מיקרופדיה תלמודית:כתובת בנין דכרין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - תנאי מתנאי הכתובה, שאם תמות האשה בחיי בעלה, יירשו בניה מאביהם, אחרי מותו, את כתובת אמם יתר על חלקם בירושה עם שאר אחיהם

התקנה וגדרה

התקנה

מתנאי כתובה שהבעל מתחייב לאשתו, שהבנים שתלד לו יירשו את כתובת אמם (משנה כתובות נב ב, ושם צא א; רמב"ם אישות יב ב, ושם יט א; טוש"ע אה"ע קיא א), יתר על חלקם בירושה עם אחיהם בני אשה אחרת (ראה משנה כתובות נב ב, ורש"י שם ד"ה יתר). וכן יירשו בניה את נדונייתה, שמקבל הבעל על עצמו בתורת נכסי צאן ברזל (ראה ערך נדוניא. ראה כתובות נב ב, וראה שו"ת ר"י מיגאש לג, ורמב"ן ומאירי כתובות נד ב, ורא"ה שם נה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם); וכן תוספת כתובה, לסוברים כן (ראה להלן: חיובי הבעל בכתובה שבכלל התקנה), ואחר כך חולקים את שאר הירושה עם אחיהם בשוה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף על פי שאביהם ירש את אמם, שהבעל יורש את נשיו (ראה ערך ירושת הבעל), והיה בדין שיהיו כל בניו חולקים את כל נכסיו בשוה, מכל מקום תנאי בית דין הוא שיהיו בני כל אחת מנשיו נוטלים כתובת אמם (מאירי כתובות שם, וראה רש"י שם ד"ה מפני).

כיצד, הרי שהיה אדם נשוי כמה נשים, ונולדו לו מהן בנים, ומתו הנשים בחייו, ולאחר מכן מת הוא, יורשים בני כל אחת מן הנשים את כתובת אמם, ולאחר מכן חולקים כל הבנים את שאר הירושה בשוה. דוגמא לדבר, אדם שהיו לו שתי נשים, ולשתיהן אותו מספר של בנים, והיתה הכתובה והנדוניה של הראשונה אלף, ושל השניה מאתים, ואחר כך מת והניח אלפיים, בני הראשונה יורשים אלף של כתובת אמם, ובני השניה יורשים מאתים של כתובת אמם, והשאר חולקים בשוה, נמצאו ביד בני הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בני השניה שש מאות (ראה רמב"ם אישות יט ב,ד, ובפירוש המשניות כתובות ד י; ראה סמ"ק מצוריך קפ; ראה פסקי ריא"ז כתובות ד ג; ראה ספר הנייר הלכות שאר כסות ועונה ד"ה ובנין; ראה חקות הדיינים רפט; ראה טוש"ע אה"ע קיא א,ד).

היו לאשה אחת בנים מועטים ולשניה מרובים, והיו הכתובות שוות, המועטים חולקים כתובת אמם, והמרובים כתובת אמם, והשאר חולקים בשוה, נמצא שכל אחד מהמועטים מקבל יותר מכל אחד מהמרובים (רש"י כתובות נ ב ד"ה דלמא, ושם נב ב ד"ה יתר; ר"י אלמנדרי ור"ן שם נב ב; נימוקי יוסף שם; רבי עובדיה מברטנורא כתובות שם).

טעם התקנה

טעם התקנה של כתובת בנין דכרין הוא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב נדוניא יפה לבתו כבנו, ומתוך כך יקפצו עליה בני אדם לשאתה (כתובות נב ב, ורש"י ד"ה ויתן; שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה; ראה ירושלמי כתובות ד יא). שלולא התקנה היה דן כל אחד בעצמו ואומר, לא אתן נכסיי לבתי, שמא תמות בחיי בעלה ויירשנה, ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים, עכשיו אתן לה הרבה, שאפילו תמות בחיי בעלה יירשוה בניה, ובני בתי חביבים עלי כבתי (רי"ד כתובות שם, בשם רש"י; שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא קמא; ר"י מלוניל שם).

