מיקרופדיה תלמודית:כתיבת ספר תורה

הגדרה^[1] - המצוה על כל אחד מישראל לכתוב ספר-תורה

המצוה והחייבים בה

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר-תורה (ראה ערכו. רבה בסנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז א; טוש"ע יו"ד רע א), שנאמר: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא יח. סנהדרין שם; רמב"ם שם), והיינו את התורה שיש בה שירה זו (רמב"ם שם, ובספר המצות עשה יח). והפליגו חכמים במצוה זו, ואמרו שהכותב ספר תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני (ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב במנחות ל א; רמב"ם שם; טור שם). על האופנים שמתקיימת מעלה זו, ראה להלן. המצוה נמנית במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצות לרמב"ם שם; סמ"ג עשין כד; סמ"ק קנה; החינוך מצוה תריג. וראה ערך מנין המצוות).

יש מן הראשונים שסוברים בדעת תנאים ואמוראים שחולקים וסוברים שאין חובה על כל יחיד ויחיד לכתוב לעצמו ספר תורה (רבנו יונה סנהדרין שם, בדעת ר' יוסי שם, ובדעת אביי בגמרא שם שהקשה לרבה; מהרש"א שם בלשון שני, בדעת ר' יוסי ואביי הנ"ל; ערוך השלחן יו"ד רע י, בדעת אביי הנ"ל), שהכתוב "כתבו לכם" אינו ציווי (רבנו יונה שם), או שהוא ציווי לדורו של משה בלבד (מהרש"א שם).

גדרה

בגדר מצות כתיבת ספר תורה, נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש שכתבו שהמצוה היא לכתוב ספר תורה כדי ללמוד בספר תורה שכותב (רא"ש הלכות ספר תורה, וטור יו"ד רע, ורבינו ירוחם אדם וחוה ב ב בשם הגאונים; שו"ת רשב"ש יא. וראה נודע ביהודה תנינא יו"ד קעד), שנאמר: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם (דברים לא יט. רא"ש וטור ורבינו ירוחם ורשב"ש שם). וכן כתבו ראשונים בטעם המצוה, שציונו הקדוש ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו כדי שיוכל לקרות בו תמיד, ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו (החינוך מצוה תריג, וראה שם עוד, וראה בית יוסף שם).

• יש מהאחרונים שכתבו שהמצוה היא שיהיה לו ספר תורה (מנחת חינוך מצוה תריג ה; אבני נזר או"ח מ ו; מהרש"ג ב רה; מרחשת ג ה אות ב, ועוד), ומהם שכתבו בטעם הדבר, שהמצוה היא כדי ללמוד בספר שכותב (עמק ברכה כתיבת ספר תורה ג); ויש שכתבו שהמצוה שיהיה לו דווקא ספר שהוא עצמו כתב (שאגת אריה לו; מנחת חינוך שם אות ה; אבני נזר או"ח מ ו; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תניינא כד).

• יש מן האחרונים שחולקים על כל זה, וסוברים שהמצוה של כתיבת ספר תורה היא בכתיבה עצמה בלבד (שו"ת חתם סופר או"ח נב, וערוך השלחן יו"ד רע יא,יב, בדעת רמב"ם ספר תורה ז א שהמצוה "לכתוב", ומבואר שהמצוה דווקא בכתיבה עצמה ולא כדי ללמוד; שאגת אריה לה; שו"ת בית הלוי א ו אות ב^[2]) - ולא לצורך לימוד בו אחרי שיכתבנו - שכתוב "כתבו" (דברים לא יט. בני יונה רע ארוך א), והכתוב "ולמדה את בני ישראל" הוא ענין בפני עצמו, ואינו נוגע למצות הכתיבה, ולהלכה אין דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו. שו"ת בית יהודה (עייאש) יו"ד כג).

• יש מן האחרונים שכתבו שהמצוה היא שׁייכתב ספר תורה בהשתדלותו ובסיבתו (העמק דבר דברים יז יח; שו"ת בית שערים יו"ד שסה-שסז; אמרי בינה או"ח יא; חמש ידות יד א ג ד"ה והנה. וראה שו"ת שבט הלוי ב קלה).

• ויש שכתבו שמן התורה המצוה היא שיהיה לו ספר תורה, ומדרבנן הוא שחייב בכתיבתו בעצמו, והסמיכו חכמים לכתוב: "כתבו לכם" (שו"ת שרידי אש ב עז אותיות יט-כ, בדעת רמב"ם מלכים ג א).

חובת נשים במצוה זו

נשים, כתבו ראשונים שפטורות מכתיבת ספר תורה (ספר המצות לרמב"ם במנין העשין שנשים פטורות מהן, שממצוה יח (כתיבת ספר תורה) אשה פטורה^[3]; החינוך סוף מצוה תריג^[4]).

בטעם שהנשים פטורות - אף שמצות כתיבת ספר תורה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ונשים חייבות בה (ראה ערך אשה) - יש שכתבו שהוא מפני שאינן מצוות בתלמוד-תורה (ראה ערכו. ראה ערך אשה, וערך תלמוד תורה. מהר"ם שיק מצוה תריג ד; בית הלוי א ו, על פי לשון החינוך מצוה תריג) - ואף שחייבות ללמוד מצוות הנוהגות בהן (ראה ערך אשה וערך תלמוד תורה), אינן חייבות ללמוד כל התורה כאנשים (בית הלוי שם. וראה שאגת אריה לה שחלק על טעם זה).

ויש שכתבו טעם אחר שנשים פטורות, שאינן יכולות לקיים את המצוה, כיון שפסולות לכתיבת ספר תורה, לדעתם (ראה שו"ת חתם סופר יו"ד רעא ד"ה ומ"מ; מנחת חינוך מצוה תריג ט; שו"ת כתב סופר יו"ד קכט; אמרי בינה או"ח יא; בית הלוי א ו), ולדעה זו כתבו אחרונים שלדעת התנאים המכשירים אשה לכתיבת ספר תורה (ראה ערך כתיבת סת"ם), נשים חייבות בכתיבת ספר תורה (שו"ת כתב סופר שם ד"ה ולפ"ז).

