מיקרופדיה תלמודית:כתב ידו

הגדרה^[1] - דיני שטר בכתיבת ידו או בחתימתו של המתחייב, בלא חתימת עדים

מהותו

כתב ידו של החייב - שמועיל לראיה לגבות בו מנכסיו, ולעשות בו קניינים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם) - היינו בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני, וחתם למטה, ובין שכתוב כן בכתב יד אחר, והוא חתום למטה (תוספות יבמות ל ב ד"ה כתב, בשם ריב"ם, על פי כתובות כא א, ובבא בתרא קסז א; שו"ת הרשב"א ב שט; ריטב"א ור"ן גיטין פו א; טוש"ע חו"מ סט א).

לא היה החייב חתום למטה, אלא כתב את השטר בכתב ידו, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שכתב ידו של החייב מועיל אף אם לא נזכר שמו כלל (המכריע נב; רמב"ן גיטין פו א, ושו"ת כג; התרומות יג א ב, וריטב"א כתובות קב א, וטור שם, בשמו; התרומות שם א-ב; שו"ת הרשב"א ב שט, ושם ג נה), וכן הלכה (שו"ע שם א).

• ויש סוברים, שאין כתב ידו מועיל עד שיחתום שמו (כן משמע מרש"י שם ד"ה ה"ג; תוספות שם ד"ה דאמר; התרומות שם א, בשם איכא מאן דאמר; רבנו ירוחם מישרים ו ו, בשם ריב"ם), והכתיבה אינה מעלה ואינה מורידה, בין אם היא שלו, בין של אחרים (רבנו ירוחם שם, בשם ריב"ם), ואף על פי שכתב לשון הודאה בכתב ידו, מכל מקום, כיון שלא חתם, יכול הלווה לטעון שלא מסרו לתובע אלא כתבו לטופס בעלמא (כן משמע מריטב"א שם; מאירי שם כא א), ולא הודה לו, ולא התחייב לו מעולם (ריטב"א שם קב א). לדעה זו נחלקו ראשונים אם כתב ידו מועיל רק כשחתם בסוף (כן משמע מהעיטור ע - עיסקא וחוב, דף יג טור ב במהדורת רמ"י, בדעת רש"י; התרומות שם, בשם איכא מאן דאמר); או שאף אם כתב בכתב ידו: אני פלוני בן פלוני מודה שאני חייב לך מנה, הרי זה שטר טוב (תוספות שם; כן משמע מאור זרוע ג בבא בתרא רכא, בשם ריב"ם; תוספות הרא"ש שם), וזה מועיל אפילו למה שכתב בו למטה משמו, שכיון שהזכיר שמו, הרי זה כאילו חתם למטה (תוספות שם; תוספות הרא"ש שם).

כשיש מנהג מיוחד

במקום שנוהגים להתחייב בכתב ידו בלא חתימה, כגון כתבי יד שנוהגים השותפים להוציא זה על זה, הכל מודים שגובים בהם, ואין המתחייב יכול לטעון שכתבו לטופס בעלמא (ריטב"א שם), ובמקום שאין נוהגים להתחייב בכתב יד בלא חתימה, כגון בזמננו שלעולם אין אדם מוציא כתב ידו על חברו בלי הזכרת שמו, מלבד שותפים וכדומה, הכל מודים שנאמן החייב לטעון לטופס בעלמא כתבתי (ש"ך שם סק"ד).

כשמוכח מהשטר שצריך חתימה

כתב בכתב ידו, אני פלוני החתום מטה, ולא חתם - השטר פסול, שתולים שביקש לחתום ולא חתם, לפי שלבסוף לא התחייב (אורים סט סק"ד).

כשאין חתימה ואין אחריו מקום חלק

הוציא עליו כתב ידו שאין בסופו חתימה, ולא נזכר בו שמו, ואין אחריו מקום חלק כלל - השטר פסול, שתולים שהנתבע כתבו כטופס שיחתום עליו איש אחר, ולאחר שחתם האחר, גזז התובע את חתימתו של האחר והוציא את השטר על הנתבע (אורים שם).

כתיבת זמן

אין צריך לכתוב זמן בכתב ידו, לפי שאין גובים בו ממשועבדים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם. רמב"ן ורשב"א גיטין פו א; שו"ע חו"מ מג ו, וסמ"ע שם סק"ט). ואף על פי שזמן בכתב ידו מועיל לעניין קדימה בגביה מנכסי הלווה, לסוברים כן (ראה להלן: שם), מכל מקום לא תקנו לכתוב זמן אלא לצורך גביה מלקוחות, אבל לצורך קדימה לבעלי חובות אחרים אין צריך לתקן זמן, שהרי יכול המלוה להראותו לעדים מיד כשמגיע השטר לידו (תומים מג סק"ג).

לצורך ראיה

שטר בכתב ידו, שמועיל לראיה (ראה להלן: שם), אף על פי שלא כתב: אני מודה, או כיוצא בזה, חשוב שטר (מבי"ט א רצב). כשלא נכתב בדרך הודאה כלל, נחלקו אחרונים אם מועיל לראיה (כן משמע מנודע ביהודה תנינא חו"מ טו); או שאינו חשוב כשטר בכתב ידו (כן משמע ממשפטי שמואל עו).

