט פלח, ביאורים סק"א).

• ויש סוברים שכל החשוב כלי לענין קנין חליפין, חשוב כלי אף לענין מודה במקצת (משובב נתיבות שם).

מילוי מי חטאת והזאתם

מילוי מים למי-חטאת (ראה ערכו), וקידושם, אינם אלא בכלי (כן משמע מפרה ה ה, ורמב"ם פרה ו ג), וכן הזאתם צריכה להיות מן הכלי (ראה ערך הזאה ב: האזוב וטבילתו), ובכל הכלים מקדשים מי חטאת (משנה שם; רמב"ם שם), ואפילו בכלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה - שאינם חשובים כלים לענין קבלת טומאה (תוספות יומא ב א ד"ה שכל, וסוכה לז א ד"ה נפל; ור"ש ורא"ש פרה שם) - ובספינה - שאינה חשובה כלי לקבל טומאה (תוספות יום טוב שם, בשם מהר"ם, בלשון ראשון) - מקדשים בה (משנה שם; רמב"ם שם), שנאמר: מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי (במדבר יט יז), "כלי" ולא "הכלי", איזה כלי שיהיה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכן ממלאים מים לחטאת בכל הכלים, ומזים מכל הכלים (רמב"ם שם).

מים שאובים

מים שאובים, שגזרו עליהם חכמים שיפסלו את המקוה, אפילו נשפכו למקוה שלא בכוונה (ראה ערך שאובים), הם מים שנשאבו בכלים (כן משמע ממקואות ד א, ורמב"ם מקואות ד ד, וטוש"ע יו"ד רא לד), ואין המים נעשים שאובים - לפסול את המקוה אפילו באו לתוכו מעצמם (שו"ע שם לט) - אלא בכלים המקבלים (מקואות שם ב; רמב"ם שם א), אבל שאינם מקבלים, כיון שאין דרך שאיבה בכך, לא גזרו בהם חכמים (מי השילוח, מקור נפתח ד).

כל הכלים פוסלים משום שאובים, אפילו כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה (כן משמע ממשנה שם ד א; רמב"ם שם ד ד; טוש"ע שם לד), וכן כלי הבא במידה, אף על פי שאינו מקבל טומאה (ראה לעיל: מהותם) פוסל את המקוה משום שאובים (כן משמע מתוספות שבת טז ב ד"ה אחד, ורמב"ן וריטב"א ומיוחס לר"ן שם, ועוד). וכן כלים קטנים, שמשום קטנם אינם מקבלים טומאה, כגון כלי חרס שאין בהם כדי סיכת קטן, שיש סוברים שאינם מקבלים טומאה (ראה ערך טומאת כלים: חומר הטומאה) - פוסלים את המקוה (תוספות שם, על פי כלים ב ב).

נטילת ידים

נטילת-ידים (ראה ערכו), אין נוטלים אלא מכלי (כן משמע מידים א מב, וגמ' חולין קז א; רמב"ם ברכות ו ו; טוש"ע או"ח קנט א), שהסמיכו חכמים נטילת ידים על קידוש מי חטאת או על קידוש-ידים-ורגלים (ראה ערכו) במקדש, שאינם אלא מכלי (ראה להלן. שאילתות צ; הלכות גדולות, ברכות פרק שישי, עמ' עו במהדורת מכון ירושלים; רמב"ן ורשב"א ורא"ה חולין קז א).

בכל הכלים נוטלים לידים (משנה שם; רמב"ן וריטב"א שם), אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה (משנה שם; טוש"ע או"ח קנט א), אף על פי שאינם חשובים כלי לענין טומאה (תורת הבית הארוך ו ג), שתורת כלי עליהם, אלא שנתמעטו מקבלת טומאה (תשב"ץ א קכא; לבוש שם א). יש מהפוסקים שכתב שאין נוטלים ידים אלא מכלי חשוב (ים של שלמה חולין ח כז, על פי תרומת הדשן רסא), ואפילו כלי המקבל טומאה, אם אין לו חשיבות כלי, כגון כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו, ופיו צר מלמעלה, וכשמניח אצבעו למעלה אין המים יוצאים, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים, אין נוטלים ממנו ידים, וכל שאינו חשוב כלי לענין טומאה, כל שכן שאינו חשוב כלי לענין נטילת ידים (ים של שלמה שם)^[19]; אכן ראשונים כתבו שאף כיסוי כלי יש שהוא חשוב ככלי לענין נטילת ידים (כן משמע מתוספות חולין קו א ד"ה מגופת, ומאירי שם, וקונטרס בית יד ו, וברטונרא כלים א ב, ועוד) אם יכול לעמוד בלא סמיכה ולקבל רביעית, כשר לנטילת ידים (כן משמע מהמאירי שם ושם, וברטנורא שם), וכן מן הראשונים יש שכתב שאף כלי שלא נגמרה מלאכתו לענין טומאה, כגון שהתחיל לחקוק בו, ועדיין לא סיים החקיקה, יש שחשוב הוא כלי לענין נטילת ידים (מהר"ח אור זרוע קלה)^[20].

צירוף כלי

הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש (חגיגה כ ב; רמב"ם אבות הטומאה יב ז).

