מיקרופדיה תלמודית:לא ישבו בארצך

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור להושיב גוי עובד עבודה זרה בארץ ישראל

האיסור וגדרו

אסור להושיב גויים עובדי עבודה-זרה (ראה ערכו) בארץ-ישראל (ראה ערכו. מכילתא דרשב"י כג לג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת נא; סמ"ג לאוין מט; חינוך צד; הבתים אזהרה נא), ואם רצו לשכון בארץ ישראל, אסור להניח להם לעשות כן (רמב"ם עבודה זרה י ו, וספר המצוות שם; יראים שטו; הבתים שם), שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות כג לג. רמב"ם שם ושם), ואיסור זה נמנה במנין-המצוות (ראה ערכו. הלכות גדולות, הקדמה, לאוין שבמלקות סד, עמ' י במהדורת מכון ירושלים; ספר המצוות לרמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם)[2].

זמן חלות המצוה

מצוה זו אמורה בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם (רמב"ם עבודה זרה שם; הבתים שם), ואפילו כשארץ ישראל בחורבנה (מנחת חינוך צד ד), ובזמן הגלות, שאין בידינו כוח למנוע מהם לשבת בארץ ישראל, עלינו להשתדל שתהיה הרחקה בינינו ובינם, ושלא נהיה אנחנו סיבת חנייתם בארץ ישראל (הבתים שם), שמכל מקום, אף כשאין ידינו תקיפה כל כך, אסור לתת להם מקום לשבת בארץ ישראל (משנת חכמים מג, צפנת פענח א, בדעת הרמב"ם).

גוי אחד

אפילו גוי אחד אסור להניח לו לשבת בארץ ישראל (כן משמע מהרמב"ם עבודה זרה שם; רלב"ג שמות שם), שהואיל וטעם האיסור הוא שמא יחטיאו את עם ישראל (ראה להלן), אף בגוי אחד יש לחשוש לכך (רלב"ג שם).

גויים היושבים כבר בארץ ישראל

גויים היושבים כבר בארץ ישראל, חייבים למחות בהם ולגרשם (כן משמע מרד"ק שמואל ב כד כג, ופני יהושע גיטין מה א; מנחת חינוך רפד כג, בדעת הרמב"ם)[3].

טעם האיסור

טעם האיסור מפורש בכתוב: פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ (שמות שם), שהם מתכוונים להמרידכם בי, ואתם נכשלים ומתחייבים כליה (מכילתא דרשב"י שם), ולכן הזהירה התורה שלא יֵשׁבו בארצנו, כדי שלא נלמד מכפירתם (ספר המצוות לרמב"ם שם; חינוך שם) לעבוד את אלהיהם (ראב"ע שם, בפירוש הקצר; רמב"ן שם; רלב"ג שם; ספורנו שם).

מי חייב במצוה

איסור זה נוהג בזכרים ובנקבות (חינוך שם), שכל אדם מישראל מצוּוה שלא להניח לעובדי עבודה זרה לשבת בארץ ישראל (מנחת חינוך שם ג)[4].

מלקות

העובר על האיסור אינו לוקה (עמודי הארזים ליראים מד, בדעת הרמב"ם והסמ"ג; מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם), לפי שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שאין לוקים עליו, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. מנחת חינוך שם).

ארץ ישראל

בגדר "ארצכם" - ארץ ישראל - שאסר הכתוב להניח לגויים לשבת בה, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהדבר תלוי בקדושת ארץ ישראל (ראב"ד עבודה זרה י ו, לפי מקראי קדש (אבולעפיה) שם, ופרשת הכסף שם), ולכן - להלכה, שקדושה ראשונה בטלה (ראה ערך ארץ ישראל ד: קדושה ראשונה) - מקומות בארץ ישראל שלא החזיקו בהם עולי בבל, מותר להניח לגויים לשבת בהם (תוספות יבמות פא א ד"ה מאי, לפי שבת הארץ, מבוא יב; מנחת חינוך שם ד).
  • ויש סוברים שאיסור לא ישבו אינו תלוי בקדושת ארץ ישראל, ובארץ ישראל, אף במקום שאין בו קדושה, אסור להניח לגויים לשבת (רמב"ם שם, לפי שבת הארץ שם; שבט הלוי ה, קונטרס המצוות לד), אם משום שטעם האיסור מפורש בתורה שהוא כדי שלא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל) אסרה תורה שיגור בסביבת ישראל, ואין זה תלוי בדינים שיש על הקרקע (שבט הלוי שם); או שמן התורה יכולים לשבת במקום שאין קדושה, ואין הדבר אסור אלא מדרבנן (כן מצדד בשבת הארץ שם, בדעת הרמב"ם).