כשייתכן שזויף

שטר בחתימת המתחייב, שאפשר שהמחזיק בו זייפו ושינה את הכתוב בו, כגון שנכתב השטר על חרס וכיוצא, שאפשר למחוק ולשנות את הכתוב בו, בלא שיבחינו במחיקה - ושטר כזה בעדי חתימה פסול (ראה ערך שטרות) - השטר פסול לראיה, והמוציאו אינו גובה בו (כן משמע מכתובות כא א, לפי תוספות שם ד"ה ודוקא, ורמב"ן ומאירי וריטב"א שם). ואף לתנאים הסוברים שעדי המסירה הם היוצרים את השטר (ראה ערך עדי חתימה וערך שטרות), ושטר כשר אף אם אינו "מוכח מתוכו" (ראה ערך הנ"ל), שטר בחתימת ידו שאפשר שהמחזיק בו זייפו - פסול לראיה (מהרש"א ופני יהושע שם; ש"ך חו"מ מב סק"ב, ונתיבות המשפט שם סק"א), שלא אמרו שאין צריך שיהיה השטר מוכח מתוכו, אלא אם אין בו חשש זיוף, כגון שעדי המסירה לפנינו, אבל אם יש בו חשש זיוף, יכול החתום על השטר לטעון שהתובע מחק וכתב על חתימתו כרצונו (פני יהושע שם; נתיבות המשפט שם).

היה השטר כתוב על דבר שאפשר לזייפו, אך כולו בכתב יד המתחייב, כשר הן לראיה והן לקנין, שהרי אי אפשר שזייף את כתב ידו של המתחייב (כן משמע מתוספות בבא בתרא נא א ד"ה כתב, בתירוץ השני, ושו"ע חו"מ מ ב)^[2].

שיטה אחרונה

שטר הכתוב כולו בכתב ידו של המתחייב, למדים אף משיטה - שורה - אחרונה, שהרי היא כתובה בכתב ידו, ואין לחוש שהוסיף בה בעל השטר דבר, אבל אם נכתב השטר בכתב יד אחר, וחתם המתחייב שמו לבסוף, אין למדים משיטה אחרונה (שו"ת הרשב"א ג נה; שו"ע חו"מ מד ב), שיש לחוש - כמו שחששו בשטר בחתימת עדים (ראה ערך שטרות) - שהרחיק המתחייב חתימתו מן הכתב משום שאינו יכול לצמצם לחתום בסמוך לכתב, ואחר כך הוסיף בעל השטר דברים בין הכתב לחתימה (שו"ת הרשב"א שם; סמ"ע שם סק"ד).

כשמסרו בפני עדים

שטר בכתב ידו, שמסרו בפני עדים - לסוברים שעדי מסירה כורתים (ראה ערך שטרות) - דינו כשטר בעדים (תשובות הגאונים (שערי צדק) ד ו יד, ותשובות גאוני מזרח ומערב צח, ועיטור ע - עיסקא וחוב, דף יג טור ב במהדורת רמ"י, בשם רבנו שרירא; מרדכי בבא בתרא תרנה; כן משמע משו"ע חו"מ מ ב, וש"ך שם מח סק"ב), ואף לסוברים שבשטר בכתב ידו נאמן לטעון פרוע (ראה להלן: בטוען המתחייב כנגדו), בשטר זה אינו נאמן בטענת פרוע (תשובות גאוני מזרח ומערב ועיטור שם, בשם רבנו שרירא; מרדכי שם).

קנין

כתב ידו נקנה בכתיבה ומסירה כשאר שטרות (ראה ערך מכירת שטרות. שו"ת הרמב"ן נב; התרומות נא ג ה; שו"ת הרשב"א א תתקפד, ושם אלף לח, ומיוחסות לרמב"ן עו; טוש"ע חו"מ סו ו), ואף על פי שאין גובים בו ממשועבדים (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם) - והלווה אף נאמן לומר פרעתי, לסוברים כן (ראה להלן: שם. שו"ת הרשב"א שם ושם ושם) - הרי גובים בו מבני חורין (רמב"ן שם; התרומות שם; שו"ת הרשב"א שם ושם ושם; טור שם), ולכן אין להחשיבו כמלוה-על-פה (ראה ערכו), שאינה נקנית אלא במעמד-שלשתן (ראה ערכו וערך מלוה על פה. טור שם), ובוודאי דין שטר יש לו, אף על פי שאין לו קול, ואין גובים בו ממשועבדים (שו"ת הרשב"א א תתקפד, ומיוחסות שם), והוא מוכר את הראיה שבו (התרומות שם). ואף על פי שאין נקנים בכתיבה ומסירה אלא שטרי קנין ולא שטרי ראיה, לסוברים כן (ראה ערך מכירת שטרות), כתב ידו הוא כשטר חוב, שהכל מודים שנקנה בכתיבה ומסירה (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט סו ס"ק כג, ומשובב נתיבות שם), שאף כתב ידו - כשטר חוב - חשוב שטר קנין, לפי שחל שיעבוד על ידי כתיבתו (משובב נתיבות שם), או שאף בכתב ידו תקנו שיהיה אפשר למכרו בכתיבה ומסירה, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (נתיבות המשפט שם, על פי סמ"ע שם ס"ק לח).

