מיקרופדיה תלמודית:כלי ראשון; כלי שני

הגדרה^[1] - כלי שמה שבתוכו נתבשל בו על האש, וכלי שנתנו בו את מה שנתבשל על האש

גדרם

כלי ראשון הוא הכלי שחיממו אותו על האש (כן משמע מתוספות שבת מ ב ד"ה ושמע, וטוש"ע או"ח תנא ג, ועוד; איסור והיתר לרבנו ירוחם לב) עם מה שבתוכו (כן משמע מהטו"ש שם) עד לחום שיד-סולדת (ראה ערכו) בו (כן משמע מאיסור והיתר לרבנו ירוחם שם), ואפילו העבירוהו מעל גבי האש - לסוברים כן (ראה להלן: בישול בהם) - נקרא הוא כלי ראשון על שם תחילתו (רמב"ן עבודה זרה עד ב).

ואילו כלי שני, הוא הכלי שנתנו לתוכו מהכלי הראשון את הדבר שנתבשל בו (כן משמע מהמשנה שבת מב ב, ורש"י שם ד"ה אבל וד"ה תמחוי, וריטב"א שם א; איסור והיתר לרבנו ירוחם שם). וכתבו ראשונים שמצד החום אין הבדל בין כלי ראשון לכלי שני (ראה להלן: שם), ומכל מקום כלי ראשון, מתוך שעמד על האש, דפנותיו חמות, והוא מחזיק את חומו זמן מרובה, אבל כלי שני, אין דפנותיו חמות, והוא הולך ומתקרר (תוספות שבת מ ב ד"ה ושמע מינה), שהרי לא עמד אצל האש (תרומת הדשן קפא)^[2].

כלי שלישי ורביעי

כלי שלישי או רביעי, יש מהפוסקים שחילקו בינו לבין כלי שני לעניינים מסויימים (בית יוסף או"ח שיח יא; מגן אברהם תמז סק"ט); ויש שלא חילקו בכך, וכתבו שאין חילוק בין כלי שני לבין כלי שלישי או רביעי, שלכולם יש דין של כלי שני (ב"ח או"ח שיח יא; פרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק יז).

גוש

דבר גוש - כגון חתיכת בשר או דג (ים של שלמה חולין ז מד, ושם ח עא)^[3] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שאף על פי שהעבירוהו לכלי שני - ואף אם העבירוהו מכלי שני לכלי שלישי (תורת האשם כג ז; ערוך השלחן יו"ד צד לב, ושם קה כ) - אם חם הוא בשיעור שהיד-סולדת (ראה ערכו) בו, הרי זה מבשל (איסור והיתר הארוך לו ז, לפי ש"ך יו"ד קה סק"ח, ועוד; מגן אברהם שיח ס"ק מה), ושאף לסוברים שכלי שני אינו מבליע ומפליט (ראה להלן: בליעתם ופליטתם) דינו של הגוש ככלי ראשון, והוא מבליע ומפליט (הגהות סמ"ק רה יד, לפי ט"ז יו"ד צד ס"ק יד; כן משמע מאיסור והיתר הארוך לו ז; ים של שלמה שם ושם; תורת האשם שם; מהר"י ווייל קצג; מגן אברהם תמז סק"ט), ולכן אם תחב סכין של איסור בגוש זה, הרי הוא מבליע ומפליט (הגהות סמ"ק שם, לפי ט"ז שם; איסור והיתר הארוך שם). ואם תחב סכין חלבית בגוש בשר, נאסרו הסכין והגוש (כן משמע מהים של שלמה שם ושם, והט"ז שם), שאין דין כלי שני אלא בדבר צלול המתערב (ים של שלמה שם ושם) ומתקרר מהר (ים של שלמה שם ז מד), שדבר גוש אינו דומה לשאר כלי שני שדפנותיו מצננות אותו כל שעה (ראה לעיל. איסור והיתר הארוך שם), שכיון שהוא יבש, לא שייך בו דפנות (איסור והיתר הארוך שם; ש"ך שם)^[4].