קידוש ידים ורגליים

קדוש-ידים-ורגלים (ראה ערכו), צריך שיהא מכלי (תוספתא ידים (צוקרמאנדל) א ז; ר"ש כלים ד א; שאילתות צ; הלכות גדולות, ברכות פרק שישי, עמ' עו במהדורת מכון ירושלים; רמב"ן ורשב"א ורא"ה חולין קז א).

קידושין

בקידושין, שאין אשה מתקדשת אלא בפרוטה ובשוה פרוטה (ראה ערך קדושין), צריך שיהא הכלי שוה פרוטה (כן משמע מרש"י קדושין מח ב ד"ה בו, ותוספות ר"י הזקן ומאירי שם, ורמב"ם אישות ד יט), שאשה מקפידה ואינה מתקדשת בפחות משוה פרוטה, אפילו הוא כלי (ר"ן שם ג ב)^[21].

שחיטת קדשים

שחיטת קדשים טעונה כלי (ראה ערך שחיטה ב).

בטומאת משקים

כלי שיש לו תוך, שנגעו באחוריו - בגבו (כן משמע מפסחים יז ב, ובכורות לח א) - משקים טמאים - המטמאים כלים מדרבנן (זבים ה יב) - אחוריו טמאים, ותוכו טהור (כלים כה ו; תורת כהנים שמיני פרשה ח ה; רמב"ם אבות הטומאה ז ג, וכלים כח א), שעשו חכמים היכר ואמרו שלא יטמא הכלי כולו כדרך שנטמא בטומאה דאורייתא, כדי להודיע שטומאה זו מדרבנן היא, ולא יבואו לשרוף עליה תרומה (ראה ערכו) וקדשים (ראה ערכו. בכורות שם), והחשיבו אחוריים ותוך - לענין טומאת התוך, כשנטמא הכלי מאחוריו - כשני כלים (רבנו יהונתן חגיגה כ ב). נגעו משקים טמאים בכלי מתוכו - נטמא כולו (כלים שם; רמב"ם שם ושם).

טלטול בשבת ויום טוב

דבר שאינו כלי, אסור לטלטלו בשבת וביום טוב (כן משמע משבת מו א, ושם קכו ב, ושם קמ ב, וביצה כג ב), אפילו הוא ראוי לאיזו מלאכה, כגון צרורות, שראויים לכסות בהם כלים (שבת מו א; שו"ע או"ח שח ז), ואף דבר שלפעמים אדם משתמש בו דרך עראי (חיי אדם ב סה ג). לפיכך אסור לטלטל אבנים ומעות וקורות ועפר וחול ומת, וכיוצא בהם (רמב"ם שבת כה ו; שו"ע שם), אף לא לצורך גופם או מקומם (כן משמע משבת קכד א, ורמב"ם שם; רמ"א שם)^[22].

כשאינו מקבל טומאה

אף כלים שאינם מקבלים טומאה, כגון קנה של זיתים - קנה המשמש להפוך זיתים ולבדקם אם ראויים לעוצרם בבית הבד (רש"י שבת קכג ב ד"ה קנה של זיתים), וראוי להוריד בו בגדים ממקום תלייתם, ולהעלות בו בגדים (פסקי רי"ד ופסקי ריא"ז שם) - שאין קשר בראשו (משנה שבת שם), ניטלים בשבת (משנה שם; כן משמע מרמב"ם שבת יט ה, וטוש"ע או"ח שג טו).

גלמי כלים

וכן גלמי כלים, כגון מחט העומדת לינקב, ועדיין לא ניקבוה (רש"י שם נב ב ד"ה בשבת; רמב"ם שם כה ח; טוש"ע או"ח שח יא), הרי הם ניטלים בשבת, שלפעמים אדם נמלך עליהם ועושה אותם כלי כמו שהם (שבת קכג א), והם ראויים למלאכה (כן משמע מרש"י שם ד"ה בגלמי), ובדעתו שכשיוצרך לכך יגמור את תיקונם (רבנו יהונתן ומיוחס לר"ן שם), ואפילו אינם מקבלים טומאה (כן משמע מרש"י שם), שלא נמלך לעשותם כלי (כן משמע מתוספות שם מט ב ד"ה לא, ושם קכג א ד"ה מדלענין, וחולין נה א ד"ה שיעורן), שכיון שגלמי כלים מקבלים טומאה על ידי יחוד (ראה ערך טומאת כלים: גמר מלאכה), די בזה להחשיבם כלים לענין שבת אפילו בלא שייחדום (תוספות שם ושם ושם).

מחובר לקרקע

כלי המחובר לקרקע, כגון דלת הבית, אף על פי שנתפרק - אינו ניטל בשבת, שאינו מן המוכן (משנה שבת קכב ב), ונחלקו ראשונים אם טעם הדבר, שאינו כלי (רש"י שם ד"ה ואע"פ; מאירי וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם), שחיבורו לקרקע מפקיע ממנו תורת כלי (מאירי שם); או שכלי הוא (רמב"ם שבת כה ו), ואינו ניטל משום שלא הוכן לטלטול (רי"ף והמאורות שם; רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם; רבנו יהונתן שבת שם; רא"ש שם טז א).