חתימה על דף חלק

בתלמוד אמרו, שלא יחתום אדם שמו על דף חלק, שיש לחוש שמא ימצא אדם שאינו הגון את חתימתו, ויוסיף מעליה דברים כדי לחייבו - כגון שיכתוב מעל לחתימתו: אני פלוני החתום למטה, לויתי מנה מפלוני (רש"י כתובות כא א ד"ה וכתב; רשב"ם בבא בתרא קסז א ד"ה אמר אביי, הראשון; נמוקי יוסף שם) - ולאחר מכן יוציא עליו כתב ידו (כתובות ובבא בתרא שם), וכשצריך לחתום את שמו חותם בראש הדף (בבא בתרא שם), או שהוא חותם על דבר היכול להזדייף (כן משמע מכתובות שם). ונחלקו הדעות אם אמרו כן דרך עצה טובה בלבד (כן משמע מהנמוקי יוסף שם); או שיש איסור בדבר (דרכי משה חו"מ קכו סק"ה), שיש לחוש שמא האדם שאינו הגון שימצא את חתימתו, יכתוב מעליה שטר חוב בעד אחד על אחר (נודע ביהודה תנינא חו"מ טו)^[3].

החתימה

כתב יד אחר תחת חתימתו

היתה חתימתו בראש הדף, ומתחתיה נכתב בכתב יד אחר שהוא חייב לפלוני, אין גובים בו (כן משמע מתוספות כתובות כא א ד"ה ודוקא, על פי בבא בתרא קסז א; שו"ת הרמב"ן כג; התרומות יג א ב, וטור חו"מ סט, בשמו; ריטב"א כתובות קב א, בשם הרמב"ן, ובבא בתרא שם; נמוקי יוסף שם; טוש"ע שם א), שיש לחוש שמא חתם שמו בראש הדף - לקיים חתימתו בפני בית דין (סמ"ע שם סק"ב), או שחתם שמו בסתם (לבוש שם א) - ומצא אחר חתימתו, והוסיף דברים תחתיה (שו"ת הרמב"ן שם; טוש"ע שם); ועוד, שיש לחוש שמא חתם שמו על ענין אחר, ובא אחר וחתך את הכתוב לפני חתימתו, והוסיף דברים תחת חתימתו (ש"ך שם סק"ג, בשם אביו), ואף אם אין החייב טוען מעצמו אחת מטענות אלו, כתבו אחרונים שבית דין טוענים לו שמא חתם שמו בראש הדף כדי לקיים חתימתו בבית דין (סמ"ע שם, לפי נתיבות המשפט שם סק"א).

היתה חתימתו באמצע הדף, ומתחת חתימתו נכתב בכתב יד אחר שהוא חייב לפלוני, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שהשטר פסול, שחוששים שמא חתם שמו סתם באמצע הדף, ובא אחר והוסיף דברים תחת חתימתו (אורים שם סק"ג, בדעת הלבוש שם א), ואף כשאין החייב טוען כן, בית דין טוענים לו (כן משמע מאורים שם ונתיבות המשפט שם).

• ויש סוברים שהשטר כשר, שלדעתם אין חוששים אלא שמא חתם שמו בראש הדף לקיים חתימתו בבית דין, אבל לא שחתם שמו באמצעו (אורים ונתיבות המשפט שם, בדעת הסמ"ע והש"ך).

שטר שנחתם בידי אחר בציוויו

שטר שציוה המתחייב על אחר לחתום במקומו, ועשה כדבריו, וכתב בשטר: פלוני בן פלוני חתם במסירת קולמוס, או שכתב: פלוני בן פלוני ציוה לחתום - הרי זה שטר כשר (סמ"ע מה סק"ח, על פי תשב"ץ א קכח בשם הרשב"א; ש"ך שם סק"ח), שאותו החותם הוא עד בדבר (סמ"ע שם, בדעת הרשב"א), ואף כשלא קיבלו עליהם בני העיר מנהג זה שתועיל חתימת השליח כחתימת המשלח - השטר כשר (ש"ך שם).

חתימה לפני כתיבת החיוב

חתם המתחייב על השטר קודם שנכתב בו החיוב, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שאין השטר מועיל כלום, כשם שחתימת עדים קודם הכתיבה אינה מועילה כלום, לסוברים כן (ראה ערך עדי חתימה. שו"ת הב"ח לב; קצות החושן מה סק"א, ושם מח סק"ה), שאם נכתב השטר אחר החתימה אין לו דין שטר (קצות החושן מח סק"ה), שאף חתימת ידו, כחתימת עדים, אינה גומרת את השטר אלא לאחר כתיבתו (קצות החושן מה סק"א).

• ויש סוברים שחתימתו מועילה לחייבו (כן משמע מתוספות כתובות קא ב ד"ה דאמר, ותוספות הרא"ש שם, וריטב"א שם וגיטין פו א, ותומים סט סק"ט), ואף לסוברים שחתימת עדים אחר הכתיבה אינה מועילה (ראה להלן), שדווקא עדים החותמים על השטר, שחתימתם מועילה מדין עדות (ראה ערכו), צריכים לחתום אחר הכתיבה, שאם יחתמו קודם הכתיבה, הרי זו עדות שקר, שאינם יודעים על מה הם מעידים, מה שאין כן בכתב ידו, שיכול אדם להתחייב בחתימתו אף על מה שאינו יודע (תומים שם).