זמן המצוה

זמן המצוה, לסוברים שהמצוה היא הכתיבה (ראה לעיל: גדרה), כתבו אחרונים שהוא יכול לכתוב כל ימי חייו, אלא שראוי להקדים ולכתוב - כשאר מצוות שמוטלות על האדם לעשותן פעם אחת בימי חייו (ראה ערך מצוות עשה) - שזריזים-מקדימים-למצוות (ראה ערכו. מנחת חינוך מצוה תריג י).

לסוברים שהמצוה היא שיהיה לו ספר (ראה לעיל שם) נחלקו אחרונים:

• יש שכתבו שהיא מצוה תמידית, ובכל רגע ורגע שאין לו ספר תורה הוא מבטל מצות עשה, ואפילו יכתוב, אינו מתקן את העבר, שבכל רגע חייב שיהיה לו ספר תורה, ותיכף בהגיעו לכלל מצוות מחויב במצוה (מנחת חינוך שם. וראה שם שלא ראינו נזהרים בזה).

• ויש שכתבו שחייב בה פעם אחת כל ימי חייו, ויכול לקיימה עד יום מותו (שו"ת מהרש"ג ב רה).

יש לו כבר ספר תורה

מי שיש לו ספר תורה שמקיים בו את המצוה, יש מן האחרונים שכתבו שאם יכתוב ספר נוסף, אינו מקיים בו מצוה, שכבר יצא ידי חובה בספר שבידו (שו"ת מגד שמים נה; שו"ת חיים ביד עז (בסוף דבריו)).

ומדברי ראשונים נראה שכל ספר נוסף שכותב הוא בכלל המצוה (יד רמה ורשב"א וריטב"א ומאירי בבא בתרא יד א).

אף לסוברים שאינו מקיים את המצוה בכתיבת ספר נוסף, כתבו אחרונים שהכותב כמה ספרים אינו עובר בבל-תוסיף (ראה ערכו) - אף לסוברים שהעושה מצוה שתי פעמים, יש בו משום בל תוסיף (ראה ערכו, וראה שם שהרבה חולקים) - כיון שמטעמי המצוה שירבו הספרים בינינו (ראה לעיל: גדרה. שו"ת חיים ביד שם, וראה שם שכן כתב בדעת מגד שמים שם).

ברכה על המצוה זו

הבא לכתוב ספר תורה, כתבו אחרונים שאינו מברך על המצוה (ראה להלן).

• יש שפירשו הטעם משום שכל מצוה שאינה נשלמת בעשייתה, וצריך לעשות מעשה נוסף אחריה - אין מברכים עליה (ראה ערך ברכת המצוות), ומצות הכתיבה היא כדי ללמוד אחר כך בספר שכותב, לסוברים כן (ראה לעיל: גדרה), ואם אינו לומד בספר, אינו מקיים את המצוה, לדעתם (תשובת ר"ש בן עזרה בשו"ת מהר"י בירב סב; שו"ת חתם סופר או"ח נב, בדעת הרא"ש; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדורא קמא פד).

• ויש שכתבו שלא תקנו חכמים ברכה, כי אפשר שאינו מקיים המצוה בספר זה, שאין אנו בקיאים בחסרות-ויתרות (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר שם, וסי' נד).

ויש מצדדים לומר שיברך (ר"י אישקאפה בשו"ת מהר"י בירב שם בתחילת התשובה^[5]), אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כתיבת ספר תורה (ר"י אישקאפה שם. וראה ערך ברכת המצוות: הנוסח), ולדעה זו יש סוברים שתחילה יכתוב את כל התורה עד "לעיני כל ישראל" (דברים לד יב) - המלים האחרונות בתורה - ויגיה כל הספר - שאם יש בו טעויות אינו מקיים בו את המצוה (ראה להלן: הספר) - ואז יברך קודם שכותב "לעיני כל ישראל", שבכתיבת מלים אלו הוא מקיים את המצוה וגומרה (חתם סופר שם סי' נב לדעה זו).

ויש שכתבו שלמעשה אין לברך, משום שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות (תשובה מאהבה שפו (לסי' רע)).

כמה צריך להוציא מנכסיו למצוה זו

לצורך כתיבת ספר תורה, צריך אדם לבזבז מנכסיו, כבשאר מצוות עשה (ראה ערך מצות עשה, ושם על השיעור שצריך להוציא. מנחת חינוך תריג י; אגרות משה יו"ד א סוף סי' קסג).

הספר

מצוה לכתוב את ספר התורה כולו (ראה להלן. וראה שו"ת בנין עולם יו"ד סוף סי' נד), ומדברי ראשונים נראה, וכן כתבו אחרונים, שהמצוה היא לכתוב ספר הקדוש בקדושת ספר-תורה (ראה ערכו. רמב"ן מלחמות סוכה ד ב, וחידושי הר"ן סנהדרין מח ב, ושו"ת רדב"ז ב תשעז. וראה שו"ת מהרש"ג סוף סי' ר, מרחשת ג ה אות ב, ועמק ברכה כתיבת ספר תורה אות א), ואין יוצאים ידי חובה בכתיבת חומשים (ראה ערכו), שאין בהם קדושת ספר תורה (ראה ערך חומשים וערך ספר תורה שאין בחומשים קדושת ספר תורה, וראה מהרש"ג ועמק ברכה שם, שמטעם זה אינו יוצא ידי חובה בחומשים). ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שתכלית המצוה היא כדי ללמוד בספר שכותב (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה), מתקיימת המצוה אף בכתיבת חומשים, אף שאין בהם קדושת ספר תורה, שאף בזמן שתורה-שבעל-פה (ראה ערכו) לא נתנה להיכתב (ראה להלן: בשאר כתבי הקודש), חומשים נתנו להיכתב וללמוד מהם (ראה ערך חומשים שמותר לכתבם, וערך תורה שבכתב. אגרות משה או"ח ד לט ד"ה עכ"פ הא, ומשנה הלכות ז ח ד"ה ובמה).

