מיקרופדיה תלמודית:כל שהוא

הגדרה^[1]

דברים שלא נאמר בהם שיעור למטה, או שנאמר בהם שיעור מועט לפי הצורך.

מצוות או איסורים או דינים, שמן התורה או שמדרבנן, יש שלא נאמר בהם שיעור משיעורי התורה (ראה ערך שיעורים) אלא בלשון כל שהוא (ראה משנה שבת כ א, וגמ' ברכות כה ב, ועוד), כל שהם (ראה מקואות ד ה, ומשנה תמורה כח א, ועוד), משהו (ראה עירובין יב ב, ועבודה זרה סו א, ועוד) או: משהויין (עירובין פז א).

אופני כל שהוא

• מהם שלא נאמר בהם שיעור בכמותם, היינו נפח או מנין, כגון אסורי-הנאה (ראה ערכו), שיש מהם האסורים ואוסרים בכל שהוא (משנה עבודה זרה עד א), שאינם בטלים אפילו באלף (ראה ערך בטול אסורים. רש"י שם ד"ה אלו אסורין).

• ומהם שלא נאמר בהם שיעור במידת ארכם או רחבם, כגון אתרוג (ראה ערכו), שניקב וחסר כל שהוא - פסול (משנה סוכה לד ב).

• ויש שנאמר כל שהוא בשויו, כגון עולת ראיה (ראה ערכו) ושלמי חגיגה (ראה ערכו), שנאמר: וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (שמות כג טו), אפילו כל שהוא, אבל חכמים אמרו: הראיה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף (ראה משנה חגיגה ב א. ירושלמי חגיגה א ב).

• ויש שנאמר כל שהוא בגיל האדם, כגון תינוק בן יום אחד משטמא בזיבה (ראה ערך זב. משנה נדה מג ב), שנאמר: וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה (ויקרא טו לג), לזכר כל שהוא, בין גדול בין קטן (נדה מד א).

• ויש שנאמר כל שהוא על חלק מן הדבר, כגון בבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו), שיש הסוברים - ואין הלכה כמותם (ראה ערך הנ"ל: חובת ההפרשה) - שאף על פי שיש בו שותפות גוי (ראה ערכו), חייב בבכורה (רבי יהודה בבכורות ב ב), שמה שנאמר: כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה (במדבר ג יג) משמעותו כל שהוא בכור (גמ' שם ג א, לדעה זו), ש"כל" משמע כל שהוא, כמו שנאמר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת (מלכים ב ד ב. רש"י בכורות שם ד"ה לגרועי).

טעם השיעור

דברים שלא נאמר בהם שיעור ודינם בכל שהוא, מלבד באלו שלמדו כן מהכתוב (ראה לעיל), יש בהם טעמים שונים:

• יש שדינם הוא כן מחמת חומר שבהם, כגון איסורים שאוסרים תערובתם בכל שהוא, ואינם בטלים (ראה ערך בטול אסורים).

• ויש שדינם הוא כן מחמת טבעם, כגון מה שנאמר ברוצח (ראה ערכו): וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת (במדבר לה טז), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור (סנהדרין עו ב).

• ויש שדינם הוא כן מחמת חשיבותם, כגון דבר שנמכר במנין, ולא באומד, שאינו בטל (ראה ערך דבר שבמנין).

• ויש שדינו בכל שהוא מפני שהוא מצטרף לדבר שיש בו שיעור, כגון זיז כל שהוא - הבולט מן הכותל למעלה מן הפתח (פירוש הרא"ש וברטנורא אהלות יד א) - שמביא את הטומאה (משנה שם; רמב"ם טומאת מת יז א), ואף על פי שאינו בולט מן הכותל טפח (פירוש הרא"ש שם) חשוב כאילו יש בו פותח טפח, שהואיל והוא משמש לפתח הוא מצטרף עם הפתח (ר"ש שם).

• ויש שדינו בכל שהוא מפני שנשתייר מדבר שהיה בו שיעור, כגון אזוב (ראה ערכו), שגרדומיו כל שהוא (רבי יוסי במשנה פרה יא ט), שאם נשרו העלין וכלה אותן הזמן (רש"י סוכה יג א; פירוש המשניות לרמב"ם פרה שם), אפילו לא נשתייר מהן אלא כל שהוא - כשר (רמב"ם פרה אדומה יא ד).

