מיקרופדיה תלמודית:כל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו

הגדרה^[1] - חפץ שיש לעשות בו מעשה, או אדם העושה מעשה, ויש באותו המעשה חלק שאינו מעכב בקיום המעשה כשראוי לעשות אותו החלק, אם אין החפץ או העושה ראויים לעשיית אותו החלק, הרי הוא מעכב

הכלל וגדרו

הכלל

מעשה שיש בו חלק שאפילו לא נעשה אינו מעכב בקיום אותו המעשה, אם החפץ שבו נעשה המעשה, או האדם העושהו, אינם ראויים לקיום אותו החלק, פעמים שהוא מעכב. כגון מנחה שיש לבללה, שאפילו אם לא בלל, המנחה כשרה (מנחות יח א; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יא, וראה ערך מנחות), אמר ר' זירא שאף על פי שכל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו, אם אינו ראוי לבילה, כלומר, שאי אפשר לבלול, הבילה מעכבת בו (מנחות יח ב, ורש"י ד"ה ושאין; מנחות קג ב; רשב"ם בבא בתרא פא ב ד"ה כל; רמב"ם שם יז). וזהו הטעם שהמתנדב להביא למנחה יותר מששים עשרון אינו מביא נדבתו בכלי אחד, אלא ששים עשרון בכלי אחד, והשאר בכלי שני (משנה מנחות קג ב; רמב"ם שם), שאין יכולים להיבלל יפה אלא ששים עשרון, אבל יתר על ששים אינם נבללים (משנה מנחות קג ב; רש"י יבמות קד ב ד"ה חליצתה; רמב"ם שם), ואף על פי שאין הבילה מעכבת, צריך שתהא המנחה ראויה לבילה (מנחות שם), ותוכל להתקיים בה כל מצות מנחה (רש"י יבמות שם).

וכן אמרו באילם ואילמת שחלצו, שכיון שאינם ראויים לקרוא את הקריאה שהיבמה והיבם קוראים קודם החליצה, חליצתם פסולה היא (ראה ערך חליצה: הקריאה); ואף על פי שקריאת היבמה והיבם אינה מעכבת בחליצה, כל שאינו ראוי לקרוא - הקריאה מעכבת (יבמות קד ב; רמב"ם יבום ד יג; שו"ע אבן העזר קסט מג).

יש מהאחרונים הסוברים שיש אמוראים החולקים על כלל זה, וסוברים שכל חלק במעשה שאינו מעכבו, אפילו כשאין החפץ שבו נעשה המעשה, או האדם העושה המעשה ראויים לאותו חלק - אינו מעכב (ראה שו"ת בית יצחק יו"ד א ב בשולי הגליון אות ה; ראה ישרש יעקב יבמות קד ב; ראה מרכבת המשנה שופר א ה).

מקורו

דין זה שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דין תורה הוא. וכתבו הראשונים שסברא היא בכל דבר שהזכיר הכתוב ואינו מעכב, שכיון שהזכירו הכתוב, צריך שהמעשה יהא ראוי לקיים בו אותו הדבר שציוה הכתוב לעשותו (תוספות יבמות קד ב ד"ה דאמר, חולין פג ב ד"ה אין, מנחות יח ב ד"ה ואמר; רשב"א יבמות קו ב; תוס' הרא"ש נדה סו ב), שכיון שהקפיד הכתוב לכתחילה לעשות את הדבר, אם אינם ראויים לו נתבטל הדבר לגמרי, שלא היה יכול להיעשות (תוספות נדה שם).

ומזה שמצוה לבלול מנחה, יש ללמוד שציוה הכתוב להביא דוקא מנחה שאפשר לקיים בה מצות בלילה, ומנחה שאינה ראויה להיבלל, לא ציוה להביא, וכל דבר שציוה הכתוב להביאו, יש עיכוב בעיקר הבאתו, להביא באותו ענין ולא בענין אחר, ולפיכך המביא מנחה שאינה ראויה להיבלל, הרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות, שאינה כלום (רשב"ם בבא בתרא פא ב ד"ה כל).

ויש ראשונים שכתבו שמזה ששנה הכתוב "בלולה" כמה פעמים, למדים שצריך שתהא המנחה ראויה לבילה (תוספות קדושין כה א ד"ה כל; ריטב"א חולין פג ב, בפירוש א'). וכתבו האחרונים שממנחה למדים לכל התורה (פני יהושע גיטין כח ב; ראה קרן אורה יבמות קד ב).