וכתבו ראשונים שאף שלמדים את חיוב הכתיבה מהכתוב: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא יח. ראה לעיל: המצוה והחייבים בה), ו"השירה הזאת" היא, לדעתם, שירת "האזינו" (ראשונים דלהלן, וראה רש"י ורמב"ן דברים שם), אין לומר שהמצוה לכתוב שירת האזינו בלבד, שאין כותבים את התורה פרשיות-פרשיות (ראה ערך תורה שבכתב), ובהכרח כוונת הכתוב לצוות שיכתבו תורה שיש בה שירה זו (רמב"ם תפילין ומזוזה וספר תורה ז א, ובספר המצות עשה יח. וראה חינוך מצוה תריג), כלומר לכתוב כל התורה עד שירה זו שהיא גמר התורה (בית יוסף יו"ד רע; ב"ח שם; ערוך השלחן שם א).

ויש מן הראשונים שכתבו ש"השירה הזאת" הכוונה לכל התורה (רלב"ג שם; תוספות נדרים לח א ד"ה למען; ר"ן שם), שמצינו שהתורה נקראת שירה (ראה חגיגה יב ב. הכתב והקבלה שם).

כשאינו יכול לכתוב ספר שלם

מי שאינו יכול לכתוב ספר תורה שלם, כתבו אחרונים שאינו חייב לכתוב מקצתו (אחרונים דלהלן) - אף שבשאר מצוות מי שאינו יכול לקיים את המצוה כולה, חייב לקיים מקצתה, כדין חצי-שעור (ראה ערכו) במצוה, לסוברים כן (ראה ערך חצי שעור: במצוות עשה) - כיון שהמצוה היא שיהיה לו ספר תורה, לסוברים כן (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה), ואין ענין שיהיה אצלו חצי ספר, שאין בו קדושת ספר תורה, ולדעתם קיום המצוה הוא רק בספר שיש בו קדושת ספר תורה, וכתיבת חצי ספר אינה חצי שעור ואינה כלום (מרחשת ג ה אות ב, וראה שו"ת חתם סופר יו"ד רעט).

ועוד כתבו טעם אחר, שאין מצוה בכתיבת מקצת מהספר, ואף לסוברים שהמצוה היא הכתיבה (ראה לעיל שם), שהרי אסור לכתוב מהתורה פחות מפרשה שלימה (ראה ערך תורה שבכתב), ובהכרח שמצוה זו לא ניתנה לחצאין, ובכתיבת מקצתה אינו מקיים דבר (מרחשת שם).

ספר הפסול משום חסרות-ויתרות

ספר שפסול משום טעות בחסרות-ויתרות (ראה ערך חסרות ויתרות: בהכשר ספר תורה תפילין ומזוזה. וראה מנחת חינוך תריג ג), אין מתקיימת בו המצוה (שאגת אריה לו; תשובה מאהבה ג שפט), ולפיכך יש מן האחרונים שכתבו, שבזמן הזה, שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות, אין בידינו לקיים המצוה (שאגת אריה שם; תשובה מאהבה שם), אלא שכתבו שמדרבנן יש חיוב לכתוב ספר תורה אף בזמן הזה, שאם לא כן תהא התורה משתכחת, וכיון שצריך לכתוב חמשה חומשי תורה כדי שלא תשכח תורה מישראל, ראוי לכותבם כדיני קדושת ספר תורה לכל דבר (שם ושם); ועוד כתבו שאין החיוב לכתוב בזמן הזה אלא כדי ללמוד בספר שכותב, ולפיכך מי שיש לו ספר תורה ללמוד בו שוב אינו צריך לכתוב ספר אחר (שאגת אריה שם).

על דעת הרבה ראשונים ואחרונים שיש לסמוך על הנוסח המסור בידנו להכשיר ספר תורה, ואין לחוש שפסול משום חסרות ויתירות, ראה ערך חסרות ויתרות.

ספר הכתוב בלשון אחר

כתיבת ספר תורה בשאר לשונות חוץ מלשון הקודש - שספר תורה כשר בכל לשון (ראה ערך ספר תורה) - יש מהאחרונים שכתבו שאין יוצאים בה חובת המצוה, שאין המצוה אלא בכתיבה בלשון הקודש (טורי אבן מגילה ח ב ד"ה אין); ויש שכתבו בדעת ראשונים שמקיימים את המצוה אף בספר הכתוב בשאר לשונות (בית אהרן (ראבין) קכו אות א ד"ה אך, בדעת ר"ח בתוספות סוטה לג א ד"ה כל ; נחל איתן הלכות ספר תורה ז, בדעת רמב"ם שם).

מעשה המצוה

המגיה ספר האם נחשב ככותבו

מצות כתיבת ספר תורה אינה דווקא בכתיבת כולו מתחילתו, אלא אף ספר שהיה מוטעה והגיהו, אפילו לא הגיה בו אלא אות אחת - לאחר שקנאו (ראשונים דלהלן), או ירשו (ספר הקנה סוד מצות ספר תורה וכתיבתה; מנחת חינוך מצוה תריג ד; נחל אשכול הלכות ספר תורה אות טו (הא'); בית הלוי א ו סוף אות ב; ערוך השלחן יו"ד רע ד; שו"ת מהרש"ג ב רד) - שמעלים עליו כאילו כתבו (מנחות ל א; רמב"ם ספר תורה ז א; רמ"א בשו"ע יו"ד רע א), כתבו ראשונים שמקיים בו את המצוה לכתוב לו ספר תורה (תוספות מנחות ל א ד"ה אם; רא"ש הלכות ספר תורה א; הגהות מיימוניות ספר תורה ז א; סמ"ג עשין כד; מנחת חינוך ונחל אשכול שם בדעת הרמב"ם; רמ"א שם).