הישיבה האסורה

הישיבה האסורה משום לא ישבו, נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שאף ישיבת עראי של גויים בארץ ישראל אסורה (רמב"ם שם; ראב"ד שם, לפי יד יהודה (אשכנזי) בבא בתרא ח א, וכתר תורה (סוכסטוב) דרך מצוותיך קצז; כן משמע מרלב"ג שמות כג לג; עץ חיים (לונדרץ) עבודה זרה וגרים ח; חינוך צד, לפי מגלת ספר לסמ"ג לאוין מט); ומהם סוברים, שאף מעבר של גויים בארץ ישראל ממקום למקום לסחורה - אסור (רמב"ם שם; מדרש הגדול שמות שם; עץ חיים שם; חינוך שם, לפי מגלת ספר שם), שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות שם), אפילו לפי שעה (רמב"ם שם; רלב"ג שם), שהואיל והטעם לאיסור "לא ישבו" הוא כדי שלא יחטיאו את ישראל (ראה לעיל), אף בישיבת עראי יש לחשוש לכך (רלב"ג שם; כסף משנה שם) שמא באותו זמן מועט יחטיאו אותם (רלב"ג שם), ואף במעבר ממקום למקום יש לחשוש לכך (כסף משנה שם).
  • יש סוברים שמעבר גויים ממקום למקום בארץ ישראל - מותר, שמעבר אינו בכלל ישיבה שנאסרה בכתוב (ראב"ד שם; יראים פו, לפי שם חדש (פינסו) ליראים שם; חינוך שם, לפי עמודי הארזים ליראים שם, ומנחת חינוך שם ב; סמ"ג לאוין מט, לפי מגלת ספר שם, ועמודי הארזים שם), ועל ידי מעבר ממקום למקום לא יבואו ללמוד ממעשיהם (שם חדש שם).
  • ויש סוברים שאף ישיבת עראי של גויים בארץ ישראל מותרת (ראב"ד שם, וחינוך שם, לפי עמודי הארזים שם), שכשהם יושבים ישיבת עראי לא יבואו ללמוד ממעשיהם (שם חדש שם)[5].

האנשים שישיבתם אסורה

האומות שאיסור ההושבה נוהג בהן, נחלקו בהן ראשונים:

  • יש סוברים שהאיסור נוהג בכל הגויים (כן משמע ממכילתא דרשב"י כג לג, ומדרש הגדול שם, ורמב"ם עבודה זרה י ו, וספר המצוות ל"ת נא; יראים שטו; חינוך צג וצד), ואף לסוברים שהכתוב: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות כג לג) מדבר בשבע אומות, הואיל וטעם האיסור הוא שמא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל: האיסור וגדרו), כל המחטיאים בכלל האיסור (יראים שם; בית יעקב (בירב) וכסף משנה שם), שמשבע אומות יש ללמוד לשאר האומות (כס"מ שם) וכל גויים, יש לחשוש שיחטיא (בית יעקב שם).
  • ויש סוברים, שגויים שאינם משבע אומות, אינם נכללים באיסור זה (ראב"ד שם; סמ"ג לאוין מט, לפי לחם משנה מלכים ו א, ומנחת חינוך צד א; כן משמע מפני יהושע גיטין מה א, בדעת רש"י), ומכל מקום גויים משבע אומות הדרים בחוץ-לארץ (ראה ערכו), אף על פי שלא נכללו בציווי "לא תחיה כל נשמה", הנאמר בשבע אומות - לסוברים כן (ראה ערך חוץ לארץ: יושביה, וערך שבע אומות) - אסור להניחם לשבת בארץ ישראל (רמזי הסמ"ג לאוין מט).

