מיקרופדיה תלמודית:כלי היין

הגדרה^[1] - כלים המשמשים ליין, לענין בליעת יין אסור ופליטתו

מהותם, גדריהם ודיניהם

האיסור

יין הגוים אסור (ראה ערך יין של גוים), וכלי שנשתמשו בהם ביין של גוי, אסרום חכמים (ראה להלן: איסורם), וכן כלים של ישראל ששהו ביד גוי, יש שחוששים שנשתמש בהם הגוי ביין (ראה להלן: שם). ומכל מקום נתנו חכמים דרכים מיוחדות להכשר כלי שנשתמשו בו ביין של גוי, שאינן מועילות בכלי שנאסר מחמת בליעת שאר איסורים (ראה להלן: הכשרם). ודוקא בכלים שנשתמשו בהם ביין צונן, אבל כלים שנשתמשו בהם ביין אסור רותח אין מועיל בהם הכשר, אלא ככל כלי שנשתמשו בו באיסור (ראה ערך תערובת. ריטב"א עבודה זרה לד א; נמוקי יוסף שם; רמ"א יו"ד קלה ו), ואפילו לא נשתמשו בהם בחמין אלא פעם אחת (נמוקי יוסף שם). ודוקא כשידוע שנשתמשו בהם בחמין, אבל בסתם אין לחוש בכלי העומד ליין שנשתמשו בו בחמין, כיון שכלים אלו רוב תשמישם בצונן (ריטב"א שם).

אף כלים שנשתמשו בהם ביין שנאסר מחמת שהיה בכלי היין של גוים, אף על פי שלהלכה אין יין זה אסור אלא בשתיה (ראה ערך יין של גוים: תערובתו) דינם כשאר כלי היין (ריב"ש ריח), ואף כשהתערב יין זה ביין כשר (ש"ך יו"ד קלז ס"ק יד, על פי הריב"ש שם).

טעמו

בטעם האיסור נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהוא משום בליעת היין בכלים (המכריע לג ושו"ת הרי"ד ג; כן משמע מריטב"א עבודה זרה לג א, וטוש"ע יו"ד קלז א, ושו"ע שם ג), והרי רואים שמאכל שנשתהה בכלי שהיה בו יין יש בו טעם יין (מאירי עבודה זרה לג א). ושונה דינם מדיני כלים שנשתמשו בהם שאר איסור בצונן (ראה לעיל), שכל דבר שיש לו חריפות (ראה ערך דבר חריף) דומה קצת לחמין (מלחמות לרמב"ן פסחים ל ב), ומחמת חריפותו היין פולט אף בצונן (מהר"ם חלאוה פסחים שם) ורבותינו היו בקיאים בחוזק היין ובחריפותו, ובבליעת כליו ובפליטתם, ולא דנו אותו כרותח גמור ולא כצונן גמור, ואין לנו כיוצא בו בשאר איסורים צונן, ולפיכך החמירו בו בבליעתו והקילו בו בהכשרו (רמב"ן חולין קיא ב).

• ויש אומרים שאין האיסור משום בליעה ממש, שהרי צונן אינו בולע ואינו מפליט, אלא שהכלי קולט טעם היין, כיון שיש ליין חריפות גדולה (הרא"ה בבדק הבית ד ד, ושם ה ו, ועבודה זרה שם; ריטב"א שם, בשמו).

בשאר איסורים

כלי שיש בו יין האסור בשאר איסורים, נחלקו בו ראשונים:

• יש שנראה מדברי ראשונים שלא נאמרו בו דיני כלי היין האסורים משום יין של גוים (כן משמע מתורת הבית הארוך והקצר ד ד, ושם ה ו, ושו"ת הרשב"א א שפה, ומאירי עבודה זרה שם).

• ויש שהשוו ראשונים דיני כלי היין לדין שאר כלים שנשתמשו בהם איסור בצונן (המכריע לג, ושו"ת הרי"ד ג; כן משמע מרמב"ן ורשב"א ור"ן חולין שם), ויש מהאחרונים הסוברים שאף בהם נאמרו הדינים הללו (כן משמע מפני יהושע פסחים מד ב, ושואל ומשיב קמא ג כח).

מהות הבליעה

הבליעה שכלי היין בולעים מהיין שהיה בהם, נחלקו בה הדעות:

• יש סוברים שאינה אלא כדי קליפה (ריטב"א עבודה זרה לג א; מאירי שם ב, בשם התוספות; ר"ן שם, בשם ר"י; נמוקי יוסף שם א-ב), וכן הלכה (כן משמע מטוש"ע יו"ד קלה יג, ושם קלז א, ושו"ע שם ג).

• יש סוברים שבולעים בכל הכלי (ריטב"א שם א, בשם רבנו תם).

• ויש מחלקים, שכלים שמכניסם לקיום - שמשהים בהם יין לזמן מרובה (כן משמע מרש"י עבודה זרה עד ב ד"ה מכניסו), שהיין נשמר בתוכם ואדם מכניס יינו בתוכם להתקיים (שו"ת הרא"ש יט יא) - בולעים בכל הכלי, וכלים שאינו מכניסם לקיום, אף כשנאסרים (ראה להלן: כלים שאינו מכניסם לקיום) אין בולעים אלא כדי קליפה (ב"ח יו"ד קלז א)^[2].

טופח על מנת להטפיח

יין האוסר את כלי היין כשניתן בתוכם, הרי זה אפילו אין בו אלא טופח (ראה ערכו) על מנת להטפיח (כן משמע מעבודה זרה ס ב, ורמב"ם מאכלות אסורות יב כז, ושו"ע יו"ד קכט יג). לא היה בהם אלא יין טופח, שאין בו כדי להטפיח, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף הוא אוסר את הכלים (כן משמע מהמאירי שם, וריטב"א שם בשם הרא"ה; חזון איש יו"ד נד ח, בדעת התוספות).

• ויש סוברים שאינו אוסר אלא כשיש בו טופח על מנת להטפיח (כן משמע מראב"ד ורשב"א שם; דרישה יו"ד קלה סק"א וש"ך שם סק"ו, בשם המהרש"ל).

כלי שמכניסו לקיום

בתלמוד דנו על כלים שונים, אם הם כלי שמכניסו לקיום או לא (ראה עבודה זרה עד ב), ויש מהראשונים שנתנו כללים בדבר: כלי שמניחים אותו באוצר לשמור לזמן אחר, חשוב כלי שמכניסו לקיום (כן משמע מרבנו חננאל עבודה זרה לג ב ד"ה כלי נתר), וכן כלי שהדרך שמשהים בו יין להסתפק ממנו מעט מעט, חשוב מכניסו לקיום (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סו), וכן כלי שלעיתים אדם משהה בו יינו (כן משמע משו"ת הרשב"א ז שפט, ומיוחסות לרמב"ן קנז), וכן כלי שהדרך להכניס בו יין לעמוד בו שלשה ימים (הראב"ד בתמים דעים יח, ותשובות ופסקים ק; ארחות חיים, טהרת כלים ב וד, בשמו; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף סג, בשם יש מרבותי; מרדכי ביצה תרעד, ועבודה זרה תתכב; רמ"א יו"ד קלה ט).