חתימה על שטר שאינו יודע מה כתוב בו

החותם בכתב ידו על שטר, אף על פי שאינו יודע מה כתוב בו, כגון שהשטר כתוב בגופן של גויים, והדבר ברור שהוא אינו יודע לקרות, הרי הוא מתחייב בכל מה שכתוב בשטר (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן עז; שו"ע חו"מ מה ג), שכיון שחתם על השטר ולא חשש לקרותו, הרי שסמך על אחרים, וגמר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו (שו"ת הרשב"א שם; סמ"ע שם סק"ה), ואפילו בדבר שאינו קשור לגוף העניין שלשמו נעשה השטר - כגון שנכתב בשטר על שדה שלו שהיא של אחר, ולא נזכרה השדה בשטר אלא לסימן למצרי השדה הנמכר - מה שאין כן בשטר הנעשה בחתימת עדים, שאם לא ידע מה כתוב בו, אינו מתחייב אלא בגוף העניין שלשמו נעשה השטר, שעל זה העידו עדים שנתרצה, אבל לא בשאר עניינים הנזכרים בו, לסוברים כן (ראה ערך שטרות. שו"ת חתם סופר חו"מ ה).

חתימת עדים על כתב ידו

החתים המתחייב עדים על כתב ידו, אף על פי שהשטר כתוב בלשון הודאה, אין דינו כשטר בכתב ידו, אלא הרי הוא ככל שטר בחתימת עדים, והכל מודים שאינו נאמן לומר פרעתי, שהעדים חתמו כדי לקיים את הכתוב בשטר, ולא לקיים את חתימתו בלבד (העיטור ע - עיסקא וחוב, דף יד טור א במהדורת רמ"י, בשם רב האי; בית יוסף חו"מ סט ג, בדעת רש"י כתובות כא א ד"ה מנכסים, ורמב"ם מלוה יא ג, ורא"ש שם ב יז; שו"ע שם), ומטעם זה אף גובים בו ממשועבדים (ש"ך שם סק"כ, על פי רמב"ם ובית יוסף שם), שהעדים החתומים עליו מוציאים קול (ראה להלן: העניינים שמועיל בהם. ראש יוסף שם כו). ואם לא חתמו העדים אלא לקיים חתימת החייב - היינו שכתוב בפירוש שחתימתם באה לקיים שזו חתימתו (כן משמע מפנים מאירות ב קב) - דין השטר כשאר כתב יד, שנאמן החייב לומר שפרע, לסוברים כן (ראה להלן: שם. העיטור שם; כן משמע מהשו"ע שם).

כתב ידו עם עדים

שטר שחתומים עליו עדים, ואף המתחייב חתום עליו, אם נתקיימה חתימת המתחייב, אף על פי שלא נתקיימו חתימות העדים, הרי זה שטר מקוים, ויש לו דין שטר בחתימת עדים לגבות ממשועבדים (כן משמע מהרשב"א בבא בתרא קעה א; תשב"ץ ד טור ג א, בשם תשובת הרשב"א) - כשידוע שנכתב השטר קודם קנייתם (רשב"א שם; תשב"ץ שם, בשם תשובת הרשב"א) - ואינו נאמן לומר פרעתי, אף לסוברים שבשטר בכתב ידו הוא נאמן לומר פרעתי (ראה להלן: שם. תשב"ץ שם, בשם תשובת הרשב"א), שבחתימת ידו הודה שחתימת העדים היא אמת (רשב"א שם).

העניינים שמועיל בהם

שטר בכתב ידו שטר גמור הוא (כן משמע מרמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין פו א), ואין חילוק בינו לבין שטר בחתימת עדים, אלא בדברים שיש סברא לחלק ביניהם (כן משמע משו"ת רא"ם סא, ונודע ביהודה קמא חו"מ ל)^[4].

שטר הלוואה והתחייבות

המוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו - היינו, שהודה בכתב ידו שהוא חייב לו (כן משמע מרש"י כתובות קא ב ד"ה בשטרא, ורשב"ם בבא בתרא קסז א ד"ה אמר; ר"ן כתובות שם; טוש"ע חו"מ סט א), כגון שכתב: אני פלוני לויתי מפלוני מנה (רשב"ם שם) - הרי הוא גובה בו מנכסיו (משנה בבא בתרא קעה ב, ורשב"ם שם ד"ה כתב; רמב"ם מלוה יא ג; טוש"ע שם), אף על פי שאין עליו עדים (רשב"ם שם), אם נתקיים כתב ידו (ראה להלן: קיומו. רי"ף שם קעו א; רא"ש שם י מט; טוש"ע שם ב). טעם הדבר, ששטר בכתב ידו שטר מעולה הוא (רמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין פו א, על פי רש"י שם ד"ה ואם; ר"ן שם), וכאילו יש בו עדי-חתימה (ראה ערכו. כן משמע מרמב"ן ורשב"א שם, וריטב"א שם ויבמות ל ב), שאין לך חתימה גדולה מזו (תוספות גיטין ג ב ד"ה שלשה), וכתיבת ידו חשובה כמאה עדים (כן משמע מרש"י גיטין פו א ד"ה ואם; מאירי שם ג ב, בשם גדולי הרבנים), שיש כאן הודאת-בעל-דין (ראה ערכו. כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה ה"ג, ותוספות גיטין ג ב ד"ה וגובה; ריטב"א יבמות שם וכתובות קב א; מהר"ם חלאוה קכה; נמוקי יוסף יבמות שם), והודאתו מועילה אף מתוך הכתב (ראה ערך הודאת בעל דין: בכתב).