יש מהאחרונים שכתבו שלמדים שצריך שתהא המנחה ראויה לבילה מן הכתוב: וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן (ויקרא ז י. שפת אמת מנחות קג ב).

בשתי מצות

דבר המעכב כשאין האדם או החפץ ראויים לו, כתבו האחרונים שזהו דוקא חלק או סניף של המצוה שאותה הוא מעכב, ואין לו קיום בפני עצמו, והוא טפל לעיקר המצוה (מאמר פתיל תכלת פרט חמישי ד"ה והנראה דחומרת), אבל אין לומר שמצוה אחת תעכב את חברתה כשהן שתי מצוות נפרדות. ולפיכך בהנחת תפילין, ששנינו שתפלה של יד ותפלה של ראש אינן מעכבות זו את זו (מנחות לח א. וראה ערך הנחת תפילין), אפילו אינו ראוי להניח אחת מהן, כגון כשהוא גידם שאין לו יד, אין זה מעכב את הנחת התפלה השניה (ראה ערך גדם), ואין לומר בזה שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, לפי שכל תפלה היא מצוה בפני עצמה, ואינן שייכות זו לזו כלל (שאגת אריה לז; מעין החכמה (רעדעלהיים) כג א; עמק יהושע ג; אמרי בינה א י), ואף על פי שהקפיד הכתוב על סדר הנחת התפילין, שיניח של יד תחילה ואחר כך של ראש, אין תפלה של יד גורמת לתפלה של ראש שתהא יותר מן המובחר (שאגת אריה לז).

בדבר הרשות

דבר שאף לכתחילה אין צורך לעשותו, יש סוברים שאף בזה אם אינו ראוי לאותו דבר אפשר שיעכב את המעשה (ראה להלן. וראה רבינו גרשום בבא בתרא קנז א; ערוך לנר יבמות נד א; דעת כהן יא). כגון ביאת מים בבית הסתרים בטבילה, אף על פי שכאשר בית הסתרים ראוי לביאת מים, אפילו לכתחילה אין צריך שיבואו שם מים (ראה ערכים: בית הסתרים; טבילה), כשאינו ראוי לביאת מים שם, הרי זה מעכב בטבילה (קדושין כה א; נדה סו ב. וראה המאיר לעולם א ו).

ויש ראשונים שכתבו שאין אומרים שדבר שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא בדבר שצריך לכתחילה לעשותו, כמו מנחה שמצוה לבוללה (רשב"א קדושין כה א; מנחת שמואל ט ד, ודעת מרדכי לד, בדעת תוס', ובדעת שאגת אריה); ובטבילה שאף לכתחילה אין צריך שיבואו מים בבית הסתרים, הצורך שיהא בית הסתרים ראוי לביאת מים, לדעתם אינו אלא מדרבנן, או שנדרש מן הכתוב (ראה להלן: הדינים בהם נוהג הכלל: בטבילה).

בהידור מצוה

דבר שצריך לעשותו משום הדור מצוה, אפילו אין ראוי לקיימו, אינו מעכב בקיום המצוה (שפת אמת מנחות כז א, בשם רוב הפוסקים). וכן כתבו האחרונים, בטעם הסוברים שאילם יכול לצאת ידי חובה במצוות שבדיבור על ידי שמיעה מאחר, שאף על פי שהידור מצוה הוא שיענה בפיו (ראה תוס' ברכות כא ב ד"ה עד. וראה ערך שומע כעונה), כיון שאינו מעיקר המצוה, אין לומר שמי שאינו ראוי לו יעכב (מנחת שמואל ט ד).

ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שאם אין המצוה ראויה לקיום ההידור, הרי זה מעכב. וכתבו שמטעם זה כתבו הראשונים בטעם שלולב היבש פסול למצוה (ראה משנה סוכה כט ב. וראה ערך לולב), שהוא משום שאינה מצוה מהודרת, ואין מתקיים בו הכתוב "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו ב. ראה ערך הדור מצוה), הרי זה לפי שהידור מצוה, אף על פי שאינו מעכב בקיומה, אם אינו ראוי לו, הרי זה מעכב (טהרת הקדש זבחים ב ב על תוס' ד"ה זבחים; ספר נס לשושנים חדושים פרק לולב הגזול, אות א).

