מיקרופדיה תלמודית:כל העומד ל
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - דבר שעומד להיעשות בו איזה מעשה, דינו לגבי עניניים מסויימים כאילו כבר נעשה בו אותו מעשה
הכלל וגדרו
כלל זה נזכר בתלמוד בכמה מקומות, לדעת מקצת תנאים: ר' שמעון, יש מהאמוראים אומרים שלדעתו כל העומד לפדות כפדוי הוא דומה (בבא קמא עו ב, ומנחות קא ב, וראה להלן); וכל העומד לזרוק כזרוק הוא דומה (בבא קמא שם, ומנחות שם, ושם קב ב, וראה להלן); וכל העומד לשרוף כשרוף הוא דומה (רב אשי מנחות קב ב, וראה להלן). וכיוצא בזה אמרו לדעת ר' מאיר, שכל העומד לבצור הרי הוא כבצור (ר' יוסי ב"ר חנינא שבועות מג א בדעת ר' מאיר במשנה שם מב ב, וראה להלן); ושכל העומד להיחתך, הרי הוא כחתוך (רבינא חולין עב ב - עג א בדעת רבי מאיר מקואות י ה, וראה להלן); ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, ששיער העומד להיגזז הרי הוא כגזוז (סנהדרין טו א, וראה להלן). ובכל אחד מן העניינים הנזכרים יש מהתנאים חולקים וסוברים שאין אומרים שכל העומד להיעשות הוא כעשוי (ראה להלן בכל ענין וענין). על כל אחד מן הדינים הנזכרים ופרטיהם ראה בפרקים הבאים.
האם נחשב כנעשה ממש
בגדר הכלל של "כל העומד" שנחשב כעשוי, לתנאים הסוברים כן, יש שכתבו שאין הכוונה שנחשב ממש כאילו נעשה המעשה, שהרי עדיין לא נעשה, אלא שלגבי דינים מסויימים די בכך שעומד הדבר להיעשות (שערי ישר ג יא, וכן כתב בארוכה בספר המדות לחקר ההלכה מדה יט), ובשאר דברים התלויים בחשיבותו של החפץ, שכל דבר שסופו להיות חשוב, גם עכשיו יש לו חשיבות, מכיון שעומד הוא לכך (פסקי הלכות יד דוד א דף לז; חזון איש פרה יג סק"א), וכן לצד השלילה, כגון בדבר חשוב העומד לשריפה (ראה להלן: העומד מחמת מצוה), שכבר עכשיו מאבד הוא את חשיבותו (חזון איש שם[2]).
ויש מצדדים ששני אופנים הם בכלל זה, שיש דינים שדי להם במה שראוי להיעשות בו המעשה, והואיל ועומד הוא להיעשות ובידו לעשותו הרי הוא בכלל "ראוי", ויש דינים שלא די להם שיהא המעשה ראוי להיעשות, אלא צריך שייעשה, ובזה אומרים שהואיל ועומד הוא לכך הרי הוא כאילו נעשה (מלא הרועים ע' כל העומד לזרוק וכו' אות ה).
גדרו והתנאים שבו
כתבו ראשונים שהעניינים שאמרו בהם "כל העומד" אין כולם שוים (תוספות סוטה כה ב ד"ה לאו כגבוי: דלאו בחדא מחיתא נחות להו), ויש מהתנאים הסוברים בענין אחד שכל העומד לכך הרי הוא כעשוי, ובענין אחר שאינו כעשוי (ראה תוספות שם). וכמה חילוקים יש בדבר: במעשה העומד להיעשות; במידת עמידתו ליעשות; באופן עשייתו; ובדינים שנאמר בהם, וכדלהלן:
- במעשה העומד ליעשות - כתבו ראשונים ששני אופנים הם ב"כל העומד":
העומד ליעשות מחמת מצוה, כגון העומד לפדות ולזרוק ולשרוף, כשיש מצוה בדבר (ראה להלן: אימתי נחשב כעומד, וראה להלן: העומד מחמת מצוה). העומד להיעשות מצד עצמו, שכך דרכו, כגון העומד לבצור ולחתוך ולגזוז (ראה להלן: העומד מצד טבעו ודרכו. ראה תוספות שם, ושער המלך גרושין ד ב בדעתם, וראה בשער המלך שם בדעת הרמב"ם, וכן כתבו בערך השלחן או"ח רעד, ובשו"ת אגרות משה יו"ד ב פח). והסבירו אחרונים, שבאופן הראשון, מכיון שיש מצוה בדבר לעשותו הרי דינו כאילו כבר נעשה המעשה, אבל באופן השני, שאין מצוה בדבר, אינו כעשוי, ומה שאמרו שהוא כחתוך וכתלוש וכיוצא בזה אינו אלא לומר שאינו חשוב כגוף הדבר שהוא מחובר אליו (אגרות משה שם, וכן כתב עיקר הסברא בפסקי הלכות יד דוד א דף לו - לז), ושני עניינים נפרדים הם, ואף הסוברים שאומרים "כל העומד" באחד האופנים, יכולים לסבור שאין אומרים "כל העומד" להיעשות כעשוי באופן האחר (ראה שער המלך שם ושאר אחרונים הנ"ל).