כלי שהדרך להניח בו יין יום או יומים, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים אין חשוב מכניסו לקיום (כן משמע משו"ת הרמב"ם (פרידברג) שיז, והובא במגדל עוז וכסף משנה מאכלות אסורות יא יח).

• יש סוברים שאף כלים שפעמים שמשהים בהם יין יום או יומים, חשובים כלים שמכנסים לקיום (ארחות חיים שם ב, בשם הר"י מקורביל), ואף כלים שהדרך שפעמים משהים בהם יין מעת לעת, חשובים כלים שמכניסם לקיום (מהר"ח אור זרוע קלח, בשם ר' שלום ב"ר ברוך).

• יש סוברים, שכל כלי שאדם רגיל להצניע בו יין, ואפילו הצנעה מועטת, חשוב מכניסו לקיום, שטעם החומרא בכלי שמכניסו לקיום היא מפני הבליעה שהוא בולע מהיין, וכל שהיין עומד שם מסעודה לסעודה אין בו ספק שהוא בולע; וכל שעיקר תשמישו אינו להצניע, אלא לשתותו בסעודתו, אינו חשוב מכניסו לקיום (מאירי עבודה זרה לג א, בשם יש מי שאומר, ודחה).

• יש סוברים, שכל שדרך להצניע בו יין לזמן, ושלא לשתותו אלא אחר איזה זמן שיהיה, הרי זה מכניסו לקיום, וכל שמכניסו לצורך שולחנו ולהריק ממנו לכוס, אין זה מכניסו לקיום (מאירי שם).

• ויש סוברים שכלי שמכניסו לקיום הוא כלי שדרך להניח בו יין לכל ימות השנה (פסקי מהר"ח אור זרוע עבודה זרה פג, בשם אור זרוע).

גודל הכלי

ויש שהוסיפו שיעור בגודל הכלי, וכתבו שכלי שמחזיק יין כשיעור שתיית אדם בשלשה ימים - שהוא שיעור הכנסה לקיום לשיטתם (ראה לעיל) - חשוב כלי שמכניסו לקיום (ראב"ד שם ושם; אהל מועד, איסור והיתר הארוך י ח, בשם תשובת חכמי פרווינצא); ויש שכתבו מעין זה שכשמחזיק יין כשיעור שתיית שלש סעודות, שהוא מספיק לשלשה ימים לקצת בני אדם, נקרא מכניסו לקיום, ואם אינו מחזיק שיעור זה, אינו נקרא מכניסו לקיום (מאירי שם א, בשם יש מפרשים).

בהטייה

ויש שכתבו עוד, שכלי שמסתפקים ממנו בהטיה, אינו נקרא מכניסו לקיום, ואפילו הוא גדול, שמפני הנענוע אין מתקיים בו יין שלא יחמיץ, ולפיכך אין נותנים בו יין לקיום, אבל כלי שמסתפקים ממנו דרך ברז, חשוב מכניסו לקיום (ראב"ד שם ושם; שו"ת הרשב"א ז תקכח, בשמו, ובשם ר' משה ב"ר יהודה; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו שבנרבונא).

פתוח וסתום

ויש סוברים, שכלי שכשמניחים בו יין הוא סתום מכל צדדיו, נקרא מכניסו לקיום, שמתקיים בו היין, שאין האויר שולט בו (תשובות ופסקים לראב"ד עג; ארחות חיים שם, בשמו; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו שבנרבונה בדרך אחרת), ואפילו הוא קטן, וכלי שמניחים אותו פתוח, והאויר שולט בו, אפילו גדול הרבה הרי זה כלי שאינו מכניסו לקיום (ארחות חיים שם, בשם הראב"ד; מאירי שם).

כלי שאינו מכניסו לקיום

כלי שאינו מכניסו לקיום, היינו כלי שאין דרך להכניס בו יין לקיום (כן משמע מתורת הבית הארוך ה ו, ואור זרוע ד עבודה זרה קסט; טור יו"ד קלה), וכשבמקום אחד דרכם להכניס יין לקיום באותו הכלי, דינו שם ככלי שמכניסו לקיום (רשב"א עבודה זרה לג א, ותורת הבית שם), ואף כשאין מנהג המקום כן אלא שהכניסו בו יין לקיום, דינו ככלי שמכניסו לקיום (רשב"א שם ושם; מאירי שם ב), אלא שאין לחוש לכך, כיון שאין זה דרך תשמישו (בית יוסף שם א, וכסף משנה מאכלות אסורות יא יז), אבל כשהכניסו בו יין סתם, ונשתהה שם היין הרבה, אינו חשוב משום כך ככלי שמכניסו לקיום (כן משמע מהאורה א קיג; מאירי שם), שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (מאירי שם ב), ואף כשמשהה בו יין לעתים כל היום, דרך מקרה ולא ברגילות, ואף כשהשהה יינו שם יומים או שלשה, אין מחמירים בדינו (כן משמע משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנח).

כלים שמכניסם לקיום

כלי היין שמכניסם לקיום (ראה לעיל: מהותם, גדריהם ודיניהם) שנשתמשו בהם ביין של גוי, החמירו בהם חכמים לאוסרם (רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלה ז)^[3], שמתוך שהיין משתהה שם הרבה, הכלי בולע ממנו (מלחמות לרמב"ן במלחמות פסחים ל ב; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קנז וקנח; רא"ש עבודה זרה ה לב). ואף על פי שבשאר כלי איסור אין חילוק בין כלים שמכניסם לקיום לשאר כלים, יין האסור נשתנה דינו משאר איסורים (רמב"ן חולין קיא ב; ר"ן שם), ולפיכך קנקנים של גויים אסורים (עבודה זרה עד ב; כן משמע מהרמב"ם שם טו), ואינם ניתרים ב"ניגוב" (ראה להלן: הגת וכליה. כן משמע מהגמ' שם), אלא על ידי מלוי-וערוי (ראה ערכו. כן משמע מהגמ' שם לג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) [שממלאם מים שלשה ימים ומערם כל מעת לעת]. ואפילו בלעו מתחילה היתר - ששוב אין בולעים כמו בתחילת תשמישם (ראה להלן: כלים שאינו מכניסם לקיום) - כגון שהיתה תחילת תשמישם ביין של ישראל (רא"ש שם לג) - אסורים (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם וטוש"ע שם).

כלים הניתרים במילוי ועירוי

כלי היין שמכניסם לקיום, שאין ניתרים אלא במילוי ועירוי (ראה לעיל), נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שאין חילוק בין כלים לכלים (כן משמע מתוספות עבודה זרה עד ב ד"ה רבא, ושו"ת הרא"ש יט ג; רמב"ן שם, בשם מקצת ראשונים; ר"ן ש לג ב), שכיון שהיין שוהה שם הרבה, נבלע בתוכם (רא"ש עבודה זרה ה לב); ויש סוברים שאף לדעה זו כלי זכוכית אינם צריכים מילוי ועירוי (ר"ן שם; שו"ע שם), שהם חלקים וקשים, ובליעתם מועטה מכל הכלים (פרישה שם סק"ל; ש"ך שם ס"ק כג, על פי ר"ן שם), וכן כלים העשויים משיער מותרים בשכשוך, שאינם בולעים כלל (רמב"ן שם).