וכן יש מצדדים לומר בדעת ראשונים שאף אם איגוד הלולב אינו אלא משום הידור מצוה, צריך שיהיו ארבעת המינים ראויים לאגד, ולכן אינו יוצא ידי חובה אלא כשכל המינים נמצאים לפניו והוא יכול לאגדם, אבל אם אינם נמצאים לפניו אינו יוצא ידי חובה, אף על פי שהוא יכול ליטלם בזה אחר זה (שפת אמת מנחות כז א, בדעת הרמב"ם).

בדבר הנלמד מהכתוב

דבר שלמדים מן הכתוב שאינו מעכב, כגון דם הקרבנות הניתן בשתי מתנות שהן ארבע, שלמדים מן הכתוב שאפילו לא נתן אלא מתנה אחת הקרבן כשר (ראה ערך זריקה), יש מהאחרונים שכתבו שאפילו אינו ראוי לאותו מעשה כלל אינו מעכב; ופירשו שזה שבילה מעכבת סברא היא, שאם אינו ראוי למעשה, אותו המעשה מעכב אף בדיעבד, וסברא זו אינה אלא במקום שזה שאינו פוסל בדיעבד - כשראוי הוא לאותו המעשה - הרי זה מפני שאין לימוד מן הכתוב לפסול, ולא במקום שיש לימוד מן הכתוב שאותו המעשה אינו מעכב (תורת חסד א מח סק"א).

ומדברי הרבה אחרונים נראה שאף בדבר שלמדים מן הכתוב שאינו מעכב, אם אינו ראוי לו הרי זה מעכב (ראה טורי אבן מגילה י א; מאירי עדיות ד י; שאגת אריה לא; אור שמח קרבן פסח ד א; תורת חסד א מח א. וראה אור שמח יבום ד ח; חלקת יואב אבן העזר יז, שהוזקקו לתת טעמים אחרים שאינו מעכב כשאינו ראוי למתן שתים).

במצות דרבנן

במצוות דרבנן, כגון ברכת המצות וקריאת המגילה, נראה מדברי הראשונים, וכן כתבו האחרונים, שאף בהן אם אינו ראוי לחלק מן המצוה, הרי זה מעכב (ראה אור זרוע שחיטה שסז; ראה רמב"ן בתורת האדם שער האבל ענין אבלות ישנה (אות קיא), הובא ברא"ש תענית ד מ, בהבדלה דרבנן; ראה פני יהושע מגילה יט ב; מנחה טהורה מנחות יח ב; אורח משפט מו ז; וראה חדות יעקב קכד; ראה עמודי אש ד י; וראה בני יעקב דף קנג טור ד). ולפיכך חרש המדבר ואינו שומע, שאינו ראוי להשמיע לאזניו את קריאת המגילה, יש סוברים שאינו יוצא ידי חובה בקריאתו, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (פני יהושע שם).

וכן מי שאינו יכול להשמיע ברכות לאזניו, כתבו האחרונים שהרי זה מעכב, ואין לו לברך, ואפילו בירך, הרי הוא כמי שלא בירך כלל (שאגת אריה ז).

וכן יש מהראשונים שכתבו בשומע קדיש או קדושה, שאם אינו ראוי לענות אין בו דין שומע כעונה, ואינו יוצא בשמיעה, שכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו (ראה להלן: הדינים בהם נוהג הכלל), וכתבו האחרונים שהוא מפני שאף בדרבנן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (אמרי בינה או"ח י; מקנה אברהם כ קסה).

אף לדעה זו יש סוברים שאין מעכב במצוה דרבנן אלא דבר שיש לו עיקר מן התורה, ולפיכך חרש המדבר ואינו שומע, שאינו ראוי להשמיע לאזניו מה שהוא קורא, לדעת ר' יהודה שאף הקורא ולא השמיע לאוזנו יצא, מוציא אחרים בקריאת המגילה (ראה ברכות טו א–ב; מגילה יט ב. וראה ערך קריאת המגילה), שכיון שאין לשמיעת אזנים עיקר מן התורה אינה מעכבת בדיעבד כשאינו ראוי לה (שאגת אריה ז).

