מיקרופדיה תלמודית:כנויי ה'

הגדרה^[1] - הלשונות שמכונה בהן הבורא, מלבד שם המפורש, ודיניהן.

הכינויים ומהותם

הלשונות שנקרא בהן הבורא, שאינן עיקר השם - שם-המפורש (ראה ערכו)^[2] - נקראות "כינויים". בעיקרה נאמרה לשון כינויים בתלמוד ובפוסקים על שמות התואר של הבורא (ראה שבועות לה א ורמב"ם דעות א ו, ועוד), אבל אף מהשמות שאינם נמחקים (ראה להלן) יש שנקראים בדברי חכמים גם בשם כינויים (ראה סנהדרין נו א, ועוד), שאינם שמות העצם אלא כינויים ותארים כפי מעשיו יתברך (רשב"ש רסז)^[3].

שמות התואר

כינויים שמות תואר הם (כן משמע מריטב"א שבת י ב), הנגזרים ממידותיו של הקדוש ברוך הוא (כן משמע מתשובת רס"ג בתשובות הגאונים (שערי תשובה) שכט), ונתייחדו בפי ההמון לשמותיו של הקדוש ברוך הוא (כן משמע מהמאירי שם), שכדי להימנע משימוש בשם העצם, אנו רומזים על השם יתברך על ידי תיאור מידותיו, והלשון בעצם אינה דווקא עליו, שכל מי שיש לו המידה קרוי על שמה, ומפני שאנו מוצאים מידות אלו אצל הבורא יותר מאצל כל הנבראים, אנו מכנים אותו במידות אלו (אור שמח עבודה זרה ב ז), ואינם אלא זכרון שבחו והגדת גדולתו של הקדוש ברוך הוא, אבל אינם שמות הבורא (ר"י מיגש ונמוקי יוסף שבועות לה א), ולשון כינויים אינה על שם הנובע מעיקר השם, אלא על שמות שאין להם שייכות לעיקר השם (כן משמע ממהרי"ק קסב, על פי השרשים לרד"ק, כנה), אבל מצינו תארים שמתארים בהם את הבורא, שאינם חשובים אפילו ככינויים (ראה להלן), והיינו כל שלא נתייחדו בפי ההמון לקרוא כן לקדוש ברוך הוא (כן משמע מהמאירי שבת שם).

שמות התואר של הבורא

כמה כינויים נזכרו בדברי חז"ל: חנון, רחום, ארך אפים, רב חסד, הגדול, הגבור, הנורא (שבועות לה א; סופרים ד כה; רמב"ם יסודי התורה ו ה), האדיר, החזק, העזוז (גמ' שם; רמב"ם תפילה ט ז), האמיץ (גמ' שם, לגירסתנו וגירסת הרמב"ם שם), האמת (גמ' שם, לגירסת רבנו חננאל שם ד"ה ואלו שנמחקין, ופסקי רי"ד שם ופסקי ריא"ז שם ג כד, והל' ס"ת (גנזי מצרים) עמ' 27), מלך מלכי המלכים, מרומם, עליון, חסיד, צדיק, ישר, תמים (סופרים שם), וכל כיוצא בהם - כגון קנא, חזק (כן משמע מרמב"ם יסודי התורה שם), בורא, יוצר, נוקם (כן משמע מתשובת רס"ג בתשובות הגאונים (שערי תשובה) שכט) - חשוב כינוי (כן משמע מהרמב"ם שם, וקריאת שמע ג ה, ושבועות ב ב, וסנהדרין כו ג).

ובמספר תארים מצינו שדנו אם הם כינויים:

• "אד", נחלקו בו אם הוא כינוי (תוספות ופסקי רי"ד נרים י ב, ומכריע צ); או שחשוב שם בפני עצמו, כמו יה, שהוא חשוב שם, לסוברים כן (ראה ערך אזכרות: כנויים. תוספות עבודה זרה יח א ד"ה הוגה, בשם רבנו אלחנן); או שאף כינוי אינו חשוב (אגרות הרמ"ה יג).

• אדון, הרי הוא כינוי (תשובת רס"ג בתשובות הגאונים שם).

• המקום, הרי הוא כינוי (כן משמע מהפני יהושע והצל"ח ברכות מ ב, ומשנה ברורה קסז ס"ק נג, על פי הגמ' שם)^[4].

• הקדוש ברוך הוא, הרי הוא כינוי (מגדל עז ליעב"ץ, אבן בוחן ב מג; מנחת שלמה תנינא ז).

• הַשֵּׁם, הרי הוא כינוי (כן משמע ממהר"ח אור זרוע קכט; אפיקי ים ב ג).

• חי, יש הסוברים שהוא כינוי (שדה הארץ ג יו"ד יב); ויש הסוברים שאינוי כינוי (כן משמע מסדר היום (עמ' ג במהדורת ניו יורק תשל"ח), ומגן אברהם ד ס"ק כח, ושאר פוסקים שם, בשמו).

• מלך, כשברור שכוונתו לבורא, הרי הוא כינוי (כן משמע מרמב"ן ורשב"א וריטב"א שבועות לה ב), והוא הדין מלך גדול ומלך קדוש (רמב"ן ורשב"א שם); ויש סוברים שמלך חי וקיים אינו חשוב כינוי (כן משמע מסדר היום שם, ומגן אברהם שם ועוד).

• מלך העולם, יש סוברים שהוא כינוי (ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע א); ויש סוברים שאינו כינוי (כן משמע ממהר"ח אור זרוע קכט, ומשפטי צדק טו, ועוד).

• מַלְכַיָּא האמור בדניאל, במקום שהוא קודש (ראה דניאל ב לז, ועוד), הרי הוא כינוי (רמב"ם יסודי התורה ו ט; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף שבועות לה ב; חינוך תלז).

• מעון, הרי הוא כינוי (ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג עונש לב).

• מרי, לסוברים שיש שהוא קודש (ראה שבועות לה ב) עדיף מחנון ורחום ואסור למחקו, שהוא תרגום של שם אדנות (מהרש"א שם, בחידושי אגדות).

• נאמן, הוא כינוי (רמב"ם יסודי התורה ו ה, וקריאת שמע ג ה; שו"ע או"ח פה ב)^[5].

