מיקרופדיה תלמודית:לא ירבה לו כסף וזהב
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - האיסור על המלך להרבות כסף וזהב
המלך אסור לו להרבות כסף וזהב - כל סוג של ממון (כן משמע מירושלמי סנהדרין ב ו, וספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסה, וחינוך תקב) - שנאמר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (דברים יז יז), ולאו זה נמנה במנין-המצות (ראה ערכו. ספר המצוות לרמב"ם שם; סמ"ג לאוין רכד; יראים שפא; חינוך שם).
טעם האיסור
בטעם האיסור נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שהטעם הוא כדי שלא יתגאה במלכותו יותר מדי (כן משמע מהמיוחס ליונתן שם; דעת זקנים מבעלי התוספות שם כ; ר"י בכור שור שם; פירוש הרא"ש שם), ולא יבטח באוצרו, ויסיר בטחונו מה' יתברך (רבנו בחיי שם), וימרוד באלקי השמים (מיוחס ליונתן שם), שהכתוב: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ (דברים יז כ) לדעתם הוא נתינת טעם לאיסור (דעת זקנים מבעלי התוספות ור"י בכור שור ורבנו בחיי שם; רבנו יהונתן סנהדרין כא ב; חינוך תקב).
- יש סוברים שנאסר בריבוי כסף וזהב - וסוסים ונשים (ראה ערך לא ירבה לו נשים וערך לא ירבה לו סוסים. דרשות ופירושי ר"י גירונדי פרשת שופטים ד"ה צדק) - כדי שלא יתעסק בהנאות הגוף כי אם בהנהגת ההמון (דרשות ופירושי ר"י גירונדי שם).
- ויש סוברים שטעם האיסור, שלא יעניש את ישראל (אבן עזרא דברים יז יז), ולא יטיל עליהם מס (רבנו יהונתן שם, בשם יש מי שמפרש; דינא דחיי לאוין רכד)[2].
שלא על ידי הטלת מס
האיסור למלך להרבות כסף וזהב, נחלקו בו ראשונים:
- יש סוברים שהוא דווקא על ידי הטלת מס על העם, אבל באופנים אחרים - מותר (רמ"ה סנהדרין כא ב; חידושי הר"ן שם), שכן נראה מלשון הכתוב "לא ירבה", שהאיסור במתכוין להרבות, ולא שהגיע הכסף מעצמו (רמ"ה שם)[3]. לכן מלך שכבש מדינה, מותר ליקח אוצרותיה (רמ"ה שם; חידושי הר"ן שם, על פי גמ' שם א), ומותר לו להרבות כסף וזהב משלו - בעסק - כאחד העם (ערוך לנר שם ב).
- ויש סוברים שהמלך אסור לו להרבות כסף וזהב בכל דרך שהיא (רמב"ם קידוש החודש ד יא, וחידושי הר"ן שם, בצד הראשון, לפי ערוך לנר שם; כן משמע מהחינוך שם, והעיקרים ד כו), שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפילו מן האויבים, כשלא ימצא בהם יקח מעמו (העיקרים שם)[4].
לצורך העם
הכל מודים שאין האיסור אלא במרבה לצרכו, שנאמר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ (דברים יז יז), שדווקא לו - כלומר לעצמו - אינו מרבה (גמ' שם), כשמרבה להניח בגנזיו להתגאות בו, או להתנאות בו (רמב"ם מלכים ג ד), וכדי למצוא גסות רוח בראיית כסף וזהב (יראים שפא), וכל המרבה כסף וזהב להשלים חפצו בלבד, ולא לתועלת העם ושמירתם - כגון ליתן שכר לחיילים הנכנסים ויוצאים עמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אספניא) - עובר באיסור (חינוך שם). ומכל מקום אינו מותר להרבות כדי ליתן שכר החיילים אלא לצורך שנה אחת (ירושלמי סנהדרין ב ו; רבנו חננאל ומאירי שם, בשמו), ובכל עת רשאי להרבות עד שיהא לו כשיעור הנצרך לשנה מכאן ואילך (מהרי"ל דיסקין דברים שם)[5].
להוצאות המלך
וכן להוצאות המלך עצמו מותר לו להרבות (כן משמע מרמב"ם מלכים ד א, ורבנו יהונתן שם), וכן להספקת נשיו (ספר המצוות לר"ח בן יצליח עמ' 54), וכן להספקת עבדיו (ספר המצוות שם; רמב"ם שם ג ב) ומשמשיו (רמב"ם שם).