כשקיבלו על עצמם מצוות

גויים שקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, או שקיבלו לקיים שבע מצוות בני נח, נחלקו בהם ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שאם קיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, אף על פי שלא קיבלו על עצמם לקיים את שאר מצוות בני נח, מותר להניחם לשבת בארץ ישראל (תוספות גיטין מו א ד"ה כיון, על פי גמ' שם מה א; ספר המצוות שם; כן משמע מהרמב"ן דברים כ י; חינוך צד; מאירי גיטין מה א, ויבמות מח ב) - ואפילו היו משבע-אומות (ראה ערכו. כן משמע מרש"י שם מה א ד"ה לא ישבו; רמב"ן שם; מאירי שם) - שנאמר: לא תסגיר עבד אל אדֹניו אשר ינצל אליך מעם אדֹניו, עמך יֵשׁב בקרבך וגו' (דברים כג טז-יז), והיינו עובד עבודה זרה שברח לארץ ישראל, אל תוציאוהו מביניכם להשיבו לעבודה זרה שלו, אלא עמך ישב בקרבך (גמ' שם, ורש"י ד"ה אל אדוניו); ועוד, שהואיל וטעם האיסור להניחם לשבת בארץ ישראל הוא כדי שלא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל: שם), אם קיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, לא יחטיאו (זוהר הרקיע ל"ת פג). ולדעה זו לכן נקרא גר-תושב (ראה ערכו), שלדעתם הוא גוי שקיבל על עצמו של לעבוד עבודה זרה (ראה ערך גר תושב: גדרו), ונקרא גר תושב, שמותר לו לשבת בארץ ישראל (ספר המצוות שם; חינוך שם).
  • ויש סוברים שאף גויים שקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, אסור להושיבם בארץ ישראל - שאף על פי שאין חשש שיחטיאו את ישראל בעבודה זרה, יש חשש שיחטיאו בשאר המצוות שנצטוו עליהן בני נח (הכתב והקבלה שמות כג לג) - ודווקא אם קיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח מותר להניחם לשבת בארץ ישראל (רמב"ם עבודה זרה שם, ואיסורי ביאה יד ז; מדרש הגדול שם; רד"ק שמואל ב כד כג; ריטב"א מכות ט א; הכתב והקבלה שם). ולדעה זו גר תושב הוא מי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח (ראה ערך הנ"ל: שם. רמב"ם איסורי ביאה שם; מדרש הגדול שם; ריטב"א שם).

כשלא קיבלוהו לגר תושב

גוי המקיים שבע מצוות בני נח, אבל אינו גר תושב, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שאסור להניחו לשבת בארץ ישראל (ריטב"א שם), שכל עוד לא קיבלנו אותו כגר תושב, אין אנו בטוחים בזהירותו, ואין אנו בקיאים בו (חזון איש שביעית כד ג). וכן גוי שקיבל על עצמו לקיים מצוות אלו בזמן שאין היובל (ראה ערכו) נוהג - שאינו חשוב גר תושב, שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג (ראה ערך הנ"ל: בזמן הזה) - אסור להניח לו לשבת בארץ ישראל (רמב"ם עבודה זרה שם, לפי הראב"ד שם, וזיו משנה שם, ומנחת חינוך צד ב). וכן אסור להושיב בארץ ישראל גוי המקיים שבע מצוות בני נח מפני הכרע הדעת, ולא מפני שציוה ה' כך - שאינו חשוב גר תושב (ראה ערך הנ"ל: גדרו) - הואיל וטעם האיסור בישיבת גויים בארץ ישראל הוא כדי שלא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל: האיסור וגדרו), וכל עוד לא קיבל מצוות לשם שמים, יש לחשוש לכך (מעשה רוקח איסורי ביאה שם).
  • ויש סוברים, שגוי שקיבל על עצמו - בפני בית-דין (ראה ערכו) של שלושה (משפט כהן סא)[6] - לקיים שבע מצוות בזמן שאין היובל נוהג, מותר להניח לו לשבת בארץ ישראל (ראב"ד עבודה זרה שם, לפי הכסף משנה שם; כן משמע משו"ת הרשב"א א קפב, בשם הראב"ד), שהואיל וטעם האיסור הוא שמא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל: שם), אם קיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח, אין לחשוש שיחטיא, אף על פי שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלים אותו לגר תושב (כסף משנה שם).