• יש סוברים שדוקא כלי עור וחרס - ועץ (כן משמע מהרשב"א שם לג א, בשם הראב"ד, וטור שם, בשם הרשב"א; שו"ע שם, בשם יש מוסיפים) - צריכים מילוי ועירוי (תורת הבית הארוך ה ו; טור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מוסיפים), אבל כלי מתכות מותרים בשכשוך (רשב"א שם ושם; טור שם, בשמו), שאין כלי מתכות בולעים בצונן (תורת הבית הארוך שם), שקשים וחלקים הם (ב"ח שם). וכן כלי זכוכית מותרים בשכשוך (תורת הבית הארוך שם; טור שם, בשם הרשב"א; חידושי הר"ן פסחים ל ב, ור"ן שם ועבודה זרה שם, בדעת הרמב"ם), שהם חלקים וקשים, ובליעתם מועטה מכל הכלים (ראה ערך כלים: כלי זכוכית. ר"ן שם ושם ושם).

• ויש מהראשונים הסובר שאין מחמירים בכלי שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס, אבל כלי עץ אין צריכים עירוי (רמב"ן שם עד ב, ולא מצא לו חבר; רא"ש שם וטור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם מי שאומר), ומותרים ב"ניגוב" (ר"ן שם); ויש סוברים שמותרים אף על ידי שכשוך (רא"ש וטור שם, בשם הרמב"ן).

כשהשתמש בהם גוי

אף כלים של ישראל שמכניסם לקיום, שנשתמש בהם גוי, צריכים מילוי ועירוי (טוש"ע יו"ד קלה ז), ואפילו אם נשתמש בהם ישראל כמה פעמים ושבעו לבלוע בידו (ראה להלן: כלים שאינו מכניסם לקיום. בית יוסף שם; קהל יהודה שם ויין המשמח שם סק"ט, בדעת התוספות ועוד)^[4].

השהייה בידי גוי

כלים שמכניסם לקיום, אסרו חכמים להשהותם ביד גוי, ואפילו לפי שעה גזרו חכמים שלא להשהותם בידו (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע יו"ד קלו א), שאפילו אין מוסרם לגוי אלא לפי שעה, גזרו בהם חכמים כיין עצמו - שאין להשהותו ברשות גוי ללא שמירה אף זמן מועט (ראה ערך שמירת היין) - כדי שלא יבוא להשהותם ביד גוי (רש"י שם ד"ה קסבר; מאירי שם), ולפיכך אין לשלוח כלים שמכניסם לקיום ביד גוי, אלא אם כן חתמם (ראה ערך שמירת יין. גמ' שם; טוש"ע שם).

וכשנתנו לפי שעה ביד גוי בלא חותם, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהכלי נאסר, וצריך הכשר כשאר כלי שמכניסו לקיום שנשתמש בו גוי ביין (תורת הבית הארוך ה ו; מאירי שם עד ב, במסקנתו; טור שם; רמ"א שם; ב"ח שם, בדעת הרבה ראשונים), שחוששים שהגוי נתן בתוכו יין (תורת הבית שם).

• ויש סוברים שלא גזרו לאסור כלי שנתנו ביד גוי לפי שעה, אלא כשידוע שנשתמש בו הגוי ביין, אבל כשלא ידוע שנשתמש בו - מותר (רא"ה עבודה זרה שם, ובדק הבית שם; מאירי שם, בשם קצת מחכמי הדור; שו"ע שם, לפי פרי חדש שם קכב סק"ח) בשכשוך (רא"ה שם), שאף כשידוע שנשתמש בו ביין אין אסור אלא משום גזירה (בדק הבית שם), ומכל מקום לכתחילה חששו שישתמש בו, ולפיכך אסרו להשהותו ביד גוי (רא"ה שם).

מסירת חביות לגוים

ומכל מקום חביות שלנו, שהן גדולות, כתבו ראשונים שמותר ליתנן לגוי אומן לתקנן (סמ"ג לאוין קמח; מאירי שם עד ב, בשם חכמי הצרפתים; סמ"ק רכד; מרדכי שם תתנז; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם), וכן ליתנן לגוי להעבירן ממקום למקום (מאירי שם), שדוקא בחביות שלהם, שהיו קטנות ונוחות לתת לתוכן יין ולערותו מיד, חוששים שמא נשתמש בהן הגוי, אבל חביות שלנו שהן גדולות, אינן נוחות לתת לתוכן יין ולערותו מיד, ואין לחוש שמא נשתמש בהם הגוי (כן משמע מהתוספות שם ד"ה רבא), שבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו (סמ"ק שם; סמ"ג שם; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם) לפי שעה (סמ"ג שם; טור שם, בשם התרומה; שו"ע שם), ואין משתמשים בהם בדרך כלל אלא בשעת הגיתות (מאירי שם); ויש מהראשונים שנסתפקו בדבר, וכתבו שטוב להחמיר בזה (תוספות שם; התרומה שם קפה; מרדכי שם), ולהחתימם בכל היכולת (התרומה שם; מרדכי שם).

כלים חדשים של גוי

כלים חדשים של גוי, אף על פי שמכניסם לקיום - מותרים (כן משמע מעבודה זרה לג א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות א יז, לפי לחם משנה שם טו; טור שם), ואינם צריכים אפילו שכשוך (כן משמע מהרמב"ם שם), שאין חוששים שהגוי נתן בהם יין, שאם היה נותן בהם יין היה ניכר (ראה רמב"ם שם; תוספות שם לב ב ד"ה כך, ורא"ש שם ב כא, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ורבנו תם; סמ"ג לאוין קמח, ורמב"ן שם לג א, בשם רבנו תם)^[5]. ודוקא שאינם מזופתים, אבל כלים חדשים מזופתים אסורים (כן משמע מהגמ' שם), שחוששים שמא נתן בהם הגוי יין - בשעת זפיתה (תוספות שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; תוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש שם, בשם רבנו תם), לסוברים שיין הניתן בקנקנים בשעת זפיתה אינו בטל (ראה ערך), או אחר הזפיתה (תוספות שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; תוספות רבנו אלחנן ותוספות רא"ש שם, בשם רבנו תם) - ומחמת הזפת אינו ניכר (תוספות ותוספות רבנו אלחנן ורא"ש ותוספות רא"ש שם, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ורבנו תן; סמ"ג שם, בשם רבנו תם; ריטב"א שם), ואף כשנשר זיפתם אסורים, משום שאין ניכר אם נתן בהם יין (תוספות שם) קודם שנשר הזפת (רמב"ן שם).

