מיקרופדיה תלמודית:כל; כל -

הגדרה^[1] - מצוות או איסורים שנאמרה בהם המלה "כל", יש שדרשוה חכמים לרבות עוד דברים, או במשמעויות שונות

"כל" לרבות

בכמה מצוות או איסורים שנאמרו בתורה בתוספת המלה "כל" - או: "בכל", "הכל", "וכל", "ככל", "לכל", "מכל" - מצינו שדרשוה חכמים לרבות (ראה להלן).

ויש שנחלקו תנאים בדבר, וכן אמרו שרבי אליעזר הוא שדורש כל (ראה פסחים מג א-ב; נזיר לו א, וראה תוספות שם ד"ה כמאן), ושמטעם זה סובר בתערובת-חמץ (ראה ערכו) שיש בה איסור לאו (ראה ברייתא פסחים שם א, וראה ערך תערובת חמץ), ולמד כן ממה שנאמר: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות יב כ), והלימוד אינו מ"מחמצת" אלא מ"כל" (פסחים שם). ומכל מקום אין בה חיוב כרת, כבאכילת חמץ גמור, אף שנאמר: כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה וגו' (שמות יב יט. וראה ערך חמץ), שמה שנאמר "כי כל", לא בא אלא לרבות את הנשים (פסחים שם^[2]), שמסתבר שאם הכתוב מדבר באוכלים, מרבה אוכלים, וכשמדבר בנאכלים מרבה נאכלים (פסחים שם ב). ולדעת חכמים שאין איסור לאו בתערובת חמץ (ראה ברייתא שם א. וראה ערך תערובת חמץ), אמרו שאינם דורשים "כל" לרבות (גמרא שם ב). ואף לדעתם אמרו, שמה שנאמר: כי כל אכל מחמצת ונכרתה וגו', בא לרבות את הנשים, שאף שאינם דורשים "כל", דורשים "כי כל" (שם).

וכן באיסור הקטרת שאור ודבש במקדש, שנאמר: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ וגו' (ויקרא ב יא. וראה ערך שאור ודבש), דרשו: אין לי אלא כולו - שכל ההקטרה מן השאור (רש"י), מקצתו מנין, תלמוד לומר "כל"; עירובו מנין, תלמוד לומר "כי כל" (ברייתא שם), ושהוא לדעת ר' אליעזר, הדורש "כל", שאף הוא דורש "כי כל" (פסחים שם).

וכתבו ראשונים, שאף שמצינו אף בתנאים אחרים שדרשו "כל" לרבות (ראה להלן בכמה מצוות ואיסורים, וראה תוספות שם מג ב ד"ה מאן, ומנחות נו ב ד"ה אמר, שציינו לסוכה כז ב, ולבבא קמא סג א ולזבחים פב א, ועוד), מכל מקום אמרו שרבי אליעזר הוא שדורש "כל", והיינו בדברים שאין בהם סברא לרבות אותם, כגון תערובת חמץ, או מקצת שאור (תוספות פסחים שם ומנחות שם), מה שאין כן בדברים שיש בהם סברא לרבות אותם, או שמשמעות הכתוב הוא כן (תוספות הרשב"א (משנץ) פסחים שם).

מצוות שנדרש בהם לרבות

"כל" שנדרש לרבות, מצינו בכמה מצוות כגון:

• במצות זכירת יציאת מצרים, שנאמר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז ג. וראה ערך זכירת יציאת מצרים), שבן זומא דורש: ימי חייך, הימים; כל ימי חייך, הלילות, וחכמים אומרים: ימי חייך, העולם הזה; כל ימי חייך, להביא לימות המשיח (ראה משנה ברכות יב ב, וראה ערך הנ"ל וערך ימות המשיח).

• במצות ישיבת סוכה, שנאמר: כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג מב), דרשו: מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת (סוכה כז ב, שמטעם זה יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו). וכן: "כל", לרבות את הקטנים (ברייתא שם כח א), ופירשוה בקטן שהגיע לחינוך, שחיובו מדרבנן (סוכה שם. וראה ערך חנוך), והדרש אינו אלא אסמכתא (שם).

בפדיון-הבן (ראה ערכו) אמרו: מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים, שחייב לפדות את כולם, תלמוד לומר כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות לד כ. ברייתא קדושין כט ב).

• בשביתת בהמתו, שהאדם מוזהר עליה בשבת (ראה ערך שביתת בהמה), כל בעלי חיים בכלל, שנאמר בדברות אחרונות: וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ (דברים ה יד), "וכל" ריבוי הוא (מסקנת הגמרא בבא קמא נד ב).

• בהשבת-אבדה (ראה ערכו): וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ (דברים כב ג), אחד שור ואחד כל בהמה (בבא קמא נד ב. וראה ערך השבת אבדה).

• בתשלומי כפל (ראה ערכו), בגנב או בטוען טענת גנב, בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, שנאמר: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע (שמות כב ח), "כל" ריבוי הוא (ראה משנה בבא קמא סב ב), ועוד.

באיסורים

אף באיסורים מצינו שדרשו "כל" לרבות, כגון:

• באיסור בל יראה ובל ימצא של חמץ בפסח: שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), אין לי אלא שבבתיכם, בבורות שיחין ומערות מנין, תלמוד לומר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (שם יג ז. פסחים ה ב. וראה ערך בל יראה).