• ויש סוברים שדבר גוש דינו ככלי שני, ואף אינו מבליע ומפליט (תוספות שבת מב ב ד"ה אבל, וזבחים צה ב ד"ה עירה, לפי פלתי קה סק"ו וכרתי סק"ט, והסכים עמם; תורת הבית הארוך ד א, לפי דרכי משה יו"ד קה סק"ד; רמ"א יו"ד צד ז, ושם קה ג, ודרכי משה שם, ותורת חטאת סא יג; שו"ת פני יהושע ב יו"ד כה; שיירי קרבן שבת ג ד), ולכן אם תחב סכין חלבית בגוש בשר המונח בכלי שני, אינם נאסרים (רמ"א יו"ד צד ז, ותורת חטאת שם); וכן אם הניח חתיכה של היתר אצל גוש של איסור המונח בכלי שני, חתיכת ההיתר אינה נאסרת כלל (רמ"א יו"ד קה ג), שכן אדרבה, רוטב רותח שומר על החום יותר מאשר דבר גוש, ואף על פי כן דינו ככלי שני (דרכי משה שם); ויש שכתבו לחלק, שאף על פי שגוש זה מבליע ומפליט, מכל מקום אינו מבשל (מנחת יעקב לתורת חטאת שם מה, ופרי מגדים יו"ד צד, משבצות זהב ס"ק יד, ועוד, בדעת האיסור והיתר הארוך והים של שלמה שם), שהרי אין לו דפנות של כלי ראשון המחזיקות את החום לזמן ארוך (כן משמע מאיסור והיתר הארוך שם), ולכן אם חתך בשר רותח בסכין חלבית לאחר שהונח הבשר בכלי שני, נאסרת הסכין, לפי שהבשר מפליט מעצמו ומבליע בסכין, אבל אין הבשר נאסר, לפי שאין כח בחום הדבר המונח בכלי שני להפליט את הבלוע בסכין ולהבליעו בבשר, שדבר זה חשוב כבישול (כן משמע מהב"ח יו"ד קה ג, לפי תורת האשם כג ז); ויש שכתבו שמכל מקום אם חתך את הגוש בסכין, מתוך דוחק הסכין, אף מבשל הוא (פרי מגדים או"ח רנג, אשל אברהם ס"ק לב, ויו"ד צד, משבצות זהב ס"ק יד).

להלכה כתבו אחרונים שיש להחמיר במקום שחתך את הגוש בסכין, שמתוך דוחק הסכין בולע ומפליט, אבל במקום שאין דוחק סכין יש להקל (ט"ז יו"ד צד ס"ק יד).

נצלה הגוש, נחלקו אחרונים אם גם בזה נחלקו ראשונים (כן משמע מפרי מגדים או"ח שיח, משבצות זהב ס"ק כד, ונשמת אדם ב כ ג, ובינת אדם איסור והיתר הארוך מח; יד יהודה צד הקצר ס"ק מה וקה הארוך ס"ק יד, על פי רמ"א יו"ד קה ג); או שבזה הכל מודים שהוא ככלי ראשון (פלתי קה סק"ה; צמח צדק יו"ד סה, שכן משמע מרש"י ובדעת הט"ז והמגן אברהם; אגלי טל אופה ס"ק לב ב; מנחת ברוך יב), שדווקא דבר שנתבשל בכלי המפסיק בינו לבין האש, דפנות הכלי הן השומרות על חומו, וכאשר הוא מונח בכלי שני, הרי הוא מצטנן, אבל צלי שנתחמם מהאש עצמה, בכל מקום שיניחוהו עדיין חומו בקרבו, והרי הוא כמעביר כלי ראשון ממקום למקום (פלתי שם), ודינו ככלי ראשון שהוסר מן האש (ראה להלן: בישול בהם. צמח צדק שם).

בישול מחמת מלח

כלי שני - שהיד-סולדת (ראה ערכו) בו (ש"ך יו"ד סט ס"ק לז) - לסוברים שאינו מבשל (ראה להלן: בישול בהם), שנתן בו בשר שנמלח ולא הודח (ראה ערך הדחה ב: כשלא הדיח באחרונה) - נחלקו בו אם הוא מבשל מחמת המלח והציר:

• יש סוברים שהוא מבשל מחמת רתיחת מליחת הבשר (כן משמע מאיסור והיתר הארוך יא א, בשם המרדכי, ושכן המנהג; רמ"א יו"ד סט ט, ותורת חטאת כלל א דין ג; מהר"ם לובלין כט), היינו מבשל ממש, ולא רק בולע ומפליט (פלתי שם סק"ז; פרי מגדים או"ח שיח, משבצות זהב סק"ח), ושמשום איסור מבשל (ראה ערכו) אסור לתת בשר זה בשבת בכלי שני, וכן שמשום איסור בישול בשר-בחלב (ראה ערכו) אסור ליתן בשר זה לכלי שני של חלב רותח (פרי מגדים שם)^[5]. והוא הדין אם נתן בכלי שני תבשיל שיש בו חומץ וציר או שאר דבר-חריף (ראה ערכו), שהוא מבשל (פני יצחק לח ח; חוות דעת שם, חדושים ס"ק לד וביאורים ס"ק יב).