ומטעם זה נוטלים הבנים אף את עיקר הכתובה, שאם לא יירשו הבנים אלא את הנדוניא בלבד, יימנע האב מלכתוב לה נדוניא, שיאמר, אחרי שהבעל מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי, אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא (כתובות נב ב, ורש"י ד"ה אב; רי"ד שם; ר"ן שם); או שיאמר, למה ארבה בנדוניית בתי, שמא לא תניח בנים, ומדוע אכניס עצמי בספק שאפסיד ולא ארויח, אבל עכשיו, שאם יהיו לה בנים יירשו אף משל בעל, כיון שפעמים אפשר שירויחו בדבר, שיירשו אף מה שכתב אביהם, אף אני אוסיף בנדונייתה על הספק (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה).

כתיבת התקנה

בנוסח הכתובה כותבים: בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון (בנים זכרים שיהיו לי ממך, הם יירשו את כסף כתובתך יתר על החלק שהם נוטלים עם אחיהם).

אם לא כתב, מכל מקום יש לה כתובת בנין דכרין, שתנאי בית דין הוא (משנה כתובות נב ב; ראה רמב"ם אישות יב ה; ראה טוש"ע אה"ע סט א), וחייב בה הבעל כאילו כתוב הדבר בשטר הכתובה (פירוש רשב"ם העקרי בבא בתרא קלא א ד"ה חייב; שו"ת הריב"ש קו; שו"ת יכין ובועז א ו).

ויש שכתבו שלא הקלו חכמים בדבר אלא שתהיה כתובת בנין דכרין נקנית באמירה לחוד, אבל אם לא אמר ולא התנה מתחילה על הדבר, אינו מתחייב בה, ואף על פי ששאר תנאי בית דין חלים בלא אמירה כלל, כתובת בנין דכרין יש בה ביטול עשה של ירושה של תורה, ובלא התנאה ואמירה אין לה קיום (ים של שלמה כתובות ד מ, ועמודי שלמה עשה מח).

ואף כשכתב לה, אין הבנים נוטלים כתובתה משום השטר, שהרי אין אדם מקנה לדבר שאינו בעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם: לדבר שלא בא לעולם), ובשעת הנישואין אין הבנים בעולם, אלא משום תנאי בית דין הוא שיורשים (בבא בתרא קלא א, ורבינו גרשום ורשב"ם שם ד"ה אמר ליה), שמועיל אפילו לדבר שלא בא לעולם, משום שהפקר בית דין הפקר (רשב"ם שם ד"ה אלא), ועשו חכמים דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם (רמב"ן בבא בתרא שם, בשם הר"ר יהוסף; רשב"א שם; ריטב"א שם).

לא כתב נדוניא

אפילו אם לא כתב האב לבתו נדוניא כלל, יש לבניה כתובת בנין דכרין (ראה כתובות נב ב), אף על פי שלא תקנו כתובת בנין דכרין אלא כדי שיכתוב האב נדוניא יפה לבתו (ראה לעיל. רש"י שם ד"ה היכא דכתב), שלא חילקו חכמים בתקנתם, ורוב הכתובות יש בהן נדוניא (כתובות שם, ורש"י ד"ה לא פלוג; ר"י מלוניל שם. ראה ערך לא פלוג רבנן).

כתובה לאחר נישואין

כתובה שמתחייב בה הבעל לאחר נישואין, כגון שמכרה או מחלה כתובתה לבעלה, וחזר וכתב לה כתובה חדשה, כתבו הראשונים שיש לבניה כתובת בנין דכרין בשיעור הכתובה החדשה (ראה רשב"א כתובות נג א, בשם הראב"ד; ראה רא"ש כתובות ד כד); ויש שכתבו שאין הבנים נוטלים כתובת בנין דכרין כלל, שלדעתם לא תקנו כתובת בנין דכרין אלא בכתובה הנכתבת בשעת הנישואין, שאז שייך טעם התקנה - שיתן האב נדוניא יפה לבתו כבנו (ראה לעיל) - ולא בכתובה הנכתבת אחר הנישואין (פני יהושע כתובות שם; בית יעקב קיא טו).

מתה אחר בעלה

אשה שמתה לאחר מות בעלה אין לבניה כתובת בנין דכרין (ראה משנה כתובות צ א, ושם צא א; רמב"ם אישות יט ז; טוש"ע אה"ע קיא יא), אלא שכתובתה מוטלת על נכסי בעלה, ובניה יורשים אותה, שלא תקנו כתובת בנין דכרין אלא כשהבעל ירש את אשתו, ולא כשמת הוא בחייה (חלקת מחוקק שם ס"ק טז).