ואף במוחק אות מיותרת, שעל ידי מחיקתו מכשיר הספר, כתבו אחרונים שמקיים בזה המצוה (ספר סת"ם הלכות ספר תורה עד).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שאינו מקיים את המצוה בהגהה (שאגת אריה לד; צפנת פענח הלכות ספר תורה ז א, ואבי עזרי שם, בדעת הרמב"ם. וכן צידד מקדש מעט שם סק"ט), שהמצוה היא לכתוב את הספר כולו מתחילתו לסופו (מקדש מעט ואבי עזרי שם).

הכותב אות אחת בספר, ואחרים סיימו כתיבתו

הכותב אות אחת בספר, ואחרים סיימו כתיבתו, יש סוברים שאף הוא בכלל המגיה אות אחת, שמעלים עליו כאילו כתבו, ומקיים את המצוה. לפיכך כמה אנשים שכתבו ספר תורה, וכל אחד מהם כתב מקצתו, כולם מקיימים את המצוה כאילו כל אחד מהם כתב את כולו, כשם שהמגיה אות אחת בספר מקיים את המצוה (ראה לעיל בסמוך. שו"ת בית אפרים יו"ד סג).

והרבה סוברים שדווקא המשלים את הספר מקיים בכתיבתו את המצוה (שו"ת חתם סופר או"ח נב; שו"ת טוב טעם ודעת א רלב; מרחשת ג ה אות ב; חמש ידות יד א ז).

השוכר סופר שכותב לו ספר תורה

השוכר סופר וכתב לו ספר תורה, כתבו ראשונים שיצא ידי חובתו (ספר המצות לרמב"ם עשה יח, וראה רמב"ם ספר תורה ז א; החינוך מצוה תריג; רבנו יהונתן (נ"י) הלכות ספר תורה ב ב; רמ"א בשו"ע יו"ד רע א^[6]), ששלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות. האשכול (רצב"א) ריש הלכות ספר תורה. ראה תשובת ר"י אישקפה בשו"ת מהר"י בי רב סב, ושלחן גבוה יו"ד שם סק"ג, ומנחת חינוך תריג ח, ועוד).

אף לסוברים שהשוכר סופר לכתוב לו יוצא ידי חובתו, כתבו ראשונים שלכתחילה טוב יותר שיכתוב בעצמו (רמב"ם שם; החינוך שם). ואחרונים כתבו כמה טעמים בדבר:

• יש שכתבו שהכותבו בעצמו חשוב כקבלו מהר סיני, אבל השוכר סופר לכתוב לו אינו חשוב כאילו קבלו מהר סיני, לסוברים כן (בני יונה רע א; שו"ת רבי עקיבא איגר (המאור) ד יו"ד סה (געשטטנר עג), מר"ז איגר).

• יש שביארו שטוב שיכתוב בעצמו כיון שכך מקיים את המצוה על ידי מעשה (ראה ערך מצוות עשה. שו"ת שרידי אש ב עז ה).

• ויש שכתבו שלסוברים שכתיבת סופר עבורו מועילה מטעם שליחות (ראה לעיל), עדיף שיכתוב בעצמו, שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו (ראה ערכו), לסוברים שבכל המצוות נאמר שמצוה בו יותר מבשלוחו (ראה ערכו. חיי אדם סח ז; דובב מישרים א מז ב. וראה ערך הדור מצוה וערך מצוה בו יותר מבשלוחו).

על מי שאם יעשה את המצוה בעצמו, תתקיים בפחות הידור מאם יעשנה על ידי שלוחו - כגון שכתיבת הסופר נאה ומהודרת משלו – ראה ערך מצוה בו יותר מבשלוחו (וראה חיי אדם ודובב מישרים שם, וראה שבט הלוי ב קלה).

הניחו לו אבותיו ספר תורה

• הניחו לו אבותיו ספר תורה, אף על פי כן מצוה לכתוב משלו, שנאמר: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה (דברים לא יט. רבה בסנהדרין כא ב; רמב"ם הלכות ספר תורה ז א, וספר המצות יח; שו"ע יו"ד רע א). יש מן הראשונים שכתבו שלמדים כן ממלת "כתבו" (רמב"ן במלחמות סוכה א (ד ב מדפי הרי"ף); חידושי הר"ן סנהדרין מח ב; שו"ת רדב"ז ב תשעז), וביארו אחרונים שלמדים ממנה שהמצוה היא בכתיבה, ומשום כך אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו, שלא הוא כתבו (תורת נתנאל פרשת יתרו; פרדס דוד פרשת כי תצא (למס' מנחות); שאגת אריה לו; מנחת חינוך מצוה תריג ב; שו"ת בית הלוי א ו ב), ויש מן האחרונים שביארו שכיון שכתוב "כתבו" בלשון רבים, למדים שכל איש ואיש מישראל מחוייב לכתוב לעצמו (ב"ח יו"ד שם).

• יש סוברים בדעת תנאים ואמוראים שחולקים, וסוברים שיוצא ידי חובה בספר שהניחו לו אבותיו (מהרש"א סנהדרין כב א בלשון ראשון, ותורת חיים שם, בדעת ר' יוסי, ובדעת אביי בגמרא שם; שו"ת רבי עקיבא איגר (המאור) ד יו"ד סה (גשטטנר עג), בלשון ראשון, לסוברים שבקניה יוצא ידי חובה, ראה בסמוך, והוא הדין בירושה; ערוך השלחן יו"ד שם י, בביאור מסקנת גמרא שם), ולא אמר הכתוב "כתבו לכם", אלא במי שלא הניחו לו אבותיו ספר תורה (מהרש"א שם), אלא שיש שכתבו שכיון שלא עשה מעשה, לא קיים מצוה, ו"יצא ידי חובה" שאמרו, היינו שפטור מכתיבת ספר אחר (שו"ת שרידי אש ב עז אותיות ג וי^[7]).