• ויש סוברים שכלי שני אינו מבשל כלל (מרדכי חולין תשכו, בשם מהר"ם, ורא"ש שבת ג יז, ושו"ע או"ח שיח ט, לפי הש"ך שם ס"ק לז; ים של שלמה חולין ח פג; כן משמע ממגן אברהם שם ס"ק טו), ומהם שהוסיפו שלאחר שפסק כוחו של המלח, אין הוא חשוב עוד כרותח (ים של שלמה שם). ודווקא בשר שנמלח אינו מבשל בכלי שני, לפי שכבר פסק כוחו של המלח והוא כבר עשה פעולתו, אבל חומץ וציר ושאר דבר חריף, ודאי מבשלים (חוות דעת שם ביאורים ס"ק יב; הגהות רעק"א שם, לש"ך שם ס"ק לח).

ונחלקו אחרונים אם ההלכה כדעה הראשונה (כרתי שם; כן משמע ממשנה ברורה שכא ס"ק סח); או כדעה השניה (כן משמע מש"ך שם, וביאור הגר"א שם ס"ק מא), ומכל מקום אף הם מודים שבמקום שאין הפסד-מרובה (ראה ערכו) יש לחוש למחמירים (ש"ך שם).

בישול תבלין ובישול מחמת חומץ

האילפס והקדרה שהעבירם - מן האש (רש"י שבת מב א ד"ה שהעבירן) - מרותחים, נחלקו בהם תנאים:

• יש אומרים שלא יתן לתוכם תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי (תנא קמא במשנה שבת שם; רמב"ם שבת כב ו; ראה טוש"ע או"ח שיח ט,י), שכלי ראשון מבשל כל זמן שהוא רותח (רש"י שם ד"ה לא), ונמצא שהוא מבשל את התבלין (רש"י פסחים מ ב ד"ה לא); אבל כלי שני אינו מבשל (רש"י שבת שם ד"ה אבל, ופסחים ד"ה לתוך). ונחלקו אחרונים: יש מפרשים שלדעתם כלי שני אינו מבשל כלל, אף לא על ידי חומץ וציר (פנים מאירות ב לט; פני יהושע פסחים שם; ביאור הגר"א יו"ד סט ס"ק מא); ויש מפרשים שלדעתם דברים רכים מתבשלים בכלי שני, אלא שתבלין, שהוא קשה להתבשל, אינו מתבשל בכלי שני, אף לא על ידי חומץ וציר (פלתי שם בפירוש ראשון, בדעת האיסור והיתר הארוך)^[6].

• ויש אומרים שלכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (רבי יהודה במשנה שבת שם), לפי שחומץ וציר מבשלים את התבלין כשהם רותחים (רש"י שם ד"ה חוץ; פסקי הרי"ד שם; ר"ן שם), שלדעתם - אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני - בכלי ראשון לכל אילפסים וקדרות רותחות הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר (רבי יהודה בגמ' שם), וכן בכלי שני, שלדעתם מבשל על ידי חומץ וציר (רש"י פסחים שם ד"ה לכל, לפי פנים מאירות שם ופני יהושע שם, ועוד; ביאור הגר"א שם, על פי הגמ' שם).

כלי שהכניסוהו ליורה

כלי שהכניסוהו לתוך יורה הרותחת על האש, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאותו הכלי חשוב כלי ראשון (כן משמע מתוספות רבנו אלחנן עבודה זרה לג ב, ואיסור והיתר הארוך כז ב), ואפילו אם הוציאוהו מהיורה, חשוב הוא כלי ראשון שהורד מהאש (ט"ז יו"ד צב סק"ל, על פי שבת מ ב), וכשם שאם היה הכלי מתחמם מחמת האש עצמה, והיתה רתיחתו נפסקת בהורדתו מהאש, עדיין חשוב הוא כלי ראשון - שהלא כלי ראשון שמו עליו אף אם נעקר מהאש (ט"ז שם) - כך יש לדונו כאשר נתחמם מחמת חומם של מי היורה, שמה לי נתחמם מחמת מי היורה, ומה לי נתחמם על ידי האש עצמה (תוספות רבנו אלחנן שם; מרדכי עבודה זרה תתנח, בשמו; איסור והיתר הארוך שם).

• יש סוברים שאין לשאוב בכלי מהמים שבתוך היורה ולהגעיל על ידם, משום שכלי שני הוא, ונתבטל בו בישול הרותחים טרם ההגעלה (מהרי"ל, הגעלה ז; מגן אברהם תנב סק"ט, ומשנה ברורה שם סק"כ, בשמו; מאירי שבת מב א, לפי אבני צדק או"ח שיח יג).

• ויש שנסתפקו אם כלי זה חשוב כלי ראשון או כלי שני (תוספות עבודה זרה שם ד"ה קינסא, בשם ר"י; כן משמע מהגהות שערי דורא מט, בשם אמרכל, שכתב בשם רש"י), ותלו הדבר להחמיר, ככלי שני, שאין להגעיל במים שבכלי זה, וככלי ראשון, שאין למלוג בהם תרנגולת (ראה ערך מליחה) וכיוצא בזה (תוספות שם; כן משמע מרמ"א או"ח תנא כא).