וכן המחייב עצמו ממון בשטר בכתב ידו, מתחייב בכך, שכשם שמחייב אדם את עצמו בממון לחברו על ידי שטר, לסוברים כן (ראה ערך התחיבות: גדרה ואופניה), כך מחייב עצמו בכתב ידו (כן משמע מרמב"ן כתובות קב א).

שטר מכירה ונתינה

הכותב - בכתב ידו (שו"ת הרשב"א ו רעא, ומיוחסות לרמב"ן רנד) - שדי מכורה לך, או שדי נתונה לך, כיון שהגיע השטר לידו של הקונה, או של מקבל המתנה, אף על פי שאין שם עדים כלל - קנה (כן משמע מרמב"ם מכירה א ז, ושו"ת הרשב"א שם ושם, וטוש"ע חו"מ קצא א). ודווקא שטר הנכתב בכתב יד אחר אינו מועיל לקנין, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: שם), משום שאין לו דין שטר כלל (תומים סח סק"ח; נתיבות המשפט לו סק"י), ולא מסרו ליד הקונה אלא לצחוק (תומים שם), שאין כתב חשוב שטר אלא כשיש ראיה ממנו (נתיבות המשפט שם, ושם מה סק"ב, על פי תומים שם); אבל בכתב ידו, כתיבתו או חתימתו עושה את השטר (תומים שם; נתיבות המשפט לו סק"י), שהרי יש בו ראיה (נתיבות המשפט שם). ומכל מקום, אין כתב ידו מועיל לקנין אלא לסוברים ששטר קנין מועיל בעדי-חתימה (ראה ערכו וערך שטרות), אבל לסוברים ששטר קנין אינו מועיל אלא בעדי מסירה (ראה ערך הנ"ל), אף שטר בכתב ידו אינו מועיל בלא עדי מסירה, שכתב ידו אינו עדיף על עדי חתימה (תומים מ סק"ג).

שטר קידושין

שטר קדושין (ראה ערכו) שכתבו הבעל בכתב ידו, ואין עליו עדים, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שמהתורה הוא מועיל לקידושין כשטר שחתומים עליו עדים (רא"ש יבמות ג ז; ריטב"א שם לא ב בשם הרמב"ן, והסכים עמו, וקידושין ט א בשם מורו, ושם סה ב בשם רב רבו; מאירי יבמות ל ב, בשם גדולי הדורות; נמוקי יוסף יבמות שם, בשם אחרים) - אף על פי שהודאת הבעל אינה מועילה בקידושין לאסור את האשה (ראה ערך קדושין. כן משמע מריטב"א ונמוקי יוסף יבמות שם) - שכתיבת ידו חשובה כעדים לעשות מעשה שטר (ריטב"א ונמוקי יוסף שם).

• ויש סוברים שאף מהתורה כתב ידו אינו מועיל לקידושין, שאין דבר שבערוה פחות משנים, והודאת בעל דין אינה מועילה כיון שחב לאחרים (רשב"א יבמות וקידושין שם; ריטב"א יבמות שם, בשם יש אומרים).

גט

כתב גט בכתב ידו ואין עליו עדים, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהגט פסול, ואם נישאת - הולד כשר (תנא קמא במשנה גיטין פו א), שהגט כשר מן התורה, שכתב ידו הרי זה כעדים, אלא שחכמים פסלוהו, שמא יבואו להכשיר בכתב סופר (רש"י שם ד"ה ואם ניסת) ללא עדים (כן משמע מרש"י שם), או לפי שהוא כגט שאין בו זמן, שכיון שהוא כתב ידו יוכל לכתוב איזה זמן שירצה (תוספות שם ג ב ד"ה כתב), וכן הלכה (מאירי שם פו א).

• ויש אומרים שאם יש עדי מסירה - כשר (רבי אלעזר במשנה שם), ואפילו לכתחילה (רש"י שם ג ב ד"ה ואם; תוספות שם ד"ה רבי).

נכסים משועבדים

אין גובים בכתב ידו של המתחייב אלא מנכסים בני חורין, ולא מנכסים-משועבדים (ראה ערכו. משנה בבא בתרא קעה ב; רמב"ם מלוה יא ג; טוש"ע חו"מ סט א) - אפילו המתחייב מודה שלא פרע (סמ"ע שם סק"ה) - שאין גובים ממשועבדים אלא במלוה-בשטר (ראה ערכו), היינו כשיש על ההלואה שטר עם עדים, ששני אלו מוציאים עליה קול, אבל בכתב ידו בלא עדים אין יוצא קול (רש"י כתובות כא א ד"ה מנכסים; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה גובה; פסקי רי"ד שם קעו א; רשב"א שם, וגיטין פו א; ריטב"א וחידושי הר"ן גיטין שם), ודינו כמלוה-על-פה (ראה ערכו) שאין גובים בה ממשועבדים (ראה ערך מלוה על פה. כן משמע מהרמב"ם שם; טור שם). אפילו כתב: חתימתי תעיד עלי כמאה עדים, אין גובים בו מנכסים משועבדים (סמ"ע שם סק"ד, על פי רמ"א שם). אפילו הוחזק כתב ידו בבית דין - כלומר שנתקיים כתב היד בבית דין אחר שמסרו למלוה, כגון שהודה החייב שזהו כתב ידו (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה בעא), או שהעידו עדים שזהו כתב ידו של החייב (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), וכתבו הדיינים על כתב היד שהוא מקוים (כן משמע מהרשב"ם שם) - מכל מקום אין גובים בו אלא מנכסים בני חורין (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), ואף על פי שאחר שהוחזק בבית דין יצא עליו קול (רבנו יונה שם), לפי שלא כתבו החייב מתחילה אלא להודות לתובע שהוא חייב לו, אבל לא כתבו על דעת לגבות בו ממשועבדים (רשב"ם שם ד"ה ה"ג, לפי תוספות גיטין ג ב ד"ה וגובה ורשב"א שם) - שלא נתכוין לעשות שטר שיהיה לו קול (תוספות שם; רשב"א שם) - ואין הקיום שנעשה אחר כך בבית דין, שעל ידיו יוצא קול, יכול לעשותו שטר לגבות בו ממשועבדים (רשב"ם שם)^[5].