כלים שאינו מכניסם לקיום

כלים שאינו מכניסם לקיום (ראה לעיל: מהותם, גדריהם ודיניהם) שהיה בתוכם יין של גוי, צריכים שכשוך (ראה להלן: הכשרם) להתירם (עבודה זרה לג ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא יז; טוש"ע יו"ד קלה א), ואפילו היה תחילת תשמישם ביד גוי מותרים בכך (רמב"ן שם; רשב"א שם לג א, ותורת הבית הארוך ה ו; מאירי שם; ריטב"א שם ב; חידושי הר"ן פסחים ל ב, ור"ן שם ועבודה זרה עד ב; טוש"ע שם), שאין בולעים אלא מעט מזעיר (כן משמע מתורת הבית שם). ומכל מקום שכשוך צריכים, ואף לסוברים שכלי שנשתמש בו בשאר איסורים בצונן אינו צריך שכשוך (ראה ערך הדחה א: בכלים) , דין היין אינו כשאר איסורים (רמב"ן חולין קיא ב; ר"ן שם). ואף כלים שתחילת תשמישם ביד ישראל ונכנס בהם יין אסור, צריכים שכשוך (טור שם), ואף אם נשתמשו בהם באיסור לפי שעה צריכים שכשוך (תורת הבית הארוך שם; מאירי עבודה זרה עד ב), והשכשוך מתירם אפילו נתיישנו בידי גוי (תוספות עבודה זרה לג א ד"ה (לב ב) כך; תוספות רבנו אלחנן שם; רמב"ן שם א-ב; רשב"א שם א, ותורת הבית הארוך ה ו; רא"ש שם ב כא, ותוספות הרא"ש שם; מאירי שם)^[6].

כלי חרס

כלי חרס שאינו מכניסם לקיום, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שדינם כשאר כלים שאינו מכניסם לקיום, שאם נשתמש בהם ביין אסור אינם צריכים אלא שכשוך (תוספות עבודה זרה לב ב ד"ה כך, שכן מעשים בכל יום, ולג ב ד"ה כסי; תוספות רבנו אלחנן שם א-ב; כן משמע מהרמב"ם מאכלות אסורות יא יח-יט; ריטב"א שם לג א, בדעת הר"ר אליהו; מרדכי שם תתכב, בדעתו, ושכן המנהג), ואפילו נתיישנו ביד גוי (כן משמע מהתוספות שם ושם).

• ויש מחלקים, שאם היה תחילת תשמישם בהיתר מותרים בשכשוך, אבל אם היה תחילת תשמישם ביין האסור צריכים מילוי ועירוי (רמב"ן שם לג א, במסקנתו, ושם ב, בדעת רש"י והגאונים, ושם עד ב; מאירי שם לג א; ריטב"א שם א-ב ועד ב; ר"ן פסחים ל ב, ועבודה זרה עד ב; טור יו"ד קלה, בשם הגאונים), ואין מועיל להם "ניגוב" (רמב"ן שם לג ב), וכן הלכה (בית יוסף שם; שו"ע שם ד).

בשיעור תחילת תשמישם, פירשו ראשונים, שבזה נחלקו אמוראים בכוסות של חרס, כשנשתמש בהן גוי פעם שניה - שבפעם ראשונה נשתמש בהן ישראל (רשב"א שם א) - שיש סוברים שאסור (לשון ראשונה בגמ' שם, בדעת רב אסי), שכלי חרס אינו שבע מלבלוע בפעם אחת (רשב"א שם); ויש סוברים שמותר (לשון ראשונה בגמ' שם, בדעת רב אשי, לשון שניה בגמ' שם, לדברי הכל), אלא שנחלקו אמוראים כשנשתמש בהן פעם שלישית (לשון השניה בגמ' שם), ולהלכה כשנשתמש בהן גוי פעם ראשונה או שניה אסור, וכשנשתמש פעם שלישית מותר (גמ' שם; טור שם; כן משמע מהשו"ע שם) בשכשוך (ראב"ד שם; נמוקי יוסף שם), שלהלכה בפעם שלישית שוב אין בולעים הרבה (רמב"ן שם לג ב; ריטב"א שם), שכבר נבלע ושבע יין של היתר (ריטב"א שם).

השהייה בידי גוי

כלי היין של ישראל שאינו מכניסם לקיום, והשהם ביד גוי, אפילו לפי שעה, צריכים שכשוך, ולכך השולחם ביד גוי צריך לחותמם (תורת הבית הארוך ה ו, ומשמרת הבית שם; מאירי עבודה זרה לג א ועד ב; טוש"ע יו"ד קלו א), והיינו בכלים המיוחדים ליין (שו"ע שם). כלים ישנים של גוי המיוחדים למים, מותרים ללא שכשוך, ואין חוששים שנשתמש בהם ביין (תוספות רבנו אלחנן ותוספות רא"ש ונמוקי יוסף שם לג א).

הכשרם

מילוי ועירוי

כלי היין שנשתמש בהם ביין האסור ונאסרו (ראה להלן: איסורם והנאסר על ידם) ניתרים על ידי מלוי-וערוי (ראה ערכו. עבודה זרה לג א, לפי רש"י שם ד"ה מעת לעת, ורמב"ן שם עה ב, ועוד; ירושלמי עבודה זרה ב ד; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלה א) [שממלאם מים שלשה ימים ומערם כל מעת לעת], שכיון שבליעתם בצונן, הקילו בהם שיועיל בהם הכשר זה (ט"ז שם קלז סק"ז), והיינו בין כלי ישראל שנשתמש בהם גוי, ובין כלי גוי (גמ' שם לג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם קלה ז), אף על פי שנבלע בהם יין האסור מתחילתם (כן משמע מרש"י שם ד"ה הני מילי), ובין כלי עור, בין קנקנים של חרס (גמ' שם; רמב"ם שם; כן משמע מטוש"ע שם ז-ח), ואף על פי שקנקנים מכניסם לקיום (כן משמע מתוספות שם ד"ה (לב ב) כך; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ה ו), ואף על פי שכלי חרס בולעים יותר (ראה ערך כלים: כלי חרס. כן משמע מרש"י שם ד"ה קנקנים; תוספות שם לב ב ד"ה כך, בשם הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה; מאירי שם), ואף על פי שכלי חרס שנאסר אין לו הכשר (ראה ערך הנ"ל: שם, וערך הגעלה: בכלי חרס), כיון שתשמישו בצונן יש לו הכשר (לבוש יו"ד קלה ד), שכבולעו-כך-פולטו (ראה ערכו. כן משמע מההשלמה שם).

הכשרים נוספים המועילים

מלבד הכשר מילוי ועירוי, נאמרו עוד כמה הכשרים בכלי היין שנאסרו:

• קנקנים - של חרס (כן משמע מרש"י שם לג ב ד"ה לכתחלה; ראב"ד שם) - שנאסרו מיין האסור, והחזירם לכבשן האש ונתלבנו - מותרים (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלה יד), שהאש שורפת את היין שבהם (כן משמע מהגמ' שם), ומתייבש וכלתה לחות היין שנבלעה בדפני הכלי (מאירי שם), וכשנשר הזפת מהקנקנים הרי הם מותרים (גמ' שם). ואף על פי שבשאר איסורים אין מועילה חזרה לכבשן האש (ראה ערך לבון: בכלי חרס), כלי היין מותרים במעט חמימות, שאין צריך אלא לייבש לחות היין שבתוכם (ראב"ד שם).