• באיסור אכילת חלב, שנאמר: כָּל חֵלֶב וכו' לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז), אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי (ראה ערכו) שהוא ספק חיה ואין בו כרת (ראה ערך כוי), וכן חצי-שיעור (ראה ערכו), הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה, תלמוד לומר כל חלב (ברייתא יומא עד א. וראה ערך חצי שעור).

• באיסור אכילת דם, שנאמר: וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז), אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאת בו, שמכפר, דם חולין ודם התמצית מנין, תלמוד לומר וכל דם (רבי יהודה בברייתא כריתות ד ב, וראה חולין עד ב. וראה ערך דם).

• באיסור אכילת נבלה נאמר: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא), טרפה מנין, תלמוד לומר כל נבלה (ספרי שם; רבי יוחנן בירושלמי נזיר ו א. וראה ערך טרפה).

• וכן בערלה (ראה ערכו) ורבעי (ראה ערכו) נאמר: וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל (ויקרא יט כג), אין לי אלא שנטע אגוז ושקד, נטע ייחור מנין, תלמוד לומר כל עץ (תורת כהנים שם), ואין לי אלא נטוע, העולה מאליו מנין, תלמוד לומר כל עץ (ראה ערלה א ב, ובפירוש ריבמ"צ שם, ויראים השלם עה); וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' (ויקרא שם כד), לרבות את הפרט ואת העוללות (תורת כהנים שם).

"כל" במשמעויות שונות

בבכור

מלבד המצוות והאיסורים שדרשו בהם "כל" לרבות (ראה לעיל), מצינו מצוות שנאמר בהם "כל", שדרשוה במשמעויות שונות, כגון בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו), או פטר-חמור (ראה ערכו), שהדין הוא שבהמת הגוי פטורה מן הבכורה, שנאמר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יג ב. וראה ערך בכור בהמה טהורה, וערך פטר חמור), נחלקו תנאים בבהמה שבשותפות הגוי, שילדה בכור, שלדעת רבי יהודה מעלים אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן, וחכמים אומרים כל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה (ברייתא בכורות ב ב), ואמר ר' יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו: כל בכור וגו' בבני ישראל, שחכמים סוברים "בכור" מקצת בכור משמע - אפילו מקצת בכור של ישראל (רש"י שם ג א ד"ה כל בכור) - כתבה תורה "כל", עד שיהיה כולו של ישראל, ורבי יהודה סובר "בכור" כל הבכור משמע, כתבה תורה "כל", אפילו כל שהוא (בכורות שם).

בחיוב מיתה של רוצח

וכן בחיוב מיתה של רוצח (ראה ערכו), שנחלקו תנאים בהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת, שלדעת חכמים בין שהכוהו בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה, כולם פטורים, ולדעת ר' יהודה בן בתירא אם הכוהו בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו (ברייתא סנהדרין עח א. וראה בבא קמא י ב, וראה ערך רוצח), אמר ר' יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת (ויקרא כד יז), שחכמים סוברים: כל נפש, עד שיכה כל הנפש - וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין כאן כל נפש במכת האחרון (רש"י סנהדרין שם) - ור' יהודה בן בתירא סובר: כל נפש, כל שהוא נפש (סנהדרין שם), אפילו מקצתה (רש"י שם).

ויש מן הראשונים שפירש בדעתם, שלשון "כל" כולל שתי משמעויות: יש שהוא כולל כל הדבר, כמו: כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ (דברים יד יא), או: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וגו' (שם כז א), ויש שמשמעותו מקצת הדבר, כמו: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (שם כ טז), או: לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג), לפיכך נחלקו ב"כל נפש אדם", אם הוא כללות הנפש, או מקצת הנפש, בהשאלת לשון כל (חידושי הר"ן שם).

במקום שנאמר "לכל"

במקום שנאמר "לכל", שבכמה מקומות דרשוהו לרבות (ראה לעיל: "כל" לרבות; מצוות שנדרש בהם לרבות, ועוד), יש שדרשוהו למעט, כגון מה שנאמר ביום-טוב (ראה ערכו): אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז), דבר השוה לכל נפש, פרט לדבר שאינו שוה לכל נפש, אלא למפונקים בלבד (ראה כתובות ז א. וראה ערך אוכל נפש). וכן: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו יובלות, שנאמר: וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ (ויקרא כה י), בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתם (ערכין לב ב. וראה ערך יובל).

וכן במקום שנאמר "מכל", שבכמה מקומות דרשוהו לרבות, כגון: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה (ויקרא כב כה), אין לי אלא תמידים, שהם קרויים לחם, שאר כל קרבנות מנין, תלמוד לומר: מכל אלה (תורת כהנים שם. וראה ערך גוי), ועוד, מצינו שדרשוהו למעט, כגון מה שנאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו): וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (ויקרא ד יג), שאם הורו בית דין לעקור את כל הגוף, כגון שאמרו אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודה זרה בתורה, הרי אלו פטורים, שנאמר: מכל מצות, ולא כל מצות (ראה משנה הוריות ג ב, וגמרא שם ד א. וראה ערך שגגת הוראה).

רובו ככולו

במקום שנאמר "כל" או "כולו", יש שאף רובו ככולו, וכן אמרו אין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה (ראה ערך אין גוזרין כו'), ולמדוהו ממה שנאמר: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ (מלאכי ג ט. עבודה זרה לו א-ב; הוריות ג ב).

הערות שוליים