אמבטי

אמבטי - בריכה העשויה בקרקע, שנמשכים לה מים חמים ממעין, והם נכנסים שם ונאספים (רש"י שבת מ ב ד"ה באמבטי וד"ה בכלי שני) - חשובה היא כלי ראשון (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י שם ד"ה בכלי שני), אף על פי שנמשכו הרותחים על גבי קרקע, שלסוברים בגדרו של כלי שני, שלפי שלא עמד אצל האש אינו מחזיק את חומו והוא הולך ומתקרר (ראה לעיל) בכגון זה, כל טיפה וטיפה אינה מניחה לזו שלפניה להתקרר (תרומת הדשן קפא). ואין הדברים אמורים דווקא באמבטי הנמשכת ממעין, אלא הוא הדין אף אם נתחממו המים על ידי האש (תרומת הדשן שם, על פי הגמ' ראשון).

כלי ראשון שרוקנו אותו

כלי ראשון שפינה ממנו מה שנתבשל בו, אף על פי שהכלי ריק, עדיין חשוב הוא כלי ראשון (רשב"א שבת מב א, לפי אגלי טל אופה ס"ק כט אות ה), וזהו ששנינו: מיחם - שהעבירוהו מעל האש (טור או"ח שיח) - שפינה ממנו מים חמים, לא יתן לתוכו בשבת מים מועטים כדי שיתחממו (משנה שבת מא א, לפי גמ' שם; טור שם)^[7].

ואם החזיר את התבשיל לכלי הראשון, אין לתבשיל כבר דין כלי ראשון, ולכן אם פינה את התבשיל בשבת לכלי אחר, שאמרו שמותר להטמינו בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל (ראה ערך הטמנה: הטמנה במקצת), כתבו אחרונים שאף אם חזר ועירה אותו לכלי הראשון, מותר להטמינו, שכבר אין לו דין כלי ראשון (מגן אברהם רנז ס"ק יד), לפי שכבר נתקרר התבשיל קצת בדופני הקדירה השניה (שלחן ערוך הרב שם ט).

טרמוס

טרמוס, שהוא כלי שני העשוי באופן שהוא שומר על חום המים שבתוכו, אף על פי כן חשוב הוא כלי שני, לפי שדפנותיו מתקררות קצת מתחילה, ככל כלי שני (מנחת שלמה ב י; אגרות משה או"ח א צה; בצל החכמה ב עד)^[8].

בישול בהם

כלי ראשון חלוק מכלי שני לענין הבישול בהם, שכלי ראשון מבשל (כן משמע ממשנה שבת מב א, ומעשרות א ז, וגמ' חולין קד ב, ורמב"ם שבת כב ו; טוש"ע או"ח שיח ט, ויו"ד קה ב) וכלי שני אינו מבשל (כן משמע מהמשנה שם ושם; שבת מ ב, וחולין קד ב; רמב"ם שם; טור יו"ד סח, ורמ"א שם יא, ושו"ע יו"ד קה), ואפילו לא כדי קליפה (ראה ערך נטילה; קליפה. איסור והיתר הארוך לד כג)^[9]. ולכן האילפס והקדירה שהעבירם - מן האש (רש"י שבת מב א ד"ה שהעבירן) - מרותחים, לא יתן לתוכם תבלין (תנא קמא במשנה שבת שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שם), אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי (משנה שם; רמב"ם שם), שכלי ראשון, כל זמן שרותח, מבשל הוא (רש"י שם), אבל כלי שני אינו מבשל (רש"י שם ב ד"ה אבל; רמב"ם שם; איסור והיתר לרבנו ירוחם שם; ריטב"א שם א)^[10].

כלי ראשון שהורד מהאש

כלי ראשון רותח שהורד מן האש, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שמבשל מן התורה (כן משמע מרש"י שבת מב א ד"ה שהעבירן, ופסחים מ ב ד"ה לא וד"ה לכל, בדעת תנא קמא ורבי יהודה במשנה שם, ור"ן פסחים ל ב, ומהר"ם חלאווה שם בשם הרמב"ן, ומאירי עבודה זרה עו ב, בשם מקצת גדולי הדורות, על פי שבת מב ב; ביאור הגר"א יו"ד קה ס"ק יג; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק'"ט).

• יש סוברים שאינו מבשל מן התורה אלא מדרבנן (רמב"ם שם, לפי אגלי טל אופה ס"ק כג ב, וערוך השלחן או"ח שיח כ; מהר"ם חלוואה פסחים ל ב, בדעת רבי יונה בירושלמי מעשרות א ד, ושבת ג ד).

• ויש סוברים שאינו מבשל אפילו מדרבנן (סידור רש"י שצח, בשם רבינו שמואל, בדעת רבי יהודה במשנה שבת שם; כן משמע מר"ן עבודה זרה עד ב).