כשיש בו זמן

הוציא התובע כתב יד שיש בו זמן - לסוברים שבמלוה-על-פה (ראה ערכו) יש דין קדימה בגבייה מנכסי הלווה (ראה ערך גבית מלוה: קדימה בגבייה. כן משמע משו"ת הרשב"א ז שכז, וסמ"ע מח סק"א; תומים מג סק"ג) - נחלקו הדעות אם יש לו דין קדימה בגבייה מנכסי המתחייב:

• יש סוברים שאין למוציא כתב היד דין קדימה, שחוששים שמא עשה המתחייב קנוניא (ראה ערכו) עמו, וכתב בשטר זמן מוקדם (כן מצדד בשו"ת הרשב"א שם; פרישה חו"מ סו סק"ה; ש"ך חו"מ מג סק"ח, ושם מח סק"ב, על פי שו"ת הרשב"א ב קנא), ומכל מקום אם קדם התובע ותפס, אין מוציאים ממנו, ונאמן לומר שנכתב בזמנו (כן משמע משו"ת הרשב"א ז שכז; קצות החושן סט סק"א, על פי תוספות גיטין ג ב ד"ה כתב).

• ויש סוברים שיש למוציא כתב היד דין קדימה, שזמנו של שטר מוכיח עליו, וחזקה שנמסר בזמנו, ואין חוששים לקנוניא (כן משמע משו"ת מהר"ם לובלין לה, לפי ש"ך חו"מ מח סק"ב; תומים מג סק"ג).

הלוואה

המלוה את חברו, שהדבר משובח שלא ילוונו בלא שטר, ואף כשיש עדים על ההלואה (ראה ערך הלואה: כשאסור להלוות), אם מלוה בשטר בכתב ידו של לווה, יש מהראשונים המפרש שתלוי במחלוקת הראשונים אם נאמן לטעון פרעתי נגד כתב ידו (ראה להלן: בטוען המתחייב כנגדו), שלסוברים שהוא נאמן לטעון פרעתי, אין להלוות אלא בחתימת עדים, אבל לסוברים שאינו נאמן לטעון פרעתי, אפשר לכתחילה להלוות בשטר בכתב ידו (כן משמע מריטב"א בבא מציעא עה ב, ובבא בתרא קעה ב), ולהלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שיכול לכתחילה להלוותו גם בשטר בכתב ידו, שאף בו כתוב בפירוש כמה היתה ההלואה (ש"ך חו"מ ע סק"ב, על פי סמ"ע שם סק"ד); ויש פוסקים שלכתחילה אין להלוותו בשטר בכתב ידו (מהרשד"ם חו"מ כג, על פי בבא מציעא שם; ש"ך שם, בשמו).

בטוען המתחייב כנגדו

טוען שאין זה כתב ידו

טען החייב שאין זה כתב ידו, ונתקיים כתב ידו בבית דין (ראה להלן: קיומו) - חייב לשלם (רי"ף בבא בתרא קעו א; רא"ש שם י מט; מאירי שם קעה א; טוש"ע חו"מ סט ב), ואינו נאמן במיגו שהיה יכול לטעון פרוע (ראה להלן. כן משמע מרי"ף ומאירי וטוש"ע שם).

טוען שפרעו

חוב שבכתב ידו - ונתקיים כתב ידו בבית דין, וטען החייב שפרעו, נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שהחייב נאמן לטעון שפרע את החוב (תשובות הגאונים (שערי צדק) ד ו יד, בשם רב האי; תשובות גאוני מזרח ומערב צח; רי"ף בבא בתרא קעו א; רמב"ם מלוה יא ג; מרדכי שם תרנה, בשם מהר"ם; טור חו"מ נ וסט; ועוד), שלא מצינו שדין שטר בכתב ידו הוא כדין שטר לעניין טענת פירעון (כן משמע מתשובות גאוני מזרח ומערב שם), אלא הרי זה כמלוה-על-פה (ראה ערכו) לעניין נאמנות הלווה לטעון פרעתי (ראה ערך מלוה על פה. כן משמע מתשובות הגאונים ורי"ף ורמב"ם שם), ששטר שיש בו עדים, מקפיד הלווה ליטלו בשעת הפירעון, לפי שיש לו קול וגובים בו מנכסים משועבדים, וכל זמן שנמצא ביד המלוה מוזלים נכסי הלווה (מלחמות לרמב"ן שם), ואפילו אם הוא שטר שאין גובים בו ממשועבדים, כגון שאין בו אחריות (ראה ערכו), מכל מקום יש עליו שם שטר, וכל זמן שנמצא ביד המלוה, מוזלים נכסי הלווה (ש"ך חו"מ סט ס"ק יד, בדעת הרמב"ן), ואילו שטר בכתב ידו, אין הלווה מקפיד ליטלו בשעת הפירעון, כיון שאין גובים בו ממשועבדים (ראה לעיל: העניינים שמועיל בהם. שו"ת הרא"ש סז א; חידושי הר"ן בבא בתרא ע א; ריטב"א שם קעה ב), שכיון שאין גובים בו ממשועבדים - ואף אין שם שטר עליו (ש"ך שם) - אף כשנשאר ביד המלוה אין נכסיו מוזלים (רשב"א שם קעו א)^[6]. ואפילו הוחזק כתב ידו בבית דין - נאמן לטעון פרעתי (כן משמע מהרי"ף שם, ורמב"ם שם), שהרי אף לאחר שהוחזק בבית דין אין גובים בו ממשועבדים (ראה לעיל: שם), ואין הלווה חושש להשאירו ביד המלוה (תפארת ישראל חו"מ שם סק"ה).