• כלי היין שנאסרו, אמרו בתלמוד שאם נתן לתוכם ציר או מורייס מותרים (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ד; גמ' שם א-ב; ירושלמי שם ב ד; רמב"ם מאכלות אסורות יא טז; טור יו"ד קלה), ויש מראשונים שכתב שאין אנו בקיאים בציר ומורייס, ואין עושים מעשה בהכשר זה (ריטב"א שם), וכן הפוסקים המאוחרים השמיטוהו (שו"ע שם), וביארו בדעתם שהוא משום שאינו שכיח בינינו (ש"ך שם ס"ק לב).

הכשרים שדנו בהם אם מועילים

ובמספר הכשרים דנו בתלמוד ובראשונים אם מועילים:

• חליטה - עירוי על הכלי (תוספות זבחים צה ב ד"ה עירה; הגהות מרדכי שבת תסז) - במי זיתים - שמבשלים הזיתים להיות רכים ולהוציא שומנם (רש"י עבודה זרה עה א ד"ה חולטן) - יש מהתנאים סוברים שמועילה להתיר בכלי היין (רבי יוסי בגמ' שם, לגירסתנו, ונדה סה ב), ואף על פי שאינה מועילה בשאר איסורים, בכלי היין כיון שתשמישם בצונן - מועילה (תוספות עבודה זרה לג ב ד"ה קינסא; רא"ש שם ב כב), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יא כד; שו"ע יו"ד קלח ו); ויש מהראשונים סוברים שתנאים אחרים חלוקים על זה (השלמה שם ב ו, בדעת תנא קמא; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש, בדעת תנא קמא), ושהלכה כמותם (בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש).

• כלי היין שהניחם - לשתים עשרה שעות (רש"י עבודה זרה ד"ה בתקופת, על פי הגמ' שם; שו"ע יו"ד קלח ו) - תחת צינור שמימיו מקלחים, או במעין שמימיו רודפים - שוטפים (רש"י שם ד"ה רודפין), וכיוצא בזה, כגון שהניחם תחת גלגל הטחנה (מאירי שם לג ב) - יש מהתנאים סוברים שהותרו (רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ג, וטהרות (צוקרמאנדל) יא טז, וגמ' עבודה זרה עה א, ונדה סה ב), שכח המים שיורדים על הכלים כל שעה שוטף ומעביר מהם כל המשקה שבלעו ומעביר היין שעליהם ואת טעם היין, וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יא כד; שו"ע יו"ד קלח ו); ויש מהראשונים סוברים שתנאים אחרים חלוקים על זה, והלכה כמותם (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות י ח; ברטנורא שם; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש). במה דברים אמורים בכלים פשוטים, שאין המים מתעכבים בהם, אבל כלים שהמים מתעכבים בהם לא הוכשרו בקילוח המים (ראב"ד עבודה זרה שם, ושו"ת הראב"ד ל, ותמים דעים פד וקז; רשב"א שם, בשמו; ריטב"א שם; מאירי שם לג ב)^[7].

• הכניס "קינסא" - קיסמים דולקים (ערוך, קנס ב; רש"י עבודה זרה לג ב ב ד"ה קינסא)^[8] - לתוך קנקן שנאסר על ידי יין אסור - עד שנשר זפתו (רש"י שם) - נחלקו אמוראים אם הותר בכך, ולהלכה אסור (גמ' שם).

• נתן לתוך הכלים האסורים מי מלח, כתבו ראשונים שאין מועיל להכשיר (תורת הבית הארוך ה ו; טור שם, בשמו; ריטב"א שם א), ואפילו הם עזים הרבה, שאין לנו אלא מה שאמרו בתלמוד (ריטב"א שם); ויש סוברים שמי מלח עזים, שיש בהם שליש מלח, דומים לציר ומורייס, שהמלח בהם בחוזק, מועילים להכשיר הכלי (טור שם, שכן מצדד הרמ"ה), ויוליך ויביא וינענע המים בכלי מכל צדדיו (ארחות חיים, טהרת כלים ב); ויש שכתבו שצריך שיהיה בו שני שלישי מלח (זכרון יהודה ד; נקודות הכסף שם).

• נתן לתוך הכלים האסורים יין, כתבו ראשונים שאין מועיל להכשיר (כן משמע מהרמב"ן עבודה זרה לג א, ושו"ת הרשב"א א תקעה, ושו"ת הרא"ש יט ד, ושו"ע שם ה)^[9].

• נתן לתוכם שיכר - שלהם שהיה בו חריפות, משום מרירות הכישות שבו (ריטב"א שם ב) - יש מהראשונים שפירשו שנחלקו אמוראים אם מתיר כציר ומורייס (ריטב"א שם; ר"ן שם, בשם אחרים; נמוקי יוסף שם), ולא חששו שמא יבוא לתת בהם יין ללא הכשר, שאין מתחלף לאנשים יין בשיכר (ריטב"א שם), ולדבריהם הלכה שהותרו על ידי נתינת שיכר (ריטב"א שם; נמוקי יוסף שם); ויש סוברים שכלי היין האסורים לא הותרו על ידי נתינת שיכר (כן משמע מהרמב"ם מאכלות אסורות יא טז, ולחם משנה שם; התרומה קסא; מאירי שם; מרדכי שם תתכב, בשם ריב"ן ורבנו תם), ששיכר אינו מפליט את היין הבלוע בכלי (התרומה שם).

• נתן לכלי היין שנאסרו שאר משקים, אין מועילים להכשירם כציר ומורייס (תורת הבית הארוך ה ש"ו (סה ב); אגודה עבודה זרה כג; טור יו"ד קלה).

• הגעלה (ראה ערכו) נחלקו ראשונים אם מועילה אף היא לכלי היין שנאסרו (רמב"ם מאכלות אסורות יא כד; שו"ת הרשב"א ד צג, ותורת הבית ה ו, ומשמרת הבית שם; טור יו"ד קלה, בשם מספר ראשונים), וכן הלכה (שו"ע שם טו וקלח ו); או שאינה מועילה, (כן משמע ממעשה הגאונים פח; רש"י שם לג ב, לפי בית יוסף שם קלה יד; כן משמע מהרא"ה שם), שאם כשהכניס את האש עצמה לתוכם על ידי קסמים גדולים לא הותרו (ראה לעיל), כל שכן שאין להתירם כשלא הכניס לתוכם אלא מה שהוחם באש (רש"י שם).

• לדעה שהגעלה מועילה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמועילה בכלי חרס (שו"ת הרשב"א שם, ותורת הבית שם, ומשמרת הבית שם; מאירי שם לג ב, בשם חכמי צרפת ובשם חכמי התוספות; ארחות חיים, טהרת כלים ד, וכלבו צו, בשם יש מתירים), שכל שבלע בצונן, בקל הוא פולט (תורת הבית שם; מאירי שם, בשם התוספות), שאם מועיל להכשירם בציר או מורייס (ראה לעיל) כל שכן שיועילו חמי האור להכשירם (ר"ן שם, לדעה זו), ועוד שבהגעלה הכלים מפיגים הטעם שבהם (מאירי שם, בשם רבותיו), וכן הלכה (טור יו"ד קלח; שו"ע שם א וקלה טו); ויש סוברים שהגעלה אינה מועילה בכלי חרס, שלא מצינו שמועילה הגעלה בכלי חרס באף איסור (שו"ת הראב"ד ל, ותמים דעים פד; ארחות חיים וכלבו שם, בשמו; רמב"ן שם; תורת הבית שם, ור"ן שם, וטור שם, בשמו).