ירושה או מתנה

באופן זכיית הבנים בכתובת בנין דכרין, נחלקו תנאים ואמוראים:

  • רבי סובר שזכייתם היא דרך ירושה (ראה בבא בתרא קלא א; ראה ירושלמי כתובות ד יא), וכן גרסו בני פומבדיתא בסתם משנה, שהנוסח הכתוב בכתובה הוא: אינון ירתון (הם יירשו) כסף כתובתיך (כתובות נה א, ובבא בתרא שם, בגירסת המשנה כתובות נב ב), שהוא לשון ירושה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ואמר).

לדעה זו, מי שהיה נשוי שתי נשים, ומתה אחת בחייו, ולאחר מותו באו בני הראשונה לגבות כתובת בנין דכרין - לסוברים שאף על פי שמת בחיי השניה ואין כתובת בנין דכרין לבניה, לבני הראשונה יש כתובת בנין דכרין (ראה להלן: לחלק מנשיו) - והשניה או יורשיה באו לגבות כתובתה, השניה ויורשיה קודמים לבני הראשונה, שכתובת השניה חוב היא, ואילו בני הראשונה באים לירש את אביהם, לפיכך יש לפרוע החוב תחילה, והשאר ירושה (ראה משנה כתובות צ א, ורש"י שם ד"ה שניה; כתובות צ ב, ורש"י ד"ה לא).

  • ובני מתא מחסיא גורסים בסתם משנה שנוסח הכתובה הוא: אינון יסבון (הם יטלו) כסף כתובתיך (כתובות נה א), ולדעתם זכיית הבנים בכתובת בנין דכרין היא דרך מתנה, ש"יסבון" לשון מתנה הוא (רבנו גרשום בבא בתרא קלא א; רשב"ם שם ד"ה ואמר; יד רמה שם; ראב"ד בשיטה מקובצת שם. וראה רש"י כתובות שם ד"ה יסבון). לדעה זו, בני הראשונה קודמים לבני השניה (משמרות כהונה וחידושי הגרז"ס כתובות צ ב), ואם בני השניה גבו את כתובתה, חוזרים בני הראשונה וגובים מהם כתובת בנין דכרין, שאף בני הראשונה בעלי חוב הם, ושיעבודם קודם לשיעבוד השניה ויורשיה, שבעלי חוב מאוחרים הם (ראה רש"י כתובות צ ב ד"ה לא, וראה תוס' שם נה א ד"ה יסבון).

הלכה שהבנים זוכים בכתובת בנין דכרין דרך ירושה (כתובות נה א. וראה רמב"ם אישות יט ט, וטוש"ע אה"ע קיא יג), והשניה ויורשיה קודמים לבני הראשונה בגביית הכתובה (ראה רמב"ם שם ז וטוש"ע שם ט).

גדר הירושה

כתובת בנין דכרין, לסוברים שירושה היא (ראה לעיל), כתבו הראשונים שהיא חלק מהירושה שהאב מוריש לבניו (ראה רש"י כתובות נב ב ד"ה יתר, שם צ א ד"ה שניה, ושם צ ב ד"ה שמע מינה, וראה שו"ת די השב אה"ע יד ד"ה עוד (הב') בדעתו; ראה ר"י מלוניל כתובות צ ב; ראה רשב"ם בבא בתרא קלא א ד"ה ששניתם; ראה רי"ד כתובות נג א; מאירי בבא בתרא קלא א; שו"ת מהרש"ך ב סא; אבני מילואים קיא סק"ה; חתם סופר כתובות נב ב), שהוא יורש את אשתו, ומוריש את הכתובה שירש ממנה לבניו (ראה רי"ד שם). וכתבו האחרונים שכן נראה מלשון הכתובה: "יתר על חולקהון דעם אחוהון", שהבנים נוטלים בנכסי האב יתר על חלק אחיהם (שו"ת מהרש"ך שם; חתם סופר שם).