יש שכתבו בדעת ראשונים שהלכה כדעה זו שיוצא ידי חובה בספר שהניחו לו אבותיו (בית הלוי א ו ד, בדעת הסוברים שלהלכה בקניה יוצא ידי חובתו, ראה בסמוך, והוא הדין בירושה, ובדעת הרי"ף שם; ערוך השלחן שם, בדעת רא"ש וטור שהשמיטו דברי רבה).

אבל הרבה פוסקים כתבו שלהלכה אינו יוצא ידי חובה בספר שהניחו לו אבותיו (ב"ח שם; שו"ת מהרי"ט ב יו"ד ה; שאגת אריה לד. וכן נקטו בפשיטות הרבה אחרונים).

הקונה ספר תורה

בקניית ספר תורה –

• יש מן הראשונים שכתבו שאינו מקיים בה את המצוה (האשכול (רצב"א) ריש הלכות ספר תורה, בדעת הרי"ף; שו"ת רבי עקיבא איגר (המאור) ד יו"ד סה (גשטטנר עג), מר"ז איגר, ומנחת חינוך מצוה תריג ב, ובית הלוי א ו ב, בדעת רמב"ם ספר תורה ז א; רמ"א בשו"ע יו"ד רע א; מנחת חינוך שם, בדעת החינוך מצוה תריג), ופירשו אחרונים שכל קונה אינו מקיים את המצוה, שקניה היא כירושה, שאינו מקיים בה את המצוה, לסוברים כן (ראה לעיל בסמוך. מנחת חינוך שם; ביאור הלכה שם), שהמצוה היא הכתיבה, והרי הקונה לא כתב (מהרש"ל לטור שם, הובא בפרישה שם בסוף הסימן; מנחת חינוך שם; ביאור הלכה שם). ולדבריהם זה הוא שאמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שהקונה ספר תורה הוא כחוטף מצוה מן השוק (מנחות ל א; רי"ף הלכות ספר תורה ב ב; רא"ש הלכות ספר תורה א; טור יו"ד רע ורמ"א בשו"ע שם א), דהיינו שאינו מקיים מצוה (רמ"א בשו"ע יו"ד רע א).

• יש מן הראשונים שכתבו שבקניית ספר תורה מקיים את המצוה (רש"י מנחות ל א, על פי גמרא שם, וט"ז יו"ד שם סוף סק"א; ספר המצות לרמב"ם מצוה יח; החינוך מצוה תריג; שו"ת רשב"ש יא; בית יוסף יו"ד שם ד"ה וכתב עוד הר"ר מנוח; שו"ת בנימין זאב קפב, ועוד). ופירשו אחרונים שכל קונה מקיים את המצוה (ראה להלן), מהם שלדעתם המצוה היא שיהיה לו ספר תורה כדי ללמוד בו (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה), ולפיכך יוצא אף בספר קנוי (בית יהודה יו"ד כג; שו"ת שרידי אש ב עז (וראה שם אות ז); עמק ברכה כתיבת ספר תורה ג); ויש מן האחרונים שכתבו שמקיים את המצוה בקניה מפני שטורח במצוה, ועושה אותה בממונו (שו"ת רבי עקיבא איגר (המאור) ד יו"ד ה (געשטטנר עג), מר"ז איגר, בדעת ט"ז; סדר משנה הלכות ספר תורה ז א (עמ' רו)).

ולשיטה זו שהקונה מקיים מצוה, אותה שאמרו שהקונה ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק (ראה לעיל), היינו שהיא כמצוה שנזדמנה לו במקרה, ולא שכיוון לבו עליה (קרית ספר למאירי מאמר ד א).

• ויש מן האחרונים שכתבו שהקונה אינו מקיים את המצוה אלא כשקנה את הספר ממי שכתבו כדי למוכרו, אבל הקונה ממוכר שכתב לעצמו, אינו מקיים את המצוה (אהל משה (הורביץ) מנחות ל א; ערוך השלחן רע ג בסופו. וראה באחרונים הטעמים והגדרים בכך).

כתב ספר תורה ואבד הספר

כתב ספר תורה ואבד הספר מן העולם –

• יש סוברים שבטלה ממנו מצותו, וצריך לכתוב ספר אחר (שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם מלכים ג א, וחלק ה עב; תורת חיים סנהדרין כא ב; בני יונה יו"ד רע בארוך אות ב; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) תניינא סוף סי' כד; שו"ת מהרש"ג ב רד ורה; אגרות משה או"ח א נב א, ועוד), שנאמר: כִּתְבוּ לָכֶם (דברים לא יט), "לכם" משלכם (תורת חיים שם), שהמצוה היא שיהיה לו ספר תורה, לדעתם (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה. מנחת חינוך מצוה תריג ה; אבני נזר או"ח מ ו; חסד לאברהם שם; מהרש"ג שם רה; מרחשת ג ה ב; עמק ברכה שם^[8]), או משום שהמצוה היא כדי ללמוד בספר שכותב, לסוברים כן (ראה לעיל שם), וכשאבד הספר אינו יכול ללמוד בו (גידולי הקדש יו"ד רע סק"ד שם; שו"ת שואל ומשיב קמא א רסו ד"ה והנה לכאורה; שו"ת שרידי אש ב עז יב).