כסויי כלים

כסויי כלים ניטלים בשבת (כן משמע ממשנה שם קכו ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם י), דוקא כשיש תורת כלי עליהם (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם)^[23]. וביארו ראשונים שהמשמש לכיסוי, אפילו אינו ראוי לתשמיש נוסף, מותר לטלטלו בשבת, שכיסוי כלי - כלי הוא, שהוא ראוי לתשמיש זה של כיסוי, ו"תורת כלי" שאמרו היינו שתיקנו במעשה והכינו לכיסוי כלי (תוספות שם ב ד"ה וכי תימא, בשם רבנו תם, וספר הישר (החידושים) רפד ושיז; רשב"א וריטב"א וחידושי הר"ן שם; המאור שם קכה ב), ואף על פי שלא עשאו כלי גמור, אלא שיהא ראוי וניכר שהוא עומד לכיסוי (רשב"א שם), וכן אם השתמש בו, הרי הוא כמי שתיקנו וחלה עליו תורת כלי (ר"ן שם; שו"ע שם). וכן אם הניחו על הכלי על דעת כיסוי, והוא דבר הראוי לעשותו קבע, מקומו מוכיח עליו, ואין צריך שם תורת כלי אחר (המאור שם)^[24].

כדור

חפץ המשמש למשחק, כגון כדור, נחלקו בו ראשונים:

• יש אוסרים לשחק בו בשבת ויום טוב, שאין לו תורת כלי (כן משמע משו"ת הרמב"ם (פרידברג) קעט; שבלי הלקט קכא; שו"ע או"ח שח מה), שאינו ראוי לשום שימוש, והמחשבה לשחק בו אינה נותנת למשחק שם כלי (שבלי הלקט שם; מגן אברהם שם ס"ק עב), ואפילו עשוי לכך ומיוחד לשחק בו בתמידות (כן משמע מהמשנה ברורה שם ס"ק קנז וס"ק קנח).

• ויש מתירים לשחק בו ביום טוב, משום שמחת יום טוב (מחזור ויטרי (הורוויץ) פסח צד; תוספות ביצה יב א ד"ה ה"ג, שכן המנהג; רמ"א שם, בשם יש מתירין ושכן המנהג, ושם תקיח א), והוא הדין בשבת (בית יוסף או"ח שח מה; כן משמע מהרמ"א שם), שמכיון שעשוי לכך מתחילתו ומיוחד לזה בתמידות, יש עליו תורת כלי (משנה ברורה שם ס"ק קנח).

נוי

העשוי ליהנות ממראהו, אינו מוקצה (מהר"ח אור זרוע פא) ,וכן העשוי לנוי הבית חשוב כלי, כתכשיט לאדם (תהלה לדוד שלו ו), ומותר לטלטלו בשבת (כן משמע מהמשנה ברורה שלו ס"ק נג).

בגד שאסור ללבשו

בגד שאסור ללבשו, כגון מכלאי-בגדים (ראה ערכו), נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שמותר לטלטלו בשבת ויום טוב (אור זרוע א תשעו, ושם ב נג ושמא, בשם רבנו שמחה; מרדכי ביצה תרסז; שו"ע שם מז, בשם יש מתירים; ים של שלמה ביצה א מד) לצורך גופו ומקומו (ים של שלמה שם), שתורת כלי עליו (אור זרוע שם; מרדכי שם), מפני שראוי לתשמישים אחרים (כן משמע מהמגן אברהם שם ס"ק עד) לכסות בו כלי (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק עד), או לעשותו אהל (מחצית השקל שם).

• ויש סוברים שאסור לטלטלו (תשב"ץ קטן מו; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן ריא; רבנו ירוחם יב יג; שו"ע שם, בשם יש אוסרים; אליה רבה שם ס"ק פח). ואף על פי שיש עליו צורת ותואר מלבוש, כיון שאף בחול אינו ראוי למלאכה, שאסור ללבשו, אין לו תורת כלי ומלבוש כלל (שלחן ערוך הרב שם פה), ואף לצורך גופו ומקומו אסור לטלטלו (אליה רבה שם). ואף על פי שיש תשמישים שהוא ראוי להם, כגון לכסות בו כלים, או להאהיל בו למעלה מראשו, אינו עומד לתשמישים אלו (פרי מגדים שם; שלחן ערוך הרב שם), ולא נעשה לצרכם, וכל שלא יחדו לאותם תשמישים, אין מורידים עליו תורת כלי (שלחן ערוך הרב שם).

בעלי חיים

בעלי חיים, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אוסרים לטלטלם בשבת אף לצורך, כגון להשתיק בהם תינוק (תוספות שבת מה ב ד"ה הכא, על פי גמ' שם מג א; מרדכי שבת שטז; הגהות אשר"י שם ג כא), שאין עליהם תורת כלי (תשובת הרא"ש במהר"ח אור זרוע פב; בית יוסף או"ח שח, פתיחה), שאינם ראויים לשום דבר (מגיד משנה שבת כה כה; ר"ן שם), ואפילו הם עופות המצפצפים בקול נאה ובני אדם נהנים בקולם, אסור לטלטלם (תשובת הרא"ש שם).