• ויש סוברים שאינו נאמן, שלעניין טענת פירעון דין כתב ידו כדין שטר שיש עליו עדים, שיכול התובע לטעון הרי שטרך בידי (ראה ערך מלוה בשטר. המאור שם קעה ב; כן משמע מרשב"ם שם מ א ד"ה הודאה, ושם קעו א ד"ה ה"ג; תוספות כתובות כא א ד"ה הוציא, וסמ"ג עשין צד, ומרדכי בבא בתרא שם, בשם ר"י; ועוד), שלדעתם אף במלוה הכתובה בכתב ידו אין הלווה פורע חובו עד שיחזיר לו המלוה את כתב ידו (תוספות כתובות שם), ואין הבדל בין שטר בעדים לשטר בכתב ידו (תוספות רי"ד בבא בתרא מ א).

אף להלכה נחלקו הדעות:

• יש פוסקים שנאמן לומר פרעתי (שו"ע חו"מ נ א, ושם סט ב; שו"ת מהר"ם לובלין סט; ש"ך חו"מ סט ס"ק יד).

• יש פוסקים שאינו נאמן (מהרש"ל בים של שלמה כתובות ב כה, ובביאור לטור חו"מ סט).

• יש פוסקים שמכיון שהיא מחלוקת, מספק אין מוציאים מיד המוחזק (מרדכי שם; שו"ת הרא"ש שם, לפי משנה למלך מלוה יא ג; מהר"א ששון צה; ב"ח חו"מ סט ב).

• ויש פוסקים - שכיון שהדבר ספק (ש"ך שם, בדעת הרמ"א) - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש תנד; רמ"א שם), ואם הדיין אומד בדעתו שאילו היה הלווה פורע את חובו לא היה מניח כתב ידו ביד המלוה, אין הלווה נאמן לטעון שפרע (ש"ך שם).

במקום שהמנהג שהפורע חובו מקפיד שלא להותיר כתב ידו ביד המלוה, כגון במקום שדין המלכות הוא שאינו נאמן לטעון פרעתי נגד כתב ידו, אין הלווה נאמן לטעון שפרע, אפילו לסוברים שבסתם נאמן לטעון שפרע (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן כב; תומים סט סק"ה).

כתב ידו שיש בו נאמנות (ראה ערכו) למלוה - היינו שכתב שלא יהיה הלווה נאמן לטעון שפרע, או שכתב שהמלוה יהיה נאמן לטעון שלא פרע (כן משמע מסמ"ע שם ס"ק יג, והגהות דרישה ופרישה לדרכי משה שם) - הכל מודים שאין הלווה נאמן לטעון שפרע החוב שבכתב היד (התרומות יג ב ב; טוש"ע שם ב) אם נתקיים השטר בבית דין (טוש"ע שם), שכיון שיש בכתב היד נאמנות למלוה, אילו פרע הלווה חובו לא היה מניחו בידו (טוש"ע שם), ובוודאי הוא משקר (ש"ך שם ס"ק יז).

טוען שמשטה היה בתובע

הוציאו עליו כתב ידו שהוא חייב, אינו יכול לטעון "לא היו דברים מעולם, אלא משטה הייתי בתובע" (שו"ע חו"מ פא יז, על פי שו"ת הרא"ש סה א, והטור שם בשם הרא"ש).

וכן אינו יכול לטעון שלא כתב כן אלא שלא להראות את עצמו שבע ועשיר, ועל כך, ראה ערך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו (שו"ת הרא"ש שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם).

ואפילו כשיש לו מיגו שהיה יכול לומר פרוע, לסוברים כן (ראה לעיל), אינו נאמן לטעון טענות אלו (כן משמע מסמ"ע סט סק"ג, וש"ך חו"מ פא ס"ק מג), שאנחנו עדים שלא התכוין לשטות, או שלא להראות את עצמו שבע (אורים שם ס"ק נה).

טוען טענת ספק

אין טענות החייב לבטל כתב ידו מועילות, לסוברים כן (ראה לעיל), אלא כשהוא טוען טענת ודאי, אבל לא בטוען טענת ספק (העיטור; התרומות שם; רמ"א שם) על ההלואה (תרומות שם) - כגון שטוען שאינו מכיר את המלוה, או שאינו זוכר אם לוה ממנו (ש"ך שם) - שבאופן זה החתימה היא ודאי, וטענתו היא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי (התרומות שם; סמ"ע שם סק"י, וש"ך שם, בשמו).