ישראל מומר

ישראל מומר (ראה ערכו), נחלקו בו הדעות:

  • יש סוברים שהואיל ודינו כגוי לכמה דברים (ראה ערך מומר) נכלל הוא באיסור "לא ישבו", ואסור להניח לו לשבת בארץ ישראל (כן משמע מיראים שטו; אבני נזר יו"ד קכו ד), ואף לסוברים שדווקא גויים משבע אומות נכללו באיסור לא ישבו (ראה לעיל), מכל מקום כל שכן שמומר נכלל בו, שסופו להחטיא את עם ישראל (פחד יצחק, אגרות וכתבים נז), והואיל וטעם האיסור בישיבת גויים בארץ ישראל הוא שלא יחטיאו את עם ישראל (ראה לעיל: האיסור וגדרו), כל שכן שאסור להושיב שם מומר (מחנה חיים ב חו"מ כד).
  • ויש סוברים שאף על פי שהמומר חשוב קצת כגוי, אין איסור "לא ישבו בארצך" נוהג בו, שכן האיסור נאמר על העמים, ובכלל זה נאסר כל יחיד מהם, אבל על יחיד בפני עצמו לא נאמר האיסור (שערי טהר ח קכב).

לא נתנה תורה למלאכי השרת[7]

המצוות והאיסורים לא נאמרו בדברים שקשה לאדם לעמוד בהם, שלשם כך הוא יצטרך להיות כמלאך.

סברא היא שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (לבוש או"ח פח א; שאגת אריה מ)[8], ואיסורי התורה לא נאמרו בצורה כזו שיקשה מאוד לעשותם, שלא העמיסה התורה עול על האדם שיהיה כמלאך (גליוני הש"ס קדושין נד א), ולא נתנה תורה דיניה לתקלה (דברות משה שבת כו הערה ח).

שלילת איסור

לעיתים נוקטים שאיסור או מצוה, מן התורה או מתקנת חכמים, לא נאמרו באופן מסויים, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת, היכולים לעמוד בזה, כגון בחומת ירושלים (ראה ערכו), אף על פי שהיא נבנית ממעות שירי-הלשכה (ראה ערכו) - ומעות אלו הנותרות מתרומת-הלשכה (ראה ערכו) הן הקדש (ראה ערכו וערך תרומת הלשכה) - מכל מקום מותר ליהנות ממנה לישב בצילה ועליה, ואין בזה איסור מעילה (ראה ערכו), - שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שיהיו זריזים מליהנות מן החומה לשבת בצילה ועליה (כן משמע מקדושין נד א, ורש"י ד"ה והא), ומתחילה הקדישו מעות אלו על מנת כן, שיהיה מותר לבנות מהן את החומה וליהנות ממנה (ריטב"א שם)[9].

היתר איסור

יש שמתירים דבר שיש בו איסור מן התורה או מדברי חכמים, שכשאין האדם יכול לעמוד בו, נאמר בו היתר, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומה הוא יכול לעשות עוד, כגון שמותר לאדם להניח תפילין (ראה ערכו) אצל מראשותיו, ולפרוס סודר עליהן ולישון (סוכה כו א, ורש"י שם ד"ה דפריס), ואף על פי שיש חשש שיפיח ליד התפילין (כן משמע מרש"י יומא סט א ד"ה שמע), שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (רש"י סוכה שם; מאירי שם ב), ומה עליו לעשות עוד (מאירי שם).

בירור

בדיני בירור, שבדבר שקשה לאדם לבררו לגמרי, אין עליו לברר אלא עד מקום שידו מגעת, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת לחוש יותר מזה, כגון בתפילין (ראה ערכו) שצריך שיהיו מרובעות (ראה ערך תפילין), שאין צריך להקפיד שיהיו מרובעות בדיוק לפי כלי המדידה, שבכל דיני התורה הולכים אחרי חושי האדם, כי התורה ניתנה לאדם לפי חושיו, וכעין מה שאמרו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולכן כל שראייתו כתיקונה, אין לו אלא מה שעיניו רואות, וכל שנראה לעין שהן מרובעות - כשרות (ערוך השלחן או"ח לב עה).