ויש חולקים וסוברים, שהבנים נוטלים את כתובת בנין דכרין מכוח האם (ראה תשב"ץ א קנ, ונתיבות משפט כג י, הובא במשנה למלך נחלות ב ח, ושו"ת די השב אה"ע יג ד"ה איברא, בדעתו; ראה שו"ת הרשב"ש תקלז, ושו"ת די השב שם, בדעתו; ראה יד המלך אישות יט יב; ראה דברות משה כתובות כב ענף ו), שהיא כמורישה להם מיד במותה מעכשיו ולאחר זמן, ואף על פי שבתחילה יורש הבעל את כתובת אשתו, אין קניינו בה אלא לזמן, עד שימות ויזכו בה יורשיה (ראה יד המלך שם; דברות משה שם. ראה ערך מעכשיו ולאחר זמן).

בזמן הזה

תקנת כתובת בנין דכרין, יש מן הגאונים שביטלוה (ראה תשובות הגאונים שערי צדק ד ד יז, ותשובת חנניה בן יהודה בעיטור כתובות (לב ד, לג א); ראה מאירי כתובות נב ב, בשם גאוני הראשונים; ראה תשב"ץ ב קסה), ולפיכך יש סוברים שאין תקנת כתובת בנין דכרין נוהגת בזמן הזה (תשובת רב נטרונאי גאון (ברודי) אה"ע שט, הובאה בשו"ת הריב"ש קו; תשובות שערי צדק שם; עיטור שם, בשם תשובת חנניה בן יהודה ומר רב שמואל, הובא ברא"ש כתובות ד כד, ובמרדכי כתובות רמז קסב, ובטור אה"ע קיא; שו"ת הרשב"א ד קנב, בשם רוב הגאונים; רא"ש שם, בשם רב מתתיה גאון; רא"ה כתובות נג א, ותשב"ץ ב קסה, בשם הגאונים; ר"ן כתובות נ ב, בשם מקצת הגאונים; טור אהע"ז קיא, בשם רבים מהגאונים; מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים עד; שו"ת הריב"ש קו, בשם מקצת גאונים ורב חנינא גאון; ים של שלמה כתובות ד מ; רמ"א אה"ע קיא טז, ושכן נוהגים), אלא כל הבנים יורשים את הנכסים בשוה (תשובות הגאונים שערי צדק שם); לפי שעיקר טעם התקנה הוא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו (ראה לעיל), ובזמן הזה נותנים האבות לבנותיהם יותר מאשר לבניהם (תשובות הגאונים שערי צדק שם; עיטור שם, בשם חנניה בן יהודה ומר רב שמואל; רא"ה שם; ר"ן שם; ריב"ש שם, בשם מקצת גאונים; תשב"ץ שם), ומעבירים נחלה מבניהם (נמוקי יוסף כתובות צא א).

ויש סוברים שתקנת כתובת בנין דכרין נוהגת אף בזמן הזה (ראה עיטור שם, ושו"ת הרשב"א ד קנב, ושו"ת הריב"ש קו, וטור אה"ע קיא, בשם רב האי גאון; שו"ת הריב"ש קו, בשם רב שרירא גאון ורב דוסא גאון ורבי שמואל הנגיד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג) רמח ואלף ד; מאירי כתובות נב ב; שו"ת הרשב"א שם, בשם "הגדולים שבמלכותנו"; שו"ת הרשב"א שם, וחידושי הר"ן כתובות צא א, בדעת הרי"ף והרמב"ם; רא"ש כתובות ד כד; שו"ת זכרון יהודה א; ריטב"א כתובות נג א, בשם הרמ"ה; שו"ת הרשב"ש תט, בשם הסכמת האחרונים; תשב"ץ ב קסה, בשם רוב הפוסקים; ראה שו"ע אה"ע קיא, שהביא כל דיני כתובת בנין דכרין; ראה שו"ת דברי ריבות רסג, שכך הסכמת רוב הפוסקים), שאין לעקור תקנת חכמים אפילו בטל טעמה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם אלף ד; ריטב"א כתובות נג א, בשם הרמ"ה; רא"ש כתובות ד כד, בשם הרמ"ה ור' יונה. ראה ערך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו); ועוד, שמא אין מרבים נדוניא לבנותיהם אלא משום שסומכים על התקנה (מאירי כתובות נב ב).

הנושא אשה במקום שנהגו לגבות כתובת בנין דכרין בזמן הזה, כתבו הראשונים, שאף לסוברים שהגאונים בטלו כתובת בנין דכרין בזמן הזה (ראה לעיל), יש לילך אחר המנהג, שכל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ואף על פי שלא כתב, כמי שכתב הוא דומה (שו"ת הרשב"א ד קנב, הובא בבית יוסף אה"ע קיא).