ויש שכתבו שדבר שכל חיובו אינו אלא מדרבנן, אפילו אינו ראוי לו אינו מעכב, וכתבו שזהו טעמם של הסוברים שהשומע קריאת התורה מפי חברו יוצא ידי חובה בשמיעתו אפילו אינו ראוי לקריאה, כגון שהוא סומא ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב; וכן השומע קדיש או קדושה יוצא ידי חובה אפילו אינו ראוי לענות, כגון שהוא עומד באמצע התפילה (משאת בנימין סב).

כטעם להכשיר

"ראוי לבילה", נזכר בראשונים ובאחרונים אף כטעם להכשיר דבר הראוי לקיים בו מצוה או דין אף על פי שלא קיימום, שכל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו. כגון בשליח המביא גט שצריך להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם, ואם לא העיד סוברים חכמים שהולד כשר (ראה ערך שליח להולכה, ושם שיש חולקים), יש מן הראשונים שכתבו שאף חכמים סוברים שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, אלא כיון שהשליח יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (אור זרוע גיטין תש, ורשב"א גיטין ה ב, בשם רבינו חננאל).

וכן בכסוי הדם, שצריך להניח עפר מתחת הדם (ראה ערך כסוי הדם), אם שחט ולא הניח עפר מלמטה, יש מן הראשונים סוברים שאינו צריך לגרור את הדם ולהניחו על עפר (בדק הבית א ה; מאירי חולין פג ב, בשם יש חולקין), כיון שבשעת שחיטה היה ראוי לבילה, שהיה יכול לשפוך עפר על הארץ קודם שיגיע הדם, כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (בדק הבית ומשמרת הבית שם).

וכן ברכת הנר בהבדלה, כתבו האחרונים בטעם שמברכים אותה אף על פי שאין נהנים מאור הנר, ואף על פי שהסומא אינו מברך על הנר (ראה ערך ברכת הנר), זהו מפני שאינו ראוי ליהנות ממנו, אבל בראוי ליהנות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (דרישה או"ח רצו סק"ו).

בדברים שלא נתפרשו

הכלל שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כתבו האחרונים שקבלה היתה ביד הראשונים בדבר בכמה מקומות, שהרי ודאי אין לומר בכל מקום שצריך תיקון, שאין צריך לתקן בפועל ודי שיהא ראוי לתקן; כגון גט שנכתב שלא לשמה, שיכול להעביר עליו קולמוס לשמה ולתקנו, לחלק מהדעות (ראה ערך גט), ודאי אין לומר שכיון שיכול לתקנו הרי הוא כשר אף בלא תיקון זה, אלא יש מקומות שלמדו חכמים מן הכתוב או מסברא או מקבלה שהיתה בידם שכך הוא הדין שאין צריך אלא שיהא ראוי לאותו המעשה, ואף על פי שלא נעשה (שו"ת רד"ך א כב. וראה שבט סופר יו"ד עח); ולפיכך אין לומר שהראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אלא בדבר שהוא "מפורסם בתלמוד" (כנסת הגדולה כללי הגמ' קעד, בשם הרד"ך שם, הובא במגיה למשנה למלך בכורים ג ד).

ויש שדנו להכשיר משום "ראוי לבילה" אף בדברים שלא "נתפרסמו בתלמוד" (ראה שו"ת יהודה יעלה או"ח כו; וראה משאת בנימין צ; וראה שו"ת בנין ציון ב קח; וראה אבן שתיה או"ח טז).

ויש מהאחרונים שכתבו, שאין אומרים שמועיל ראוי לבילה אלא בדבר שמצוה לעשותו, ומשום שכל שבידו אינו חשוב מחוסר מעשה, וכל העומד להיעשות, כעשוי הוא חשוב (ראה ערך כל העומד להיעשות. חסד לאלפים (תאומים) קמא חו"מ א, תניינא אה"ע קמט).

לכתחילה

דבר הראוי לבילה, יש מהאחרונים שכתבו שאף על פי שהוא כשר משום כך אפילו לא בללוהו, אין הדברים אמורים אלא בדיעבד, אבל אין לעשות לכתחילה באופן שיש בו ריעותא כשהוא לפנינו ואפשר לתקנה (ט"ז או"ח נה סק"ד)^[2].