ויש מהראשונים שהשוו בין הדינים השונים שנאמר בהם "כל העומד", ולמדו מזה לזה (ראה אור זרוע עבודה זרה רעט), וכן מהאחרונים יש שלא חילקו בדבר (ראה שו"ת משאת משה א אה"ע כ ד"ה ואולם; שו"ת שער אפרים א; שו"ת מקום שמואל ג, וראה שם (ד"ה הנה מבואר) שתוספות בסוטה הנ"ל שמחלקים הם דעת יחיד). וראה על שני האופנים להלן: העומד מחמת מצוה; העומד מחמת טבעו ודרכו.
- במידת עמידתו להיעשות - לא כל דבר שעומד להיעשות בו איזה מעשה נחשב כ"עומד" להיחשב כעשוי, אלא הדבר תלוי עד כמה מחוסר הוא מעשה, כגון לסוברים שכל העומד להיעשות מחמת מצוה הוא כעשוי, שיש מהאמוראים מחלקים, שאין אומרים כן אלא בדבר שאינו מחוסר אלא דיבור בעלמא, אבל לא באופן שעדיין הוא מחוסר מעשה (ראה רש"י בדעת רב אשי מנחות קב א). וכיוצא בזה כתבו ראשונים שאף התנאים הסוברים שאומרים "כל העומד" בדבר העומד לכך מחמת טבעו ודרכו, מודים שאין אומרים ששטר העומד לגבות הוא כגבוי, לפי שכדי לגבות צריך התובע דיינים, ואין הדבר בידו (תוספות סוטה שם. וכן כתב בארוכה בשלטי הגיבורים בבא מציעא קי ב (סז א בדפי הרי"ף)). וראה להלן: אימתי נחשב כעומד, עוד כללים שונים בדבר.
- באופן עשייתו - "כל העומד להיעשות כעשוי" נאמר בתלמוד בדברים שיש בהם מעשה בידי אדם (ראה להלן: העומד מחמת מצוה; העומד מחמת טבעו ודרכו). ובראשונים מצינו לשון זו אף בדברים העומדים להיעשות מאליהם, כגון בטריפה (ראה ערכו) באופנים שאין הבהמה טריפה מחמת עצמה, אלא מפני שעומדת להיעשות טריפה, כגון בשינוי מראה בריאה באופן שאסורה (ראה ערך מראות וערך ריאה), שיש מהראשונים שכתבו הטעם מפני שסופה לינקב, והרי היא כנקובה (רש"י חולין מג א ד"ה לא, וראה ערכים הנ"ל שיש סוברים שאינו מטעם זה). וכן כתבו ראשונים בעוד מיני טריפות (ראה ערך טריפה (בע"ח), וערך אונא, וערך בועא, וערך גרגרת, וראה עוד בשאר הערכים המיוחדים לאברים השונים ולסוגי הטריפות). וכתבו אחרונים שאין זה ענין למחלוקת התנאים בכל העומד להיעשות אם הוא כעשוי, לפי שבטריפות העומד ליטרף הוא עצמו טריפה (חידושי הרי"ם חולין מב א ד"ה ובזה מיושב; ערוך השלחן יו"ד לט כה בדעת הרשב"א בשם הרמב"ן[3]). ויש מהאחרונים שאינם מחלקים, וסוברים שאף דבר העומד להיעשות מאליו תלוי במחלוקת התנאים אם כל העומד להיעשות כעשוי (ראה שו"ת מקום שמואל סוף סי' ג בטריפה; חלקת יואב אה"ע ג, וראה שם ראיות לזה, וראה אבני נזר יו"ד שלה ושלו, ושם אה"ע רלז שדחה ראיותיו).
בדברים שנעשו על ידי שימוש האדם
אף דברים שאינם עומדים להיעשות מאליהם, אלא על ידי שימוש האדם בחפץ כדרכו, יש מהראשונים שכתבו בהם שכל העומד להיעשות כעשוי, כגון: שופר (ראה ערכו) שנסדק לאורכו, יש מהראשונים סוברים שפסול לתקיעה בראש השנה אפילו כשאין הסדק אלא במשהו (ראב"ד בדרשה לראש השנה, הובא בר"ן ראש השנה כז א; רא"ש שם ג ו, בשם יש אומרים ושכן עיקר; טור או"ח תקפו; שו"ע שם ח דעה ראשונה), לפי שכשהוא תוקע בו מתבקע, והולך ונסדק כולו (ראב"ד שם; רא"ש שם), וחשוב מעתה כחתיכת קרן, שסוף הסדק להתרחב, וכל העומד ליחתך וליסדק כסדוק הוא (ריטב"א ראש השנה כז א לדעת יש אומרים[4]).
וכן לולב (ראה ערכו) שנסדק העלה העליון בראשו, שיש מהראשונים מחמירים לפוסלו אפילו כשלא נסדק אלא מיעוטו (ראה ערך לולב מחלוקת ראשונים), יש מהם שכתבו הטעם לפי שהסדק מתרבה בכל שעה שמנענעו (ריטב"א סוכה לא ב ד"ה אמר לדעה זו), ופירשו אחרונים שעל ידי הנענועים סופו להיסדק כולו, וכל העומד ליסדק כסדוק הוא (חיי אדם קמט י).
