מיקרופדיה תלמודית:ל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האות השתים עשרה מכ"ב האותיות של האל"ף-בי"ת

צורתה

צורת האות למ"ד מהאל"ף בי"ת שבכתב-אשורי (ראה ערכו), בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה, וכן בגט אשה, היא כצורת כ"ף כפופה ועליה וי"ו (התמונה א ל; אגור פה, בשמו; אלפא ביתא (מילהויזן) ראשון ואחרון; בית יוסף או"ח לו, בשם הר"י אסכנדרני), ומורכבת מראש, צואר וגוף.

ראש הלמ"ד

ראש הלמ"ד, שלמעלה מגוף האות, יש לעשותו כעין ו (ספר השם לרוקח עמ' קפד; אלפא ביתא (מילהויזן) ראשון; בית יוסף שם), ומלכתחילה יש לעשות (שלחן ערוך הרב שם ב; משנת סופרים שם) ראשו עגול לימינו, ובשמאלו זוית (אלפא ביתא שם), כמו ראש האות ו (ראה ערך ו: צורתה. שלחן ערוך הרב שם; משנת סופרים שם), ומלכתחילה (משנת סופרים) יעשה על ראשו שני תגים למעלה (תיקון תפילין, ל; אגור שם, בשמו; אלפא ביתא שם ושם; בית יוסף שם; משנת סופרים שם), מימין תג גדול ומשמאל קטן (בית יוסף שם, בשם ר"י אכסדרוני)[2].

צואר הלמ"ד

הצואר שבין ראשה לגופה הוא דק (אלפא ביתא (מליהוזן) ראשון; בית יוסף שם), ומלכתחילה צורתו כצורת רגל הוי"ו, שעוביו מתמעט והולך בסופו (ראה ערך הנ"ל: שם), ומלכתחילה (משנת סופרים שם) חיבור הצואר אל הגוף צריך שתהיה לו זוית, בין סוף הוי"ו שיורד בדקות, ובין ראש הכ"ף (בית יוסף שם, בשם ר"י אסכנדרני; משנת סופרים שם). צואר זה יהיה ארוך (תיקון תפילין שם) כעובי שני קולמוסים (אלפא ביתא שם; בית יוסף שם), ועם הראש יהיה אורכו כאורך האות בי"ת (אלפא ביתא שם), שהלמ"ד גבוהה משאר האותיות כולן כשיעור אות אחת (אגור שם, וברוך שאמר לתיקון תפילין שם, בשם רבנו שמחה; אלפא ביתא (מילהויזן) אחרון), ולפיכך אמרו שיש להניח בספר תורה בין שיטה לשיטה כמלא שיטה (ראה מנחות ל א), כדי שיהיה ריוח לכתוב צוארה של למ"ד וראשה ושני תגיה (תיקון תפילין שם; אגור שם), ולכן יעשה את צואר הלמ"ד כמין וי"ו, ולא יקצרו ויעשהו כמין יו"ד (ברוך שאמר שם; מגן אברהם שם, בתחילת הסימן; משנת סופרים שם).

עשאו כמין יו"ד, נחלקו אחרונים: יש פוסלים (אור ישראל (ליפשיץ) מו, ונא-נד; שנות חיים צג); ויש מכשירים (תשובות מכמה רבנים באור ישראל מז-נ; דברי חיים ב יו"ד קלא; קסת הסופר ה, לשכת הסופר ס"ק יז), אף לכתחילה לא הקפידו אלא שלא יקצרו, אבל רשאי להאריכו יותר משיעור וי"ו (מקדש מעט על דעת קדושים בקונטרס א"ב על הלבוש ל סק"א).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שצואר הלמ"ד מכוון כנגדו וזקוף (כתרי אותיות תפילין לר"י החסיד; תיקון תפילין שם, ואגור פה, לפי הגהות מנחת סולת שם), וכן המנהג (מקדש מעט שם).
  • ויש סוברים שחלק האות שלמעלה מן הלמ"ד הוא כפוף למטה (רש"י סנהדרין קו ב ד"ה במגדל, בשם רבו מפי השמועה) לפניה (אלפא ביתא (מילהויזן) ראשון, שלישי ואחרון; בית יוסף שם).