כטעם

לעיתים נאמר שטעם דין הנלמד מן הכתוב, או מהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו), משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. כגון כל הטמאים, שמותרים הם בתלמוד-תורה (ראה ערכו), שאין דברי תורה מקבלים טומאה (ראה ערך הנ"ל), יש שכתבו בטעם הדבר, שהוא משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מחזור ויטרי (הורוויץ) תעד, בשם רבנו תם בספר הישר; לבוש או"ח פח א), וסברא היא, שאם נאסור את כל הטמאים בתלמוד תורה, כמה ימים ולילות ייפטר האדם מזה, שהרי אין כל אדם יכול להנהיג עצמו בטהרה ולהיות נזהר מטומאה, והרי נאמר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א ח. לבוש שם). ואף בטעם הסוברים שבעל-קרי (ראה ערכו) מותר בתלמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה (ראה ערך הנ"ל), יש שכתבו, שהוא משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (המנהיג, דיני תפילה, טבילת בעלי קריין פא).

ומצינו אף שלא ניתנה תורה למלאכי השרת נאמר כטעם לעשות מעשה באופן מסויים, ולא באופן אחר, שאם יעשוהו באותו אופן יהיה קשה להיזהר שלא יבואו לידי איסור, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת היכולים להיזהר בכך, ולכן כשבונים במקדש אין לוקחים לבנין עצים ואבנים מן ההקדש, אלא בונים את הכל מן החול, ואחר כך מקדישים (שמואל במעילה יד א; רמב"ם מעילה ח ד), משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שמא יבואו - בשעת המלאכה (רמב"ם שם) - לסמוך על האבנים וימעלו בהם (רב פפא בגמ' שם; רמב"ם שם)[10].

הערות שוליים

  1. לד, טורים צז-קט.
  2. ויש ממוני המצוות שלא מנאוהו (רס"ג; סמ"ק), אם משום שהוא נכלל באיסור לכרות ברית עם הגויים (ראה ערך לא תכרות להם ברית. רבי אברהם בן הרמב"ם שמות כג לב, בשם רס"ג; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת יג-יד, בדעת רס"ג), או שהואיל וטעמו של איסור "לא ישבו בארצך" הוא גדר והרחקה לאיסור עבודה זרה (ראה להלן), הרי הוא בכלל איסור עבודה זרה (ראה ערכו. ר"י פערלא שם ל"ת א-ד).
  3. ויש הסובר שאין האיסור אלא להושיבם בארץ, אבל אין חיוב לגרשם (ציץ אליעזר י א עא, בדעת הסמ"ג).
  4. ויש מהאחרונים הסובר שהציווי אמור לבית דין, שהם המושלים בארץ לקיים את דברי התורה (עמודי הארזים ליראים מד).
  5. על עניינים שאסרו חכמים, שמא ילמד ממעשיהם של הגויים, שהם תולדה של איסור לא ישבו, ראה ערך גוי: מחשש לימוד ממעשיו.
  6. ויש סוברים שכך הדין אפילו אם קיבל על עצמו המצוות שלא בפני בית דין של ישראל (מנחת חינוך שם).
  7. לד, טורים קיא-קלח.
  8. ויש שסמכוהו לכתוב: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם (שמואל ב ז יט. שכל טוב שמות יג טז).
  9. יש מהראשונים שכתבו - שמצינו שחכמים אסרו דבר נגד הכלל - בריח הקטורת (ראה ערכו), שלאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה (ראה ערכו. פסחים כו א), אף קודם שתעלה תמרתו אין בו מעילה מן התורה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואי אפשר שלא ליהנות מהקטורת בשעת חפינה ופיטום והולכה (ראה ערכו) והקטרה (ראה ערכו), וחכמים גזרו בו קודם שתעלה תמרתו (תוספות ישנים יומא נט ב (ס א) ד"ה והרי).
  10. ואף על פי שבשאר מקומות אומרים, שמטעם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אף אם ייהנה לא מעל (ראה להלן: בדברים שקשה לעמוד בהם), היינו כשאין עצה איך לתקן את הדבר, ולכן כיון שלא ניתנה התורה למלאכי השרת ודאי אין מועלים בהם כלל, מה שאין כן כשיש עצה לעשות באופן אחר, לא התירה התורה את האיסור, וצריך לעשות באותו אופן (תקנת עזרא קמא לגמ' שם, ורמב"ם שם; קול מבשר ב כח לב).