לסוברים שמבשל לאחר שהורידוהו מן האש (פרי מגדים או"ח שיח משבצות זהב ס"ק יב), אם אינו רותח, כל זמן שהכלי חם בשיעור שהיד-סולדת (ראה ערכו) בו, חשוב הוא כלי ראשון (כן משמע מתוספות שבת מ ב ד"ה ושמע; בית יוסף או"ח שיח ט, על פי שבת מ ב, ושו"ע שם; מגן אברהם תנא סק"ז; אליה רבה שם סק"ז)^[11].

כשאין היד סולדת בו

כלי ראשון שהוא חם בשיעור שאין היד-סולדת (ראה ערכו) בו - אף אם הוא עומד על האש (כן משמע מאליה רבה שיח ס"ק כג, ופרי מגדים שם אשל אברהם ס"ק כח) - אינו מבשל (כן משמע מרש"י שבת מב א ד"ה לא יתן, ופירוש הרא"ש מעשרות א ז; תוספות שבת מ ב ד"ה ושמע; שו"ע או"ח שיח ט). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף על פי שאינו מבשל, מכל מקום לא יתן בו בשבת דבר המתבשל (ריטב"א שבת מב א, על פי משנה שם; כן משמע ממהר"י קורקוס מעשר ג טו, בדעת רבי יונה בירושלמי מעשרות א ד, ושבת ג ד), שחכמים גזרו שמא יתן בו כשהיד סולדת בו (ריטב"א שם; מהר"י קורקוס שם). ונחלקו בדעתם: יש שכתבו שגזרו אף על כלי ראשון שהעבירוהו מעל גבי האש (כן משמע מהריטב"א שם, והמגן אברהם שם ס"ק כח), כיון שהעבירוהו מעל גבי האש כשהיה רותח (ריטב"א שם); ויש שכתבו, שלא גזרו אלא בכלי ראשון העומד אצל האש, אבל אם העבירוהו מן האש, ואין היד סולדת בו - מותר (כן משמע מים של שלמה חולין ח עא; אליה רבה שם ופרי מגדים שם שם, על פי הים של שלמה שם).

• ויש סוברים שמותר לתת דבר המתבשל בכלי ראשון שאין היד סולדת בו (כן משמע ממהר"י קורקוס שם, וה טז, בדעת רבי יוסי בירושלמי שם ושם ובדעת הרמב"ם; אליה רבה שם)^[12], וכן הלכה (ערוך השלחן שם מ; משנה ברורה שם ס"ק סד)^[13].

הקשה להתבשל

כלי ראשון, אף על פי שהוא מבשל גם כשהורד מן האש - לסוברים כן (ראה לעיל) - אין זה אלא בדברים שאינם קשים להתבשל, כגון מים ושמן ותבלין וכיוצא בהם, ולא בדברים הקשים להתבשל (ר"ן שבת מב ב, על פי גמ' שם), וכן אמרו בבשר השור, שאינו מתבשל בכלי ראשון (גמ' שם), שהואיל והורד מהאש, הקדירה הולכת ומצטננת רגע אחר רגע (רבנו יהונתן שם).

מלח

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמלח אינו כתבלין, ואף בכלי ראשון - שהעבירוהו מן האש (רש"י שם ד"ה דבכלי; מיוחס לר"ן שם) - אינו מתבשל (אביי, שכך שנה בברייתא רבי חייא, ללשון השניה בגמ' שם), והמלח צריך בישול כבשר השור (ראה לעיל. רב נחמן בגמ' שם). ואף על פי שאנו רואים את המלח נימוח, ואפילו כאשר הוא בכלי שני, אין זה בישול, ואף בצונן הוא נימוח, שאינו בישול עד שישתנה טעמו מפני הבישול (ראה ערך מבשל. מאירי שם).

• ויש אומרים שאסור לתת מלח אפילו בכלי שני (אביי, שכך שנה בברייתא רבי חייא, ללשון הראשונה בגמ' שם), לפי שהוא רך ונוח להתבשל יותר משאר דברים (לבוש או"ח שיח ט).

ההלכה כדעה הראשונה (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה והיינו, בשם רבינו שמואל; רמב"ם שבת כב ו; רא"ש שם ג יז; ריטב"א שם, בשם הגאונים; טוש"ע או"ח שיח ט; ועוד)^[14], ומכל מקום המחמיר כדעה החולקת תבוא עליו ברכה (תוספות שם; ריטב"א שם; רמ"א שם), הואיל ובישול יש בו איסור תורה (ראה ערך מבשל. מרדכי שם שח), אבל אסור לתת כל דבר חוץ ממלח בכלי ראשון שהורד מן האש, לפי שאין אנו בקיאים בטבעי הדברים (ר"ן שם).