העומד מחמת מצוה
"כל העומד" להיעשות מחמת מצוה, אמרו בתלמוד לדעת ר' שמעון ועוד תנאים שהוא כעשוי (ראה להלן). ונראה מלשון התלמוד שאינה אלא דעת אותם תנאים, אבל שאר התנאים חולקים על כלל זה (ראה בבא קמא עו ב, ופסחים יג ב, ומנחות עט ב, ושם קב ב. וכן הוכיח בשו"ת שער אפרים לח מבבא קמא שם, וממנחות קב ב), וכן כתבו ראשונים, שחכמים חולקים על כלל זה וסוברים שאינו כעשוי (תוספות סוטה כה ב ד"ה לאו כגבוי, ומעילה ד ב ד"ה היתר שחיטה; תשובות הרוקח בראבי"ה אלף קמ עמ' קצז; ריטב"א ור"ן גיטין כ א). על ההלכה בענין זה ראה להלן: להלכה.
"כל העומד" להיעשות מחמת מצוה שנחלקו בו התנאים אם נחשב כעשוי, מצינו בתלמוד בשלשה אופנים: "כל העומד לפדות כפדוי", בקדשים העומדים לפדיון (ראה להלן); "כל העומד לזרוק כזרוק", בקרבנות שעומד דמם להיזרק על גבי המזבח (ראה להלן); ו"כל העומד לשרוף כשרוף", באיסורי הנאה שדינם להישרף (ראה להלן).
העומד לפדות כפדוי
"כל העומד לפדות" - קדשים העומדים לפדיון, לדעת ר' שמעון אומרים בהם כל העומד לפדות כפדוי (סתם גמרא בבא קמא עו ב, ומנחות קא ב), ולכן פרה-אדומה (ראה ערכו) מטמאה טומאת-אוכלין (ראה ערכו. ר"ש בתוספתא פרה ו ט, הובאה בבבא קמא עז א, ושבועות יא ב, ומנחות שם) - אף שאסורה היא בהנאה (ראה ערך פרה אדומה. רש"י שבועות שם), ולדעת ר' שמעון אין אסורי-הנאה (ראה ערכו) מקבלים טומאת אוכלין, שאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל (ראה ערך אוכל. רש"י שם) - הואיל והיתה לה לפרה שעת הכושר (ברייתא שם) לאוכלה לאחר שנשחטה (רש"י בבא קמא וחולין שם), שנפדית היא אפילו על גבי מערכתה (ריש לקיש בבא קמא שם ב, ושבועות שם, ומנחות שם), ועומדת היא להיפדות, שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה (גמרא מנחות שם), וכל העומד לפדות כפדוי הוא (גמרא בבא קמא ומנחות שם), ואין הפדיה מעכבת (רבינו חננאל שם), ואף שעכשיו כבר אינה ראויה להיפדות, הואיל והיתה לה שעת הכושר שהיתה ראויה להיפדות, מטמאה טומאת אוכלין (תוספות בבא קמא שם א ד"ה פרה (הא'), וחולין פא ב ד"ה הואיל, שלאחר הזאה אי אפשר לפדות).
ויש סוברים בדעת אמוראים שחולקים בדעת ר' שמעון, וסוברים שלדעתו העומד לפדות אינו כפדוי (רבינו תם בתוספות בבא קמא שם ד"ה כל העומד בדעת ר' אושעיא חולין פ א וב).
העומד לזרוק כזרוק
"כל העומד לזרוק" - קרבנות שעומד דמם להיזרק, נחלקו אמוראים בדעת ר' שמעון ובדעת עוד תנאים:
- יש סוברים שלדעת ר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק (סתם גמרא בבא קמא עו ב, ומנחות קא ב), ולכן הנותר (ראה ערכו) מבשר קדשים לאחר שנראה דמו לזריקה (ראה ערכו), שהיתה שהות ביום לזרוק את הדם, מטמא טומאת-אוכלין (ראה ערכו. גמרא שם ושם) - אף שנותר אסור בהנאה (ראה ערך אסורי הנאה, וערך נותר), ואיסורי הנאה לר' שמעון אינם מטמאים טומאת אוכלין (ראה ערך אוכל) - לפי שכל העומד לזרוק כזרוק הוא (גמרא שם ושם), ואין הזריקה מעכבת (רבנו חננאל באוצר הגאונים בבא קמא שם). וכן פגול (ראה ערכו), שאסור בהנאה (ראה ערך אסורי הנאה, וערך פגול), אם נתפגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין, לפי שכל העומד לזרוק כזרוק הוא (מנחות שם וקב א).
וכן ר' יוסי, שאמר שהמביא אשם-תלוי (ראה ערכו), ונודע לו שלא חטא - שאילו היה נודע לו לאחר זריקת הדם, היה הקרבן כשר והבשר נאכל (ראה ערך אשם תלוי) - אפילו נודע לו כשהדם בכוס, הדם ייזרק והבשר ייאכל (משנה כריתות כג ב), אמר רבא שטעמו מפני שכל העומד לזרוק כזרוק (מנחות קב ב, וכריתות כד ב).
- רב אשי חולק ואומר שאף לדעת ר' שמעון לא אמרו אלא כל העומד לפדות כפדוי, אבל העומד לזרוק אינו כזרוק (מנחות קב א, לפירוש רש"י וראשונים דלהלן), ופירשו ראשונים שבזריקה הרי הוא מחוסר מעשה, אבל פדיה אינה אלא דברים בעלמא (ראה רש"י שם ד"ה לן ממש).