• וכן נחלקו ראשונים לדעה זו בהגעלה על ידי ערוי (ראה ערכו) מכלי-ראשון (ראה ערכו): יש סוברים שהיא מועילה (תוספות עבודה זרה לג ב ד"ה קינסא, בשם רבנו תם ור"י; הישר (החידושים) רנ), משום שכל הגעלה כשרה על ידי עירוי (ראה ערך הגעלה: הכשרו כתשמישו. תוספות זבחים צה ב ד"ה עירה, ורא"ש שבת ג טז, בשם רבנו תם, על פי עבודה זרה עד ב; סמ"ג לאוין עח, בשם מורי רבי יהודה; טור יו"ד קכא, בשם רבנו תם); ויש סוברים, שלא התירו אלא בכלי היין, כיון שתשמישן על ידי צונן (תוספות זבחים שם, בשם רבינו שמואל; מרדכי עבודה זרה תתנח, בשם רשב"ם; רא"ש עבודה זרה ב כב, ותוספות הרא"ש שם לג ב, ושו"ת הרא"ש כ יט יא) וכבולעו-כך-פולטו (ראה ערכו. רמב"ן שם)^[10]; ויש סוברים שאף להכשר כלי היין אין מועילה הגעלה על ידי עירוי (כן משמע מהרמב"ן שם עד ב; רשב"א שם, בדעת רבנו חננאל, ותורת הבית הארוך ה ו, שראוי לחוש לדעה זו; מאירי שם לג ב, יש מי שמחמיר; טור שם), אלא צריך להגעילם בכלי ראשון (תורת הבית הארוך שם).

• כלי היין שנאסר, וקילפו לצד היין, נחלקו ראשונים אם שוב אינו צריך הכשר (תוספות שם עד ב ד"ה דרש; התרומה רלד; תורת הבית הארוך ה ו, בשם רבנו יונה)^[11], שלדעתם אין כלי היין בולעים אלא כדי קליפה (ראה לעיל: מהותם, גדריהם ודיניהם. מאירי שם לג ב, בשם תוספות; ר"ן שם, בשם ר"י; טוש"ע יו"ד קלה יג), וכן הלכה (שו"ע שם קלה יג); או שקליפת הכלי אינה מועילה להכשיר את כלי היין (רמב"ן שם ב; תורת הבית שם, בשמו).

כשעברו עליהם י"ב חודש ללא שימוש

כלי היין של גויים, שעברו עליהם שנים עשר חודשים - חודשי הלבנה (תוספות נדה סה ב ד"ה היינו, בתירוץ הראשון), וכל חודש עשרים ותשעה ימים (ברית אברהם יו"ד ח; פתחי תשובה שם סק"ג) - משנשתמשו בהם, מותרים (תנא קמא בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ג, וטהרות (צוקרמאנדל) יא טז, וגמ' עבודה זרה עה א, ונדה שם; עבודה זרה לד א, שכן הלכה; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע שם טז) מיד, ללא הכשר נוסף (רש"י שם ד"ה לאחר), שהישון מבטל היין שבכלי לגמרי (ר"ן שם), שהיין שהיה בלוע בכלי, יבש והלך לו (נמוקי יוסף שם ב), וכלתה כל לחלוחית היין שבתוך הכלי (תורת הבית הארוך ה ו, ושו"ת הרשב"א א תקעה; טוש"ע שם), ואפילו היו משקים בכלי בתוך שנים עשר החודשים (שו"ת הרא"ש יט ד; טוש"ע שם), אבל צריכים שכשוך (האורה א קיג; נמוקי יוסף שם).

כלים שמילוי ועירוי אינו מועיל בהם

כלי נתר, שהם כלי מחפורת של צריף - כלים העשוים מקרקע שחופרים ממנה "צריף" (רש"י עבודה זרה לג ב ד"ה מחפורת) - אין להם טהרה עולמית (גמ' שם; טוש"ע יו"ד קלה ה. וברי"ף וברמב"ם הושמט) כיון שהם רכים (פסקי ריא"ז שם ג י) ובולעים הרבה (רש"י שם; ערוך, נתר א; שו"ע שם) מכל משקים שנותנים לתוכם (הערוך שם), שהצריף בולע הרבה (תורת הבית הארוך ה ו), ואין להם הכשר במלוי-וערוי (ראה ערכו. האורה א קיג; רמב"ן וריא"ז וריטב"א שם; רשב"א שם ותורת הבית שם).

שכשוך

שכשוך שטעונים כלים שנשתמש בהם גוי ביין, ולא נאסרו לגמרי להצריכם מילוי ועירוי (ראה לעיל: כלים שאינו מכניסם לקיום), נחלקו בו ראשונים:

• יש מפרשים שפשוף (מאירי עבודה זרה לג ב, בשם יש מפרשים; השלמה שם ב ו ובכללי דקנקנים), שיפשפשם בידו בכח (השלמה שם, כללי דקנקנים).

• יש מפרשים הדחה (ראה ערכו. כן משמע מתוספות עבודה זרה ס ב ד"ה בעיא, ורמב"ם מאכלות אסורות יא יז, יט; מאירי שם לג ב, בשם יש מפרשין, והסכים עמם) בעלמא (כן משמע מתוספות שם ס ב בשם רשב"ם; התרומה קסא) להעביר טיחת היין שעל פני הכלי (בית יוסף יו"ד קלה א), וכן הלכה (שו"ע שם).

• יש מפרשים שצריך הדחה ושפשוף יפה (ריטב"א שם לג א), או שטיפה ושכשוך במים היטב (ריטב"א שם ב).

• יש שחילקו, שכלי שתחילת תשמישו ביין של היתר, ושוב נשתמש בו ביין אסור – משכשכו; וכלי שתחילת תשמישו ביין אסור צריך הדחה (שו"ת הרשב"א ז תקכח; ארחות חיים, טהרת כלים ה; רכלבו צו), וצריך שפשוף להעביר היין שנקרש ונתייבש בו (תשובות ופסקים לראב"ד עג; ארחות חיים וכלבו שם, בשמו).

• ויש שחילקו, שכלי מזופת או מצופה אינו צריך שפשוף, אבל כלי שאינו מצופה צריך שפשוף (ריב"ש כו, בדעת הרמב"ם שם יח).

שכשוך מועיל במים - או בשאר משקים (לבוש יו"ד קלה יב) - אבל לא ביין (דרכי משה יו"ד קלז סק"א, בדעת הרשב"א והרא"ש; רמ"א שם קלה יא, בסתם); ויש שכתבו שכששכשך ביין, מותר בדיעבד (דרכי משה שם, בדעת הרמב"ן והמרדכי והטור; רמ"א שם, בשם יש מקילין).