לחלק מנשיו

מתה אחת בחייו ואחת במותו

היה נשוי שתי נשים, ומתה אחת מהן בחייו והשניה לאחר מותו, ויש לו בנים משתיהן - וקודם שמתה נשבעה השניה שלא נטלה כתובתה, שבניה יורשים כתובתה (ראה ערך כתובה. שבועות מח א; רמב"ם אישות יט ז; טוש"ע אה"ע קיא ח) -, נחלקו אמוראים בדבר:

  • רב יוסף אמר שלדעת ר' עקיבא אין לבני הראשונה כתובת בנין דכרין, שלדעתו יש לחוש שמא יבואו בני שתי הנשים לידי מריבה (כתובות צ ב, ושיטה מקובצת שם בשם רש"י במהדורא קמא), שיורשי השניה אינם נוטלים כתובת אמם בתורת כתובת בנין דכרין, אלא בתורת חוב שהיה האב חייב לאמם, והם ירשו ממנה, ולא מאביהם באה להם, ואילו בני הראשונה באים ליטול את חלקם היתר מכוח ירושת אביהם, ויש לחוש שיאמרו בני השניה לבני הראשונה, לא תיטלו בירושת אבינו יותר ממנו (ראה רש"י שם ד"ה שמע מינה, ורש"י צא א ד"ה ליחוש).
  • בן ננס אמר שיש לבני הראשונה כתובת בנין דכרין, וכן סוברים תנא קמא ור' שמעון (כתובות צ ב, צא א), וכן סוברים רבה ורבנן דבי רב אף בדעת ר' עקיבא (כתובות צ ב).

הלכה, שמתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו, נוטלים בני הראשונה כתובת בנין דכרין (כתובות צא א; רמב"ם אישות יט ז; טוש"ע אה"ע קיא ח).

חיובי הבעל בכתובה שבכלל התקנה

נכסי צאן ברזל

החלק שיורשים הבנים משום כתובת בנין דכרין של אמם קודם שהם חולקים עם אחיהם בירושת האב, הוא בין עיקר הכתובה, ובין הנדוניא שהכניסה לאביהם בתורת נכסי צאן ברזל (ראה כתובות נב ב; רמב"ם אישות יט א; טוש"ע אה"ע קיא א).

תוספת כתובה - שהבעל מוסיף לאשתו בכתובתה מדעתו (ראה ערך תוספת כתובה) - כתבו הראשונים שאף היא בכלל כתובת בנין דכרין (ראה רש"י כתובות נב ב ד"ה ואימא; רי"ד שם; מאירי כתובות נב ב; ראה ר"י אלמנדרי שם נב ב; מעשה רוקח אישות יט א, בדעת הרמב"ם שם; טור אה"ע קיא; שו"ע שם א, בשם יש אומרים; ראה חלקת מחוקק ובית שמואל שם סק"א, וביאור הגר"א שם סק"ג); ויש שכתבו שתוספת כתובה אינה בכלל כתובת בנין דכרין (ראה בית שמואל אה"ע שם מהדורא קמא סק"א, וישועות יעקב שם סק"א, בדעת הרמב"ם).

נכסי מלוג

נכסי מלוג [נכסים שהאשה מביאה לבעלה, ואינם נרשמים בכתובה], כתבו הראשונים שאינם בכלל כתובת בנין דכרין (ראה רמב"ם אישות יט א; ראה טוש"ע אה"ע קיא א; פסקי ריא"ז כתובות ד ג; שו"ת ר"י הלוי עג), שלא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כדי שיתן האב מנכסיו לבתו (ראה לעיל: התקנה וגדרה), ועל כן אין תקנה זו שייכת אלא בנכסים הנמצאים בשעת הנישואין, כגון נדוניא שנותן האב לבתו, אבל לא בנכסי מלוג שבאו לה לאחר זמן (ראה ערך נכסי מלוג. שו"ת ר"י הלוי שם); ויש מן האחרונים שכתבו, שאף נכסי מלוג בכלל כתובת בנין דכרין הם (ראה שו"ת ראנ"ח ב; קרבן נתנאל על הרא"ש כתובות ה א סק"ב), ואף על פי שטעם התקנה לא שייך בנכסים אלו, לא חילקו חכמים בתקנתם (שו"ת ראנ"ח שם).