לדעת רב אשי שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק, הנותר מבשר קדשי קדשים אף לאחר שנראה דמו לזריקה אינו מטמא טומאת אוכלין, וכן המפגל בזריקה אינו מטמא טומאת אוכלין (ראה גמרא שם).
אף בדעת ר' יוסי, שאמר שהמביא אשם-תלוי ונודע לו לפני זריקת הדם שלא חטא, הדם ייזרק, חולק רב אשי, וסובר שאין טעמו משום שכל העומד לזרוק כזרוק, אלא משום שכלי שרת מקדשים את הפסולים לכתחילה להיקרב (מנחות קב ב לרב אשי: אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא). ויש מהראשונים שכתבו בדעת ר' יוסי את שני הטעמים יחד, שכלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, ושכל העומד לזרוק כזרוק (פירוש המשניות לרמב"ם כריתות ו א, וברטנורא שם[5]).
העומד לשרוף כשרוף
"כל העומד לשרוף" - איסורי הנאה העומדים לישרף, אמר רב אשי שלר' שמעון שכל העומד ליזרק כזרוק (ראה לעיל), אף כל העומד לישרף כשרוף (רב אשי מנחות קב ב[6]), ולכן מן הדין היה שנותר (ראה ערכו) ופרה-אדומה (ראה ערכו) לא יטמאו טומאת אוכלים, שהרי עומדים הם לישרף, והרי הם כעפר בעלמא, אלא שמכל מקום מטמאים הם משום חבת-הקדש - דבר שאינו מקבל טומאת-אוכלין, מחמת שאינו אוכל, או לפי שלא הוכשר במים, אם הוא של קדשים, מקבל טומאה מחמת חשיבות הקודש - (ראה ערכו. רב כהנא מנחות שם), שמועילה לחשוב אף דבר שאינו אוכל, כעצים ולבונה (ראה ערכו), כאוכל (ראה ערך חבת הקדש. תוספות בבא קמא עז א ד"ה פרה (הא')).
וכתבו ראשונים שלפי דעה זו גט (ראה ערכו) שכתבו על אסורי-הנאה (ראה ערכו) שצריכים להתבער מן העולם - אינו גט (ר"ן בחידושיו גיטין כ א, ועל הרי"ף שם (דף י בדפוס וילנא), והובא בבית יוסף אה"ע קכד, וכן כתב להלכה רמ"א אה"ע שם א. וראה ערך גט), שכל העומד לשרוף כשרוף, והרי הוא כמי שאינו (ר"ן שם), וכאותיות הפורחות באויר (בית שמואל אה"ע שם סק"ב; הגהות רבי עקיבא איגר על גט פשוט אה"ע שם), או שאין כאן נתינת גט, שאין תורת "נתינה" בדבר שהוא כשרוף (לבוש אה"ע שם; ישועת יעקב אה"ע שם).
ויש חולקים וסוברים שאף לר' שמעון אין אומרים כל העומד לשרוף כשרוף (פסקי הלכות יד דוד א דף לו-לז, ראה שם ראיותיו; כלי חמדה פרשת ראה אות ו (דף פ); שו"ת תשובת חן [אוסטרוב תרצ"ג] יח), שלא נאמר "כל העומד" אלא בדין חיובי, כגון בעומד להיפדות וליזרק ולהיאכל, שנותנים עליו תורת אוכל מפני שסופו לבוא לידי חשיבות אוכל, אבל לא להיפך, לשלול ממנו תורת אוכל מפני שעומד להישרף (יד דוד שם; תשובת חן שם).
להלכה
להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:
- יש פוסקים שהלכה כר' שמעון (אור זרוע עבודה זרה רעט ורפ; כסף משנה פרה ה ז בשם ר"י קורקוס, ופלתי צט ס"ק יב בדעת הרמב"ם שם ב; בית שמואל אה"ע קכד סק"ב על פי רמ"א שם; שער המלך גרושין ד ב, בדעת תוספות חולין קמ א ד"ה למעוטי; בית מאיר אה"ע שם, ועוד, וכן נקט בשו"ת שיבת ציון יז), שכל העומד לפדות כפדוי, וכל העומד לזרוק כזרוק, וכל העומד לשרוף כשרוף (אור זרוע שם), שלדעתם סתם משנה היא כרבי שמעון (אור זרוע שם), ועוד, שהלכה כר' יוסי באשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם זריקה שהדם ייזרק (ראה לעיל: העומד לזרוק כזרוק), וכרבא האומר בטעמו שהוא משום כל העומד לזרוק כזרוק (ראה לעיל שם), שהרי הלכה כר' יוסי שנימוקו עמו (ראה ערך הלכה. אור זרוע שם. וראה ערך הנ"ל אם הלכה כמותו אף נגד רבים), וכרבא שהוא אחרון (ראה ערך הלכה כבתראי. אור זרוע שם).
וכן יש שכתבו להלכה שגט שכתבו על איסורי הנאה הטעונים שריפה, הגט בטל (ראה לעיל: העומד לשרוף כשרוף. רמ"א אה"ע קכד א), לפי שכל העומד לשרוף כשרוף (בית שמואל שם, וכן פירשו דברי הרמ"א בחלקת מחוקק ובפרי חדש ובביאור הגר"א שם, ועוד).