• ויש מתירים לטלטל בעלי חיים כדי לשחק עם התינוק (תוספות שם, בשם הר"ר יוסף; מרדכי שם, בשם ר"ש; הגהות אשר"י שם, בשם ה"ר פורת), שבעלי חיים חשובים כלי, שכל שעושים בו איזה דבר ומיוחד לכך, נקרא כלי (הלכות קטנות א מה, על פי תוספות בבא מציעא מו ב ד"ה ופירי).

לולב

המשמש למצוה, כגון לולב (ראה ערכו), נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שכיון שיצא ידי חובתו - אסור לטלטלו (ירושלמי סוכה ג יא; דרכי משה או"ח תרנב סק"א, בשמו, ותמה מבבלי; רש"י סוכה מב ב ד"ה טלטול; תוספות שם ד"ה טלטול; שו"ת הרשב"א ד עג; ר"ן שם מב ב), שהוא כמטלטל עצים (רש"י ותוספות ושו"ת הרשב"א ור"ן שם), ואף על פי שהוא ראוי למצוה, כיון שאינו עשוי כלי, שייך בו איסור מוקצה (תוספות ור"ן שם), ולא התירו לטלטלו - אחרי שקיים בו את המצוה - אלא משום הידור מצוה (שו"ת הרשב"א שם)^[25].

• ויש סוברים שמותר לטלטלו (סוכה מא ב, לפי פרי מגדים או"ח תרנב, אשל אברהם סק"ג; רש"י סוכה מב א ד"ה קמ"ל, השני; אור זרוע ב סוכה שיד), שכיון שראוי לנטילת אנשים, תורת כלי עליו (רש"י שם), ואף נשים שאינן מצוות בנטילתו, מותר להן לטלטלו (כן משמע מאור זרוע שם), וכן מותר לטלטלו אחרי שיצא בו ידי חובתו, אפילו כבר הניחו מידו (כן משמע מהפרי מגדים שם), וכן המנהג (חזון איש או"ח מט ט).

בזמן הזה, שלולב אינו ניטל בשבת, בשבת אסור בטלטול (כן משמע מרמב"ם לולב ז כה; מאירי ור"ן סוכה מב א; רמ"א או"ח תרנח ב), אף לא לצורך גופו ומקומו (משנה ברורה שם סק"ד, ושח ס"ק כה, בשם כמה אחרונים), שאין לו שם כלי (כן משמע מהרמ"א שם)^[26].

שברי כלים

כלים טמאים שנשברו שבירה שמפסדת צורתם ותשמישם - נטהרו (ראה ערך טומאת כלים: טהרתם). ואף אם נשברו והשברים ראויים לתשמיש אחר שאינו מעין תשמישם הראשון - נטהרו (תוספות שבת נט א ד"ה ואין וד"ה ורבי; תוספות רא"ש שם, בשם ריב"א; רשב"א ומאירי וריטב"א שם)^[27]. ואף אם ניקב, אפילו עומד לשוב ולסותמו ולהשתמש בו, בשעה שניקב בטל מתורת כלי, ואם היה טמא, נטהר מטומאתו (חזון איש מקואות תנינא ו יג, על פי שבת טז ב, וזבחים צה א). ואין השבר או הנקב אמורים אלא בשבר המבטל את תשמישו לגמרי (משנה אחרונה כלים ל ג).

כלי המשמש למספר דברים

כלי שיש לו כמה חלקים, וכל אחד מהם יכול לעשות מלאכה בפני עצמו - כגון ריחיים של פלפלים, שעשויים משלושה כלים שונים (משנה ביצה כג ב) - אם נשבר אחד מן החלקים או כמה מהם, הנותרים מקבלים טומאה (כן משמע מהמאירי שם). וכן כלי שיש לו שני תשמישים - וכשהוא שלם, הרי הוא כלי אחד, שהכל עושים אותו בצורה זו (חזון איש כלים יז י) - כל אחד בצד אחר, אם נשבר צד אחד, הכלי מקבל טומאה משום צדו השני (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יג ב, ורמב"ם כלים יא כ).

כלים שנעשו לצורך שני עניינים, כגון הכרים והכסתות והשקים והמרצופים, שנעשו כדי לקבל בהם, וכדי לישב ולשכב עליהם (פירוש המשניות לרמב"ם שם כ א, ורמב"ם שם כד יא) ונפחתו, הרי אלו טמאים מדרס (משנה שם; רמב"ם שם), אף על פי שטהרו מלהיטמא במת ובשאר טומאות מפני שאינם יכולים לקבל, הרי הן מִטמאים במדרס, שעדיין הם ראויים למדרס (רמב"ם שם).

כשאין בו תואר כלי

שבר שאין בו תואר כלי, נחלקו בו הדעות: יש אומרים שהוא כלי, ומקדשים בו מי חטאת (תני רבי חייה ורבי יוחנן בירושלמי שבת ח ז; רבנו חננאל שבת צז א ד"ה אמר רבא); ויש אומרים שאינו כלי, ופסול לקידוש מי חטאת (תני רבי שמעון בן יוחי ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם; כן משמע מרש"י שבת צה ב ד"ה ועדיין, ומאירי שם, וריטב"א שם ונדה מט ב, ורשב"ץ נדה שם).