גוף הלמ"ד

גוף האות למ"ד הוא בצורת האות כ"ף כפופה (ראה ערך כ, ך: צורת כ כפופה. התמונה א ל; אגור פה, בשמו; אלפא ביתא (מילהויזן) ראשון ואחרון; בית יוסף שם, בשם הר"י אסכנדרני), דהיינו תהא עגולה מאחוריה (אלפא ביתא (מילהויזן) ראשון; בית יוסף שם, בשם הר"י אסכנדרני; משנת סופרים שם), לצד ימין (משנת סופרים שם). ומכל מקום אינו ממש צורת האות כ"ף כפופה, אלא קרוב לצורה זו (גן המלך קיד; קהלת יעקב (קרלין), שו"ת או"ח ד), ויהא המושב קצר מן הגג (קול הרמ"ז י), ולא ימשיכו אלא מעט (משנת סופרים שם, בשם קהלת יעקב)[3]; ויש שכתבו שנהגו למושכו עד כנגד מחציתו של הגג (ערוך השלחן שם טז); ויש שכתבו שלא ימעט את המושב התחתון מרוחב הגג אלא קצת (מאיר עיני סופרים ז, בשם בעל צמח צדק; עבודת היום שם); ויש שנהגו לכתוב למ"ד בלא מושב ממש, אלא שירכה מתעגלת בשיפוע לשמאל, והיא עומדת על חודה (תמונת האותיות עמ' כז ואילך ומסורת האותיות עמ' לז, בדעת הרבה ראשונים, וצילומים מספרי תורה ישנים שנכתב כן), וכן אמרו במדרש, שלמ"ד אין לה ישוב (תדשא ב).

כתב ספרדי

בכתב הספרדי הלמ"ד יש לה בראשה כמין יו"ד קטנה מעט, וצוארה זקוף ודק למעלה, ועקום מעט לאחוריו במקום דיבוקו בנקודה שעליו, וגופה לצד ימין אינו עגול ממש, אלא הוא כעין רי"ש שרגלה קצר, ויוצא ממנו קו באלכסון משופע לצד שמאל (מור וקציעה לו). וכתבו אחרונים שבכתב זה הלמ"ד מתעקם מעט לצד אחוריו לימין בסוף הדקות שלו ונעשה עב מעט (מור וקציעה שם), ובימינו לא נהגו הסופרים בעיקום ועיבוי זה.

למדי"ן מיוחדות

אותיות גדולות

בין האותיות הגדולות שישנן בתורה ובנביאים ובכתובים (ראה ערך אותיות: אותיות גדולות וקטנות) נמנתה בספרי המסורה ובמדרשי האגדה למ"ד של: וַיַּשְׁלִכֵם (דברים כט כז. מסורה גדולה ריש בראשית וריש דברי הימים, ומסורה קטנה דברים שם; מדרש רבי עקיבא על אותיות גדולות בבתי מדרשות ב עמ' תפו; מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 683 מכת"י ר"י טוב עלם; קרית ספר למאירי ב א; ועוד); ויש מוסיפים למ"ד של וְהַלְּטָאָה (ויקרא יא ל. מסורה קטנה במקראות גדולות שם; מנחת שי שם, בשם מקצת ספרי הדפוס, ושאינו בכ"י מדוייקים, ולא בשום נוסח של אלפא ביתא רבתי), ושל לְגֻלְגְּלֹתָם (במדבר א כב. מחזור ויטרי שם), ושל יִשְׂרָאֵל (דברים לד יב. קרית ספר למאירי שם, ושם, בסוף ב בשם יש סופרים דווקנים), ושל לִינִי (רות ג יג. מסורה קטנה שם, בשם מדינחאי, וראה מנחת שי שם, שדחה) ושל לְםַרְבֵּה (ישעיהו ט ו. מחזור ויטרי שם, מנחת שי שם, בשם נוסחא מדויקת), ושל לַה' (דניאל ט ט. דקדוקי הטעמים (בער ושטראק) נוסח ב עמ' 48).