- ויש פוסקים כחכמים, שאין אומרים כל העומד להיעשות כעשוי (ראה פירוש המשניות לרמב"ם כריתות כג ב, וכן כתב חלקת מחוקק אה"ע שם סק"א, וחסדי דוד מקואות ח ג, בדעת הרמב"ם פסולי המוקדשים ד יט שפסק שלא כר' יוסי הנ"ל באשם תלוי; חלקת מחוקק ופרי חדש שם וביאור הגר"א סק"ב; חסדי דוד שם, וכן נקט בקצות החושן שסג סק"א), ולדעתם גט שנכתב על אסורי הנאה הטעונים שריפה - כשר (חלקת מחוקק ופרי חדש והגר"א שם), ואף שלהלכה כל העומד ליחתך כחתוך, לא אמרו כן אלא בדבר העומד לכך מצד טבעו ודרכו, אבל בדבר שאינו עומד להיעשות אלא משום מצוה, כגון העומד לפדות וליזרק וכו', אינו כעשוי (שו"ת מתת ידו ב לה; אגרות משה יו"ד ב פח).
העומד מצד טבעו ודרכו
דבר העומד להיעשות מצד טבעו ודרכו, או משום שדרך בני אדם לעשותו, נחלקו תנאים בכמה עניינים אם נחשב כעשוי: בפירות העומדים להיקצר אם הם כקצורים, או כמחוברים לקרקע (ראה להלן); בשיער העומד להיגזז אם נחשב כגזוז, או כחלק מגוף האדם (ראה להלן); ובידות הכלים העומדות להיחתך, אם נחשבות כחתוכות או כגוף הכלי (ראה להלן).
פירות העומדים להיקצר
"ענבים העומדות להיבצר" - פירות העומדים להיקצר, נחלקו תנאים אם דינם כמחובר-לקרקע (ראה ערכו) שהוא כקרקע (ראה ערכו), או שדינם כמטלטלין (ראה ערכו), כגון האומר לחברו: עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר: אינן אלא חמש, ר' מאיר מחייב שבועה (משנה שבועות מב ב), כדין מודה-במקצת (ראה ערכו), אף על פי שאין נשבעים על הקרקעות (ראה ערך קרקע וערך שבועה. רש"י סנהדרין טו א ד"ה ר"מ מחייב), ופירשו אמוראים שהדברים אמורים בענבים העומדות להיבצר, שלדעת ר' מאיר כבצורות הן (ר' יוסי ב"ר חנינא שבועות מג א, ושם נתבאר), ואינן כקרקע (משנה שם) אלא כמטלטלין (רש"י סנהדרין שם ד"ה ואינן), הואיל ובידו לבוצרן, ואינן צריכות לגפן, ולכן אינן חשובות כקרקע (תוספות סוטה כה ב ד"ה לאו כגבוי[7]), וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (משנה שם), שענבים העומדות להיבצר אינן כבצורות (ר' יוסי ב"ר חנינא שם).
להלכה נחלקו ראשונים:
- יש פוסקים כר' מאיר, שענבים העומדות להיבצר כבצורות הן, ונשבעים עליהן (רבינו חננאל, הובא בתוספות כתובות נא א ד"ה סוף ועוד; סמ"ג עשין צה על פי ר"ח, והובא בהגהות מיימוניות טוען ונטען ה ד, ונזקי ממון ד יד, ובמרדכי שבועות תשסח), שהרי נפסקה הלכה כר' שמעון שהעומד להיקצר כקצור לענין שומא אגב שדה (ר"ח שם), וכן אמרו בסתם בגביית חוב שהעומד להיקצר הוא כמטלטלין (ר"ח שם).
- ויש פוסקים כחכמים, שאינן כבצורות, ואין נשבעים עליהן (משפטי שבועות לרב האי גאון א ה; שו"ת הרי"ף קפז; רמב"ם שכירות ב ד; טור חו"מ צה בשם הרמ"ה; טור שם בשם הרא"ש; הגהות אשרי בבא מציעא ח יט בשם מהרי"ח; טוש"ע חו"מ שא ה. וראה בש"ך שם בארוכה), שיחיד ורבים הלכה כרבים (ראה ערך הלכה: על פי הרוב. ש"ך שם).
שיער העומד להיגזז
"שער העומד להיגזז" - שיער של אדם העומד להיגזז, כגון שכבר גדל פרע וראוי להסתפר (רש"י סנהדרין טו א ד"ה העומד ליגזז), נחלקו בו תנאים אם הוא כגזוז לענין מעילה (ראה ערכו), שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהמקדיש את עבדו, מועלים בשיער העבד (ברייתא סנהדרין שם וגיטין לט א), אף על פי שאין מעילה בעבדים, לסוברים כן (ראה ערך מעילה וערך עבד כנעני), שאין השיער כגופו, אלא כמטלטלין (רש"י סנהדרין שם ד"ה מועלים בשערו), כשהוא עומד להיגזז, לפי שהוא כגזוז (גמרא שם ושם לפרש"י), ותנא קמא אומר שאין מועלים בשערו (ברייתא שם), לפי שאינו כגזוז (גמרא שם לפרש"י).