• צבאות, לסוברים שאינו חשוב שם שאינו נמחק (ראה ערך אזכרות: האזכרות וקדושתם), הרי הוא כינוי (כן משמע מרשב"ש רסז).

• רחמן, אינו כינוי (כן משמע מתשובת רש"י שבשו"ת רש"י מג, והאורה ב ט, ומחזור ויטרי (הורוויץ) תסט).

• שבת, הוא שמו של הקדוש ברוך הוא (זוהר, יתרו פח ב), וכשהוא תואר לו הוא כינוי (כן משמע מחסד לאלפים פד א וקנח ו, ורוח חיים פד א, ועוד).

• שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא (שבת י ב), שנאמר: וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם (שופטים ו כד. גמ' שם), ויש בו קדושה (שו"ת הרא"ש ג טו), ונחלקו הראשונים מהי קדושתו: יש סוברים שהוא חשוב שם - כמו אלהים שדי וכיוצא בזה (ראה להלן) - ולא כינוי כחנון ורחום (תוספות סוטה י א ד"ה אלא), וכתבו הפוסקים שראוי להחמיר כן (ערוך השלחן יו"ד רעו כז; אגרות משה או"ח ד מ ג); ויש סוברים שחשוב כינוי כחנון ורחום, ואף על פי שהקב"ה עצמו נקרא שלום, מכל מקום שם זה אינו שם העצם אלא שעל ידי הפעולה שעושה שלום נקרא כך, ולכן אינו מכלל השמות, והרי הוא כמו הגדול הגבור והנורא וכיוצא שנמחקים (שו"ת הרא"ש שם)^[6].

• שלמה המוזכר בשיר השירים, כשהוא תואר לקדוש ברוך הוא (ראה שבועות לה ב) הרי הוא כינוי (רמב"ם יסודי התורה ו ט; רמב"ן שם; פסקי רי"ד שם; רשב"א שם; חינוך שם; ועוד); ויש הסוברים שעדיף מכינוי (רמב"ן שם, בהוה אמינא; פסקי ריא"ז שבועות ד ג לא, וקונטרס הראיות שם לה ב; מגדל עז ליעב"ץ, אבן בוחן ב מד), ודינו כשאר שמות שאינם נמחקים (רבי מצליח בשו"ת הרא"ש ג טו).

• שמש, שהוא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא, שמכונה הקדוש ברוך הוא כן מלשון הכתוב: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים (תהלים פד יב. סוטה י א, לפי תשב"ץ א קעז), ושמש הוא לשון חומה, כמו: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (רש"י שם ד"ה שמש), הרי הוא כינוי (כן משמע מהתשב"ץ שם)^[7].

לעז ותרגום

שם בלשון לעז שקוראים בו הגויים לקדוש ברוך הוא, חשוב ככינוי (רמב"ם סנהדרין כו ג; סמ"ג לאוין רט; חינוך רלא; מאירי סנהדרין סו א; טור חו"מ כז), והיינו שאין דינו כשמות שאינם נמחקים (יתרון האור נדרים א א, ואחיעזר ג לב, ור"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע א, בדעת הרמב"ם; תורת חיים סנהדרין שם), אבל הוא עדיף משאר שמות שמתארים בהם את השם (כן משמע מהמאירי שם; תשב"ץ א ב), וכן שם שהוא תרגום וביאור של אחד מהשמות בלשון-הקדש (ראה ערכו), כגון "אלהא" המוזכר בספר דניאל ובתרגומים, חשוב ככינוי (אבני נזר יו"ד שנח ה), שעיקר שם הבורא הוא בלשון הקודש, והוא שם העצם, ובשאר לשונות אינו אלא ביאור לשמו (מרומי שדה נדרים ב א)^[8].

שמות שאינם נמחקים

שאר השמות שנקרא בהם הבורא - דהיינו שם הוי"ה ואדנות, אל, אלוה, אלהי, אלהיך, אלהים, אלהיכם, אהיה, אהיה אשר אהיה, שדי, צבאות, יה (ראה ערך אזכרות: האזכרות וקדושתם) - נקראים אף שמות שאינם נמחקים (שבועות לה א), וכולם, חוץ משם הוי"ה נקראים בדברי חכמים גם בשם כינויים (גמ' שם נו א, ורש"י ד"ה ואליבא; רמב"ם עבודה זרה ב ז, ועוד). ואף שם יה - שהוא חלק משם-המפורש (ראה ערכו) - כן (רמ"ה שם סו א; מאירי שם נו א). ובשם אדנות, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלעולם אינו נקרא בשם כינוי (רמב"ם עבודה זרה ב ז; תשובת ר"א מלוניל באגות הרמ"ה כח; מאירי שם), ששם אדנות עדיף משאר שמות, כיון - ששם הוי"ה נקרא באדנות (ראה ערך הוגה את השם: האיסור ומקורו) - והוא כינוי לשם ההוי"ה (שו"ת הרדב"ז ה לד ולה ורנד); ויש סוברים שאף שם אדנות נקרא כינוי (רמב"ם שם, בשם יש מי שמפרש; רמ"ה שם ס א, ואגרות הרמ"ה יג ונ; ריטב"א שבועות לו א)^[9].

השמות שאינם נמחקים, נקראים גם "אזכרות" (ראה ערכו. ירושלמי ברכות ד ד, וחגיגה ג ח, ועוד); ויש הסוברים שאף הכינויים יש שהם נקראים אזכרות (כן משמע מרמב"ם ברכות א ו); ויש שכתב שאין נקרא אזכרה אלא שם הוי"ה, שהוא מורה על עצמותו והוייתו יתברך, ואינו שם משותף לנבראים כשאר השמות (שו"ת הרדב"ז א קב), ונקרא אזכרה בלשון סגי נהור, שאסור להזכירו חוץ למקדש (יהודה יעלה או"ח ט).