על מנת להקדישו
ריבוי כסף וזהב על מנת ליתנו או להקדישו, נחלקו אחרונים: יש אוסרים (חידושי רא"ם הורביץ לירושלמי סוף סדר זרעים, ומשך חכמה דברים יז כ, על פי ירושלמי פאה ד ב); ויש מתירים, שלדעתם אין האיסור אלא כשמניח הממון בבית גנזיו (מצות המלך (טריפולי) אזהרות רכה).
מלקות
הרבה המלך כסף וזהב, נחלקו ראשונים: יש אומרים שלוקה (רמב"ם שם ד, וסנהדרין יט ד); ויש אומרים שאינו לוקה (חינוך תקב, לפי מצות המלך (טריפולי) שם, ועמודי הארזים מד א), שאף על פי שהרבה, לעולם אפשר שלצורך העם הרבה (מצות המלך (טריפולי) שם, ועמודי הארזים שם).
לדעה שלוקה, נחלקו אחרונים אם לוקה כל שהרבה פרוטה (כן מצדד במצות המלך (קליין) תקב); או רק אם הרבה דינר (תורת משה שופטים, בסופו; התעוררות תשובה ד סט); או ששיעורו לא נודע לנו (מנחת חינוך שם ב).
ועוד נחלקו אחרונים אם לוקה רק כשהתרו בו ואמר שמרבה לצרכו, שאחרת אפשר שהרבה ממון לצורך העם, שמותר (ראה לעיל. מנחת חינוך שם; מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות תקא; באר משה (ירושלימסקי) מו); או שאין האיסור תלוי בכוונתו, אלא בהנחה בבית גנזיו (ראה לעיל), וכיון שהניח בבית גנזיו שהוא המקום המיועד לו לצרכו, אפילו דעתו להשתמש בו לצורך העם, עבר על האיסור ולוקה (מצות המלך (טריפולי) שם).
כשמשהה
הרבה המלך כסף וזהב, חייב להוציאם מרשותו, ובכל רגע ורגע שמשהה את הכסף והזהב ברשותו, עובר באיסור (ישועות מלכו כתבים יז).
הדיוט
הדיוט, אם מותר להרבות כסף וזהב, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שמותר להרבות כסף וזהב (כן משמע מתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד ה; חידושי הר"ן סנהדרין כא ב), ואין צריך למעטו מהכתוב - כדרך שמיעטוהו מאיסור ריבוי נשים (ראה ערך לא ירבה לו נשים) - אם משום שהאיסור הוא מחשש שירום לבבו (ראה לעיל), וההדיוט, כיון שאין לו שררה, אף אם ירבה לא ירום לבבו; או משום שהאיסור הוא ליטול מס מהעם (ראה לעיל), ואינו שייך אלא במלך (חידושי הר"ן שם).
- ויש סוברים שאסור להרבות כסף וזהב (רבנו מיוחס דברים יז יז; הצואה (כץ) ג יז), ולא יהא לו אוצר ממון אלא כדי חייו (רבנו מיוחס שם), שלא על המלך לבדו עלתה אזהרה זו, אלא על כל אדם (צואה שם), קל-וחומר (ראה ערכו) ממלך (רבנו מיוחס שם).
הערות שוליים
- ↑ לד, טורים עה-פ.
- ↑ לטעמים נוספים, ראה: טעמי מצוות למנחם בן משה הבבלי רפט; אברבנאל שם.
- ↑ וכן מצינו בשלמה המלך שהיה לו ריבוי כסף, שנאמר: אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה (דברי הימים ב ט כ. רמ"ה שם); ויש סוברים ששלמה הרבה כסף באיסור (ירושלמי סנהדרין ב ו).
- ↑ על מלך שהטיל מס להרבות כסף וזהב שלא כדין, אם חייב להחזיר את הממון שגבה, ראה ערך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו': הדין, טעמו וגדרו.
- ↑ ויש שכתבו שמותר למלך להרבות כדי שייתן לחיילותיו כל ימי מלכותו (לחם משנה מלכים ג ד, בדעת הבבלי והרמב"ם; מלאכת שלמה סנהדרין ב ד).