בישול בכלי שני

כלי שני אינו מבשל (ראה לעיל) אפילו הוא חם בשיעור שהיד-סולדת (ראה ערכו) בו (תוספות שם ד"ה ושמע; רמב"ם שם; ריטב"א שם ופסחים מ ב; טור או"ח שיח, לפי בית יוסף יו"ד קה ב; כן משמע משו"ע שם; רמ"א יו"ד סח יא). ואף אם הוא מעלה רתיחות כעין שהעלה כשהיה בכלי ראשון, אינו מבשל, שכלל גדול הוא שכלי שני אינו מבשל בשום פנים (ב"י יו"ד קה ב, על פי הגמ' שם), ואינו דומה לכלי ראשון שהוא מבשל בחום זה, לפי שכלי ראשון, מתוך שעמד על האש דפנותיו חמות, ומחזיק חומו זמן מרובה, אבל כלי שני, אף אם היד סולדת בו, אין דפנותיו חמות והוא הולך ומתקרר (תוספות שם)^[15]. היה הכלי חם ביותר עד כדי שהיד נכוית בו, נחלקו הפוסקים אם מבשל (שערי צדק, מצוות הארץ ב, בינת אדם ט, בדעת רבי יונה בירושלמי שם, ושבת ג ד, והרמב"ם מעשר שם, וחכמת אדם נט ו; חזון איש מעשרות ד ס"ק יח, בדעת הירושלמי שם ושם); או שאינו מבשל (בית יוסף שם, על פי הגמ' שם).

עירוי חמים לתוך צונן בכלי שני

מותר לתת צונן לתוך הכוס (סתם משנה שבת מא א; בית הלל בגמ' שם מב א) שיש בה חמין (בית הלל בגמ' שם), שהיא כלי שני (רבנו חננאל שם ד"ה פיסקא; רש"י שם ד"ה בכוס; רי"ף שם; תוספות שם ד"ה נותן, הראשון; כן משמע מרמב"ם שבת שם, ורא"ש שם ג טז; טוש"ע או"ח שיח יב)^[16].

אמבטיה

אמבטי - כלי שרוחצים בו (הגהה בשו"ע או"ח שיח יא שם) - שיש בה מים חמים, אין נותנים בה מים צוננים (גמ' שם מב א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאמבטי זו היא כלי שני (כן משמע מרבנו חננאל שם ד"ה פיסקא; תוספות שם ד"ה אבל; רשב"א שם בשם הגאונים, והסכים עמם; רמ"א שם), ואסור לתת בה מים חמים לפי שמי האמבטי עומדים לרחיצה, ומן הסתם הם חמים מאוד (רשב"א שם; טור שם; לבוש שם יא), שהדרך היא לחממם יותר מדי (רשב"א שם; כן משמע מהטוש"ע שם), ומתבשלים בהם הצוננים (רשב"א שם; לבוש שם)^[17], וכן הלכה (כן משמע מהטוש"ע שם; לבוש שם). ואפילו לתת בה מים צוננים מרובים כדי מילואה אסור, שכיון שהוא מחמם הרבה את מי האמבטי אי אפשר שיבואו הצוננים לידי הפשר אלא לידי בישול (רשב"א שם)^[18].

• יש מפרשים שאמבטי זו היא כלי ראשון, ולכן אין נותנים בה, אבל בכלי שני מותר לתת, שאינו מבשל (רבנו יהונתן שם; ר"ן שם, וחידושי הר"ן שם; נמוקי יוסף שם)^[19].

• ויש מפרשים שאמבטי היא כלי שני, אבל גזרו בה דוקא שלא יתנו בה צונן, לפי שמי האמבטי חמים מאוד (רש"י שם ד"ה ספל; תוספות שם ד"ה אבל), והרואה אותם חמים כל כך סבור שכלי ראשון היא (תוספות שם)^[20].

כלי שרוחצים בו רחיצה חלקית

ספל - היינו, כלי שני (רבנו חננאל שם מב ב ד"ה (מב א) פיסקא; רש"י שם א ד"ה ספל; תוספות שם ד"ה אבל) הגדול מן הכוס (פסקי הרי"ד שם), שאינו עומד לשתיה אלא לרחיצה (רש"י ותוספות הרא"ש וחידושי הר"ן ונמוקי יוסף שם), ומקפידים בחימומו (חידושי הר"ן ונמוקי יוסף שם) - אינו כאמבטי (גמ' שם) שאסור לתת לתוכה צונן (ראה לעיל). ואף לסוברים שאמבטי היא כלי שני (ראה לעיל), אין המים שבספל חמים כמים שבאמבטי (רשב"א שם), שכן אין הרחיצה בו אלא רחיצת עראי (מיוחס לר"ן שם), שאינו עומד אלא לרחיצת פניו ידיו ורגליו, ואינו דומה לאמבטי, שסתם אמבטי עומדת לרחיצת כל גופו, ומשום כך המים שבתוכה חמים מאוד, כדי שיעמדו בחמימותם כל משך זמן הרחיצה, וכדי שיזיע (פני יהושע שם)^[21].