נטילת ידים

שברי כלים, אין נוטלים מהם ידים (רמב"ם ברכות ו יא; ארחות חיים, נטילת ידים יח), שאין נוטלים ידים אלא מכלי שלם (כן משמע מחולין קז א; פסקי הרי"ד ונמוקי יוסף שם). ואין נוטלים ידים בדפנות הכלים (כן משמע מידים א ב; רמב"ם שם), משום ששברי כלים הם (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם; תורת הבית הארוך ו ג). וכן כלי שניקב בכונס משקה, אין נוטלים ממנו לידים (גמ' שם; טוש"ע או"ח שם א), שחכמים תיקנו ליטול בכלי, וזה אינו כלי (רש"י שם ד"ה כלי שניקב), ושבר כלי, אפילו מקבל טומאה, פסול לנטילת ידים, והדברים אמורים בכל מיני הכלים, ובכלל זה כלי עץ ושאר כלי שטף שאינם נטהרים בנקב בשיעור (כן משמע מתוספות נדה מט א ד"ה אם, וטוש"ע או"ח קנט א; סמ"ג עשין כז, שכן נהג ר"י; ט"ז שם סק"א ומרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם שם)^[28].

מים שאובים

כלי שניקב, אינו פוסל את המים שבו משום שאובים (תוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ד ו, לפי ר"ש מקואות ד ה ; שו"ע יו"ד רא מ). בשיעור הנקב, נחלקו הדעות:

• יש מפרשים שנחלקו תנאים, אם הוא עד שיפחתו רובה (רבי יהודה בן בתירא בשם בית שמאי במשנה שם), שכשנפרץ רובה המים העוברים בה כשרים ולא יהיו שאובים, שהרי לא נשארה עוד כלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם); או כשפופרת-הנוד (ראה ערכו. תנא קמא במשנה שם).

• יש מפרשים שבנקב מן הצד שיעורו בשפופרת הנוד, ובאופן שאינו מקבל מן הנקב ולמטה, שהנקב אינו גבוה מן השוליים (ר"ש מקואות שם, על פי תוספתא שם ז, לגירסתנו; רא"ש נידה, מקואות ח; טוש"ע יו"ד רא מ), ונקב בשולי הכלי שיעורו במלא מחט (מסקנת התוספתא שם ו, ורבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא שם ז, לפי הרא"ש שם), כלומר כל-שהוא (ראה ערכו. רא"ש שם), שכיון שהכלי אינו יכול לקבל מים, בנקב כלשהו הוא בטל מתורת כלי (רא"ש שם).

• ויש מפרשים שיש מהתנאים סוברים שכשיעור הגדול ביותר לטהרת כלי חרס, שהוא מוציא זית, כך שיעורו שלא יפסול את המקוה (רבי אלעזר ברבי יוסי בתוספתא שם , לפי כסף משנה מקואות ו ד, בדעת הרמב"ם שם).

להלכה יש מהפוסקים שכתבו ששיעור הנקב בכל שהוא (רא"ש שם, ובשו"ת לא א; רבנו ירוחם כו ה; שו"ע שם); ויש מהפוסקים שכתבו ששיעורו כשפופרת הנוד (כן מצדד בשו"ת הרשב"א ג רכח; רמ"א שם ז); ויש שבמקום אחד פסק ששיעורו בכל שהוא (שו"ע שם מ), ובמקום אחר ששיעורו בכזית (שו"ע שם ז).

טבילה

כלי שניקב כשפופרת הנוד - אפילו אין הנקב מטהרו, כגון בכלי עץ ששיעור טהרתם הוא בנקב כמוציא רימון, שגדול יותר משיעור שפופרת הנוד (כסף משנה שם) - שאם נמצא בתוך המקוה טובלים בו (מקואות ו ה, ורמב"ם שם ח), יש סוברים שהוא מפני שבטל מתורת כלי לענין זה (כסף משנה שם ח), וכתבו שאף על פי שלענין טומאה אינו בטל מלהיות כלי בנקב זה, שיעור לטומאה וטהרה לחוד, ושיעור לענין מקואות לחוד (כסף משנה שם ד).

טלטול

כל הכלים הניטלים בשבת שנשברו - בין קודם השבת, שכבר הוכנו מבעוד יום, ובין שנשברו בשבת (כן משמע מהמשנה שבת קכד ב, ורמב"ם שבת כה יב; טוש"ע או"ח שח ו) - שבריהם ניטלים, ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[29], ואפילו אינם עושים מעין מלאכתם הראשונה, כיון שראויים למלאכה אחרת, מותר לטלטלם (תנא קמא במשנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף שבר שאינו מקבל טומאה, כל שמועיל בו יחוד לקבל טומאה, אפילו עדיין לא יחדו וטהור הוא, חשוב כלי לענין טלטול בשבת (תוספות שם מט ב ד"ה לא, ושם קכג א ד"ה מדלענין; וחולין נה א ד"ה שיעורן).

• יש סוברים שאף שבר כלי שמועיל לו יחוד לקבל טומאה, אין להתיר טלטולו אלא כשרגילים להשתמש בו תשמיש זה שהוא ראוי לו עתה (תוספות זבחים צד א ד"ה (צג ב) מנין, לפי מגן אברהם שח ס"ק כד).

• ויש סוברים שכל שלא יחדו לתשמיש, כשם שאינו חשוב כלי לטומאה, כך אינו חשוב כלי לענין שבת, אלא שלדעתם כל שמועיל בו יחוד לקבלת טומאה, מיד שחושב עליו ליטלו כדי להשתמש בו, נעשה כלי, ומקבל טומאה, ומותר לטלטלו (ר"ן שבת קכג א).