בדינים השייכים לכבוד השם

מחיקת השם

איסור מחיקת-השם (ראה ערכו) אינו דוקא בשם הוי"ה, אלא אף בשם אדנות ובשמות אלהים אהיה שדי וצבאות, אבל כינויים כחנון ורחום - נמחקים (שבועות לה א; רמב"ם יסודי התורה ו ב), שאין בהם קדושת השם (קונטרסי שיעורים נדרים ד טז). ואף על פי שגם שאר שמות מלבד שם הוי"ה אינם שמות העצם, מכל מקום כיון שהם לשון אדנות ומרות ואלהות אסור למחקם, ודוקא אותם שאינם כינויי אלהות אלא תארי הפעולות, ופעמים שאף אדם מתואר בהם, אין איסור במחיקתם (רשב"ש רסז). דין זה נלמד מהכתוב - ממנו לומדים על איסור מחיקת השם (ראה ערך מחיקת השם) - לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ד), שלא נאמר בסתם לה', אלא לה' אלהיכם, ללמד שכל שם אלהות בכלל (רשב"ש שם)^[10]. וכן אין במוחק כינויים כחנון ורחום משום עשה של אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג) - שהמוחק את השם עובר בעשה זה (ראה ערך הנ"ל) - שכינויים אינם בכלל עשה זה (ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע א).

ההיתר למחוק כינויים, נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שהוא כשטעה הסופר וכתבם שלא במקומם (תשובת רס"ג בתשובות הגאונים (שערי תשובה) שכט; ארחות חיים, דין אהבת השם ויראתו ח, בשמו), שאם לא טעה, או כשכתב כל המקרא אף כשטעה, אף כינויים כחנון ורחום אין למחקם (תשובות ופסקים לראב"ד ס; ארחות חיים שם, בשמו; מאירי שבועות לה ב, בשם גדולי המפרשים), וכתבו אחרונים שכן יש לנהוג מלכתחילה (משנה הלכות ה קיט-קכ).

• ויש סוברים שלעולם מותר למחקם (כן משמע מהמאירי שם; בית יוסף יו"ד רעו י, בדעת הרמב"ם והטור).

כינויים המיוחדים לבורא בלבד, יש מן האחרונים שכתב שאין למחקם (מגדל עז ליעב"ץ, אבן בוחן ב מו, בשם יש מי שמחמיר, ושכך ראוי).

הזכרה לבטלה

איסור הזכרת השם לבטלה (ראה ערך אזכרות: איסור הזכרת שם שמים לבטלה), נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שהוא דווקא בשמות המיוחדים (רמב"ם שבועות יב יא; סמ"ג לאוין רמא), והיינו כל השמות שאינם נמחקים (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא כה, ויתרון האור נדרים א א, בדעת הרמב"ם), ולא בכינויי השם כחנון ורחום (שו"ת הרדב"ז ג תכא (תתסג), ושו"ת רבי עקיבא איגר שם, בדעת הרמב"ם), ולא בשם בלשון לעז (שו"ת הרדב"ז שם)^[11], והמזכיר שם שמים לבטלה, שצריך לנדותו (ראה ערך הנ"ל: שם) אינו אלא במזכיר אחד מהשמות המיוחדים, אבל המזכיר השם בשאר לשונות אין צריך לנדותו, אלא גוערים בו (נמוקי יוסף נדרים ז ב, בשם הריטב"א).

• ויש סוברים שגם השומע את חברו שהוא מזכיר כינויים לבטלה צריך לנדותו (תשובות גאוני מזרח ומערב קג; נמוקי יוסף שם, בשם הגאונים)^[12], ואף המזכיר שם בלשון לעז לבטלה, עובר באיסור הזכרת השם לבטלה (רבנו ירוחם יד ח; חיי אדם ה א, בשמו; חרדים מ"ע מה"ת א ד; הגהות יש נוחלין, אזהרת נדר ושבועה נ; משנה ברורה פה סק"י, בשמו), וצריך לנדותו (תשובות גאוני מזרח ומערב שם; תשובות הגאונים (מוסאפיה) לו ו(שערי תשובה) קמב), שלדעתם אף הזכרת כינויים חשובה הזכרת השם לבטלה (כן משמע מהגהות יש נוחלין שם).

האזכרות שבמקראות שמותר לאמרן בדרך לימודו, ואין בזה משום הוצאת שם שמים לבטלה (ראה ערך אזכרות: שם), נחלקו הדעות אם דווקא שם אלהים וכדומה מותר, ולא שם אדנות (כן משמע מתשב"ץ קטן תיט); או שמותר אף בשם אדנות (כן משמע מב"ח או"ח תרכא ה, בדעת הרי"ץ גיאת; יוסף אומץ שמט).

שאילת שלום

בשאלת-שלום (ראה ערכו) חברו, שתיקנו חכמים לשאול בשלומו בשם - ואף בשמות המיוחדים (ראה ערך שאלת שלום) - נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שבאמירת "שלום" לחוד, ללא הזכרת שם נוסף, ודאי אין איסור, ולא תקנו חכמים אלא לומר שאין איסור בשאילת שלום, אף כשמזכיר שם ה' ומוציא שמים לבטלה (כן משמע מריב"ן מכות כג ב ד"ה ושאילת שלום, בשם רבו), ולזה הביאו ראיה שאמר בועז לקוצרים: ה' עִמָּכֶם (רות ב ד), ואין לומר שעשה כן מדעתו ולא הסכימו משמים, שהרי אמר המלאך לגדעון: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל (שופטים ו יב. כן משמע מהגמ' שם).

• ויש מפרשים שהתקנה היתה שחייב אדם לשאול בשלום חברו בשם, ובהזכרת השם שלום אנו יוצאים בזה ידי חובה, משום ששלום הוא אחד משמותיו של הקב"ה (ראה לעיל: הכינויים ומהותם. ריב"ן שם, בפירוש השני).

אף בשלום גוי מותר לשאול, מפני דרכי-שלום (ראה ערכו. משנה גיטין סא א; רמב"ם עבודה זרה י ה; כן משמע מטוש"ע יו"ד קמח ט), ואפילו להזכיר תיבת שלום, ואף על פי ששלום הוא שמו של הקב"ה, ומטיל עליו שם שמים (כן משמע מרש"י שם ד"ה ושואלין), ונחלקו הדעות אם מותר להזכיר בשאילתו אף שאר שמות (כן משמע ממהר"י ברונא קיב); או שאין לזלזל ולהזכיר שמות בשאלת שלום לגוי (כן משמע מפרי חדש יו"ד פה סק"ב, ונשמת אדם ג ט), ולא התירו אלא ב"שלום" שאינו שם גמור (ראה לעיל: שם. פרי חדש שם), אבל לכפול לו שלום אסור (גיטין סב א; רמב"ם שם, ומלכים י יב; טוש"ע שם י), שאין לכפול בשבילו שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא (ארחות חיים, עבודה זרה טו, בשם הר"מ; הגהות סמ"ק קלה). שם בלשון לעז מותר להזכיר בשאילת שלום לגוי (נשמת אדם שם), ואף אותו אסור לכפול (מהר"י מברונא שם; כן מצדד הש"ך שם סק"ז). עובדי האלילים והזובחים לשעירים ולשדים וכיוצא בזה, יש מהראשונים שכתבו שאין ראוי להזכיר עליהם אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, שאיך נזכירו על מי שכופר מציאותו או מכחיש יכלתו ומסלק השגחתו (מאירי סנהדרין מד א).