וכן לענין פדיית שיער אדם שהקדישו, שהמקדיש מטלטלין שומת פדיונם בשלשה, ואילו אדם שומתו כקרקעות, בעשרה (ראה ערך אדם, וראה ערך פדיון הקדש וערך כהן), לרבן שמעון בן גמליאל שיער העומד להיגזז הוא כגזוז, ושומת פדיונו בשלשה, ולתנא קמא אינו כגזוז, ושומתו בעשרה (ראה סנהדרין שם).
מחלוקת זו אינה תלויה במחלוקת בענבים העומדות להיבצר, שאף לר' מאיר הסובר שענבים העומדות להיבצר הרי הן כבצורות (ראה לעיל), אפשר שדוקא ענבים הן כבצורות, לפי שכל כמה שהן עומדות באילן הן מכחישות, אבל שיער, שכל כמה שמניחו שם הוא משביח, אינו כגזוז (גמרא שם ושם), אבל לחכמים שענבים העומדות להיבצר אינן כבצורות, אף שיער העומד להיגזז אינו כגזוז (גמרא שם).
להלכה, יש מהגאונים שכתבו לענין שומת פדיונו של שיער העומד להיגזז שהוא בשלשה, כמטלטלין, שכל העומד להיגזז כגזוז (תשובות הגאונים אסף ד (תש"ב) עמ' 155); ומהראשונים יש שפסקו לענין מעילה שאין מועלים בשיער עבד העומד להיגזז (רמב"ם מעילה ה י; מאירי גיטין לט א, וסנהדרין טו א), שאינו כגזוז (מאירי שם ושם), וכן לענין שומא דינו כקרקע ששומתה בעשרה (מאירי סנהדרין שם), ומהם שכתבו הטעם שהוא כמחובר, שכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח (רמב"ם שם (במעילה); מאירי גיטין שם במעילה וסנהדרין שם בשומא).
העומד להיחתך כחתוך
"העומד ליחתך" - ידות הכלים הטעונים טבילה (ראה ערכו) שהן ארוכות ועתיד לקוצצן, נחלקו תנאים: לדעת ר' מאיר (כן הוא בחולין עג א, ובמשנה לפנינו הוא בסתם) מטבילם עד מקום המידה (מקואות י ה, הובאה בחולין שם) שהוא עתיד לקיים, אבל מה שעתיד לקצוץ אין צריך טבילה, שהוא כקצוץ (רש"י חולין שם ד"ה עד), לפי שכל העומד ליחתך כחתוך הוא (גמרא שם), וכדרך שסובר ר' מאיר בענבים העומדות להיבצר שהן כבצורות (ראה לעיל: פירות העומדים להיקצר. ראה תוספות סוטה כה ב ד"ה לאו כגבוי). ולדעת ר' יהודה (כן הוא במשנה שם. ובגמרא: חכמים) צריך להטביל את כולו (משנה שם), לפי שלדעתו העומד ליחתך אינו כחתוך (ראה מרדכי שבועות תשנ, וכן משמע בגמרא שם: כמאן כר"מ).
להלכה יש מהראשונים פוסקים כר' מאיר, שמטביל עד מקום המידה (רמב"ם מקואות ג כה, ופירוש המשניות שם; מאירי שם; רא"ש הלכות מקואות ל; איסור והיתר נח צד בשם הרמב"ם; טוש"ע יו"ד רב ט), לפי שכל העומד ליחתך כחתוך (איסור והיתר שם; בית יוסף ופרישה שם); ויש פוסקים כר' יהודה (ראבי"ה תתקצא עמ' קכד-קכה; מרדכי שם, וראה רוקח סי' שעו).
הדינים שנאמר בהם
כל העומד להיעשות שהוא כעשוי, לסוברים כן, אינו כעשוי לכל דבר, אלא לדינים מסויימים, וכגון לתנאים הסוברים ש"כל העומד להיזרק כזרוק", אין אומרים כן אלא לאותם דברים שנזכר בהם, אבל לא לענין האיסור של בשר קדשים להיאכל לפני זריקה, שאיסור זה אין לו היתר אלא בזריקה בפועל (ראה לעיל: העומד מחמת מצוה; הועמד לזרוק כזרוק).
וכן לענין קרבן-פסח (ראה ערכו), לתנאים הסוברים שנמנים עליו עד שייזרק דמו (ראה ערך קרבן פסח), הרי זה תלוי בזריקת הדם בפועל (ראה פסחים ח ג), לפי שכל זמן שלא נזרק הדם בפועל עדיין לא נעשית מצותו, ולדעתם כל שלא נעשית מצותו נמנים עליו (תפארת ירושלים פסחים שם בתירוץ ב, וראה תפארת ישראל ורש"ש שם).
כשאם נאמר כלל זה הדבר יתבטל
אין אומרים "כל העומד להיעשות כעשוי" לענין אותו דבר עצמו שעומד לו, שאם תאמר כן הרי יתבטל אותו דין לגמרי, ולמשל: דבר העומד לשריפה, אם תאמר שהוא כשרוף לכל דבר, הרי שוב אי אפשר לקיים בו מצות שריפה, או שאין צריך לשורפו (חתם סופר או"ח מו; שו"ת דעת מרדכי א לד; שו"ת זכר יהוסף או"ח ב ה).