שכשוך המכשיר נחלקו בו ראשונים אם צריך פעם אחת בלבד (האורה א קיג; מאירי עבודה זרה לג ב; ריטב"א שם), שיין אינו דבר הנדבק (ריטב"א שם); או שנחלקו אמוראים בדבר אם מותר כמשכשך פעמיים (רב אסי ורבי אשי, לשתי הלשונות בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה כסי, ותוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש ורמב"ן ור"ן שם), והכל מודים שמותר כשמשכשך שלוש פעמים, שבשכשוך שלישי ודאי נפלט הכל (תוספות ותוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש שם), ואין בהן צחצוחי יין, אבל אחר שכשוך ראשון ושני, עדיין יש בהן צחצוחי יין (רשב"א שם א), ואין היין נפלט היטב בשכשוך אחד או שנים (כן משמע מתוספות הרא"ש שם), וכן הלכה (תוספות שם ותוספות רבנו אלחנן שם; רמב"ם שם; שו"ע שם).

הגת וכליה

גת שלא דרך בה גוי ענבים

גת של אבן, שזפתה גוי - ולא דרך בה (ראה להלן) - אינה מותרת אלא ב"ניגוב" (ראה להלן. משנה עבודה זרה עד ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא כ; טוש"ע יו"ד קלח א), שהדרך בשעת הזפיתה לתת בה מעט יין, להעביר עשן הזפת (רש"י שם ד"ה גת), והיין נקרש שם (רשב"א שם), והניגוב אינו מועיל להפליט, אלא להסיר הזוהמא שנדבקה בחוץ (תוספות שם לג ב ד"ה כסי; תוספות רבנו אלחנן שם א-ב; התרומה קסג; שו"ת הרא"ש יט ג), והוא במקום שכשוך בשאר כלים (ראה לעיל: הכשרם. תוספות רבנו אלחנן שם ב). והוא הדין כשזפתה ישראל, והיה תחילת תשמישה בידו, ונגע בה גוי כשיש עליה יין טופח (ראה ערכו. רשב"א עבודה זרה שם, ותורת הבית שם, על פי גמ' שם; מאירי שם עד ב; נמוקי יוסף שם; טוש"ע שם) על מנת להטפיח (רשב"א שם ושם; ש"ך שם סק"ב).

וכשהיא של עץ, נחלקו בה תנאים, אם גם היא ניתרת בניגוב (רבי במשנה שם), שאין בולע בשהייה מועטת כי אם מעט (ראב"ד שם); או שצריך לקלוף את הזפת (חכמים במשנה שם), שגת של עץ צריכה הרבה זפת - שאינה קשה כמו גת של אבן (לבוש שם א)- ובולעת יין יותר (רש"י שם ד"ה של)^[12], וכן הלכה (רמב"ם שם כא; טוש"ע שם).

וכן נחלקו תנאים בגת של חרס, שזפתה גוי, יש אומרים שאף על פי שקלף את הזפת - אסורה (סתם משנה עבודה זרה עד ב), ואף על פי שלא דרך בה (כן משמע מהגמ' שם; שו"ע שם)^[13], וצריכה הכשר כשאר כלי היין (ראה לעיל: הכשרם. כן משמע מהשאילתות קסב, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם), שהיין נכנס בין הזפת לבין הכלי (תורת הבית הארוך ה ו), והחרס אף ללא זפת בולע יין (רש"י שם ד"ה ושל), וכן הלכה (רמב"ם שם כב; טוש"ע שם); ויש מתירים על ידי קילוף הזפת (רבי בגמ' שם, ורש"י ד"ה סיפא), שסובר שאינה בולעת בשהייה מועטת (ראב"ד שם; רשב"א שם). וכן כשאינה זפותה, ודרך בה, לדעה זו מותר בניגוב, כיון שאינו מכניסו לקיום (רבי בגמ' שם), ולדעתם כשאינו מכניסו לקיום אין בולע הרבה (תורת הבית שם); ולדעה החולקת אסור (חכמים בגמ' שם), ואפילו דרך בה רק פעם אחת (רמב"ן שם לג א), וכן הלכה (טור שם; רמ"א שם).

גת שדרך בה גוי ענבים

גת של עץ ואבן שדרך בהן, כשהן מזופתות אסורות (עבודה זרה עד ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע), עד שיקלוף את הזפת (כן משמע מהגמ' שם, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע שם), משום שנכנס יין בסדקי הזפת, ואפילו שנראה שהם חלקים מאוד (כן משמע מהגמ' שם), שכשדרך בה יש בה סדקים שנכנס בהם היין (רמב"ן שם לג א), שהזפת מתבקע (תורת הבית הארוך ה ו).

אף כשאינם מזופתים צריכים ניגוב (עבודה זרה עד ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא כ; טוש"ע יו"ד קלח א), כשדרך בהם גוי (גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם). ואף על פי שכל כלי שאינו מכניסו לקיום אין צריך ניגוב (ראה לעיל: כלים שאינו מכניסם לקיום), גת אינה חשובה לגמרי ככלים שאינו מכניסם לקיום (התרומה קסא; רמב"ן שם לג א, ושם עד ב; רשב"א שם לג א; מאירי שם עד ב; ריטב"א שם; ר"ן שם ושם, וחידושי הר"ן שם לג א), או שהטעם הוא שעל ידי דריכה נבלע בהם יין קצת (רא"ש שם ה לא).

כלי הגת

• מחץ - כלי שדולים בו מהבור לחבית (רש"י שם עד ב ד"ה מחץ; תוספות רי"ד שם, במסקנתו) - ומשפך - שמריקים מהמחץ לתוכו, ונשפך מתוכו לחביות (מאירי שם) - דינם כגת, שכשהם של חרס, נחלקו בהם תנאים אם נאסרים ללא זפת (ראה לעיל), וכשהם של עץ ואבן צריכים ניגוב (כן משמע מהגמ' שם, וטוש"ע יו"ד קלח ד).

• גיגיות שרגילים לדרוך בהם ענבים ברגל דינם כדין גת (התרומה קסב-קסג; סמ"ג לאוין קמח; רשב"א עבודה זרה עד ב; רא"ש שם ה לב; טוש"ע יו"ד קלח ד).

• רווקי - כמין שקים שנותנים בהם שמרים להוציא את יינם (רש"י שם עה א ד"ה רווקי) - של גויים, כשהם של שיער - אדם (רש"י שם ד"ה דמזיא) - מותרים על ידי שכשוך (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינם בולעים כלל (רמב"ן שם עד ב; רשב"א שם עה א; מאירי שם; ר"ן שם)^[14]. וכשהם של צמר - מנגבם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמתוך רפיותה שואבת מעט (ראב"ד שם). וכשהם של פשתן מישנם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שפשתן בולע יותר מצמר (רש"י שם ד"ה כיתנא) שהוא ספוגי ושואב (מאירי שם).