לא נתפרש בשטר למי נתחייב

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב, ולא נתפרש בשטר למי נתחייב - שהמחזיק בשטר יכול לגבות בו (ראה ערך שטרות) - נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שמתוך שהוא נאמן לומר פרעתי, לסוברים כן (ראה לעיל), נאמן לומר למוציא השטר: לא לויתי ממך אלא מאחר, ונפל ממנו, ואתה מצאתו (תרומות יג א ב, בשם הרמב"ן), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ נ א).

• ויש סוברים שאף על פי שהלווה היה יכול לטעון פרעתי, מכל מקום אינו נאמן בטענת נפילה (רשב"ם בבא בתרא קעב א ד"ה ההוא, לפי תפארת שמואל (קאיידנוור) לטור שם; כנסת הגדולה שם, הגהות טור סק"ה, בשם בני שמואל), שאדם נזהר בשטרותיו שלא יפלו, ואין לחוש שמא נפל מאדם אחר, והרי זה כטענת מיגו במקום עדים, שאינה מועילה (תפארת שמואל שם).

קיומו

שטר בכתב ידו של בעל דין, צריך לקיימו כדי לגבות בו - כשם שצריך קיום לחתימות עדים שבשטר (ראה ערך קיום שטרות) - וכותבים עליו בית דין הנפק לקיימו, כשטר שיש בו חתימת עדים (ריב"ש תנד, על פי רשב"ם בבא בתרא קעו א ד"ה בעא; דרכי משה חו"מ סט סק"ד, בשמו).

על ידי דימוי לשטרות אחרים

הבא לקיים כתב ידו של לווה על ידי שטרות אחרים - היינו שמדמים כתב יד זה לכתב ידו של הלווה היוצא בשטרות אחרים, כדרך שמדמים בשטרות כתב יד העדים לכתב ידם היוצא בשטרות אחרים (ראה ערך קיום שטרות) - נחלקו בו הדעות:

• יש סוברים שבכתב ידו אין מועיל קיום הנעשה על ידי דימוי לשטרות אחרים (התרומות שם, וטור שם, בשם רב שרירא; ב"ח שם; קצות החושן מו סק"ח), שמה ששטרות מועילים לראיה הוא מדרבנן כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (ראה ערך שטרות), ולכך תקנו חכמים אף להקל ולקיימם על ידי דימוי שטרות (ראה ערך קיום שטרות), ומשום כך אין להקל ולקיים על ידי השוואת שטרות בשטר בכתב ידו, שלא מצינו שהקילו בו חכמים שאפשר לקיים בדרך זו (בית יוסף שם, לפי גידולי תרומה שם)^[7].

• ויש סוברים שאין לחלק בין קיום כתב ידו לקיום שאר שטרות, ואף כתב ידו מתקיים על ידי דימוי לשטרות אחרים (כן משמע מרי"ף בבא בתרא קעו א, ורמב"ם טוען ו ג, ורא"ש שם י מט, ושו"ע שם ב; טור שם).

שלא בפני בעל דין

הבא לקיים שטר בכתב ידו שלא בפני בעל הדין, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שאין לקיימו אלא בפניו, שלא אמרו שמקיימים שטרות שלא בפני בעל דין, לסוברים כן (ראה ערך קיום שטרות), אלא בשטר בחתימת עדים, שמשום שאין צריך לקיימו אלא מדרבנן, הקילו בו לקיימו שלא בפני בעל דין (ראה ערך הנ"ל), מה שאין כן בשטר בכתב ידו, שצריך לקיימו מן התורה, לסוברים כן (ראה לעיל. ש"ך חו"מ מו סק"י, ושם סט ס"ק יב).

• ויש סוברים שאין לחלק בין קיום שטר בכתב ידו לקיום שאר שטרות, ומקיימים אותו אפילו שלא בפני בעל דין (מהרשד"ם חו"מ קמו; מהרח"ש א לב; קצות החושן שם סק"ה), ומהם שפירשו שאף בשטר בכתב ידו אין המקיימים מעידים על גוף הלווה אלא על כתב ידו (מהרשד"ם שם).

להצריכו לחתום בפנינו

טען המתחייב שאין זה כתב ידו, ואין אפשרות לקיים את הכתב ממקום אחר, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שעליו לחתום בפני בית הדין, ומדמים את החתימות (העיטור ע - עיסקא וחוב, דף יד טור א במהדורת רמ"י, ותרומות יג ג ג, בשם איכא מאן דאמר, הראשון), וביארו אחרונים שאין לומר שאין בזה תועלת, שהרי ודאי ישנה את כתב ידו, שמא אינו יודע לכתוב אלא כמו שהורגל, ואם ישנה אין בכך הפסד, שהרי אין כתב ידו יוצא ממקום אחר, ואם ימצאו אחר כך לקיימו יגבו בו (כן משמע מראש יוסף חו"מ סט ס"ק כה).

• ויש סוברים שאין מצריכים את המתחייב לחתום בפנינו כדי לקיים את כתב היד, שכן הוא יכול להערים ולשנות את כתב ידו (העיטור ותרומות שם, בשם איכא מאן דאמר, השני), ובוודאי יעשה כן (ש"ך שם ס"ק יג), וכן הלכה (שו"ע שם, לפי הש"ך שם).

הערות שוליים