יש שכתבו כן אף לגבי דינים אחרים שבכלל אותו ענין שעומד לו, שאין אומרים לגביהם "כל העומד", כגון איסורי-הנאה (ראה ערכו) העומדים להישרף, שחייבים על אכילתם, ואין אומרים שכשרופים הם, והאוכלם אינו אלא כאוכל אפר בעלמא, שיש שכתבו הטעם, לפי שחיוב השריפה נובע מן האיסור, ואי אפשר שיתבטל האיסור מחמתו (המדות לחקר ההלכה יט ב וג). ויש מהאחרונים שכתבו שמן הדין היה שלא יתחייבו על אכילתם, לפי שהם כשרופים, אלא שגזירת הכתוב היא, שבכך חייבתו התורה (חקרי לב יו"ד א נז; תפארת ישראל פסחים א בועז ג).
בדבר התלוי במציאות
דברים התלויים במציאות, נחלקו אם אומרים בהם "כל העומד להיעשות כעשוי", אף שלא נתקיימה המציאות בפועל, או שלא אמרו שהוא כעשוי אלא בדברים התלויים בדין:
- שעיר-המשתלח (ראה ערכו), שאינו מטמא טומאת-אוכלין (ראה ערכו) מחיים (ראה ערך אוכל וערך טומאת אוכלים מחלוקת תנאים, ושכן הלכה), אף שהוא עומד להידחות מן הצוק ולמות, ויהיו איבריו מותרים בהנאה, לסוברים כן (ראה ערך שעיר המשתלח), ואין אומרים שכל העומד לדחות כדחוי ויטמא טומאת אוכלין, כתבו ראשונים הטעם, מפני שאין אומרים "כל העומד" אלא באוכל האסור שייחשב כאילו כבר הותר, אבל לא בדבר שאינו אוכל, כמו בעל חיים, שייחשב כאוכל (תוספות בבא קמא עז א ד"ה פרה (הא')), שהרי דבר הנראה לעינים הוא שאינו אוכל (ה"ר ישעיה בשיטה מקובצת בבא קמא שם בשם ר"י).
- באיסור כתיבה בשבת, יש מן האחרונים מצדדים שהכותב בשבת על גבי דבר העומד לשריפה, חייב משום כותב (ראה ערכו), ואינו ככותב על גבי דבר שאינו מתקיים שפטור (ראה ערך כותב), לפי שבדרך טבעו של עולם הרי זה דבר המתקיים, ואיסור המלאכה תלוי בדבר המתקיים בדרך הטבע (מנחת חינוך מוסך השבת לד יג).
- הכותב תפלין (ראה ערכו) בדיו (ראה ערכו) של איסורי הנאה העומדים להישרף, יש שכתבו שאין לפוסלו מטעם כל העומד להישרף כשרוף, לפי שאין צריך אלא צבע שחור, והרי הוא שחור (פרי מגדים או"ח לב משבצות זהב כז), ויש מסבירים, שאינו גרוע מאפר שצבעו שחור (מנחת שלמה תנינא קכב).
- בכתיבת גט יש מן האחרונים סוברים שהכותב גט (ראה ערכו) על גבי דבר העומד לשריפה, אין לפוסלו משום כל העומד להישרף כשרוף, לפי שאין צריך בגרושין אלא שתתגרש האשה על ידי כתב, ומה בכך שהנייר עומד להישרף, הרי סוף סוף כתב הוא, ובכתב נתגרשה (תפארת יעקב אה"ע קכד א).
ורבים חולקים בכמה מן האופנים הנזכרים, ודנו לפסול גט שנכתב על דבר העומד להישרף משום כל העומד לשרוף כשרוף (ר"ן בחידושיו גיטין כ א, ועל הרי"ף שם (דף י בדפוס וילנא), והובא בבית יוסף אה"ע ריש סי' קכד; ריטב"א שם, ושכך כתב רבו (הרא"ה); רמ"א שם קכד א).
העומד להיבצר לענין איסור שבת
אף ב"כל העומד" להיעשות מחמת טבעו ודרכו, לתנאים הסוברים שהוא כעשוי (ראה לעיל: העומד מחמת טבעו ודרכו), כתבו ראשונים שלא לכל דבר אמרו כן, וכגון לסוברים ש"ענבים העומדות להיבצר כבצורות" (ראה שם: פירות העומדים להיקצר), לענין שבת אינן כבצורות, שהבוצרן בשבת חייב משום קוצר (ראה ערכו. תוספות בבא מציעא ק ב ד"ה ואמר, ושבועות מג א ד"ה כבצורות; תוספות הרא"ש שם ושם; הגהות אשרי בבא מציעא שם בשם מהרי"ח (לפי הגהת הגר"א)), לפי שמלאכת קוצר נלמדת מקצירת הסממנים שהיתה במשכן, שהיתה לאחר שכבר עמדו להיקצר (תוספות שבועות שם; תוספות הרא"ש שם ושם).
בטעם החילוק לענין שבת, יש שכתבו, שאף על פי שכבצורות הן לכל דבר, בשבת חייבים על כל דבר שהיה כדוגמתו במשכן (דבר אברהם א כד אות טז בדעת תוספות שם. וכן כתב בחסדי דוד מקואות ח ג, ולא הביא מתוספות הנ"ל). ויש שכתבו, שלא אמרו "כל העומד" אלא לגבי החפץ, שנחשב כאילו כבר נעשה בו המעשה והרי הוא כמטלטלין, אבל לא לגבי המעשה, שאף הקוצר דבר העומד להיקצר הרי זה מעשה גמור של קצירה (שו"ת דברי חיים [צאנז] א אה"ע יא).