קודם תפילת שחרית (ראה ערכו) אין להקדים לפתח חברו ליתן לו שלום, כיון שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא (שו"ע או"ח פט ב, על פי ברכות יד א)^[13], ואין ראוי להזכיר שמו על אדם ולכבדו קודם שמכבד את הקדוש ברוך הוא (משנה ברורה שם ס"ק יא). להקדים לפתח חברו ליתן לו שלום בלשון לעז, נסתפקו אחרונים אם מותר (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב; משנה ברורה שם). להקדים לפתח חברו לומר לו הרחום ירחמך וכדומה, כתבו אחרונים שמותר, שאינו שואל בשלומו אלא מברכו בשמו של הקדוש ברוך הוא (פרי מגדים שם; משנה ברורה שם).

בבית הכסא ובבית המרחץ

האיסור להזכיר שמות בבית הכסא (ראה ערך בית הכסא: לתורה ולתפילה) ובבית המרחץ (ראה ערך בית המרחץ: לדברים שבקדושה) - היינו בבית הפנימי שלו (ראה ערך הנ"ל: שם) - נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהוא דווקא בשמות שאינם נמחקים (ראה לעיל: הכינויים ומהותם), אבל הכינויים מותר להזכירם שם (רמב"ם קריאת שמע ג ה; רבנו יונה ברכות כו א, בשמו, ושמורו הסכים עמו; ריטב"א שבת י ב; שו"ע או"ח פה ב), ששמות תואר הם, ואף אדם מתואר בהם (ריטב"א שם).

• ויש סוברים שאין להזכיר רחום בבית הכסא, שלא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא (ראב"ד קריאת שמע שם; רבנו יונה ברכות שם, בשמו), וכתבו אחרונים שיש להחמיר כן (ב"ח או"ח פד א; פרי חדש שם פה סק"ב; עטרת זהב שם; פרי מגדים שם פד, אשל אברהם סק"ב; ועוד), והוא הדין שאר כינויים (כן משמע מאגרת התשובה יום ב, ושו"ת הרא"ש ג טו, ומאירי שבת שם)^[14].

שם בלשון לעז אסור להזכירו בבית המרחץ (ב"ח או"ח פד א, ויו"ד קעט יא, על פי שבת מ ב; שלחן ערך הרב או"ח פה ג; קצור שלחן ערוך ה יד), שאף על פי שאין בו קדושה ומותר למחקו (ראה לעיל: הכינויים ומהותם), יש בזיון בהזכרתו במקום טינופת (שלחן ערוך הרב שם).

"שלום", אסור להזכיר בבית המרחץ (שבת י ב; רי"ף ברכות שם, ושבת שם; רא"ש ברכות ג נז, ושבת א כא; שו"ע או"ח פד א), שכך נקרא השם עצמו (שבת שם). וכן אסור להזכירו במבואות המטונפות (כן משמע מויקרא רבה ט ט; מגן אברהם פד סק"ב, ושם פה סק"ג; משנה ברורה פד סק"ו, ושם פה ס"ק יב), ואף לסוברים שמותר להזכיר כינויים בבית המרחץ (ראה לעיל), וגם לסוברים ששלום דינו ככינויים (ראה לעיל: שם), אף על פי כן אסור להזכירו בבית המרחץ כיון שאינו שם תואר (ריטב"א שבת שם)^[15].

בבית האמצעי שבמרחץ, מותר לשאול בשלום חברו (ראה ערך בית המרחץ: לדברים שבקדושה) - אף על פי שמזכיר שלום בשאילתו - וכן מותר להזכיר שם שאר כינויים, אפילו שכונתו לשם, אבל אסור להזכיר שם שמות הקודש (זקן אהרן עב).

קודם נטילת ידים

קודם נטילת-ידים (ראה ערכו) בשחרית - כשידיו מטונפות (ראה ערך נטילת ידים), והוא הדין בשאר אופנים שאין ידיו נקיות (כן משמע מאגרת התשובה יום ב) - אסור להזכיר לא שם ולא כינוי (כן משמע מאגרת התשובה שם; סדר היום (עמ' ג במהדורת ניו יורק תשל"ח); מגן אברהם ד ס"ק כח, ושאר פוסקים שם, בשמו)^[16].

נידה

נדה (ראה ערכו), שיש סוברים שאין לה להזכיר את השם (ראה ערך נדה), מכל מקום שם בלשון לעז מותר לה להזכיר (כרם שלמה (האס) קצה).

בגילוי ראש

הזכרת השם בלשון לעז בגלוי-ראש (ראה ערכו) יש שכתבו שהיא בכלל איסור הזכרת השם בגילוי ראש שאסורה, לסוברים כן (ראה ערך גלוי ראש: בדברים שבקדושה. פתח הדביר צא א), וכן הזכרת כינויים כחנון ורחום בגילוי ראש אסורה (כן משמע מפתח הדביר שם); ויש שכתבו שמותר להזכיר כינויים בגילוי ראש (כן משמע ממור ואהלות (פוסק), ראשי בשמים ז, בהערה)^[17].

בעל קרי

בעל-קרי (ראה ערכו), לתנאים הסוברים שבזמן שנהגה תקנת עזרא לא היה אסור אלא בתלמוד-תורה (ראה ערכו) שיש בו הזכרת השם (ראה ערך בעל קרי: תקנת עזרא), יש מהאחרונים סוברים שאף הזכרת כינויים היתה אסורה לו (שמו יוסף אות קמ, בשם אחיו; אבני זכרון ב כו ו); ויש שכתב שהיה מותר לו להזכיר כינויים (כן משמע מתורה לשמה תצו).