הזוכים בה

בנות

כתובת בנין דכרין, דווקא בנים זכרים זוכים בה, ולא בנות (ראה משנה כתובות נב ב; רמב"ם אישות יט א; טוש"ע אה"ע קיא א).

בנות שאינן יורשות כתובת בנין דכרין, זהו בין בבת בין הבנים, כגון שהיתה לו בת מאשה אחת, ובנים מאשה אחרת (רש"י שם ד"ה בת בין הבנים; ר"י מלוניל שם; מאירי שם; ר"ן שם), שחכמים עשו את כתובת בנין דכרין כירושה, ואין בת יורשת בין הבנים (כתובות נב ב, ורש"י ד"ה כנחלה); ובין בבת בין הבנות, כגון שהיתה לו בת מאשה אחת, ובנות מן האחרת (ראה ירושלמי כתובות י ב; רש"י כתובות שם ד"ה בת בין הבנות; ר"י מלוניל שם; מאירי שם; ר"ן שם), שאף על פי שכשאין בנים, הבנות יורשות את אביהן, לא חילקו חכמים בתקנתם שבת בין הבנות תיטול, ובת בין הבנים לא תיטול (ראה כתובות שם, ורש"י ד"ה בת וד"ה לא פלוג).

בכור

בכור, שחלקו בירושת נכסי אביו פי שנים מאחיו הפשוטים (ראה ערך ירושת הבכור), נסתפקו בירושלמי אם נוטל בכתובת בנין דכרין פי שנים מאחיו בני אמו הפשוטים, או פי שנים "בכל האחים", דהיינו שרואים כאילו חולקים כל בני אביו כל הנכסים שהניח להם אביהם בשוה, וחלק בכורה הוא כחלק אחד מן האחים בחשבון זה (ראה ירושלמי כתובות י ב; ראה ריא"ז כתובות ד ג, הובא בשלטי גיבורים כתובות נב ב, ובדרכי משה אה"ע קיא ד), אבל בחלק פשיטות, הרי הוא כשאר האחים (בית יעקב שם ח).

להלכה נחלקו הראשונים: יש שכתבו, שאין הבכור נוטל פי שנים בכתובת בנין דכרין כלל (שו"ת התשב"ץ א קנ, ונתיבות משפט כג י, ומשנה למלך נחלות ב ח, בדעתו; ראה שו"ת די השב אה"ע יג); ויש שכתבו, שנוטל הבכור כנגד כל הנכסים (ריא"ז כתובות ד ג. וראה בית מאיר אה"ע קיא א. וראה ערך ירושת הבכור: בשאר זכויות ממון).

הנכסים מהם נגבית

כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקעות (כתובות נ ב, ושם נב ב; ירושלמי כתובות י ג; רמב"ם אישות טז ז; שו"ע אה"ע ק א, ושם קיא יד), שעשאוה חכמים ככתובה, שלא יהא תנאי הכתובה עדיף מן הכתובה עצמה (כתובות נב ב; רי"ד כתובות שם; ראה רשב"א שם; ראה רא"ש שם י ב), וכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקעות, שאין מטלטלים של יתומים משתעבדים לשטר חוב (ראה ערך כתובה: גבייתה. רש"י כתובות שם ד"ה ככתובה). ויש מוסיפים, שהטעם שתקנו כתובת בנין דכרין הוא כדי שיתן אדם לבתו כבנו (ראה לעיל: התקנה וגדרה), ודי לזה שתהיה כתובת בנין דכרין ככתובה עצמה (רשב"א כתובות שם).

ור' מנא בירושלמי אמר שנחלקו תנאים בדבר, שלדעת ר' שמעון אין כתובת בנין דכרין נגבית אלא מן הקרקעות, ולדעת חכמים נגבית אף מן המטלטלים (ירושלמי כתובות י ג).

הלכה שאינה נגבית אלא מקרקעות (רמב"ם אישות טז ז; שו"ע אה"ע ק א, ושם קיא יד).