מחט שנשברה

מחט שניטל חררה - הנקב (ערוך, חרר, בשם יש אומרים; רש"י שבת קכג א ד"ה חררה; פירוש המשניות לרמב"ם כלים יג ה; ר"ש שם, בסתם), שבו מכניסים את החוט (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ר"ש שם, בפירוש הראשון) - או עוקצה - הקצה הדק שנוקב את הבגד (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[30] - שהיא טהורה, והיא ראויה למלאכה, שאפשר ליטול בה את הקוץ (גמ' שם) - נחלקו אמוראים בדינה לענין שבת:

• יש אומרים שניטלת בשבת, ואף על פי שאינה מקבלת טומאה, אין מקבל טומאה אלא "כלי מעשה" (ראה ערך טומאת כלים: תשמישם, ושם: גמר מלאכה) - שמעשה שלו קיים (רש"י שם ד"ה כלי מעשה) - אבל בשבת כל הראוי לתשמיש חשוב כלי ומטלטלים אותו (אביי בגמ' שם).

• ויש אומרים שכיון שאינה חשובה כלי לטומאה, אף לשבת אינה חשובה כלי (רבא בגמ' שם), ואף על פי שאפשר להשתמש בה (תוספות רי"ד שם קכה א), שאפילו על ידי יחוד אינה מקבלת טומאה (תוספות שבת מט ב ד"ה לא), וכן הלכה (רמב"ם שבת כה ח; טוש"ע או"ח שח יא).

כיסוי כלי

שבר של כיסוי כלי, כגון מגופה, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שאינו ניטל, שדוקא שברי הכלים ניטלים, אבל כיסוי הכלים אינם חשובים כלים, ואין שבריהם ניטלים (כן משמע מרש"י שבת קכד ב ד"ה ונכתתה, ומאירי שם; פסקי הרי"ד שם; פסקי ריא"ז שם יז א י, בשמו).

• ויש סוברים ששברי מגופה ניטלים בשבת (רבנו יהונתן וריטב"א ומיוחס לר"ן שם), שמגופה - לענין זה - חשובה ככלי גמור (מיוחס לר"ן שם. וראה ריטב"א שם)

דלת כלי

דלתות כלים הניטלים בשבת, כגון שידה תיבה ומגדל, שנתפרקו מן הכלים, בין שנתפרקו בשבת, בין שנתפרקו בחול, מותר לטלטלן (כן משמע ממשנה שם קכב ב, וגמ' שם; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם ח), שעדיין שם כלי עליהם (רש"י שם ד"ה ואע"פ; ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם), שהיו כלים אגב אביהם (רש"י שם; נמוקי יוסף שם; שלחן ערוך הרב שם לד). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שיש עליהן תורת כלי לפי שעדיין ראויות למלאכתן הראשונה, ולזה הן עומדות (תוספות שם ד"ה אדרבה; ריטב"א שם), ואף הדיוט יכול להחזירם (תוספות רי"ד שם), ולפיכך תורת כלי עליהן אף על פי שאינן ראויות למלאכה (תוספות רי"ד שם; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ח; משנה ברורה שם ס"ק לה).

• ויש סוברים שחלקי כלי שהתפרק ואינם ראויים למלאכה, אף על פי שעומדים לחברם בחזרה לכלי, אין להם תורת כלי - משום שאסור לחברם בשבת (ראה ערך בונה: בנין בכלים. כן משמע מפסקי ריא"ז שם א) - ואין מטלטלים אלא דלתות הראויות למלאכה, כגון לכסות בהן כלים (כן משמע מרבנו יהונתן והמאירי והמיוחס לר"ן שם; פסקי ריא"ז שם).

כשדעתו לתקנו

כלי שנשבר ודעתו לתקנו, ואין דעתו להשתמש בו עד שיתוקן, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שכיון שעשוי לתקנו, ולחזור ולהשתמש בו מחר כבתחילה, אינו מבטלו ממלאכתו, ואינו חשוב כלי, ואסור לטלטלו (רשב"א וריטב"א ור"ן שם קכו ב, בשם הראב"ד; השלמה שם).

• ויש סוברים שחשוב כלי, ומותר לטלטלו (מגיד משנה שבת י ד, בדעת הרמב"ם; בית יוסף או"ח שח טו).

כשראוי לשימוש

שבר כלי הראוי לשימוש, כגון שבר כלי חרס הראוי לכיסוי, בחצר מותר לטלטלו (שבת קכד ב), שמצויים שם כלים שחרס זה ראוי לשמש להם ככיסוי (רבנו חננאל שם ד"ה וזה שאמר; רש"י שם ד"ה ד"ה בחצר). ובמקום שהשימוש בו אינו מצוי, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שבכרמלית (ראה ערכו) שבר כלי חרס אינו ניטל (רב נחמן בשם שמואל בגמ' שם), שאין מצויים שם כלים, ואין חתיכת חרס זו ראויה שם לכיסוי (רש"י שם ד"ה אבל לא).