• ויש מן האחרונים שכתבו שאף אין מקיים המצוה אם מכרו (שו"ת בית אפרים יו"ד סג; מנחת חינוך שם; אבני נזר שם; מהרש"ג שם; שו"ת שרידי אש שם אות כב ד"ה ובכאן), או הקדישו לבית הכנסת (שו"ת מהרש"ך ב ח (ב) ד"ה ועוד; תורת חיים שם; מנחת חינוך מצוה תריג ה; אבני נזר שם); ויש חולקים שאף אם הקדישו לא בטלה מצותו, כיון שאפשר ללמוד ממנו (שואל ומשיב קמא שם), וכן יש מן האחרונים המצדדים שכל שהספר קיים, אפילו כבר אינו שלו - כגון שמכרו או הקדישו - לא בטלה ממנו המצוה (בני יונה ארוך שם, בלשון שני).

• ויש חולקים על כל זה וסוברים שהכותב ספר תורה, אפילו אבד מן העולם, אינו צריך לכתוב אחר (תורת נתנאל פרשת יתרו; פרדס דוד פרשת כי תצא (למסכת מנחות); בני יונה שם בקצר ה, ובארוך אות ב בלשון ראשון; חמש ידות יד א ו; שו"ת אגרות משה שם סוף ד"ה ואני, בדעת שו"ת מהרש"ל טז (הובא בט"ז או"ח סי' קנג ס"ק טו), ועוד), שהמצוה היא הכתיבה, וכבר קיימה (תורת נתנאל שם; פרדס דוד שם; בני יונה שם; חמש ידות שם), ואף שדורשים "לכם", משלכם - לסוברים כן (ראה לעיל) - אין צריך שיהיה שלו אלא בשעת הכתיבה, והרי אז היה שלו (פרדס דוד שם; דברי שאול יו"ד רע).

הכותבים ספר תורה בשותפות

הכותבים ספר תורה בשותפות (ראה ערכו) - שהסופר כותב בשליחות השותפים (שו"ת בית אפרים דלהלן), וכן שותפים שקנו ספר תורה, לסוברים שאף בקניה מקיימים את המצוה (ראה לעיל: הקונה ספר תורה. שו"ת בנימין זאב דלהלן) - נחלקו אחרונים אם יצאו ידי חובה:

• יש סוברים שאין מתקיימת המצוה בשותפות (שו"ת בית אפרים יו"ד סג, ושו"ת בית יהודה יו"ד כג, בדעת רמב"ם ספר תורה ז א, שהמצוה על כל "איש ואיש" מישראל; כרם שלמה לשו"ע יו"ד רע; פלא יועץ ערך ספר; חידושי רבי עקיבא איגר לשו"ע שם; ערוך השלחן שם יא, ועוד), שכתוב "לכם" (דברים לא יט), והיינו משלכם, ובשותפות אינו חשוב "לכם", לסוברים כן (ראה ערך לכם וערך שותפות. פרדס דוד פרשת כי תצא, הובא בפתחי תשובה רע סק"א; שו"ת שואל ומשיב קמא א רסו; שו"ת באר יצחק יו"ד יט; ערוך השלחן שם).

• ויש סוברים שבשותפות מתקיימת המצוה (שו"ת בנימין זאב קפב; פרדס דוד שם במסקנא; שו"ת שואל ומשיב שם במסקנא; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) קמא פד; אור שמח ספר תורה ז א; ספר חמש ידות יד א ז^[9]), וכתבו שכן מנהג העולם (פרדס דוד שם; חמש ידות שם). שהכתוב "לכם" נדרש לענין אחר, ואין צריך שיהיה הספר משלכם, לדעתם (שואל ומשיב שם; שו"ת יהודה יעלה רפ ד).

בשאר כתבי הקודש

כתיבת תורה-שבעל-פה (ראה ערכו), וכן כתיבת תורה-שבכתב (ראה ערכו) באופן שאין בה קדושת ספר-תורה (ראה ערכו) - כגון שאינה מדוייקת בחסרות-ויתרות (ראה ערכו, ושם אם בכל אופן נפסל בכך), או בלא תגים (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך תגים) - בזמן שנתנה תורה שבעל פה להיכתב ולומדים אותה מתוך הכתב, וכן תורה שבכתב נכתבת אף באופן שאין בה קדושת ספר תורה (ראה ערך עת לעשות לה', וערך תורה שבכתב, וערך תורה שבעל פה), נחלקו בדבר:

• יש מן הראשונים שכתבו שיש בכתיבתם מצות "כתבו לכם את השירה הזאת", שהמצוה היא לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם - וכן ספרי אגדה (בני יונה רע ו; אורחות יושר (מולכו) כב^[10]) - להגות בהם הוא ובניו (רא"ש הלכות ספר תורה א, וטור יו"ד רע בשמו; רבינו ירוחם אדם וחוה ב ב, ושם שכן כתבו הגאונים; צידה לדרך א ד ד בשם חכמי צרפת; שו"ע יו"ד שם ב), כיון שמצות כתיבת ספר תורה היא כדי ללמוד בספר שכותב - לדעתם (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; גדרה) - ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים (רא"ש שם; רבינו ירוחם שם).

ומצדדים אחרונים שאין בזה שיעור, וכל שעושה אפילו פעולה אחת בספר שעל ידה אפשר ללמוד בו, יש בה קיום מצוה, שענין המצוה, לדעה זו שמקיימים מצוה בשאר כתבי הקודש, הוא כדי ללמוד, וכל שפעל במעשיו כדי ללמוד, קיים בזה כוונת התורה במצוה זו (משנה הלכות ה סוף סי' קפז^[11]. וראה נפש חיה יו"ד עה ד"ה והנה).

• ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים, וכתבו שאין המצוה מתקיימת בכתיבת שאר כתבי הקדש, אלא בכתיבת ספר תורה בלבד (מקדש מעט רע ס"ק כג, בדעת החינוך מצוה תריג. וראה שו"ת סמיכה לחיים (פלאג'י) יו"ד ו ד"ה גם וד"ה וכבר, בדעתו), וכתבו שמכל מקום מאותם טעמים העומדים בשורש מצות כתיבת ספר תורה (ראה לעיל שם), אף בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת, ואף שהניחו לו אבותיו מהם רבים (החינוך שם).