• סלים - העשויים מהוצים של עץ (ראב"ד שם) - וחלאתא - כוורת של שבטים שמסננים בה יין (רש"י שם ד"ה חלתא) - של גויים, כשהם תפורים בחבלים של צורי - דקל (רש"י שם ד"ה בחבלי) - היתרם בשכשוך (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ח), שאינם בולעים כל כך (תורת הבית הארוך ה ה), וכשהם תפורים בחוטי צבתא - מין גמי (רש"י שם ד"ה דצבתא; תורת הבית שם; נמוקי יוסף שם); ויש מפרשים מיני קש דקים (רא"ה שם; ר"ן שם) - היתרם בניגוב - שבולעים יותר (תורת הבית שם) - וכשהם תפורים בחוטי פשתן, צריך ליישנם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• עקלים - שכורכים אותם סביב התפוח, שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה (רש"י שם ד"ה גורגי; כן משמע מטוש"ע יו"ד קלח ו)^[15] - כשהם של נצרים (גמ' שם) - מחבלים העשויים מהוצי הדקל (ר"ש שם) - או של בצבוץ - קנבוס (רש"י שם ד"ה ושל בצבוץ ונדה שם ד"ה בצבוץ; ר"ש שם, בפירוש השני; שו"ע שם); ויש מפרשים פשתן (ערוך, בץ ד; ר"ש שם, בפירוש הראשון) - הכשרם בניגוב (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ג וטהרות (צוקרמאנדל) יא טז; גמ' שם ושם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שבולעים יותר מדפים ולולבים, שהכשרם בשכשוך, לסוברים כן (ראה לעיל. כן משמע מרש"י עבודה זרה שם ד"ה ושל בצבוץ), שמתוך שהם מרופות מתלחלחות ושואבות קצת (ראב"ד שם).

ניגוב

ניגוב שאמרו, כשהכלי רטוב, שיש בו לחלוחית יין - או מכל דבר (ראב"ד שם עה א) - צריך ליתן בתחילה אפר - על פני כל הגת, בשוליה ודפנותיה (שו"ת הרא"ש יט יא) - לשפשף - יפה יפה (תורת הבית הארוך ה ו) - עד שיהיה נגוב, ואחר כך ליתן בו מים (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע שם י), לבער ולנקות הגת מהאפר (נמוקי יוסף שם).

וכשהוא יבש, נותן תחילה מים - ומדיחו היטב (תורת הבית הארוך שם) כדי שיהיה האפר מועיל בו (נמוקי יוסף שם) - ואחר כן נותן אפר ומשפשף, וחוזר ונותן מים (גמ' שם; טוש"ע שם).

כשיש בהם קשרים

כלים שיש בהם קשרים, צריך להתירם קודם הניגוב (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י ד"ה שרי; ראב"ד שם א-ב; רמב"ן שם ב; רשב"א שם עד ב, ושם עה א, ותורת הבית הארוך ה ו; טור יו"ד קלה; שו"ע שם קלח ט), שאין המים והאפר יכולים להיכנס בין הקשרים, אלא כשמתיר הקשרים ומרפה אותם (רשב"א שם ושם), ויש לחוש שמא היין עומד בעין בין הקשרים (מאירי שם עה א).

הכשרים נוספים

כלי הגת שהכשרם בניגוב, מועילה להם אף הגעלה (כן משמע מגמ' שם עד ב), וכן מועיל בהם מילוי ועירוי ושאר ההכשרים שנאמרו בכלי היין (כן משמע מהרמב"ן שם).

איסורם והנאסר על ידם

נתן יין בכלים שמכניסם לקיום שנאסרו מיין האסור, אותו היין נאסר בשתיה (משנה עבודה זרה כט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יו"ד קלז א)^[16], אפילו היו הכלים נגובים או מודחים (מאירי שם עב א; ארחות חיים, טהרת כלים י; כלבו צו; רבנו ירוחם יז ג; כן משמע מטוש"ע שם), ואף כלי שתחילת תשמישו היתה ביד ישראל, ושוב נאסר מחמת יין אסור, אוסר את היין הניתן בו (ש"ך שם סק"ב).

זמן השהייה

היין שנאסר מחמת שהיה בכלי היין, הוא כששהה שם מעת לעת (רא"ש שם ב כ, בדעת רש"י; רבנו ירוחם יז ג; טוש"ע יו"ד קלז א), שהוא שיעור כבישה, לסוברים כן (ראה ערך כבוש: מהותו וגדרו. רא"ש שם; רבנו ירוחם שם), ודוקא בדיעבד אין נאסרים, אבל לכתחילה אין ליתן יין בתוכם אפילו זמן מועט (פרישה שם סק"א). ודוקא בכלי שאינו מכניסו לקיום - ואף באופנים שאינו ניתר אלא במלוי-וערוי (ראה ערכו. כן משמע מהט"ז שם) - אבל בכלי שמכניסו לקיום, נאסר מיד (כן מצדדים הרא"ש שם, ורבנו ירוחם שם; טור שם; רמ"א שם), שכל שמכניסו לקיום גזרו בו אפילו לפי שעה (רא"ש שם; טור שם); ויש סוברים שאף בכלי שאינו מכניסו לקיום נאסר היין אף בזמן מועט (כן משמע מהרמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א וחידושי הר"ן שם עב א, ור"ן שם).

שאר משקאות

כלי היין שנאסרו, אף על פי שאין ליתן לתוכם יין, מותר ליתן לתוכם ציר או מורייס (כן משמע מהגמ' שם לג א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות יא טז), אפילו הם כלים שמכניסם לקיום (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם).

ליתן לתוכם שיכר, נחלקו אמוראים: יש אוסרים (רב נחמן ורב יהודה בגמ' שם ב), שגוזרים שמא יתן לתוכם יין (כן משמע מהראב"ד שם; כנסת הגדולה יו"ד קלז, הגהות בית יוסף כב); ויש מתירים, ואין חוששים שמא יתן לתוכם יין (רבא ורבינא בגמ' שם, לפי הראב"ד והמאירי שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד).

חומץ אין ליתן לתוכם, שיש לחוש שיתן לתוכם יין (מאירי שם).

שאר משקים, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שאסור ליתנם בכלי היין (האורה א קיג, ואיסור והיתר הארוך לרש"י צ; ארחות חיים, טהרת כלים ב; כלבו צו; כנסת הגדולה שם, וערך השלחן שם סק"ח, בדעת הרמב"ם), שלא התירו לתת בכלי היין אלא ציר ומורייס, שכיון שהם חריפים שורפים טעם היין (איסור והיתר הארוך לרש"י שם) וכן שיכר, משום שהשיכר מבטל את טעם היין (כן משמע מרש"י שם ד"ה לא), וכתבו הפוסקים שלדעה זו אם נתן בתוכם מים - נאסרו (כן משמע מש"ך יו"ד קלה ס"ק כט).

• ויש סוברים שכלי היין שנאסרו מותר ליתן לתוכם מים (תוספות שם ב ד"ה שרא, בשם ר"י; תוספות רבנו אלחנן ותוספות הרא"ש ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף שם א), ושאר משקים (תוספות שם, בשם ר"י; ריטב"א שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קלז ד). ומותר להשהות המשקים בכלים האסורים מעת לעת (ט"ז שם סק"ז; ש"ך שם ס"ק יז), ואפילו דרך קבע (כן משמע מליקוטי פרי חדש שם, וכנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף כג, וחכמת אדם פא יב ובינת אדם, איסור והיתר הארוך סח)^[17], וכן מותר ליתן בתוכם כל דבר (ריטב"א שם לב א ולג ב), וצריך להדיח תחילה לכלוכי היין שעליהם (מאירי שם; שו"ע שם).

הערות שוליים