על רקיקה

האיסור להזכיר שם שמים על הרקיקה (ראה ערך לחשים), נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שאינו אלא בשם בלשון הקודש, ולא בשם בלשון לעז (רש"י סנהדרין קא א ד"ה רוקק, בשם רבו; סמ"ג עשין ד, בשם רש"י שכתב בשם רבנו יעקב; רמ"א יו"ד קעט ח, בשם יש אומרים; קרית ספר יסודי התורה ב), שדינו ככינויים לסוברים כן (ראה לעיל: הכינויים ומהותם), ואף לא בכינויים כחנון ורחום (תורת חיים שם, לדעה זו).

• וכן אומרים שאף שם שמים בלעז אסור להזכיר על הרקיקה (רמ"א שם, שכן טוב להיזהר; ב"ח שם, שכן דעת כל הפוסקים; חכמת אדם פט ט), וגם כינויים (תורת חיים שם, לדעה זו), שכל שהוא משום בזיון, אף בכינויים אסור (תורת חיים שם).

כשיבואו לידי בזיון

אסור לכתוב שמות בלשון לעז במקום שסופם שיבואו לידי בזיון (תורת חיים (זוננפלד) כו, בדעת האורים), וכן כינויים (אורים כז סק"ב; נתיבות המשפט שם, חידושים סק"ב; קצור שלחן ערוך ו ג)^[18], ואף לסוברים שאין בהם משום הזכרת שם שמים לבטלה (ראה לעיל), שאסור להביאם לידי מנהג בזיון (אחיעזר ג לב ג, ואבן שתיה יו"ד ס, ועוד, בביאור דעת האורים ונתיבות המשפט).

עמידה

השומע הזכרת כינוי, באופן שהשומע הזכרת השם צריך לעמוד - דהיינו בשמיעת ברכת ה', או עד המעיד על שמיעת ברכת ה' (מאירי סנהדרין ס א; קונטרס הראיות שם) - אף הוא צריך לעמוד, שכן מצינו בעגלון מלך מואב, שעמד בשעה שאמר לו אהוד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ (שופטים ג כ), אף על פי שלא שמע את השם אלא בכינוי (גמ' שם; פסקי ריא"ז שם ז ב ג), שגם שם "אלהים" נקרא כינוי (ראה לעיל: הכינוים ומהותם. אגרות הרמ"ה נ), ואף בהזכרת השם בלשון לעז צריך לעמוד, שאהוד הזכיר את השם בלשון לעז (תורת חיים סנהדרין שם; אור שמח עבודה זרה ב ז).

בגבולים

בגבולים שאסור להזכיר את השם ככתבו (ראה ערך הוגה את השם: האיסור ומקורו) מזכירים אותו בכינויו, והיינו בלשון אדנות (ראה ערך הנ"ל: שם)^[19].

בקללות ושבועות

חיוב מיתה במגדף

המגדף (ראה ערכו), אם הוא חייב אף על ברכת הכינויים, נחלקו בו תנאים:

• יש מחייבים (רבי מאיר במשנה שבועות לה א, ותורת כהנים אמור פרק יט ה, וגמ' שם לו א, וסנהדרין נו א), שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ (ויקרא כד טו. רבי מאיר בתורת כהנים שם, וגמ' שם ושם), מכל מקום (רבי מאיר בגמ' שם ושם) - בכל אופן שבירך, אף שלא בירך שם הוי"ה - שבכתוב זה לא הוזכר שם הוי"ה, אלא אלהים שהוא כינוי, וסמוך לו חיוב מיתה (ויקרא שם טז. רש"י סנהדרין שם ד"ה כי יקלל).

• ויש פוטרים (חכמים במשנה שם, ותורת כהנים שם, וגמ' שם ושם; סתם משנה סנהדרין נה ב, לפי פסקי רי"ד שם), וסוברים שאינו חייב מיתה אלא על ברכת שם המיוחד (חכמים בגמ' סנהדרין נו א, ושבועות שם), שבכתוב וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת (ויקרא שם טז) כתוב רק שם הוי"ה, שהוא שם המיוחד (כן משמע מרש"י שם ד"ה על שם), ועל ברכת הכינויים - בין שמות שאינם נמחקים (כן משמע מרש"י שם ד"ה כי יקלל), ובין חנון ורחום וכדומה (מרכבת המשנה (אלפנדרי) עבודה זרה ב ז; מנחת חינוך ע ד) - הרי הוא באזהרה (חכמים בגמ' שם ושם), שנאמר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב כז. ירושלמי סנהדרין ז ח; רש"י סנהדרין שם ד"ה ועל הכנויין, ושבועות שם ד"ה באזהרה)^[20], וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה ב ז,ט).

חיוב כרת במגדף

ולדעה זו נחלקו תנאים בחיוב כרת על ברכת הכינויים:

• יש אומרים שחייב גם כרת על ברכת הכינויים, ולא פטרוהו אלא ממיתה (ברייתא ראשונה בירושלמי שם), שהכתוב: וְנָשָׂא חֶטְאוֹ (ויקרא שם), הכוונה לחיוב כרת (ירושלמי שם, לדעה זו; רש"י סנהדרין שם ד"ה וחכמים; תוספות שם ד"ה ועל), וכן נקטו הראשונים (תוספות ותוספות הרא"ש שם), וצידדו אחרונים לומר שחייב כרת לא רק על השמות שאינם נמחקים, אלא אף על ברכת כינויים כחנון ורחום (מנחת חינוך ע ד).

• ויש אומרים שאינו חייב כרת על ברכת הכינויים (ברייתא שנייה בירושלמי שם), שהכתוב: ונשא חטאו, אינו עולה אלא על המברך שם המיוחד (כן משמע מהירושלמי שם).