ויש מוכיחים שאף לכתחילה אפשר לעשות בלא תיקון, שהרי ספר תורה שנדבקו אותיותיו, כתבו הראשונים שכיון שראוי לגרור את הדיבוק אין הגרירה מעכבת בו, וכשר (ראה שו"ת הרשב"א א תריא), ולדעתם אף לכתחילה אינו צריך תיקון (פרי מגדים משבצות זהב נה סק"ד), וקוראים בו לכתחילה אף על פי שאפשר להוציא ספר אחר (מנחה טהורה מנחות יח ב ד"ה ואני).

הדינים בהם נוהג הכלל

אינו ראוי לבילה

בדינים שונים נזכר שיש בהם דבר שאם אינו ראוי לו הרי הוא מעכב (ראה להלן), כתבו הראשונים שכל חלק ממצוה שנאמר למצוה ולא לעיכוב, אין זה אלא כשראוי לקיים אף את אותו החלק, אבל אם אין ראוי לקיימו, הרי הוא מעכב (מאירי יבמות קד ב. וראה טהרת הקדש זבחים ב ב על תוס' ד"ה זבחים, בדעת התוס').

ויש סוברים שאין אומרים שהוא מעכב, אלא במקום שלמדו כן חכמים מן הכתוב, או מסברא, או מקבלה שהיתה בידם (ראה שו"ת רד"ך א כב, ובנין ציון ב כח, וערוך לנר יבמות קד ב, וצמח צדק החדש אה"ע שכג סק"ב, ואבני נזר או"ח לא ס"ק יא, בדעתו).

ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים שחלק מן המצוה שאינו מעכב, אפילו אינו ראוי לו אינו מעכב, אלא אם כן למדים מן הכתוב שמעכב (טהרת הקדש זבחים ב ב).

בהפרת נדרים

בהפרת נדרים, בעל חרש אינו מיפר נדרי אשתו, ואף על פי ששמיעת הבעל אינה מעכבת, לחלק מהדעות (ראה ערך הפרה: השמיעה), זה שאינו ראוי לשמיעה אינו יכול להפר, שלומדים מהכתוב וְשָׁמַע אִישָׁהּ (במדבר ל ח,יב), פרט לאשת חרש (ראה נדרים עג א; רמב"ם נדרים יב יג).

בחליצה

חליצה, שלפני שהיבמה חולצת צריכה היא לקרוא: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי (דברים כה ז), והיבם צריך לקרוא: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ (שם ח. ראה ערך חליצה: חלקיה; הקריאה), אף על פי שקריאתם אינה מעכבת בחליצה, זהו דוקא כשהם ראויים לקריאה, אבל האילם או האילמת שאינם ראויים לקריאה, חליצתם פסולה, שכיון שאינם ראויים לקריאה הקריאה מעכבת (יבמות קד ב. וראה ערך חליצה: הפסולים לחליצה).

בטבילה

בטבילה, אמרו שאף בבית הסתרים [מקומות המכוסים ואינם נראים בגופו של אדם, באוכל, בכלים ובבגדים] לא יהא דבר חוצץ, ואף על פי שאין צריך שיבואו בו המים בשעת טבילה, צריך שיהיה ראוי לביאת מים, כדרך שאמרו: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (קדושין כה א; נדה סו ב; רמב"ם מקואות א י; שו"ע יו"ד קצח מג. וראה ערכים: בית הסתרים; טבילה; חציצה: בבית הסתרים).

לדעת הסוברים שזה שאינו ראוי לבילה מעכב סברא היא, שכיון שהזכיר הכתוב את הדבר צריך שיהא ראוי לו (ראה לעיל: הכלל וגדרו: מקורו), כתבו הראשונים שביאת מים בבית הסתרים חשובה כמי שנזכרה בכתוב, שאנו מפרשים שתיבת "כל" שבכתוב: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו ז) באה לרבות בית הסתרים לטבילה.

לדעת הסוברים שמן התורה אין צריך שיהא ראוי לבילה אלא במקום שלכתחילה מצוה לבלול (ראה לעיל: הכלל וגדרו: לכתחילה), בטבילה, שאין צריך ביאת מים בבית הסתרים אפילו לכתחילה, יש מן הראשונים שכתבו שלומדים מהכתוב כל בשרו, שבא לרבות שאף על פי שאין צריך ביאת מים, צריך שיהיה ראוי לביאת מים (רשב"א קדושין כה א, בשם תוס'); ויש שכתבו שמן התורה כיון שאין צריך ביאת מים לכתחילה, אף אין צריך שיהיה ראוי לביאת מים, אלא תקנת חכמים היא להצריך שיהא בית הסתרים ראוי לביאת מים, שהרי מצינו שהחמירה התורה בראוי לבילה שמעכב, יותר מן הבילה עצמה שאינה מעכבת, ותיקנו חכמים כעין של תורה (ראה ערכים: חציצה: בבית הסתרים; בית הסתרים; טבילה).