• ויש שחייבים עליהם בכל שהוא, כיון שיש בו תועלת כל שהיא, כגון מלאכת בונה (ראה ערכו) בשבת (משנה שבת קב ב, לפי הגמ' שם).

• ויש שחייבים עליהם בכל שהוא, משום שהצניעם והחשיבם, כגון צפורת כרמים, שחייבים עליהם במוציא (ראה ערכו) בשבת מרשות לרשות כל שהוא, משום שמצניעים אותה לרפואה (משנה שבת צ ב).

• ויש שחייבים עליהם בכל שהוא, משום שהאיסור שלהם מחשיב אותם (ראה ערך אסורו חשובו), כגון משמשי עבודה זרה, שיש מהתנאים סוברים שהמוציא מהם בשבת מרשות לרשות כל שהוא - חייב (רבי יהודה במשנה שם א), שהחשיבו הכתוב לאוסרו (ברטנורא שם ט ו).

• ויש שדינו בכל שהוא, לפי שכן היא דעת בני אדם, כגון באונאה (ראה ערכו) - בדמים (בבא מציעא נו ב; רמב"ם מכירה טו א) - שאמרו בפחות משתות שנקנה המקח, ואינו חייב להחזיר את האונאה, שבפחות משתות דרך הכל למחול (גמ' שם נ ב; רמב"ם שם יב ג).

שיעור כל שהוא

ברוב המקומות מצינו שאמרו כל שהוא, ופירשו שהדברים אמורים אף בשיעור המועט ביותר, כגון בקרקע כל שהוא שחייב בפאה (פאה ג ו), שהדברים אמורים אפילו היה שם קנה אחד ובו חמשה שבולות (ירושלמי פאה ג ז), ובכמה מקומות נמצא הלשון "כל שהוא", ופירשו חכמים שאין כוונתם לכל שהוא ממש, אלא לשיעור מסויים, ולא אמרו לשון כל שהוא או משהו אלא דרך גוזמא (כן משמע מרש"י חולין קלז ב ד"ה מה בין), כגון בשיעור הגיזה המחייבת בראשית-הגז (ראה ערכו), שיש מהתנאים הסוברים שחמש רחלות גוזזות כל שהן (חכמים במשנה חולין קלה א), ופירשו: כמה כל שהן, מנה ופרס (רב בגמ' שם קלז ב, ובבא בתרא קנ א). וכן מצינו דבר שנאמר בו כל שהוא, ונחלקו אמוראים אם יש לו שיעור מסויים (בבא בתרא קמא ב).

כל שהוא באיסור תערובת

איסורים האוסרים את תערובתם אפילו ב"משהו" - כגון חמץ (ראה ערכו) בפסח, ויין-נסך (ראה ערכו), ודבר-חשוב (ראה ערכו) ועוד (ראה ערך בטול אסורים: ביין נסך, ושם: בחמץ בפסח) - נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין לו כלל שיעור, ואפילו אחד מאלף אלפי אלפים, הרי הוא כל שהוא (שלחן ערוך הרב או"ח תמז טז).

• ויש אומרים שמכל מקום יש שיעור קטן ביותר בדבר (הראש לראובני, בשם ר' לייב שפירא, בשם רבי מנשה מאילייא, במוריה כ, על פי תוספות שבת סג ב ד"ה אריג), שאינם אוסרים את תערובתם אלא כשיש באיסור לכל הפחות שיעור כזה שאם יופרד מן ההיתר יהיה ניכר בחושי האדם, אבל אם נתערב בשיעור קטן ביותר שאף אם יופרד מן ההיתר לא יהיה ניכר בחושי האדם, התערובת מותרת (הליכות שלמה פסח, דבר הלכה ו); או יש שכתבו שלא גזרו חכמים איסור משהו אלא בשיעור כזה שיכול לבוא לידי נתינת טעם, אבל בנהר גדול, שאין שום חשש שיתן טעם, לא גזרו לאסור בכל שהוא (ספר יהושע ה)^[2].

הערות שוליים