כלי נחושת

אנטיכי - כלי העשוי נחושת המשמרת את רתיחתו (כן משמע מרש"י שם מא א ד"ה שותין, בשם רבותינו)^[22] - אף על פי שהיא גרופה, אין שותים הימנה (משנה שם), מפני שנחושתה מחממתה (גמ' שם). ואף אם נתן את המים שבתוכה לתוך כלי שני, אסור לתת צוננים לתוכם - לפי שאנטיכי יש בה הבל מרובה, ואף בכלי שני מים אלו חמים ביותר (תוספות הרא"ש שם) - ויש לחשוש שמא יבא ליתן צוננים אלו אף בכלי ראשון (תוספות הרא"ש שם, בשם ה"ר פורת; ריטב"א שם, בשם ר"י).

כלי בתוך כלי

כלי שיש בו מים - או שאר משקים (כן משמע מתוספות שבת מב א ד"ה שאני; שו"ע או"ח שיח יג) - מותר לתתו בשבת בתוך כלי שני שיש בו מים חמים - אף באופן שבלא הפסק כלי היה הדבר אסור (כן משמע מפרי מגדים שם משבצות זהב ס"ק יט) - אבל בכלי ראשון אסור ליתנו (תוספות שם, על פי גמ' שם ומ ב; תוספות הרא"ש שם מב א, על פי גמ' שם ומח א; מאירי שם מח א; טוש"ע שם).

נתינת מאכל בכלי שני ושלישי

דברים שאין אנו יודעים אם הם מקלי הבישול, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שאין בישול תלוי בדווקא בכלי ראשון, אלא הוא תלוי בדבר המתבשל, שפעמים שהוא רך ומתבשל אף בכלי שני, ולפי רכותם של דברים כך הוא בישולם (יראים רעד, לגירסת תועפות ראם שם מד; סמ"ג לאוין סה, לפי חזון איש או"ח נב יח), ומטעם זה יש להיזהר שלא להכניס בשבת שום דבר בכלי שני שהיד סולדת בו, שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים, מי מתבשל ומי אינו מתבשל (יראים שם; מגן אברהם שיח ס"ק יח, ומשנה ברורה שםן ס"ק מב, בשמו), ולכן לא יתן פת אפויה אף בכלי שני (יראים שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם ה, בשם יש מי שאומר), שלדעתם יש בישול לאחר אפיה (ראה ערך מבשל), ויש לחוש שהיא מקלי הבישול (יראים שם, לפי בית יוסף שם), שהרי הפת היא דבר רך (עולת שבת שם סק"כ), וכן נהגו להיזהר לכתחילה (רמ"א שם ה)^[23].

• ויש סוברים שאין לאסור לתת פת בכלי שני (רוקח סו; פסקי ריקאנטי קטז, בשם ר' אברהם בן ר' אפרים; טור שם; שו"ע שם, בשם יש מתירין, לפי הרמ"א שם), שכיון שכלי שני אינו מבשל (ראה לעיל), ולא מצינו אלא במלח שדנים אם מתבשל בכלי שני (ראה לעיל), אם כן שאר דברים ודאי אינם מתבשלים בכלי שני (הגהות מהרל"ח שם).

ובכלי שלישי נחלקו הדעות:

• יש סוברים שיש להיזהר שלא להכניס שום דבר אף בכלי שלישי שהיד סולדת בו, שהואיל ואין אנו בקיאים מה הם קלי הבישול, יש לחשוש שהם מתבשלים אף בכלי שלישי (יראים שם).

• ויש סוברים שאין לחשוש שמא קלי הבישול מתבשלים בכלי שלישי (פרי מגדים או"ח שיח אשל אברהם לה; משנה ברורה שם ס"ק מז, בשמו; אגרות משה או"ח ד עד טו).

תה, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שעינינו רואות שמתבשל שבישולו קל, ומתבשל בכלי שני ובכלי שלישי, והוא הדין קפה (ערוך השלחן או"ח שיח כח).

• ויש אומרים שאין דבר המתבשל בכלי שלישי (ראה לעיל), ומה שאנו רואים אינו שמתבשל, אלא שמתאדמים המים, ואין זה ענין לבישול, שהרי אף במים קרים מתאדמים במשך זמן, וכל שכן בחמין שאין היד סולדת בהן (אגרות משה שם).

נתינת מים בכלי מלא במים

מותר לתת מים צוננים בכלי שני מלא, שדווקא הנחת גוש בכלי שני נראית כמבשל, לסוברים כן (ראה לעיל), מה שאין כן נתינת מים במים שהם מתערבבים יפה (כן משמע משבת מב א; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק לב)^[24].