בזמן הזה, שתקנו הגאונים שתהא כתובה נגבית אפילו מן המטלטלים (ראה ערך כתובה), נחלקו הראשונים אם אף כתובת בנין דכרין, לסוברים שנוהגת בזמן הזה (ראה לעיל: התקנה וגדרה), נגבית ממטלטלים:

  • יש סוברים שנגבית מהם (תוס' כתובות נב ב ד"ה ותגבה; תוס' ר"ש משאנץ כתובות נא א; ריצב"א, הובא ברא"ש כתובות ד כד; סמ"ג עשין מח, בשם רבנו שמשון; רי"ד כתובות נב ב; מאירי כתובות נ ב, ושם נב ב; סמ"ק רעז; שו"ע אה"ע קיא יד, בשם "יש מי שאומר"; ים של שלמה כתובות ד מ), שהרי ככתובה עשאוה חכמים (תוס' שם; תוס' ר"ש משאנץ שם), והרי הטעם שמעיקר הדין אין כתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלים, הוא משום שתנאי כתובה אינו עדיף מהכתובה עצמה (ראה לעיל), וכיון שבזמן הזה נגבית אף הכתובה עצמה מן המטלטלים, אף כתובת בנין דכרין נגבית מהם (רי"ד שם; ים של שלמה שם).
  • ויש סוברים, שאף בזמן הזה אין כתובת בנין דכרין נגבית אלא מן הקרקעות (רמב"ם אישות טז ז; עיטור הל' כתובות (לג א), בשם מר רב בר שמואל; סמ"ג עשין מח; ריטב"א כתובות צא א; רא"ש כתובות י ב, ושם ד כד; שו"ת זכרון יהודה א; שו"ת הרשב"ש תט, בשם הסכמת האחרונים; רבי עובדיה מברטנורא כתובות ד י, ושם י ג; שו"ע אה"ע ק א, ושם קיא יד, בשם יש אומרים), שכיון שבזמן הזה מרבים האבות ליתן לבנותיהם, ואין טעם התקנה שייך (ראה לעיל: התקנה וגדרה), יש להעמיד התקנה בחזקתה כפי שהיתה בתחילה, שאין גובים כתובת הבנין דכרין אלא מקרקעות בלבד, ולא ממטלטלים, ולענין זה לא עשו חכמים את כתובת בנין דכרין ככתובה (ראה רא"ש כתוובת ד כד, בשם הרמ"ה ור' יונה); או שכיון שאין מנהג בירושת כתובת בנין דכרין שפשט בכל ישראל, שהרי יש מן הגאונים שבטלוה בזמן הזה (ראה לעיל: התקנה וגדרה. ראה מאירי כתובות נ ב, בשם גדולי המחברים), יש להעמידה על דין התלמוד שאינה נגבית אלא מן הקרקעות (רמב"ם שם).

אף לסוברים שבזמן הזה אין כתובת בנין דכרין נגבית מן המטלטלים, במקום שנתפשט המנהג לגבותה מן המטלטלים, כתבו הראשונים שהכל הולך אחר המנהג, שכיון שכן הוא המנהג, כל הנושא אשה על דעת כן הוא נושא, ואף על פי שלא כתב, הרי הוא כמי שכתב (שו"ת הרשב"א ד קנב, הובא בבית יוסף אה"ע קיא).

נכסים משועבדים

נכסים משועבדים, נחלקו תנאים ואמוראים אם כתובת בנין דכרין נגבית מהם:

  • רבי סובר שאין כתובת בנין דכרין נגבית מהם (בבא בתרא קלא א. וראה כתובות נב ב, ושם צ ב), שלדעתו כתובת בנין דכרין ירושה היא ("ירתון תנן"), ויורשים אינם גובים מלקוחות (ראה כתובות נה א, ורש"י ד"ה ירתון).
  • ובני מתא מחסיא סוברים שכתובת בנין דכרין נגבית מנכסים משועבדים, שלדעתם כתובת בנין דכרין מתנה היא ("יסבון תנן". כתובות נה א), והרי הבנים בעלי חוב מעכשיו (ראה רשב"ם בבא בתרא קלא א ד"ה ואמר ליה), וכיון ששטרם קודם לשטר הלקוחות, גובים הם את כתובת הבנין דכרין מן המשועבדים (ראה רבנו גרשום בבא בתרא שם).

הלכה, שכתובת בנין דכרין אינה נגבית מנכסים משועבדים (רי"ף כתובות נה א; רמב"ם אישות יט ט; רא"ש כתובות ה ב; טוש"ע אה"ע קיא יג).

