מיקרופדיה תלמודית:לא תאכילום

הגדרה^[1] - האיסור להאכיל לקטנים דבר איסור, או לתיתו להם

האיסור, מקורו וגדרו

האיסור

אסור להאכיל איסורים לקטן (יבמות קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות יז כז, אבל ג יב; שו"ע או"ח שמג א), ואפילו לצורך הקטן (ראה יבמות שם, וראה חקרי לב או"ח סט); ואף על פי שהקטן עצמו אינו אסור באכילתם (תרומת הדשן פסקים סב).

שרצים דם וטומאה

בכמה איסורים דרשו חכמים מן הכתוב שאסור להאכילם לקטן:

• באיסור אכילת שרצים, נאמר: לֹא תֹאכְלוּם (ויקרא יא מב), ומקרא יתר הוא, שאזהרות רבות כתובות בשרצים, ודרשו חכמים, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד א, ורש"י ד"ה לא תאכלום. וראה ערך שרצים), שקוראים את הכתוב: לא תאכילום (ראה רשב"א שבת קנג ב, יבמות קיג ב; ר"ן שבת שם).

בתורת כהנים דרשו מכתוב אחר שנאמר בשרצים: שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יא מא) - יכול יאכילום לקטנים, תלמוד לומר לא יאכל, לחייב את המאכיל כאוכל (ספרא שמיני יב א–ב), שכך משמעו של הכתוב, שלא יהיה נאכל על ידך (רש"י ויקרא יא יג).

• וכן באיסור אכילת דם נאמר: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם (ויקרא יז יב), ומקרא יתר הוא, שאזהרות רבות כתובות בדם, ודרשו חכמים, שבא להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד א, ורש"י ד"ה לא תאכל דם; ספרא אחרי מות י, ורבנו הלל שם).

• וכן באיסור טומאת כהנים נאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כא א), והזכיר הכתוב שתי אמירות, ודרשו חכמים, שבא להזהיר גדולים על הקטנים שאין לטמאם בידים (יבמות קיד א, ורש"י ד"ה אמור)^[2].

דרשות אלה שבשרצים, דם וטומאת כהנים, כתבו הרבה ראשונים שהן דרשות גמורות מן התורה (רש"י יומא עח ב ד"ה אינשי; ספר הישר תשובות נא, בשם המתפרשים בטהרה; רשב"א שבת קנג ב; ריטב"א שם; ר"ן שם; תרומת הדשן פסקים סב; בית יוסף וב"ח או"ח שמג, וט"ז שם סק"א, בדעת טור יו"ד שעג; פרי מגדים או"ח שמג משבצות זהב סק"א, בדעת רמב"ם; חיי אדם א סו, בדעת תוס').

ומכל מקום יש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שאף שאיסור "לא תאכילום" הוא מן התורה, אינו איסור לאו (שופריה דיעקב קרבן פסח ט ז, בדעת הרמב"ם, וראה חקרי לב יו"ד ב קמו. וראה בית שערים או"ח שו, בדעת הרא"ש בשם הראב"ד. וראה בית יצחק או"ח צה).

ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שדרשות אלו אינן אלא אסמכתא, ולא הוזהרו על הקטנים אלא מדרבנן (קרית ספר מאכלות אסורות יז, בדעת רמב"ם וראב"ד. וראה נודע ביהודה קמא אה"ע עה).

איסורים נוספים

ישנם איסורים נוספים שבהם מצאנו אזהרה שלא להאכילם לקטנים:

• באיסור אכילת עופות טמאים, נאמר: לֹא יֵאָכְלוּ (ויקרא יא יג), ודרשו בתורת כהנים, לחייב את המאכיל כאוכל (ספרא שמיני ה א), לחייב את המאכילם לקטנים (רש"י ויקרא שם; ראב"ד לספרא שם).

• במלאכת שבת, נאמר: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ (שמות כ י), ודרשו במכילתא: "בנך ובתך", אלו הקטנים, שהרי גדולים כבר מוזהרים הם (מכילתא יתרו ז; רש"י שמות שם). וכתבו האחרונים, שהיא דרשה גמורה. ומה שהוצרכה דרשה בפני עצמה במלאכת שבת - לסוברים שכל איסורי תורה אסור להאכילם לקטן מן התורה (ראה להלן: האיסורים) - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלמדים מדרשה זו שבאיסורי שבת יש בהם מצוה בפני עצמה שלא יעשה הקטן מלאכה לצורך הגדול, כעין מצות שביתת בהמה, והוצרכו לאיסור זה, אף על פי שאף בלא זה הדבר אסור משום לא תאכילום, שמטעם זה אסור אף כשאינו נותן לקטן לעשות מלאכה, אלא שהקטן עושה על דעת אביו, שמשום לא תאכילום אין לאסור בזה, לחלק מהדעות (ראה להלן: ההאכלה. ראה שו"ת חתם סופר או"ח פג, ואחיעזר ג פא כג, ושו"ת הר צבי יו"ד ז, בדעת הרשב"א; ראה ערוך לנר יבמות קיד א; ראה שפת אמת שבת קכא א, בדעת הרמב"ן והרשב"א; לשון הזהב שבת קכא א, ושם קנג א; שו"ת אבני נזר או"ח מא ג).