אותיות קטנות

בין האותיות הקטנות (ראה ערך הנ"ל: שם) הוזכרה למ"ד של לוֹא (איכה א יב. מסורה גדולה ריש ויקרא; מדרש רבי עקיבא על אותיות קטנות בבתי מדרשות ב עמ' תפ), ויש שכתבו למ"ד של אֲלֵיכֶם (איכה שם. מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 684 מכת"י ר"י טוב עלם), ויש שכתבו למ"ד של עַלִּיזֵי (צפניה ג יא. דקדוקי הטעמים נוסח ב שם)[4].

הברתה ושימושה

הברתה

למ"ד היא מאותיות הלשון, דטלנ"ת (יצירה ב ג; זוהר א פ א, בסתרי תורה, ושם ג רכח א, ברעיא מהימנא), ומבטאים אותה בקצה הלשון כשהיא נדבקת בתחילת השורה העליונה של השיניים (הרקמה ב; ר"י ברצלוני ליצירה שם), וכשהלשון מוגבהת במקצת (כן משמע מצחות, אותיות ל), ולכן פעמים שלמ"ד מתחלפת בנו"ן (הרקמה ז; רש"י בראשית כה ג, ויקרא יט טז, ועוד) ובדל"ת (תוספות פסחים קיט א ד"ה כמצודה), ככל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד (רש"י שמות כח כב, ושם ויקרא שם, ועוד) כמו בכתוב: לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה (נחמיה יג ז), שפירושו: לשכה (רש"י ישעיהו כא טו), ופעמים שלמ"ד מתחלפת ברי"ש (הרקמה שם; רש"י ויקרא שם, ואיוב ו כה; רמב"ן שמות כב טו).

שימושה

למ"ד היא מאותיות השימוש בכל"ם ומשמשת במקום אל (ראה מזרחי ויקרא א א), ובמקום על (רש"י שמות ד כו), ובעוד מובנים (ראה הרקמה ו)[5].

כשמנוקדת בפתח בתחילת תיבה

למ"ד שבתחילת תיבה הנקודה בפתח, פעמים שמובנה כמו "לא", ולכן לענין נדרים, האומר לחברו: לַחולין שאוכל לך, הרי הוא כאומר: "לא חולין" יהא מה שאוכל לך, אלא קרבן, שנאסר על ידי כך בהנאתו, לסוברים כן (ראה ערך נדרים. ראה משנה נדרים י ב, וגמ' שם יא א), ועל פי זה יש מהראשונים שהיה מדקדק לומר בתפילות של עשרת-ימי-תשובה (ראה ערכו) "זכרנו לחיים" בשוא ולא בפתח, כי "לחיים" בפתח משמע "לא חיים" (תשב"ץ קטן קיט, ואגור תתפו, וטור או"ח תקפב, בשם מהר"ם מרוטנבורג; מנהגים (טירנא), ראש השנה)[6].

הערות שוליים

  1. לג, טורים תתנז-תתסח.
  2. ויש מהראשונים שכתב שאין לעשות לה תגים (מיוחס לרשב"א מנחות כט ב).
  3. ויש החולקים וסוברים שצורתה כצורת כ"ף כפופה ממש (לשכת הסופר ו; מלאכת שמים כו, בינה ס"ק כא, ומשנת סופרים שם, בדעת שו"ת הרדב"ז ד פב).
  4. בין האותיות המשונות שנהגו בהן הסופרים ואינן נהוגות עוד בימינו (ראה ערך אותיות: אותיות משונות) נמנו מספר סוגי אותיות משונות, ראה תורה שלמה כט עמ' קנז-קס. על ספר תורה שנכתב בו למ"ד הפוכה, ראה: לקט הקמח (חאגיז) יו"ד, תחילת הלכות ס"ת; לחמי תודה כח; נפש חיה יו"ד עו-עז.
  5. על מחיקת למ"ד ושאר אותיות השימוש שלפני שם ה', ראה ערך מחיקת השם.
  6. על השימוש בלמ"ד בתורת מספר שלשים ראה ערך אותיות: אותיות בתורת מספרים, וערך גימטריא: בחשבון האותיות.