על איזה שם מיוחד חייב

שם המיוחד, שחייב עליו לדעה זו ואינו בכלל כינויים, אינו שם של שתי אותיות - אף על פי שהוא חציו של שם המפורש (תורת חיים סנהדרין ס א) - אלא שם של ארבע אותיות, אבל אין צריך דווקא שם גדול (גמ' שם ס א) - של ארבעים ושתים אותיות (ראה ערך הוגה את השם: לימודו. רש"י שם ד"ה שם בן; רמ"ה שם, ואגרות הרמ"ה נ), או של ארבע עשרה אותיות (רמ"ה ואגרות רמ"ה שם) - ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו חייב מיתה אלא כשבירך שם הוי"ה (רמב"ם שם ז, בשם יש מי שמפרש; רמ"ה שם ואגרות הרמ"ה שם ויג; הר"ש באגרות הרמ"ה סז; סמ"ג לאוין טז, בפירוש הראשון; ריטב"א שבועות לו א), או שם של ארבעים ושתים, או של ארבע עשרה אותיות (ערוך לנר שם).

• ויש סוברים שהוא חייב אף על ברכת שם אדנות (רמב"ם שם; סמ"ג שם, בשם יש אומרים; חינוך ע, בשם קצת מפרשים; ר"א מלוניל שם, בדעת רש"י)^[21].

ברכת שם בשם

לסוברים שאין המגדף חייב עד שיברך שם בשם, דהיינו שיאמר: יכה יוסי את יוסי (ראה ערך מגדף) - שיוסי הוא כינוי לשם (רש"י שם נו א ד"ה בכל יום) - המברך בכינוי, לדעה שחייב בגידוף אף בכינויים (ראה לעיל), אף כאן חייב אף בכינוי (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם; פסקי רי"ד שבועות לו א; ר"א מלוניל באגרות הרמ"ה כח), ואף כשמברך בכינוי כחנון ורחום (תורת חיים שם).

ולדעה שאינו חייב על הכינוי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו חייב אלא המברך בשם המיוחד (אגרות הרמ"ה יג ונ; הר"ש באגרות הרמ"ה סז; פסקי רי"ד שם; מאירי סנהדרין שם, בשם יש שפירשו); ויש סוברים שהמברך באחד מכל השמות שאינם נמחקים - חייב (רמב"ם שם; סמ"ג שם; ר"א מלוניל, בדעת רש"י), אבל המברך בכינוי פטור ממיתה (כן משמע מהרמב"ם וסמ"ג שם), והרי הוא באזהרה (מאירי שם; מנחת חינוך שם).

קריעה

השומע ברכת השם, שחייב לקרוע (ראה ערך מגדף וערך קריעה) נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שאף על שמיעת ברכת כינוי - כחנון ורחום (קרבן העדה מועד קטן ג ז) - חייב לקרוע (רבי חייא בסנהדרין ס א; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי מועד קטן שם, וסנהדרין ז ח), ואף על שמיעת ברכת השם בלעז (נמוקי יוסף שם; רמ"א יו"ד שמ לז).

• ויש אומרים שאינו חייב לקרוע אלא על שמיעת ברכת שם המיוחד (רב יהודה בשם שמואל בגמ' שם). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים ששם המיוחד שחייב לקרוע על ברכתו היינו אותו השם שהמברך אותו חייב מיתה (ראה לעיל. כן משמע מאגרות הרמ"ה סז, וש"ך שם ס"ק נג); ויש סוברים שהחיוב הוא אף בשאר שמות שאינם נמחקים, שלהלכה המברך אותם אינו חייב מיתה, לסוברים שהמברך בהם חייב מיתה (ראה לעיל. מאירי שם; אור שמח עבודה זרה ב ז).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שחייב לקרוע אף על ברכת כינוי (רי"ף שם, לפי פסקי ריא"ז שם ב ה, וקונטרס הראיות שם, והסכים עמו; רמב"ם שם י; תורת האדם, הסוף, הקריעה יד; מאירי שם, בשם יש פוסקים ובשם יש חולקים), וכן הלכה (שו"ע שם)^[22].

• ויש פוסקים שאינו חייב לקרוע אלא על ברכת שם המיוחד (רי"צ גיאת, אבל, עמ' רנד במהדורת יצחק ירנן; פסקי רי"ד שם; מאירי שם; ריטב"א מועד קטן כו א).

בשם עבודה זרה

המברך השם בשם עבודה-זרה (ראה ערכו), שקנאים פוגעים בו, לסוברים כן (ראה ערך מגדף), נסתפקו אחרונים אם הוא אף כשבירך כינוי כחנון ורחום (מנחת חינוך ע ה).

מקלל אביו ואמו

במקלל-אביו-ואמו (ראה ערכו) בכינוי נחלקו תנאים:

• המחייבים על ברכת השם בכינוי (ראה לעיל), יש מחייבים (רבי מאיר במשנה סנהדרין סו א, ושבועות לה א), ואף בכינויים כחנון ורחום (רבי מאיר במשנה שבועות שם), והם מחייבים אף על ברכת השם בכינוי (ראה לעיל).

• ויש פוטרים (חכמים שם ושם; רבי מנחם בר יוסי בתורת כהנים אמור פרק יט ז, וגמ' סנהדרין שם, ושבועות לו א; רבי אחאי ברבי יאשיה ורבי חנינא בן אידי במכילתא משפטים, נזיקין ה; סתמא דמכילתא דרשב"י שמות כא יז; סתמא דברייתא סופרים ד ט), שנאמר: בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת (ויקרא כד טז), שאינו חייב על קללת אביו ואמו עד שיקללם בשם (רבי מנחם בר יוסי בתורת כהנים שם, וגמ' שם ושם; רבי אחאי ברבי יאשיה במכילתא שם) מן השמות הגמורים (ראה להלן. רש"י סנהדרין סו א ד"ה עד שיקללם), הוא שם המיוחד (כן משמע מרש"י שם ד"ה קללם בכנוי; רמב"ם שם, לפי מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות ע ב, וצפנת פענח שם, ועוד; רמ"ה שם, ואגרות הרמ"ה יג ונ; הר"ש באגרות הרמ"ה סז) - שם הוי"ה (רמ"ה שם ושם ושם), או שם אדנות, לסוברים שדינו כשם הוי"ה (ראה לעיל: הכינויים ומהותם. ערך לנר שם) - אבל המקללם בשדי ובצבאות פטור (רש"י שם; ש"ך שם סק"א). ואף על פי שהכתוב אינו מדבר על קללת אביו ואמו אלא על ברכת השם, אם אינו ענין לברכת השם, שכבר כתוב בה: וְנֹקֵב שֵׁם (ויקרא שם), תנהו ענין למקלל אביו ואמו (רש"י שם), שבנקבו לאביו ולאמו בשם - יומת (רבינו הלל שם), וכן הלכה (רמב"ם ממרים ה ב; סמ"ג לאוין רט; חינוך רס; טוש"ע יו"ד רמא א).