אימתי נחשב כעומד
בדבר שאינו מצוה
"כל העומד להיעשות כעשוי", לסוברים כן, בדבר העומד לכך מצד הדין (ראה לעיל: העומד מחמת מצוה), לא נאמר אלא כשיש מצוה במעשה זה (ראה מנחות קא ב, וכדלהלן; תוספות בבא קמא עו ב ד"ה והלא זריקה על פי גמרא שם, ותוספות סוטה כה ב ד"ה לאו כגבוי), כגון בדם קדשים העומד להיזרק, שנחשב כזרוק (ראה לעיל שם), לפי שיש מצוה בזריקה (ראה ערכו. תוספות שם ושם), וכן בדברים העומדים לשריפה שיש מצוה בשריפתם, שאומרים בהם כל העומד לשרוף כשרוף (ראה לעיל שם. תוספות סוטה שם בשריפת פרה אדומה), אבל בדברים שאין מצוה בעשייתם אין אומרים כל העומד להיעשות כעשוי, ולכן המפגל במנחה (ראה ערכו), שנאסרת בהנאה (ראה ערך פגול), לדעת ר' שמעון שאוכל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת-אוכלין (ראה ערכו. ראה ערך אוכל), אף מנחה זו אינה מטמאה (ר' אושעיא מנחות קא א), ואף שראויה היתה להיפדות ולהיאכל קודם שקדשה בכלי, אין אומרים שכל העומד להיפדות כפדוי הוא, מפני שאין מצוה לפדותה (גמרא שם ורש"י).
כשלבסוף לא נעשה
"כל העומד להיעשות כעשוי", לסוברים כן, נאמר אף באופן שלבסוף לא נעשה המעשה כלל, כגון "כל העומד לזרוק" שהוא כזרוק, הרי זה אף כשלן הדם לאחר שהיתה שהות ביום לזורקו, ולא נזרק (בבא קמא עו ב, ומנחות קא ב), או כשפיגל בזריקה (מנחות שם, וקב א), או כשנשפך הדם (פסחים יג ב, ומנחות עט א וב; ראה בבא קמא עו ב ותוספות ד"ה והלא זריקה, וראב"ד ורשב"א שם); וכן "כל העומד לפדות" שהוא כפדוי, הרי זה אף כשלא נפדה לבסוף (ראה בבא קמא שם (ותוספות ד"ה והלא פדייה) ועז א וב; תוספות חולין פד א ד"ה ולפרקינהו).
כשנעשה שלא כהלכתו
נעשה המעשה לבסוף, אלא שנעשה שלא כהלכתו, נחלקו אם אומרים בו שהוא כעשוי:
שתי-הלחם (ראה ערכו), שמתקדשים קדושת הגוף על ידי זריקת הדם של כבשי-עצרת (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך שתי הלחם), אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון שאין הלחם קדוש עד שישחטם לשמן, ויזרוק דמם לשמן (ברייתא פסחים יג ב, ומנחות מז א), אבל אם זרק את הדם שלא לשמן כתבו ראשונים שלדעתו אין הלחם קדוש (ראה ראשונים דלהלן), אף שאם נשפך הדם לפני זריקה נתקדש הלחם, לדעתו, משום "כל העומד לזרוק כזרוק" (ראה גמרא פסחים שם), שהואיל ועקרם מלשמן הרי זה גרוע מנשפך הדם (תוספות פסחים שם ד"ה כל, ותוספות הרא"ש ותוספות רבינו פרץ שם; תוספות מנחות שם ד"ה עד בשם ריב"א), והוברר למפרע שלא היה הדם זרוק בשעת קבלה (תוספות פסחים שם, ותוספות הרא"ש שם; חידושי הר"ן פסחים שם), שהדבר גרוע יותר כשעשו את הזריקה שלא כדינה מאשר כשלא עשו אותה כלל (תוספות רבינו פרץ שם).
הערות שוליים
- ↑ כח, טורים שנו-תח.
- ↑ וראה קונטרס ענף פרי בסוף ספר פרי יצחק לחלק ב כ שדן אם הוא כמי שאינו כלל, או שבטלה חשיבותו.
- ↑ וכן כתב סברא זו בשו"ת דברי חיים ב אה"ע לא, וראה שו"ת בית שערים או"ח שמא, ושו"ת חבלים בנעימים א י.
- ↑ וכן כתבו הטעם משום כל העומד בפרי מגדים או"ח שם משבצות זהב יא, ובחיי אדם קמ יד, ובמשנה ברורה שם ס"ק לט, וראה לבוש שם, וראה שו"ע הרב שם.
- ↑ וראה ראב"ד לתורת כהנים ויקרא דבורא דחובה כא ב שהביא את שניהם, אבל בתורת ב' טעמים נפרדים.
- ↑ וראה רש"י ד"ה כל העומד ליזרק שרב אשי עצמו סובר שלרבי שמעון אינו כזרוק, ואמר כן רק לסוברים שהוא כזרוק.
- ↑ וטעות סופר שם: צריכין לגופן, וצריך לומר: לגפן.