ואף בדעת הראשונים שכתבו שיש מצוה בכתיבת שאר כתבי הקודש, יש מן האחרונים שכתבו שעיקר המצוה הוא לכתוב ספר תורה (בני יונה רע ו ובארוך א; שו"ת שאגת אריה לו; ברכי יוסף יו"ד שם ס"ק יב), וכתיבת שאר כתבי הקודש כדי להגות בהם אינה אלא מסעיפי המצוה (בני יונה קצר שם), או ענף מצוה (ברכי יוסף שם).

כתיבת ספר תורה בזמן הזה

כתיבת ספר תורה בזמן שתורה-שבעל-פה (ראה ערכו) ניתנה להיכתב (ראה ערך עת לעשות לה', וערך תורה שבעל פה) - לסוברים שבזמן הזה יש מצוה בכתיבת שאר כתבי הקודש כדי להגות בהם (ראה לעיל) - נחלקו אם יש בה מצות כתבו לכם את השירה הזאת:

• יש שכתבו שבזמן הזה אין מצוה אלא בכתיבת שאר כתבי הקודש, ולא בכתיבת ספר תורה, שענין המצוה - בין בספר תורה, ובין בשאר כתבי הקודש - הוא כדי ללמוד בספר שכותב, ובזמן הזה אין למדים מספר תורה (מהר"ל על הטור יו"ד רע; דרישה ופרישה שם; ש"ך שם סק"ה; שו"ת פנים מאירות יו"ד ג סוף סי' כ; ערוך השלחן שם ט).

• ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שאף בזמן שתורה שבעל פה נתנה להיכתב יש מצוה בכתיבת ספר תורה כדי ללמוד בו (קיצור פסקי הרא"ש הלכות ספר תורה א; בית יוסף יו"ד רע, וראה שו"ע שם א; לבוש שם; ט"ז שם סק"ד; שו"ת נפש חיה יו"ד עה; אגרות משה יו"ד א קסג ד"ה אבל (הא')) - שהמצוה לדעתם שווה בספר תורה ובשאר כתבי הקודש, וכשם שיש מצוה בכתיבת שאר כתבי הקודש כדי להגות בהם, כך יש מצוה בכתיבת ספר תורה כדי ללמוד בו (ראשונים ואחרונים שבציון הקודם) - ונראה מדברי ראשונים, וכן כתבו אחרונים, שאינו מקיים את המצוה בכתיבת ספר תורה לחוד, או בכתיבת שאר כתבי הקודש לחוד, אלא כשכותב הן ספר תורה והן שאר כתבי הקודש (קיצור פסקי הרא"ש שם; בית יוסף שם; לבוש שם; נפש חיה שם).

קניית כתבי הקודש

קיום המצוה בשאר כתבי הקודש שלא בכתיבתם - כגון בקנייתם - בזמן שיש מצוה בכתיבתם (ראה לעיל), לסוברים שבספר תורה אין מתקיימת המצוה אלא בכתיבתו, ומשום כך אינו מקיים מצוה בקניה (ראה לעיל: מעשה המצוה; הקונה ספר תורה), נחלקו אחרונים בדבר:

• יש סוברים שאין באופן זה מצוה, כשם שבספר תורה אין מצוה אלא בכתיבתו, לדעה זו (שו"ת נפש חיה יו"ד עה^[12]).

• ויש סוברים שיש בו מצוה (לבוש יו"ד רע א, ושם ב; בני יונה שם א וב; שו"ת סמיכה לחיים שם ד"ה ועוד (הד') וד"ה וכבר), כיון שאף באופנים אלו יש את הטעם שמחמתו מתקיימת בכתיבתם המצוה, שילמד בהם וידע פירוש המצוות והדינים על בוריים (סמיכה לחיים שם ד"ה וכבר. וראה שם שכן נראה מסתימת הפוסקים. וראה שם שהביא כן מחינוך מצוה תריג).

במלך

המצוה

מצות עשה על המלך (ראה ערכו) לכתוב לו ספר-תורה (ראה ערכו. ספרי דברים קס; משנה סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז ב, ומלכים ג א), שנאמר: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר (דברים יז יח. סנהדרין שם). ויכול לכתוב ספרו על ידי אחרים (רמב"ם ספר תורה ז ב, וכעין זה בסמ"ג עשין כה, ובמאירי סנהדרין כא א). על הנהגות מיוחדות שעל המלך לנהוג בספר תורה שלו, כגון שצריך להיות עמו בכל מקום, ושצריך לקרוא בו, ועל פרטי הדינים, ראה ערך מלך (וראה להלן).

• הרבה ראשונים מנו את מצות המלך לכתוב ספר תורה במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצות לרמב"ם עשין יז; סמ"ג עשין כה; החינוך מצוה תקג; יראים השלם תמד), וכללו בה את חיובו שיהא ספר התורה אתו תמיד (ראה ערך מלך. ספר המצות שם; החינוך שם), ושיקרא בו (ראה ערך הנ"ל. החינוך שם).

• ויש שלא מנאוה (ראה מנין המצוות ברס"ג ובסמ"ק, ורי"פ פרלא לרס"ג עשה טז ופרשה י), וכתבו אחרונים שלדעתם אינה מצוה בפני עצמה, אלא הכשר למצות הקהל (ראה ערכו), שחייב המלך לקרוא בתורה באזני כל ישראל (ראה ערך הקהל: המצוה), וחייבו הכתוב שיהיה לו ספר מיוחד בפני עצמו לקריאה זו (ראה ערך הנ"ל. רי"פ פרלא לרס"ג שם).