• יש מתירים אפילו בכרמלית - שמצוי שהולכים ויושבים שם, ושבר חרס זה ראוי לכסות בו רוק (רש"י שם ד"ה אפילו בכרמלית; פסקי רי"ד שם) - אבל לא ברשות-הרבים (ראה ערכו. רב נחמן בגמ' שם).

• ויש מתירים אפילו ברשות הרבים (רבא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שבת כו ג; טוש"ע או"ח שח ז).

ונחלקו בטעם דעה זו, אם הוא משום שראוי לקנח בו טיט (רבנו חננאל שם ד"ה ורבא סבר; מאירי שם), וכן שיירי בגדים מותר לטלטלם, שהם ראויים לקינוח לכלוך כמו חתיכת חרס (רשב"א ומאירי וריטב"א ור"ן שם קכה א, וכלבו לא, ומגיד משנה שם ו, בשם הראב"ד); או שהוא מכיון שבחצר יש תורת כלי על חרס זה, אף בשאר מקומות אין פוקע ממנו שם כלי (רש"י שם קכד ב ד"ה ורבא אמר; רמב"ם שם ג)^[31].

כשאין הדרך להשתמש בו

שבר כזה שאין דרך להשתמש בו, אף על פי שהוא ראוי לתשמיש, אינו ניטל בשבת (כן משמע משבת קכה א, ועוד), ולכן שיירי פרוזמיות - בגדים - אסור לטלטלם בשבת, כשאין בהם שלש על שלש, משום שאינם ראויים לא לעניים ולא לעשירים (גמ' שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם יג). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדברים אמורים בשיירי טלית של מצוה, אבל שיירי בגדים מותרים בטלטול (רשב"א ומאירי ור"ן שם וכלבו שם ומגיד משנה שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם, בשם יש מתירין), ששיירי בגדים ראויים לכיסוי לכלוך, בשיירי טלית של מצוה אין הדרך להשתמש לזה (ריטב"א שם, בדעת הראב"ד).

• ויש אומרים שכל שיירי בגדים אינם ניטלים (רמב"ם שם; טור שם; שו"ע שם, בסתם), שאף על פי שראויים לכסות בהם לכלוך, אין הדרך להשתמש בהם אלא לזורקם לאשפה (רשב"א שם, על פי גמ' שם כט א; ריטב"א שם).

כלי שלם

בגד, מותר לטלטלו בשבת אפילו זרקו לאשפה (כן משמע מהגמ' שם קכד ב), ואפילו מבעוד יום זרקו (כן משמע מתוספות שם קכה א ד"ה אם, ומאירי שם קכד ב), שאין הזריקה מועילה לבטל ממנו שם כלי (ריטב"א שם), שהזורקו בטלה דעתו (מאירי וריטב"א שם). וכן מחצלת שלימה שזרקה לאשפה, בטלה דעתו ומותר לטלטלה (משנה ברורה שח ס"ק נא).

כשלא פקע ממנו שם כלי

שבר כלי חרס הראוי למלאכה, שמותר לטלטלו, אם זרקו לאשפה בשבת, מותר לטלטלו, שלא פקע ממנו שם כלי (כן משמע משו"ע או"ח שח ז, על פי גמ' שם קכה א) - משום שהיה עליה תורת כלי שעה אחת (פסקי רי"ד שם; פסקי ריא"ז שם יז ב יא), שכל שהוכן בבין השמשות, אין הזריקה מועילה להוציאו מתורת כלי (ריטב"א שם).

כלים חד פעמיים

אכן כלים חד פעמיים משומשים שהשליכם לאשפה, אף העניים לא יוציאו אותם משם, והרי הם מוקצה (שלחן שלמה ב שח לז).

כשהדרך לזורקו

וכן שבר כלי הראוי לשימוש, ואין דרך בני אדם להשתמש בו אלא לזרקו, אסורה בטלטול בשבת (כן משמע משבת קכג א), שהאדם מתייאש מלעשותה כלי (רב נסים גאון שבת נב ב), ובטל ממנה תורת כלי (רש"י שם קכג א ד"ה גרוטאות; פסקי ריא"ז שם יז ב ה; מאירי וריטב"א שם).

עלונים

עלונים וניירות שדרך לזרקם, כגון אלו המכריזים על קניות שונות, אפילו רוצה להשתמש בהם, כגון לכסות את הרצפה, או להניח עליהם דבר, אסור לטלטלם, שאין להם שם כלי (אגרות משה או"ח ה כב טז).

כשזרקה מבעוד יום

חתיכת חרס שנשברה מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה (כן משמע משבת קכד ב), אכן, אם זרקה לאשפה - או לרחוב (באור הלכה שח ד"ה לאשפה) - מבעוד יום אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי (טוש"ע שם ז), ואפילו קודם שזרקה היתה ראויה למלאכתה הראשונה שהיה הכלי השלם ראוי לה (באור הלכה שם ד"ה ואם), וכן קרומיות של מחצלת - שיירי מחצלאות - שזרקן לאשפה מבעוד יום, בטלו מתורת כלי ואסור לטלטלן (רמב"ן שם; שו"ע שם יב)^[32].