בכסוי הדם

בכסוי הדם, שלכתחילה צריך לתת עפר אף מתחת לדם, ואם לא נתן אינו מעכב (ראה ערך כסוי הדם), אם אינו יכול לתת עפר מלמטה, הרי זה מעכב, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ולפיכך עופות שהם קדשי מזבח, שאי אפשר לתת על המזבח עפר מלמטה (ראה ערך מזבח), אין נוהגת בהם מצות כיסוי הדם (חולין פג ב).

במנחות

מנחות שמצוה לבוללן (ראה ערך מנחות), אם אינן ראויות לבלילה, כגון מנחה שיש בה יותר מששים עשרון, שאינה ראויה להיבלל יפה - פסולות (ראה לעיל: הכלל וגדרו).

במצוות שבדיבור

מצוות שקיומן בדיבור, כקדיש וקדושה וקריאת שמע ותפילה, שפעמים שהאדם יכול לצאת ידי חובתו בהן אף בשמיעה מאחר, ששומע כעונה הוא חשוב (ראה ערך שומע כעונה); או מצות שקיומן בהרהור, לסוברים שהרהור כדבור, דנו בהן הראשונים והאחרונים אם מי שאינו ראוי לדבר יכול אף הוא לצאת בשמיעה או בהרהור:

* יש מן הראשונים שכתבו בשומע קדיש או קדושה, שאם אינו ראוי לענות - כגון שהוא באמצע תפילתו, ואסור לו להפסיק אז, או שאסור לו לענות מפני שאינו נקי (ראה ערכים: תפילה; מחנה קדוש) - אין בו דין שומע כעונה, ואינו יוצא בשמיעה (שבלי הלקט כ, בשם ר' אברהם ב"ר שלמה, וראה ריטב"א ור"ן סוכה לח ב).

וכן יש מהראשונים שהסתפקו באילם אם יוצא הוא ידי חובת ברכה בשמיעתה מאחרים הואיל והוא עצמו אינו יכול לברך, ואינו ראוי לבילה (אור זרוע שחיטה שסז, הובא בהגהות אשרי חולין א ג; פרי מגדים או"ח קמ משבצות זהב סק"ב).

וכן צידדו אחרונים בקריאת התורה, לדעת הסוברים שיכול לברך עליה אף כשאחר קורא, משום שהשומע כקורא (ראה ערך קריאת התורה), שסומא אינו יכול לברך, שאינו ראוי לבילה ולפיכך אין לומר בו שהשומע כקורא (פרי מגדים או"ח קמא משבצות זהב סק"ג).

* ויש מהאחרונים שכתבו שבבא לצאת מדין "שומע כעונה" אין לדון משום כל שאינו ראוי לבילה, ואפילו היה השומע אילם, שאינו ראוי לדבר, יוצא הוא ידי חובתו בשמיעתו מחברו בתפילות ובברכות ובשאר מצוות שבדיבור, וכן פסקו האחרונים שהאילם יוצא בברכת אחרים, ושוחט אף לכתחילה אם אחר מברך ומוציאו בברכתו (שו"ע יו"ד א ה; אבני נזר יו"ד שסו סק"ג). וכן כתבו האחרונים שאף סומא עולה לתורה ומברך ואחר קורא (ט"ז או"ח קמא ס"ק ג. וראה שו"ת שאל האיש או"ח ב, בהגהת בן המחבר), שאפילו היכול לדבר די לו לכתחילה בשמיעתו מחברו, ואינו צריך לומר בפיו דוקא, וכשם שהמדבר יוצא ידי חובה לכתחילה בשמיעתו מחברו, כך אף האילם שאינו מדבר (שאגת אריה ו).