מקלל חברו

מקלל (ראה ערכו) חברו, או את עצמו - לסוברים שאף לקלל עצמו אסור (ראה ערך מקלל) - איסורו אף בכינויים, ואפילו בכינויים כחנון ורחום וארך אפיים (משנה שבועות לה א; סופרים ד ט; שאילתות קלד)^[23]. ואף לסוברים שמקלל-אביו-ואמו (ראה ערכו) בכינוי פטור (ראה לעיל. גמ' שם לו א, ורש"י ד"ה ודברי הכל). שמיתור הכתוב במברך השם: בנקבו שם יומת, ממנו למדו על מקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא כשמקללם בשם (ראה לעיל) אין ללמוד אלא על מקלל אביו ואמו שהוא בסקילה כמברך השם, ולא על מקלל עצמו או חברו שאין בו חיוב מיתה אלא לאו (ראה ערך מקלל. רש"י שם)^[24].

שבועה

בשבועת-העדות (ראה ערכו), אף שבועה בכינויים, ואפילו בכינויים הנמחקים כחנון ורחום, דינה כשבועה בשם (משנה שבועות לה א; רמב"ם שבועות ב ב, ושם ט יא), שנאמר: וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (ויקרא ה א), ולא "ושמעה אלה" (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שמשמע כל קול שיהיה, ולא דווקא בשם המיוחד (כן משמע מלחם יהודה שבועות ב ג). ואף על פי שחנון ורחום אינם שמות הבורא, מפרשים כוונתו במי שהוא חנון ובמי שהוא רחום, שכיון שאין דבר אחר שנקרא חנון ורחום, ודאי כוונתו במי שהוא חנון ומי שהוא רחום (כן משמע מהגמ' שם א-ב); ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאינה חשובה כשבועה בשם אלא כשמפרש בשבועתו שנשבע במי ששמו חנון ומי ששמו רחום (כן משמע מרמב"ם שבועות ב ב, ושם יא ט-י, וסמ"ג לאוין רמא, ושו"ע חו"מ פז יז). וכן בשם בלשון לעז, אף שאינו חשוב שם, לסוברים שאינו חשוב אלא ככינוי (ראה לעיל: הכינויים ומהותם), כוונתו למי שבלשון לעז נקרא כן (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא כה).

וכן בשאר שבועות, אף שבועה בכינויים, ואפילו בכינויים הנמחקים כחנון ורחום, מועילה כשבועה בשם, אף על פי שלא נשבע בשם המיוחד (כן משמע מתורת כהנים קדושים פרשה ב ו, וגמ' שבועות לח ב; רמב"ם שם ב ב; המכריע צ; סמ"ג שם), שנאמר: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר (ויקרא יט יב), כל שם שיש לי (תורת כהנים שם; שאילתות ד; רש"י ויקרא שם)^[25]. וכן שבועה בשם בלשון לעז - שיש סוברים שחשוב ככינוי (ראה לעיל: שם) - מועילה כשבועה בשם (כן משמע מירושלמי שבועות ג ח; רמב"ם שם).

סוטה

שבועת וקללת סוטה (ראה ערכו) אינם אלא בשם המיוחד (כן משמע משבועות לה ב), ואף לסוברים שבשאר שבועות חייבים גם על שבועה בכינוי, ושהמקלל את חברו חייב אף אם קיללו בכינוי (ראה לעיל. כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ן שם), שנאמר: יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה (במדבר ה כא. לקח טוב שמות כא יז; כן משמע מרש"י שבועות שם ד"ה קלל וד"ה ג"ש; ר"י מיגש שם). ואף על פי ששאר פרשת סוטה אפשר לאמרה בכל לשון (ראה ערך השקאת סוטה: השבעתה), את השם צריך לומר בלשון-הקדש (ראה ערכו), שצריך לומר דווקא שם המיוחד (תשובת ריב"א שבשו"ת הרשב"א א תתמב, ומהר"ם מרוטנבורג (פראג) ו, ועוד), ואין הכוונה שהוא משביעה בשם הוי"ה ככתיבתו, אלא בשם אדנות כקריאתו (העמק שאלה ד ז), ומהם שפירשו שאף ששם אדנות חשוב כינוי לסוברים כן (ראה לעיל: הכינויים ומהותם), כשקורא שם הוי"ה באדנות חשוב שם המיוחד (בית יצחק יו"ד א קנב ד)^[26].

בשאר דינים

קריאת שמע

קריאת-שמע (ראה ערכו) שנאמרת בכל לשון (ראה ערך קריאת שמע), אף השמות שבה - ששם בלשון לעז דינו ככינוי, לסוברים כן (ראה לעיל: הכינויים ומהותם) - נאמרים בכל לשון (משיבת נפש ב מד; בית יצחק או"ח י יג).

ברכה

ברכה שנאמרת בכל לשון (ראה ערך ברכות: הלשון והכונה) וצריכה שם (ראה ערך הנ"ל: שם ומלכות), אף המברך בשם בלשון לעז - שחשוב ככינוי לסוברים כן (ראה לעיל: שם) - יצא ידי חובתו (כן משמע מרא"ש ברכות ו כג, על פי ברכות מ ב, וטוש"ע או"ח קסז י, ושם קפז א), וכן אמרו בברכת-המזון (ראה ערכו), שהאומר בריך רחמנא מלכא מרא דהאי פיתא, להלכה יצא ידי חובתו (רא"ש שם; טוש"ע או"ח קפז א), בירך בכינוי כחנון ורחום, נחלקו בדבר:

• יש פוסקים שאף בברכה בכינוי יצא ידי חובתו (משפטי צדק טו; אבני נזר יו"ד שנח ז), שברכה אינה עדיפה משבועה שחלה אף בכינוי (ראה לעיל. ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג שם), ועוד שהרי ברכה בשם בלשון לעז מועילה (ראה לעיל), אף על פי ששם בלשון לעז אינו חשוב אלא ככינוי, לסוברים כן (ראה לעיל: אבני נזר).