ויש מהאחרונים שכתבו שדרשה זו אינה אלא אסמכתא, ועיקר הכתוב מדבר בבנו גדול (שו"ת בית אפרים יו"ד סב).

• באיסורי עריות, נאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ויקרא יח ב), ודרשו חכמים: דבור ואמירה, להזהיר גדולים על הקטנים (פסיקתא זוטרתא אחרי מות (נ ב)).

• באיסור חמץ בפסח, נאמר: וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג), ודרשו שבא לעשות המאכיל כאוכל (מכילתא בא טז; ירושלמי ערלה ג א, פסחים ב א); ופירשו האחרונים הכונה שבא להזהיר שלא להאכיל חמץ לקטנים (פני משה על הירושלמי שם; קרבן העדה פסחים שם; ישועות יעקב או"ח שמג סק"ד; פרי יצחק א יג).

• בכמה מצוות נאמר בפסוק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ודרשו חז"ל שבא להזהיר גדולים על ידי הקטנים להנהיגם במצוות (סרי זוטא במדבר טו ב, בנסכים, ושם יז, בחלה, ושם לח, בציצית, ושם יט ב, בפרה אדומה, ושם כח ב, בתמיד. והובא בילקוט שמעוני במדבר תשמה,תשמז,תשנ,תשנט,תשפ, ובפירוש הסידור לרוקח עמ' כה,רצד). ויש מהאחרונים שפירשו הדרשה שלא יאכילום הגדולים לקטנים, וכתבו שדרשה זו אינה אלא אסמכתא (ערוך לנר סוכה ט א).

טעמי האיסור

לאיסור זה, נאמרו כמה טעמים:

• במדרש אמרו שטעם האיסור להאכיל שרצים לקטנים הוא שהם משקצים את הנפש, ולכן הזהיר שלא להאכילם לקטנים, שלא יגרמו לנפשותיהם שיבואו לידי שקוץ (מדרש הגדול שמיני. וראה אור החיים ויקרא יא מג). וכתבו האחרונים, שאף שאר איסורים אסרה תורה להאכילם לקטן מטעם שהם משקצים את הנפש (שו"ת לב דוד ל, בדעת הראשונים. וראה הגהות אשרי ע"ז ב ו, ורמ"א יו"ד פא ז).

• ויש שכתבו, שאף על פי שקטן אינו בן אזהרה ועונש כלל, הקפידה תורה שלא ירגילוהו לעבור עבירות, שכשיגדיל יבקש לעשות כהרגלו (תרומת הדשן פסקים סב; שו"ת כתב סופר או"ח לה; ראה חקרי לב או"ח סד ד"ה ואחרי), ואם יאכילוהו איסור בקטנותו, אף בגדלותו יִסרך אחר הרגלו (שואל ומשיב קמא א רכז, תנינא ג מד).

• ויש שכתבו, שעל מנת למנוע את הקטן מעבירה אסרה תורה להאכילו, שלדעתם קטן בכלל אזהרת התורה הוא, אלא שאינו נענש (שו"ת זית רענן א או"ח הלכה ב א,ג, ושם ב ג, בדעת חלק מהראשונים; חתם סופר יבמות קיד ב; מלא הרועים ערך קטן אוכל נבילות כג; ראה קרן אורה יבמות קיד א ד"ה אלמא; עונג יום טוב צו; שו"ת בית שערים או"ח קכח; ויען יוסף או"ח קפט יג; ארץ צבי א עה).

• ויש שכתבו שלא מצדו של הקטן אסרה תורה להאכילו, אלא גזרת הכתוב היא (שו"ת בן יהודה כו; שו"ת חתם סופר או"ח פג, בדעת רשב"א; כתב סופר או"ח לה, בדעת רשב"א ור"ן; שו"ת מענה אליהו סו; ארץ צבי א עה), שכשם שהזהירה תורה שלא לאכול דבר אסור, כן הזהירה שלא להאכילו לקטנים (מלא הרועים ערך קטן אוכל נבלות כג; מענה אליהו שם).

האחרונים נחלקו אם מתחשבים בטעמים אלו להלכה:

• יש שכתבו שאין לתלות את דיני האיסור בטעמים אלו, ולהקל במקום שלא שייך הטעם, כיון שלהלכה אין דורשים טעמא דקרא (ראה ערך טעמא דקרא. ראה שבט סופר אה"ע כא; ראה מהר"ם שיק או"ח קסג, ולב דוד ה כב).

• ויש חולקים שלהלכה הדינים תלויים בטעמי האיסור אף להקל (ראה שו"ת בית שערים או"ח סי' נד, קכח; חקרי לב יו"ד ג קמה; שו"ת בית יצחק או"ח ד ד), שכיון שאי אפשר לפרש את המקרא כפשוטו שאסור לכל, שאם כן אפילו לבהמה חיה ועוף היה אסור להאכיל, הרי שמסר הכתוב לחכמים לדרוש טעמא דקרא (מלא הרועים ב ערך טעמא דקרא יב).

ביחס לחיוב חינוך

איסור לא תאכילום כתבו אחרונים שהוא שונה מחיוב חינוך, ולפיכך הוצרכו ללמוד איסור זה מן הכתוב, ואינו נלמד מחיוב חינוך, אף לסוברים שחיוב חינוך הוא מן התורה (ראה ערך חִנוך). וישנם כמה הבדלים בין איסור זה לחיוב חינוך:

• חיוב חינוך אינו מוטל אלא על האב (ראה ערך חנוך), ואיסור לא תאכילום הוא אזהרה לכל אדם (שו"ת הר צבי יו"ד ז).