כשנעקר דין ירושה של תורה

מותר דינר

מי שמת, והשאיר נכסים שאין בהם אלא כשיעור כתובות בנין דכרין שחייב בהן, כגון שהיו לו שתי נשים, ולהן בנים, ולא נשאר בנכסיו אלא כשיעור שתי הכתובות, חולקים כל הבנים את נכסיו בשוה, כדין שאר ירושה (משנה כתובות צא א, ורש"י ד"ה חולקין; רמב"ם אישות יט ג; טוש"ע אה"ע קיא ב), שלא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין במקום שייעקר על ידי תקנתם דין ירושה של תורה (כתובות נב ב, ורש"י ד"ה במקום).

היה שם מותר דינר או יותר, נוטלים אלו כתובת אמם, ואלו כתובת אמם (ראה משנה כתובות צא א; רמב"ם אישות יט ג; טוש"ע אה"ע קיא ב), שבאותו דינר מתקיימת נחלה של תורה (רש"י כתובות נב ב ד"ה לא תקון; ראה רמב"ם שם; ראה טוש"ע שם).

שומת הנכסים, לידע אם יש בהם מותר דינר, נעשית בבית דין (ראה משנה כתובות צא א; ראה רמב"ם אישות יט ה; ראה טוש"ע אה"ע קיא ה).

מותר דינר ממטלטלין

אם יש מותר דינר ממטלטלים ולא מקרקעות, נחלקו תנאים:

  • לדעת תנא קמא נחשב מותר דינר (ראה כתובות צ ב, ושם צא א, ורש"י ד"ה ואיפוך; ירושלמי כתובות ג ג), שאף בהם מתקיים דין ירושה של תורה (רי"ד כתובות צא א; רא"ש כתובות י ב).
  • ר' שמעון אומר שאין כתובת בנין דכרין עד שיהיו שם נכסים שיש להם אחריות - דהיינו קרקעות - יותר על שתי הכתובות דינר (כתובות צא א). וכתבו הראשונים בטעמו, שמותר דינר הרי הוא ככתובת בנין דכרין עצמה, שאינה נגבית אלא מקרקעות, לסוברים כן (ראה לעיל: הנכסים מהם נגבית. רי"ד כתובות שם; שיטה מקובצת שם).

להלכה, נחלקו הראשונים:

יש שפסקו שהמטלטלים נעשים מותר דינר (רי"ד שם; פסקי ריא"ז כתובות ד ג; מאירי שם; תוס' יום טוב כתובות י ג, ואור שמח אישות יט ג, בדעת הרמב"ם שם; טוש"ע אה"ע קיא יד); ויש שפסקו שאין מותר דינר אלא מן הקרקעות (ראה פירוש המשניות לרמב"ם כתובות י ב, ורבי עובדיה מברטנורא שם ג; ראה שו"ת יכין ובועז א קלו; ראה דינא דחיי עשין מח, בדעת הרמב"ם).

במוחלת או מוכרת כתובתה

מוחלת כתובתה

המוחלת כתובתה לבעלה, אין לבניה כתובת בנין דכרין (כתובות נג א; רמב"ם אישות יז יט; טוש"ע אה"ע קיא טו), שהמוחלת הרי היא כנפרעת כתובתה, שאומרת: הריני כאילו נתקבלתי, ונמחל שיעבודה, והרי היא כמי שאין לה כתובה (ריטב"א כתובות שם).

מוכרת כתובתה

המוכרת כתובתה לאחרים - שאם תתאלמן או תתגרש יטלוה הם, ואם תמות בחיי בעלה יירשנה בעלה (רש"י כתובות נג א ד"ה מוכרת כתובתה לאחרים; נימוקי יוסף שם) - אינה מפסידה כתובת בנין דכרין (כתובות שם; בבא קמא פט ב; רמב"ם אישות יז יט; טוש"ע אה"ע קה ד, ושם קיא טו), שלא מכרה האשה לאחרים אלא את זכות כתובתה לכשתתאלמן או תתגרש, והיא לא נתאלמנה ולא נתגרשה אלא מתה בחייו (רשב"א כתובות שם; מאירי שם; ראה ריטב"א).

הערות שוליים

  1. לג, טורים קצט–רנח.