• ויש פוסקים שצריך שיזכיר דווקא שם מהשמות שאינם נמחקים (שם משמעון (פולק) יו"ד כד; משנה ברורה ריד סק"ד, ושער הציון שם סק"ד), ואינו יוצא ידי חובתו בכינוי, אלא בשם (ראשון לציון ברכות מ ב; כן משמע משלחן ערוך הרב או"ח קסז יג, וקונטרס אחרון פה סק"ב; שדי חמד, אסיפת דינים ברכות א יג), ולא אמרו שהוא יוצא ידי חובתו בברכה בלשון בריך רחמנא וכו', אלא משום שרחמנא הוא שם השם בארמית, ואינו דומה לרחום בלשון הקודש (שלחן ערוך הרב או"ח קסז יג), או שאינו יוצא ידי חובתו בברכה בהזכרת רחמנא לחוד, אלא כשמוסיף אלהנא (ראשון לציון שם, על פי רבנו יונה ברכות נד א), או כשמוסיף מרא שהוא שם (כן משמע מב"ח או"ח קצב א, בשם ברכת המזון הקצר להר' נפתלי), ואף על פי כן מהם שכתבו שאם אמר ברוך המקום כו' - יצא (משנה ברורה קסז ס"ק נג, על פי ברכות מ ב), ויש שכתבו שאינו יוצא ידי חובתו אלא בשם אדנות, ולא בשאר שמות (כן מצדד בשם משמעון שם; אגרות משה או"ח ד מ כז), ומה שיוצא ידי חובתו בברכה בהזכרת רחמנא, הוא משום שרחמנא בלשון ארמית הוא עיקר השם (אגרות משה שם).

ברכה שאינה צריכה וברכה לבטלה

בברכה-שאינה-צריכה (ראה ערכו) וברכה לבטלה נחלקו הדעות:

• יש סוברים שאין בברכה בלעז משום האיסורים הללו (פני יהושע ברכות יב א), והוא הדין בברכה בכנוי כחנון ורחום (כן משמע ממהר"ח אור זרוע כט; חלקת יעקב תנינא א; פני מבין יו"ד רכו), ולכן במקום ספק ברכות, יאמר הברכה בלשון בריך רחמנא (אשל אברהם (בוטשאש) ריט ד, ודעת קדושים יט סק"ה; ברכת משה (קרנר) עמ 27 ואילך, בשם הרבה אחרונים; מהרש"ם א רה; ערוך השלחן או"ח רב ג; רב פעלים ג או"ח ז, ובן איש חי א נשא ט; שם משמעון (פולק) יו"ד כד).

• ויש סוברים שיש בברכה בלעז ובכינוי משום האיסורים הללו (כן משמע מריב"ש לו, ותשב"ץ ג קכא; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא כה; חתם סופר נדרים ב א; מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות סט א, בשמו).

נשיאת כפים

בנשיאת-כפים (ראה ערכו), שבמקדש היו הכהנים מזכירים בברכתם את השם ככתבו (ראה ערך הגוה את השם: במקדש), אם ברכו בכינוי לא יצאו ידי חובה, וכן בגבולים שמזכירים בנשיאת כפים את השם בכינויו, דהיינו בשם אדנות (ראה ערך הנ"ל: האיסור ומקורו), אם ברכו בשאר שמות שאינם נמחקים, כתבו אחרונים שלא יצאו ידי חובה (יהודה יעלה או"ח מא).

שמות שבספר תורה

כתיבת השמות בספר-תורה (ראה ערכו), להלכה שהספרים נכתבים בכל לשון (ראה ערך כתיבת סת"ם), כתבו אחרונים שאפשר לכתוב בכל לשון אף את השמות (אבני נזר יו"ד שנח ז; כן משמע מבאר יצחק יו"ד כא, ובית יצחק או"ח י יג, במסקנתו, ויו"ד א קנב ד, ומהרש"ם ה ט), אף על פי שבשאר לשונות דינם ככינויים לסוברים כן (ראה לעיל: הכינויים ומהותם) - מלבד שם הוי"ה (אבני נזר שם ח; בית יצחק שם ושם; אבן שתיה שם)^[27].

קידוש השמות

בכתיבת השמות בספר תורה תפילין ומזוזות, שצריך לקדשם (ראה ערך אזכרות: קידוש האזכרות), הרי זה בכל השמות שאינם נמחקים (ראה לעיל: הכינויים ומהותם. ר"י אסכנדרני או"ח לב; שו"ע יו"ד רעו ב)^[28], ואף בדיעבד פסול כשכתבם בלי לקדשם (ברכי יוסף שם ב, ומלאכת הקדש ב ו, בדעת השו"ע; יהודה יעלה יו"ד רסט-רע; משנת אברהם יט יז, בשם כמה אחרונים)^[29]. וכן הכותב את השם, שאין לו להפסיק באמצע כתיבתו (ראה ערך הנ"ל: שם), הוא בכל שמות שאינם נמחקים (ר"י אסכנדרוני שם; יד מלאכי א, א סט), וכן הדינים המיוחדים בתליית השם (ראה ערך הנ"ל ציון 113 ואילך) הם בכל השמות שאינם נמחקים (ברכי יוסף שם יז, שכן משמע מראשונים ואחרונים). וכן הדין שאין לכתוב אף חלק מהשם מחוץ לדף (ראה ערך כתיבת סת"ם) הוא בכל השמות שאינם נמחקים (באר שבע עד; מגן אברהם לב ס"ק מז, בשמו). וכן מה שאמרו בכתיבת האזכרות, שכשטובל הקולמוס לכתבם, לא יתחיל מיד בכתיבתם, שמא יהיה עליו הרבה דיו, אלא יתחיל קודם באות אחרת (ראה ערך הנ"ל: שם), הוא בכל השמות שאינם נמחקים (ב"ח יו"ד שם). וכן לסוברים שצריך לכתוב האזכרות בספר-תורה (ראה ערכו) כסדרן (ראה ערך הנ"ל: שם), אף שם אלהים ושאר שמות הקודש צריך לכתוב כסדרם (גינת ורדים שם; השואל בנודע ביהודה קמא יו"ד עו)^[30].

הערות שוליים