• חיוב חינוך אינו נוהג אלא בקטן שהגיע לגיל חינוך (ראה ערך חנוך), ואיסור לא תאכילום נוהג אף בקטן שלא הגיע לחינוך, לחלק מהדעות (ראה להלן: האישים שאסור להאכילם. הר צבי שם, בשם השואל בדעת הרמב"ם).

• חיוב חינוך אינו נוהג אלא במצות עשה, לחלק מהדעות (ראה ערך חנוך, מחלוקת ראשונים בזה), ואיסור לא תאכילום נוהג אף במצות לא תעשה (הר צבי שם, בשם השואל).

באיסור כרת

המאכיל לקטן איסור שהוא מחייבי כריתות, דרשו בתורת כהנים שהמאכיל אינו חייב כרת, ואף המאכיל לגדולים אינו חייב כרת (ספרא צו יג, י; ספרא אחרי ח; חקרי לב או"ח סז; מלבושי יום טוב יו"ד יט).

מלקות

המאכיל לקטן אחד מן האיסורים, לדעת הסוברים שאסור מן התורה להאכיל איסור לקטנים (ראה לעיל), נחלקו הראשונים בעונשו:

• יש שכתבו, שהוא לוקה (קרית ספר מאכלות אסורות יז, ורא"ם ויקרא יא יג, בשם ר"י מטראני; פרי מגדים או"ח שמג משבצות זהב סק"א, בדעת רמב"ם; חקרי לב או"ח סז, בדעת רש"י; בית ישחק מאכלות אסורות ח ו, בדעת רש"י; אהבת חסד נזיר נז ב, בדעת רמב"ם), ונפסל לעדות (פרי מגדים משבצות זהב שם). ואף במאכיל שאר איסורים שלא נאמר בהם לימוד מיוחד שאין להאכילם - לוקה ונפסל (ראה פרי מגדים שם).

• ויש שכתבו שאינו לוקה (קרית ספר ורא"ם שם, בשם ר' אברהם זעירא, וראה אברהם יגל מאכלות אסורות יז כז, שהוא רבי אברהם בן עזרא; רא"ם שם, בדעת רמב"ם; שאילת דוד יו"ד יב, בדעת רמב"ם; רא"ם שם, בדעת סמ"ג לאוין קמח; קרבן אהרן לספרא שמיני ה א; פרי מגדים או"ח שמג אשל אברהם סק"ג; מלבושי יום טוב יו"ד יט; כלי חמדה מטות), ולא נפסל לעדות (פרי מגדים שם).

אמירה לגוי

אמירה לגוי להאכיל איסור לקטן, כתבו הראשונים שהיא אסורה (ראה רשב"א יבמות קיד א, בשם רבינו חננאל; מאירי יבמות שם, בשם גאוני הראשונים; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה א א, בשם רמ"ה, והובא במגן אברהם שמג סק"ג)^[3].

ההאכלה

אמירה לקטן

האכלה לקטן דבר איסור שהיא אסורה (ראה לעיל), כתבו הראשונים שהיא אף כשאמר לו לאכול, ואף על פי שלא תחב המאכל לתוך פיו (רשב"א יבמות קיג ב, גיטין נה א, נדה מו ב; פסקי הרי"ד שבת קלט א, קנג ב; מאירי יבמות קיד א; ריטב"א יבמות קיג א; שו"ת הריב"ש תעט; שו"ת מהר"י בי רב נז; משנה למלך מאכלות אסורות יז כז), ואסור מהתורה, לדעת הסוברים שלא תאכילום הוא מן התורה (ראה לעיל: האיסור, מקורו וגדרו. ראה רשב"א שבת ויבמות שם; פסקי רי"ד שבת קנג ב), ואף כשיש אפשרות שיעשה את האכילה בהיתר, אסור להגיד לו לאכול דבר איסור (ראה רשב"א יבמות שם; חתם סופר יבמות קיד ב הערה מ).

ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שסוברים שהאיסור אינו אלא כשמאכילו בידים, אבל אמירה לקטן אינה כמאכיל בידים, ואין בה איסור לא תאכילום מהתורה (ראה שו"ת זכרון יוסף או"ח ו; ערוך לנר יבמות צ א, בדעת תוס' שם ד"ה אוכלת; אהבת חסד נזיר נז ב, בדעת הרמב"ם; ראה תורת שבת רסו ס"ק י); ויש מהם שכתבו שהיא אסורה מדרבנן, שהוא גורם לאיסור (אהבת חסד שם).

נתינה לידו

נתינת דבר איסור לקטן שיש לחוש שיאכלנו, כגון לתת לקטן חגב חי טמא לשחק בו, שיש לחשוש שמא ימות החגב ויאכלנו הקטן, כתבו הראשונים שאף היא אסורה (ראה ריטב"א שבת צ ב; פרי חדש יו"ד פה סק"ד, ושם קטז ס"ק יא; מגן אברהם שמג סק"ג; חיי אדם א סו ז) מן התורה (ראה רש"י שבת שם ד"ה דילמא; ראה ריטב"א שם; פרי מגדים או"ח שמג אשל אברהם סק"ג), אם אכלה הקטן (אחיעזר ג פא ס"ק ז,ט), מפני שנחשב כמאכילו בידים (ראה רש"י שם; ריטב"א שם; פרי חדש יו"ד פה סק"ד, קטז ס"ק יא; מגן אברהם שמג סק"ג; חיי אדם א סו ז).