וכן כתבו שלסוברים שהרהור כדיבור הוא חשוב, הרי הרהור ודיבור שווים הם, ואפילו לכתחילה די בהרהור, ולכן אין לומר שמי שאינו ראוי לדבר, אינו יוצא מחמת כך ידי חובתו בהרהור (שאגת אריה ז. וראה המאיר לעולם א ו).

להשמיע לאזניו

במצוות שבדיבור, כגון קריאת שמע וקריאת המגילה, שצריך להשמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד שלא השמיע לאזניו, יצא (ראה ערכים: קריאת שמע; קריאת המגילה), אפילו לא היה ראוי לשמוע, כגון חרש המדבר ואינו שומע, יצא ידי חובה (ראה ערך חרש).

ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שאם לא היה ראוי לשמוע, ההשמעה לאזניו מעכבת, ולא קיים את המצוה (ראה ב"ח או"ח תרפט, בדעת הרמב"ם והרא"ש; וראה שו"ע שם ב; ט"ז שם סק"א; שבות יעקב ב לג; ראה שאגת אריה ז; הר צבי מילי דברכות א, בדעת הש"ך יו"ד א ס"ק כט), שדין זה שצריך להשמיע לאזניו למדים מן הכתוב "שְׁמַע" (דברים ו ד. ברכות טו א; מגילה כ א), ויש ללמוד מהכתוב שמעכב אף בדיעבד כשאינו ראוי לשמיעה (ט"ז שם).

"אינו ראוי"

גדרו

"אינו ראוי" למעשה מסויים, נזכר בתלמוד בדבר שאי אפשר שיתקיים בו אותו המעשה, כגון מנחה שיש בה יותר מששים עשרון, שאינה ראויה לבילה, לפי שאי אפשר לבוללה יפה (ראה לעיל: הכלל וגדרו); או אילם שאינו ראוי לקריאה, לפי שאי אפשר שיקרא (ראה לעיל: הכלל וגדרו; הדינים בהם נוהג הכלל); או חרש שאינו ראוי לשמיעה, לפי שאי אפשר שישמע (ראה לעיל: הדינים בהם נוהג הכלל: בהפרת נדרים); או חציצה, שהמקום שעליו היא נמצאת חשוב שאינו ראוי לביאת מים (ראה לעיל: הדינים בהם נוהג הכלל: בטבילה); אבל כשאפשר לעשות את המעשה, אפילו על ידי הדחק, כגון יבם שהוא עלג ואינו יכול לקרוא אלא אם טורחים עמו לומר את התיבות ואומרם מתוך הדחק, כתבו האחרונים שנקרא "ראוי" לאותו דבר (שו"ת מהרי"ט אה"ע ב טז). וכן מי שכבדו אזניו ואינו יכול לשמוע אלא אם צועקים לו בקול רם, נחשב ראוי לשמוע (שו"ת שבות יעקב ב לג).

חסרון במציאות

דבר שהוא ראוי מצד עצמו, אלא שבפועל אין מציאות לעשותו, כגון שאין תחת ידו חפץ הנצרך לעשיית אותו המעשה, נחלקו האחרונים אם נחשב ראוי:

* יש שכתבו שנחשב משום כך "אינו ראוי" (ראה אבני נזר או"ח כו; ראה פני יהושע גיטין כח ב). כגון עדים שאינם לפנינו, ואין ידוע היכן הם, כתבו האחרונים שהם חשובים כמי שאינם ראויים להעיד בפיהם, ואף לסוברים שעד הראוי להעיד בפיו, יכול להעיד בכתב (ראה תוס' יבמות לא ב ד"ה דחזו, בשם רבינו תם), כשאינם לפנינו עדותם בכתב אינה מועילה (הגהות דרישה ופרישה חו"מ כח ס"ק טז, וסמ"ע שם ס"ק מג).

* ויש סוברים שאף דבר שאי אפשר במציאות לעשותו הרי הוא ראוי לכך, כגון לענין ציצית, שאף בזמן שאין בידינו תכלת, נראה מדברי ראשונים ואחרונים שהציציות חשובות ראויות לתכלת (ראה מאירי עדיות ד י, ונימוקי יוסף הלכות קטנות ציצית יג ב, ושאגת אריה לא, שכתבו שציצית שאינה ראויה לתכלת פטורה אף מלבן, ואף על פי כן ציצית בזמן הזה חייבת בלבן. וראה שלחן מלכים, שערי שלום פתיחה להלכות ציצית אות ז; וראה מאמר פתיל תכלת פרט חמישי ד"ה והנראה דחומרת).