טעמה

בטעם המצוה, יש מן הראשונים שכתבו שהוא המפורש בכתוב: וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול (דברים יז כ), שהוא נתינת טעם לכתוב שלפניו: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (שם יח. דעת זקנים מבעלי התוספות שם כ). ויש מוסיפים, שהמלך הוא ברשות עצמו, ולא יוכיחו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ורשאי להכות ולהמית את מבזיו (ראה ערך מורד במלכות וערך מלך), על כן צריך שמירה גדולה וזכרון טוב שיעמוד נגדו ויביט אליו תמיד, למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו (החינוך תקג).

החייב בה

מלך החייב בכתיבת ספר תורה, הוא בין מלך ממלכי בית דוד, ובין מלך ממלכי ישראל (רבנו יונה וחידושי הר"ן סנהדרין כא ב). אפילו אינו מלך על כל ישראל, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שחייב בכתיבת ספר תורה (מחנה חיים א סוף סי' ט, על פי רמב"ם מלכים א ח), שעל זה נאמר: כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ (דברים יז יח), ממלכתו שלו אף שאינה על כל ישראל (מחנה חיים שם). ויש שכתבו עוד שאף מלך שמלך שלא כדין, כל שבפועל הוא מנהיג מלכות, חייב בכתיבת ספר תורה (תורת המלך (אריאלי) מלכים ג א).

ויש מן הראשונים שכתבו שפרשת המלך אינה נוהגת אלא במלך על כל יהודה וישראל, ושנתמנה על פי המקום (תוספות סנהדרין כ ב ד"ה מלך בתירוץ אחרון. וראה שם בתירוצים ראשונים, ורבנו יונה וחידושי הר"ן שם, וראה ערך מלך). וכתבו אחרונים בדעתם, שאף מצות כתיבת ספר תורה בכלל פרשת המלך, ואינה נוהגת במלך שאינו על כל ישראל, או שלא נתמנה על פי המקום (משיב דברים יו"ד קנט).

אשה

אשה, לסוברים שאפשר שתירש את המלוכה (ראה מנחת חינוך מצוה תצז ב, וראה ערך מלך), כתבו אחרונים שחייבת בכתיבת ספר תורה - אף לסוברים שאשה אינה חייבת לכתוב ספר תורה בתורת הדיוט (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה; חובת נשים במצוה זו. תורת המלך דלהלן) - שאף היא בכלל החיוב המוטל על המלך לכתוב ספר תורה (תורת המלך (אריאלי) מלכים ג א. וראה מרגליות הים סנהדרין כא ב אות לו, שנקט שאינה חייבת כיון שאינה חייבת בקריאה).

הספר שמצווה לכתוב

• הספר שמצווה המלך לכתוב הוא ספר התורה כולו (ספרי דברים קס; פסיקתא זוטרתא שופטים בשם רבותינו), שנאמר: וְהָיְתָה עִמּוֹ וגו' לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים יז יט. שם ושם).

• אחרים אומרים שלא נצטוה לכתוב אלא משנה תורה - ספר דברים (ראה ברכות כא ב, ומגילה ז א ועוד, וראה ערך תורה שבכתב, ושם בטעם שנקרא "משנה תורה") - בלבד (פסיקתא זוטרתא שם, וראה אדרת אליהו דברים שם יח), כמשמעות הכתוב: וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים יז יח. ספרי שם. וראה שם ופסיקתא זוטרתא שם, שנראה שהוא משום שאין צריך לקרוא בהקהל אלא ספר דברים).

הלכה שצריך לכתוב את התורה כולה (רמב"ם מלכים ג א, וספר תורה ז ב^[13]); ויש מן הראשונים שכתבו מפי השמועה, שהמלך אינו מצווה לכתוב לו אלא את עשרת הדברות (דעת זקנים מבעלי התוספות דברים יז כ; רא"ש שמות כ יד^[14]).

חייב לכתוב שני ספרים

המלך שנינו שחייב לכתוב שני ספרי תורה, שנאמר: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה (דברים יז יח. ברייתא סנהדרין כא ב, ושם כב א), "משנה" משמע שנים (רש"י ויד רמה ופסקי רי"ד שם כא ב).

וכתבו ראשונים שספר אחד כותב כשאר הדיוט - ויוצא בו ידי חובה אפילו כתבו קודם שמלך, כשהיה הדיוט (רמב"ם ספר תורה ז ב, וסמ"ג עשין כה), ואין צריך שיהיה עמו תמיד, כמו הספר שכותב בתורת מלך (ראה ערך מלך), אלא מניחו בבית גנזיו (סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה ז ב, ומלכים ג א; סמ"ג עשין כה) - ולא נצטוה כמלך אלא על ספר אחד נוסף על זה שחייב בו כשאר ישראל (ראה לעיל: המצוה והחייבים בה. רש"י ויד רמה שם; רמב"ם ספר תורה שם, וראה מלכים שם).

עוד כתבו ראשונים שאין חילוק בין המלך ובין הדיוט בספר שהמלך כותב כשאר הדיוט, וכשם שהדיוט אינו יוצא ידי חובתו בספר שהניחו לו אבותיו - לסוברים כן (ראה לעיל: מעשה המצוה; הניחו לו אבותיו ספר תורה) - כך המלך אינו יוצא בו ידי חובתו (יד רמה סנהדרין כא ב).

אמנם יש מן הראשונים שסוברים שהמלך שהניחו לו אבותיו ספר תורה, אינו חייב לכתוב אלא ספר אחד (רמב"ם מלכים ג א, ושו"ת רדב"ז ה אלף תמה (עב) וכסף משנה שם ועוד, בדעתו; מאירי סנהדרין כא ב), וכתבו אחרונים בדעתם שכמו כן אם קנה ספר תורה, אינו חייב לכתוב אלא ספר אחד נוסף (מנחת חינוך מצוה תריג). ואף שהדיוט אינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו (ראה לעיל שם), המלך, כיון שבספר תורה שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו, הרי מחוייב הוא לכתוב ספר תורה, ודי לו בזה (כסף משנה שם).

הערות שוליים