ויש מהראשונים שכתבו, שמהתורה אין איסור אלא במאכיל לקטן, אבל נתינת איסור בידו אינה אסורה אלא מדרבנן (פסקי רי"ד שבת קנג ב; שו"ת זכרון יוסף או"ח ו; מלבושי יום טוב יו"ד יט). ומן האחרונים יש שהוסיפו בזה טעם, שכיון שלא אמר לו לעשות את האיסור, ואפשר שלא יעשהו הקטן, אינו חשוב כמאכילו בידים (חקרי לב או"ח סב).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שאין לאסור אף נתינת דבר איסור בידו כשאינו מאכילו ממש, שאין חיוב לעשות סייג וגדר לקטן שמא יאכל (חתם סופר שבת צ ב, בדעת הרמב"ם. וראה מרכבת המשנה שבת יח יח, ושם כד יא).

וכל זה בדבר שיש לחוש שהקטן יאכלנו, אבל דבר שאין לחוש שיאכלנו, כגון עוף טמא, שאף לכשימות אינו ראוי לאכילה בלא בישול, מותר ליתנו לקטן (מגן אברהם שמג סק"ג).

ויש מן הראשונים שכתבו, שמותר להעמיד קטן סמוך לאיסור כדי שישלח את ידו ויאכל (שו"ת הרשב"א החדשות כד, וראה רשב"א יבמות קיד א; מאירי יבמות שם, בשם יש מפרשים; שו"ת חתם סופר או"ח פג; שו"ת זכרון יוסף או"ח ו; קנאת סופרים השמטות לשנות חיים קלד)^[4].

וכן כתבו האחרונים שמותר להעמיד את הקטן אצל גוי, כגון שמוסר קטן חרש לבית חינוך לחרשים, אף על פי שוודאי יאכילנו דברים אסורים, כיון שאינו אומר לו בפירוש להאכילו איסור (חתם סופר שם).

עושה על דעת אביו

קטן העושה איסור על דעת אביו - או על דעת גדול אחר (ראה רש"י יבמות קיד א ד"ה בעושה; חיי אדם א סו ד; שו"ע הרב שם שלד סכ"ו. וראה שבט הלוי ז קד ה. וראה להלן), צריך למחות בו, שהוא כמצוהו לעשות, וחשוב כמאכילו בידים (ראה רשב"א שבת קכא א, ויבמות שם; מאירי שבת ויבמות שם; ראה פסקי רי"ד שבת קנג ב; שו"ת ריב"ש תעט). ולכן קטן שבא לכבות דליקה בשבת, אין שומעים לו, אלא אומרים לו "אל תכבה" (משנה שבת קכא א; יבמות שם). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש שפירשו, שאין אביו צריך למחות בו אלא מדרבנן (פסקי רי"ד יבמות שם, ושבת קנג ב. וראה ביאור הלכה רסו ו, ושער הציון שלד ס"ק נד).

• אבל הרבה ראשונים סוברים שמן התורה הוא חשוב כמאכילו בידים (ראה רשב"א ומאירי יבמות שם; ראה ריב"ש תעט).

• ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שהעושה על דעת אביו אין האב חשוב כמאכילו איסור בידים, ואין לאסור משום לא תאכילום, ולא אמרו שקטן שבא לכבות אין שומעים לו, אלא במלאכת שבת בלבד, שמוזהר האב על שביתת בנו (ראה שו"ת חתם סופר או"ח פג; אחיעזר ג פא כג; ערוך לנר יבמות קיד א; שפת אמת שבת קכא א).

• ויש סוברים שלא אמרו שכשעושה על דעת אביו צריך למנעו, אלא באביו ומדין חינוך (ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ג ר; וראה קרן אורה יבמות שם).

כשעושה הקטן על דעת אביו, אף באיסור דרבנן צריך למחות בו (מאירי שבת קכא א; ריטב"א שם; ר"ן שם), לדעת הסוברים שאסור להאכיל איסור דרבנן לקטן (ראה להלן: באיסורים דרבנן. וראה ביאור הלכה רסו ו ד"ה הג"ה).

ויש מהאחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שאין צריך למחות בו (מרכבת המשנה (אלפנדרי) שבת כד יא, בשם מהר"י הכהן, בדעת הרמב"ם).

האיסורים

שאר איסורים

האיסור להאכיל לקטן איסורים, דרשוהו חכמים מן הכתוב בשלושה איסורים: שרצים, דם וטומאת כהנים (ראה לעיל: האיסור, מקורו וגדרו), אמנם אף שאר איסורים אסור להאכילם לקטן (רש"י יומא עח ב ד"ה אינשי; רמב"ן ויקרא כא א; רבנו בחיי ויקרא שם; ספר הישר (תשובות) נא, בשם המתפרשים בטהרה; רשב"א שבת קנג ב; ריטב"א שם; ר"ן שם; ראה תוס' חד מקמאי יבמות קיד ב; תרומת הדשן פסקים סב). ונחלקו המפרשים בגדר האיסור להאכיל שאר איסורים:

• יש מן הראשונים סוברים שהאיסור הוא מהתורה (רש"י יומא שם; ראה תוס' פסחים פח א ד"ה שה, וחיי אדם א סו ו, בדעתם; רשב"א ורי"ד וריטב"א שבת קנג ב; נודע ביהודה תנינא או"ח א; מנחת חינוך רנא סק"ח; אור שמח מאכלות אסורות יז כז; ראה פרי יצחק א יג), שמשרצים, דם וטומאת כהנים, נלמד לשאר איסורים שבתורה (רמב"ן ויקרא כא א; אור שמח שם).