בליעתם ופליטתם

כלי החם בחום של כלי ראשון, שראוי לבשל בו (ראה לעיל: בישול בהם), יש בו כח לבלוע ולהפליט (תורת הבית הארוך ד א; טוש"ע יו"ד קה ב), אבל כלי החם בחום שאינו ראוי לבשל בו, נחלקו בו גאונים וראשונים אם הוא בולע ומפליט:

• יש סוברים שאין בולע ומפליט אלא חום הראוי לבשל, ולפיכך חום של כלי ראשון, שהוא מבשל, הוא שיש כח בידו לבלוע ולהפליט, אבל כלי שני, שאינו מבשל מן התורה (ראה לעיל: שם), אינו בולע ומפליט (שאילתות קלז, לפי העמק שאלה שם ט; תשובות ופסקים לר"י הזקן (שיטת הקדמונים עבודה זרה ג) ח; מרדכי עבודה זרה תתנח, בשמו; תורת הבית הארוך שם, בשם יש אומרים; שו"ע יו"ד קה ב, בשם יש אומרים, הראשון)^[25]. וכן כלי ראשון שאין היד-סולדת (ראה ערכו) בו, שאינו מבשל (ראה לעיל: שם), אין בו כח לבלוע ולהפליט כלל, ואפילו הוא עומד על האש (בית יוסף יו"ד צה ג; תורת חטאת נז יב; ים של שלמה חולין ח עא).

• ויש סוברים שכלי שני, אף על פי שאינו מבשל, מכל מקום הוא בולע ומפליט (כן משמע מהלכות גדולות, יין נסך, עמ' תרא במהדורת מכון ירושלים; רי"ף פסחים ל ב, לפי שו"ת הרשב"א ג רמח, והסכים עמו; מרדכי שם, בשם ה"ר חיים כהן; מאירי חולין צז א, ושם קיא ב; ריטב"א שבת מב א, וחולין קד ב; ר"ן חולין צג ב; ב"ח שם), ואין הבליעה והפליטה תלויים בבישול, שהרי חום בית-השחיטה (ראה ערכו) וחום חלב הכסלים, מועט הוא אף מחום כלי שני, והם בולעים ומפליטים (ראה ערך בית השחיטה: חמימותו. ראה רמב"ן עבודה זרה עד ב; תורת הבית הקצר שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני; ריטב"א שם ושם; מרדכי שם, בשם ה"ר חיים כהן; מאירי שם ושם; ר"ן שם).

חיטה שנמצאה בתרנגולת

לדעה הראשונה, אם חיממו תרנגולת בפסח, ונמצאה חיטה בתוכה, שאם היה זה בכלי ראשון, הרי היא נותנת בה טעם חמץ, שאיסורו במשהו (ראה ערך בטול אסורים: בחמץ. הגהות מימוניות (קושטא) חמץ א ח; שו"ע או"ח תמז ג), אם חיממוה בכלי שני אין לחוש (הגהות מימוניות שם; רמ"א שם, בסתם); ויש מחמירים בכלי שני בפסח (רוקח רצא; הגהות מימוניות, חמץ, הגעלה, בשם רבינו שמואל בר נטרונאי והר"י משטראסבורג; רמ"א שם, בשם יש מחמירין), שאף לסוברים שכלי שני אינו בולע ומפליט, הרי הוא מבליע משהו (ב"ח או"ח תסז ט; עולת שבת תנא א, ושם תסז יב; כף החיים או"ח תנא ס"ק פד)^[26]. להלכה כתבו הפוסקים שבכלי שני שהיד סולדת בו טוב להחמיר, ואם אין היד סולדת בו אין להחמיר כלל (רמ"א שם).

וכן לענין כלים שנשתמשו בהם בחמץ בחם, שצריך להגעילם^[27], יש סוברים שהדברים אמורים אפילו נשתמשו בהם בחמץ בכלי שני (בית יוסף או"ח תנא א, בדעת הרמב"ם חמץ ה כה, ורמ"א שם; דרכי משה שם א, בדעת המגיד משנה שם; ב"ח שם), היינו, לא שעירו לתוכם חמץ מכלי ראשון, אלא שנשתמשו בהם בחמץ בכלי שני ממש (ב"ח שם), שאחרי שעירו את המים לתוכם, נתנו בהם חמץ (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ג) או שהניחו את הכלים בתוך כלי שני אחר (מגן אברהם שם סק"ג).

להלכה, כלים שנשתמש בהם בחמץ בכלי שני, יגעיל אותם לפסח (טוש"ע שם ה), ואינו אלא לכתחילה (מגן אברהם שם ס"ק יג; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ג).

הערות שוליים