חליפין

בקנין חליפין (ראה ערכו) אין קונים אלא בכלי שלם, ולא בשבר כלי שאינו ראוי למלאכתו, שנאמר: שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ (רות ד ז), מה נעלו דבר המסויים - היינו שלם (רש"י בבא מציעא מז א ד"ה המסויים) - אף כל דבר המסויים (רמב"ן ורשב"א ור"ן שבועות לט ב, על פי בבא מציעא שם).

מודה במקצת

מודה-במקצת (ראה ערכו), שאינו חייב אלא בטוענו כסף או כלים (ראה ערך מודה במקצת), שברי כלים שאינם ראויים למלאכתם אינם חשובים ככלים לענין זה (רמב"ן ור"ן שבועות שם), שנאמר: כֶּסֶף אוֹ כֵלִים (שמות כב ו), מה כסף דבר חשוב, אף כלים דבר חשוב (גמ' שם, לגירסת הרמב"ן ור"ן), להוציא שברי כלים, שאינם דבר חשוב (רמב"ן ור"ן שם).

כשחיברו לקרקע וקבעו בכותל

כלי שחיברו לקרקע, כגון דף של נחתומים - של מתכת (בבא בתרא סו ב) שמקבל טומאה מן התורה (כן משמע מהגמ' שם) - שקבעו בכותל, נחלקו בו תנאים:

• יש מטהרים (רבי אליעזר בכלים טו ב), שלדעתם החיבור מועיל להוציאו מתורת כלי (רמ"ה שם א), ונעשה כקרקע, ולפיכך אף בלא שינוי מעשה הרי הוא טהור (גידולי טהרה, שו"ת ג; חזון איש מקואות תנינא ב יג), וכן כלי שיש לו בית קיבול שקבעו בקרקע, לדעתם בטל מתורת כלי (כן משמע מהגמ' שם ב), ואינו מקבל טומאה (כן משמע מהגמ' שם), וכן הלכה (רשב"ם שם סז א ד"ה אגבה, בשם רבנו חננאל, והסכים עמו; נמוקי יוסף שם, בשמם; תורת חיים ג כא, שכן דעת הרבה ראשונים)^[33].

• ויש סוברים שכלי שחיברו לקרקע מקבל טומאה (חכמים במשנה שם) מן התורה (כן משמע מהרמ"ה שם א), ואפילו חיבור גמור במסמרים או בטיט (משנה אחרונה שם, על פי המשנה שם, ומשנה אחרונה עוקצין ג י), שהחיבור אינו מועיל להוציאו מתורת כלי (רמ"ה שם; מאירי בבא קמא סז א), שכיון שהיה עליו שם כלי בתלוש, אינו בטל על ידי חיבור (שו"ת הרי"ד טז; תפארת ישראל כלים שם).

כשחיבר כלי המקבל טומאה לשאינו מקבל

המחבר כלי המקבל טומאה לכלי שאינו מקבל טומאה, יש ונעשה חלק מאותו כלי שחיברו לו, ונטהר, כגון כסא שקבעו בעריבה - כדרך ישיבתו (תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא בתרא א יב) - הרי הוא טהור (בית הלל בעדיות א יא, וכלים כב ד; רמב"ם כלים כה ח), שהכסא בטל לגבי העריבה (ר"ש ורא"ש כלים שם)^[34]. ויש שאף על פי שחיבר את הכלי לכלי שאינו מקבל טומאה - טמא, כגון כסא שקבעו בכלונס או בקורת בית הבד - טמאים (כלים כ ג; רמב"ם שם). ונחלקו אחרונים בטעם החילוק:

• יש סוברים שקביעות כסא בעריבה, שמטהרת את הכסא, הרי זה מפני שהיא קביעות יותר מקביעות הכסא בכלונס, או בקורת בית הבד (תוספות יום טוב שם כב ד).

• ויש סוברים שדוקא חיבור לכלי מחשיבו חלק מאותו כלי שחיברו אליו ונטהר, אבל כלונס וקורת בית הבד אינם חשובים כלים אלא עצים בעלמא, ואין כלי בטל לגביהם (משנה אחרונה שם כ ג).

קומקומוס שתיקנו

קומקומוס - שתשמישו בחמין (ר"ש ורא"ש כלים ג ז), ששופכים לתוכו מים חמים מן המיחם (אליה רבא שם; תפארת ישראל שם) - שניקב וסתמו בזפת, יש מהתנאים סוברים שהוא טהור, שאינו יכול לקבל חמין כצונן (רבי יוסי במשנה שם), וכן כוס שניקבה וסתמה בזפת - מטהרים (רבי יוסי במשנה שם ל ג) - אף על פי שלדעתם אם סתמה בבעץ - טמאה (כן משמע מרבי יוסי במשנה שם) - שאינה יכולה לקבל את החמין כצונן (אליה רבא ותפארת ישראל שם), וכן הלכה (רמב"ם כלים יט טו), והדברים אמורים דוקא בכלי שכל תשמישו בחמין (סדרי טהרה כלים פב ב; דעת משה (פרידמן) י).

תיקון כלי בשבת

לענין איסור עשיית כלי בשבת, כלי שלם אין עושים מדבר שאינו מתקיים (ראה לעיל: מהותם), אבל כלי העשוי כבר אלא שניקב, דרך לתקנו אף בדבר שאינו מתקיים (ר"ן ביצה לב ב; שלחן ערוך הרב או"ח שיד יא).

הערות שוליים