• ויש סוברים ששאר איסורים שבתורה אין איסור להאכילם לקטן אלא מדרבנן (ראה ספר הישר (תשובות) נא; ראה לבוש או"ח שמג א, בשם יש מפרשים; פרי מגדים שמג אשל אברהם סק"ג, ומשבצות זהב סק"א, בדעת הטור; ראה בית מאיר יו"ד קפא)^[5].

ביטול עשה

דבר שאין איסורו אלא משום ביטול מצוַת עשה, נחלקו הראשונים אם יש בו משום לא תאכילום:

• יש מן הראשונים שכתבו שמותר להאכיל לקטן דבר שאיסורו משום ביטול מצוַת עשה, שאין ללמוד מבנין אב משרצים, דם וטומאת כהנים אלא בדומה להם, שהם איסורי לאו, ולא בביטול עשה (שו"ת מהר"ם הלכות ברכות יז, ותשב"ץ קטן שכב; פרי מגדים או"ח שמג אשל אברהם סק"ג, בדעת הרמב"ם). וכתבו הראשונים, שלכן מותר להאכיל לקטן שאינו מבין מה שמספרים בפסח מניסים ונפלאות שהיו ביציאת מצרים, מצה בערב פסח, שאין זה אלא ביטול עשה (תרומת הדשן צד, קכה; מנהגי מהרי"ל סדר ההגדה ג. וראה רמ"א או"ח תעא ב).

• ויש מהראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם, שאף דבר שאיסורו משום ביטול מצות עשה יש בו משום לא תאכילום (ראה מנחת חינוך ט סק"ד; שו"ת לב דוד ל בדעת בית יוסף; ראה שו"ת חתם סופר ו יג, בדעת תוס' ישנים; ראה בית יוסף או"ח רסט; מגן אברהם שם סק"א; אליה רבה שמג סק"ג; שו"ת קול אליהו א או"ח לו).

דבר שיש בו מחלוקת

דבר שיש מחלוקת באיסורו, כגון שליח ציבור המקדש על היין בבית הכנסת בליל שבת, שנחלקו הגאונים והראשונים אם מותר לטעום מכוס הקידוש (ראה ערך קידוש), נחלקו אם מותר להאכילו לקטן:

• יש שכתבו, שכיון שיש סוברים שאף לגדול מותר לטעום, איננו נחשב כל כך לאיסור, ומותר ליתנו לקטן (בית יוסף או"ח רסט). וכתבו האחרונים, שמטעם זה מותר ליתן לקטן לשתות כוס של הבדלה בשבוע שחל בו תשעה באב, אף על פי שנהגו שלא לשתות יין בימים אלו, שהרי יש מתירים יין הבדלה אף לגדול (אליה רבה תקנא ס"ק כד; דגול מרבבה שם ט).

• ויש סוברים שאף דבר שיש בו מחלוקת אסור להאכילו לקטן, שלא מצינו חילוק בין איסור מוסכם לאיסור שיש בו מחלוקת, והרי אם נוקטים כדברי האוסר, הרי הוא אסור באיסור מוחלט (חקרי לב או"ח סט. וראה חלקת יעקב יו"ד יח).

טעימה קודם קידוש

באיסור טעימה קודם קידוש (ראה ערכו) כתבו הראשונים שאיסור זה אינו נוהג בקטן, ומותר להטעימו (טוש"ע או"ח רסט א). מהם שפירשו הטעם שהאיסור לאכול קודם קידוש אינו אלא ביטול עשה, ואין איסור לא תאכילום בדבר האסור משום ביטול עשה, לחלק מהדעות (ראה לעיל. שו"ת מהר"ם הלכות ברכות יז, ותשב"ץ קטן שכב); ויש שפירשו, שבמאכל ומשתה שאינם אסורים בעצם, אלא מחמת הזמן, כיון שיש בהם צורך גידולו של הקטן, אין איסור לא תאכילום (מגן אברהם רסט סק"א).

וכתבו האחרונים, שהוא הדין שאין למנוע מקטנים אכילה קודם קידוש, וכל שכן קודם קידוש של יום, שיש סוברים שאף לגדול מותר לאכול (מגן אברהם רסט סק"א. וראה שו"ע הרב שם ג, ותעא י).