וכן מנחה שאי אפשר לבוללה מפני שאין בידינו כלי לבלול אותה בו, כתבו האחרונים שהיא חשובה ראויה לבילה, וכשירה (שו"ת שי למורא נח).

מניעה מחמת איסור

דבר שאסור לעשות בו מעשה מסויים, חשוב "אינו ראוי" לאותו המעשה. כגון מה שאמרו לענין כסוי הדם בקדשים, שכיון שאסור לתת עפר תחת הדם, הרי זה אינו ראוי לנתינת עפר תחתיו (ראה חולין פג ב - פד א, וראה אמרי בינה או"ח י, חלקת יואב אה"ע יז).

וכן אמרו במביא בכורים מקרקע שספק אם שלו היא, שאסורה לו קריאת פרשת בכורים שמא אין הקרקע שלו, שמשום כך חשוב אינו ראוי לקריאה (בבא בתרא פב א).

באיסור דרבנן

מעשה המועיל מן התורה, ויש בו חלק שאם אינו ראוי לו הרי הוא מעכב, ומדרבנן אסור לעשות את אותו החלק, נחלקו האחרונים בדינו:

* יש מהאחרונים שכתבו שחשוב ראוי לו ואינו מעכב (ראה פני יהושע ביצה יט א; שאגת אריה ז; הגהות ברוך טעם לטורי אבן מגילה כ ב ד"ה ולוידוי; ארצות החיים יג סק"א, כו סק"ב, בדעת הרמב"ן; אמרי בינה או"ח י), שאינו ראוי לבילה מדרבנן אינו יכול לעכב בשל תורה (שאגת אריה ז). וכתבו שאף על פי שמקרא בכורים מעכב כשאינו ראוי לקראו, המביא בכורים ואסור לו מדרבנן לקרוא מקרא בכורים, כגון שמביא מאילן שלו הנמצא בקרקע שספק אם קנאה, שאסור לו לקרוא מקרא בכורים, לסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, שמא יבא להפקיע את הפירות מתרומות ומעשרות (ראה בבא בתרא פב א), אין הקריאה מעכבת, ורק כשמן התורה אסור לו לקרוא, כגון לסוברים שהאיסור לקרוא בספק ביכורים הוא משום שנראה כשקר, שאיסור תורה הוא, לדעה זו (ראה בבא בתרא שם, ושיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), כיון שאינו ראוי לקריאה, קריאה מעכבת בו (ראה רא"ש שם).

* ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאף בדבר האסור מדרבנן, נחשב "אינו ראוי" לאותו הדבר (ארצות החיים יג סק"א, כו סק"ב, בדעת בעל המאור והנימוקי יוסף; אמרי בינה י, בדעת חלק מהראשונים; עין יצחק ב אה"ע מב ס"ק סו). ויש מוסיפים ביאור, שהתורה ציותה לשמוע בקול החכמים, וכיון שאסרו חכמים לעשות מעשה, מן התורה אינו ראוי לאותו דבר (ארצות החיים יג סק"א). ולדעה זו בהבאת בכורים, במקום שאסור מדרבנן לקרוא מקרא בכורים, הקריאה מעכבת (ראה טורי אבן מגילה כ ב; אבני נזר יו"ד שסו סק"ה, או"ח ח סק"ה; עין יצחק שם).

דין או מצוה דרבנן – לדעת הסוברים שאף בדינים דרבנן, אם אינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו (ראה לעיל: הכלל וגדרו: במצות דרבנן) – שיש בהם חלק האסור מדרבנן, כתבו האחרונים שאף אם בדינים מן התורה אין להחשיבו "אינו ראוי" משום איסור דרבנן (ראה לעיל), לדינים דרבנן חשוב הוא "אינו ראוי" ומעכב (שאגת אריה ז; עזרת ישראל סא); לפיכך מי שאינו חייב בבכורים אלא מדרבנן, אם אסור לו מדרבנן לקרוא מקרא בכורים, הרי זה מעכב בהם (עזרת ישראל שם). ויש סוברים שאם בדינים של תורה אין להחשיבו "אינו ראוי" מחמת איסור דרבנן, אף בדין דרבנן כן (אמרי בינה י).

הערות שוליים