ביום הכיפורים

ביום הכיפורים שהקטנים מותרים באכילה (משנה יומא פב א, שם עח ב; תוספתא יומא (ליברמן) ד א; רמב"ם שביתת עשור ב יא, ושם ג ז; טוש"ע או"ח תרטז א), כתבו הראשונים, שהגדולים מותרים להאכילם ולהשקותם בידים (רש"י יומא עח ב ד"ה הא; ספר הישר (תשובות) נב ב; רשב"א שבת קלט א, עירובין מ ב, יבמות קיד א; מאירי יבמות שם; ר"ן שבת שם; תרומת הדשן קמז; טור תרטז; רמ"א שם א, ושם תריב י. וראה ערך יום הכפורים). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש שכתבו, שלא הותר להאכיל ולהשקות לקטנים ביום הכיפורים שלא במקום סכנה, שהרי המאכילם עובר בלא תאכילום, וההיתר להאכילם אינו אלא במקום סכנה (ספר הישר נב, בדעת האוסרים; חקרי לב או"ח קח; מנחת חינוך שיג ס"ק יח, והובא בכף החיים תרטז ס"ק כד), וכשיש בו סכנה, כיון שבעל כרחך אין בו איסור אכילה, אף כשיכולים לאכול בעצמם, מותר לגדול להאכילם (חקרי לב שם).

• יש שכתבו, שאפילו שלא במקום סכנה מותר להאכילם ולהשקותם בידים ביום הכיפורים, ואפילו לקטנים שיש בהם דעת (ספר הישר נב), ומותר להאכילם אפילו הרבה (רשב"א ור"ן שבת קלט א), מפני שלא נאסר להאכיל לקטנים אלא כשאפשר להם להימנע, כגון דם ושרצים וטומאת כהנים, אבל בעינוי יום הכיפורים, שאי אפשר להם בלי שום אכילה ושתיה, אף במקום שאין סכנה חששו ולא גזרו (ספר הישר נב).

• ויש סוברים שדווקא קטנים שלא הגיעו לחינוך מותר להאכילם ביום הכיפורים בידים, אבל קטנים שהגיעו לחינוך, יש איסור להאכילם בידים אף על מי שאינו מחוייב בחינוכם (ראה מגן אברהם תרטז סק"ב; משנה ברורה שם סק"ה, ושער הציון סק"ט. ראה ערך חנוך: החייבים לחנך).

אף בשאר עינויים ביום הכיפורים, כלומר אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה (רש"י יומא עח ב ד"ה מותרין), שנינו בתוספתא שהתינוקות מותרים בכולן, חוץ מנעילת הסנדל שאסורים בה (תוספתא יומא (ליברמן) ד א; ברייתא יומא עח ב; רמב"ם שביתת עשור ג ז; טוש"ע או"ח תרטז א). וכתבו הראשונים שאף הגדולים מותרים לרחוץ הקטנים ולסוכם (רש"י יומא שם ד"ה הא; ראה ספר הישר (תשובות) נב ב; ר"ן יומא עג א).

אכילה בסוכות

האכלת קטן בחג הסוכות מחוץ לסוכה, נחלקו בה האחרונים:

• יש מהאחרונים שכתבו שאסור להאכילו בידים ממש חוץ לסוכה, כגון שיתן לתוך פיו, או יצוה לו לאכול חוץ לסוכה, שבאופן זה הוא מאכילו אכילה אסורה (ראה מגן אברהם תרמ סק"ג, ומחצית השקל שם; אבני נזר או"ח תפא ח).

• ויש מהאחרונים שכתבו, שאף בנותן לתוך פיו אין בו משום לא תאכילום (לבושי שרד תרמ על מגן אברהם סק"ג; פרי מגדים אשל אברהם שם), שלדעתם אין לא תאכילום בביטול עשה (ראה לעיל), ואכילה חוץ לסוכה אין בה אלא ביטול עשה (ראה לבושי שרד שם).

בציצית

בגד שיש בו ארבע כנפות, בלא ציצית, יש מהאחרונים שסוברים שאסור להלבישו לקטן, אף על פי שלא הגיע לחינוך (ערוך לנר סוכה ט א); ויש סוברים שמותר להלבישו לקטן, שאין איסור לא תאכילום במצות עשה, לסוברים כן (שפת אמת סוכה מב א, בדעת תוס'. פרי מגדים אשל אברהם יג סק"ח).

באבלות

קטן שמת אחד מקרוביו, שאינו נוהג אבלות, שאין אבלות בקטן (ראה ערכים: חִנוך; קטן), כתבו הראשונים, שמותר לגדול לספרו ולכבס בגדיו (מרדכי מועד קטן רמז תתעה, בשם מהר"ם), שבמקום שמחמת קטנותו אין עליו שֵׁם איסור, אין בו איסור "לא תאכילום" (שרשי ים תעניות ה ו).

באיסור דרבנן

דבר שאיסורו מדרבנן, נחלקו הראשונים אם מותר להאכילו לקטן:

• יש סוברים שאסור להאכילו לקטן (רמב"ם מאכלות אסורות יז כז, ורשב"א יבמות קיד א, בדעתו; ראה ספר הישר (תשובות) נב ב; תוס' ראש השנה לג א ד"ה תניא, ותוס' רא"ש שם; מרדכי שם רמז תשכ; סמ"ג לאוין קמח; מאירי שבת קכא א; ריטב"א שבת שם; טוש"ע או"ח שמג א, ומגן אברהם שם סק"ג, וביאור הלכה שם א ד"ה מד"ס), ואפילו לצורך התינוק אסור להאכילו (ראה ריטב"א יבמות קיד ב), וכן אמרו שיש איסור לא תאכילום במלאכות שבת דרבנן (ראה מאירי וריטב"א שבת קכא א; ראה ישועות יעקב או"ח שמג סק"ד). ונחלקו המפרשים בביאור דעה זו:

• יש מן הראשונים שכתבו, שאפילו לא הגיע לחינוך אין להאכילו אפילו איסורים דרבנן, שלא להקל באיסורים דרבנן (ריטב"א יבמות קיד ב, בשם רבו, הובא בר"ן שם; חקרי לב או"ח סט).

• יש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו כן אלא בקטן שיש בו דעת להבחין בין איסור להיתר, ועלול לבוא לידי עבירה לכשיגדל, אבל קטן בן יומו מותר להאכילו איסור דרבנן (כנסת הגדולה יו"ד פא הגהות בית יוסף ס"ק נה).

• יש מן האחרונים שמצדדים לומר, שלא אסרו להאכילו איסור דרבנן אלא כשהגיע לחינוך (שו"ת ראנ"ח קיב. וראה מלא הרועים ערך קטן אוכל נבילות כו, ושמחת יאודה או"ח יג).

• יש מן הראשונים שכתבו, שמותר להאכיל לקטן איסורים דרבנן (רשב"א שבת קכא א, ושם קנג ב, ובשו"ת א צב; ר"ן שבת שם ושם; מאירי יבמות קיד א, בשם יש חולקין; שיטה לר"ן שבת קכא א), בין איסורי אכילה בין שאר איסורים (שו"ת בית אפרים יו"ד סא,סב), ואף להאכילו ממש (ראה רשב"א יבמות קיד א, ובית אפרים שם, בדעתו; ראה בית הלוי א יג ז, בדעת הר"ן).

• ויש מן האחרונים שכתבו בדעת חלק מהראשונים, שלא התירו אלא לומר לקטן לאכלו, או ליתן לו איסור על מנת שיאכלנו בעצמו, ולא לתחוב לו בבית הבליעה (בית הלוי שם, בדעת הרשב"א).

בחולה

חולה שאין בו סכנה, נחלקו בו האחרונים, לדעת האוסרים להאכיל איסור דרבנן לקטן:

• יש שכתבו, שכיון שגדול שהוא חולה אסור לאכול איסורים דרבנן כדרך הנאתם (ראה ערך חולה), אף לקטן חולה אסור להאכילם (ש"ך ופרי חדש יו"ד פא ס"ק כא בדעת הרמ"א שם ז; חיי אדם א סו ז,יג, ונשמת אדם שבת סט סק"ג. וראה שו"ת ראנ"ח קיב).

• ויש שכתבו שמותר להאכילו, שלא אסרו חכמים להאכיל לקטן במקום חולי (כנסת הגדולה יו"ד פא הגהות בית יוסף נה. וראה תורת שבת שמג סק"ז).

בתשעת הימים

אכילת בשר ושתיית יין מראש חודש אב עד תשעה באב, האסורים משום מנהג (ראה ערך בין המיצרים), יש מן האחרונים שכתבו, שלדברי הכל מותר להאכילם לקטן, שמתחילה לא נהגו איסור להחמיר לקטנים (מגן אברהם תקנא ס"ק לא, בדעת הרמ"א שם י; חיי אדם קלג טז), ומטעם זה נותנים לקטן לשתות את יין ההבדלה במוצאי שבת חזון (מגן אברהם שם. וראה יביע אומר ט או"ח נ סק"ב). וכן יש שכתבו שמטעם זה מותר להאכילו קטניות בפסח (שדי חמד חמץ ומצה ו ו).

ויש סוברים שאף דבר האסור משום מנהג אסור להאכילו, לדעת האוסרים להאכיל איסור דרבנן לקטן (ראה אליה רבה תקנא ס"ק כד, ומשנה ברורה שם ס"ק ע, שלא התירו בהבדלה אלא משום מצוה. וראה חקרי לב או"ח סט. וראה דרך החיים קכט ב).

ללא צורך

כשאין צורך בהאכלת האיסור לקטן, כתבו הראשונים שלדברי הכל אסור להאכילו אפילו איסור דרבנן, שלא התירו להאכיל לקטן איסורים דרבנן בחינם ושלא לצורך, ודווקא במקום צורך התירו להאכילם לקטן, לסוברים כן (ראה לעיל. שו"ת הרשב"א א צב. וראה רשב"א ור"ן ראש השנה לג א; וראה ערוגת הבשם או"ח עא). וכן כתבו האחרונים, שכשבידו לתקן האיסור, כגון טבל טבול מדרבנן, אסור להאכילו לקטן, שכיון שבידו לתקנו ולהאכילו בהיתר, לא התירו להאכילו באיסור (שער המלך שביתת עשור א ה; פרי חדש או"ח תריא א. וראה בית יצחק או"ח מד סק"ג).

המוזהרים

אשה וקטן

האיסור להאכיל לקטן איסורים נוהג בכל אדם מישראל, הן אנשים והן נשים, ככל הלאוין שבתורה (קרן אורה נזיר נז ב. וראה חקרי לב או"ח סח).

קטן, יש מהאחרונים שהסתפקו אם הוא בכלל איסור לא תאכילום, שבשאר איסורי תורה האיסור שייך אף בקטנים, אלא שאינם בני עונשים, אבל איסור לא תאכילום שהוא אזהרה לגדולים על הקטנים יש לומר שאינו שייך כלל אצל קטן (אחיעזר ג פא סק"ט. וראה שלחן שלמה (לגרש"ז אויירבך) או"ח שמג סק"ב).

כשאינו מוזהר

מי שאינו מוזהר באחד מן האיסורים, נחלקו בו האחרונים:

• יש שכתבו שאף מי שאינו מוזהר על עצם האיסור מוזהר שלא להאכילו לקטן (ראה שו"ת חקרי לב או"ח סח, בדעת הראשונים; ראה בנין ציון קיז, ובית הלוי א טו סק"ב, בדעת הרוקח; ט"ז או"ח שמג סק"א, יו"ד שעג סק"א; ראה מגן אברהם תרטז סק"ב; מהר"ם שיק יו"ד שלז; שו"ת כתב סופר או"ח לה; אחיעזר ג פא סק"ז), כגון ישראל שאינו מוזהר על טומאה, אסור לו לגרום טומאה לכהן קטן (אחיעזר שם).

• ויש שכתבו שכל שאינו מוזהר בעצם האיסור, אינו מוזהר שלא להאכילו לקטן (מלא הרועים ערך קטן אוכל נבילות כג, בדעת הב"ח; אבני נזר או"ח תפא ח; בית הלוי שם; בית יצחק או"ח כט סק"ח).

האישים שאסור להאכילם

קטן ביותר

נחלקו הדעות באיזה קטן אמרו שאסור להאכילו:

• לרוב הדעות קטן שמוזהרים עליו שלא להאכילו איסור בידים (ראה לעיל) הוא אפילו קטן שלא הגיע לחינוך (פרי חדש או"ח תריא א), ואפילו אינו בר הבנה (מגן אברהם שמג סק"ב; משנה ברורה שם סק"ד), ואפילו תינוק בן יומו (ראה ספר התרומה רלח; סמ"ג עשין רלא; הגהות מרדכי שבת רמז שלט; בית יהודה יו"ד מה; פרי מגדים או"ח שמג משבצות זהב סק"א; אבני מילואים פב סק"א). ויש שכתבו שאפילו עובר במעי אמו אסור להאכילו איסורים (ראה רוקח שטו, ואבני מילואים שם, בדעתו; וראה מגן אברהם שמג סק"ב).

• יש מן הראשונים שכתבו שכל שאינו בר הבנה, דהיינו שאינו מבין שדבר זה אסור לעשות, או לאכול (משנה ברורה שמג סק"ג), מותר להאכילו בידים (ראה איסור והיתר מח ח, וראה מגן אברהם שם; תוספות שבת או"ח שמג סק"ב; עמודי אש ד ו).

• ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שכל שלא הגיע לחינוך מותר להאכילו איסור בידים (ראה כסף משנה שביתת עשור א ה, ובית יוסף או"ח תריא, בדעת הטור; ראה ב"ח או"ח שלד יב, ומחצית השקל רסט סק"א, בדעתו).

קטנה

אף קטנה אסור להאכילה דבר איסור האסור לגדולות (ראה יבמות קיד א. וראה חתם סופר שם ב הערה מ; ראה שלחן שלמה (מירקש) או"ח שמג א).

חרש ושוטה

חרש ושוטה, כתבו הראשונים והאחרונים שאסור להאכילם מן התורה (ראה רשב"א גיטין נה א, שבת קנג ב; רבינו ירוחם אדם וחוה יח ג, הובא בבית יוסף יו"ד קנז; ראה שו"ת מהרי"ל קצו; ראה שו"ע או"ח רסו ו, ופרי מגדים שם משבצות זהב סק"ד, ושם שמג משבצות זהב סק"א; מנחת חינוך ה סק"ד, ושם ט סק"ד; אמרי בינה שבת ט; עמודי אש ד ו; אחיעזר ג פא א; תורת שבת שמו סק"י).

ויש מן האחרונים שכתבו שאין איסור מן התורה להאכיל לחרש ושוטה (שיבת ציון ד; ראה יד אברהם יו"ד א לש"ך ס"ק כז).

בגדול

המאכיל איסור לגדול, נחלקו הפוסקים בדבר:

• יש שכתבו שאין איסור לא תאכילום נוהג אלא במאכיל לקטן (שאילת דוד יו"ד יב, בדעת רמב"ם; אחיעזר ג פא ז, בדעת רא"ש; פרי מגדים או"ח שמג אשל אברהם סק"ג, ומשבצות זהב סק"א; שו"ת חקרי לב או"ח סח; יהודה יעלה יו"ד קלה; בית יצחק או"ח צה; בית שערים או"ח קכח), שגדול בן דעת הוא, אבל קטן יש לחוש שאם יאכילוהו, יתרגל כן אף בגדלותו (פרי מגדים שם ושם).

• ויש שכתבו, שהאיסור נוהג אף במאכיל לגדול, מלבד איסור לפני עור, שכיון שלא אמר הכתוב במפורש קטנים, אף גדולים בכלל (ראה שו"ת זכרון יוסף או"ח ו; ראה אמרי בינה שבת ח; מלבושי יום טוב ב פלפולים ד; שו"ת מענה אליהו סו); ומהם שכתבו, שגדול אין נוהג בו לא תאכילום אלא כשאינו יודע שהוא דבר איסור, שכל שלא ידע שהדבר אסור הריהו כקטן, אבל במזיד אין בו לא תאכילום, שכיון שבן דעת הוא לא היה לו לשמוע למאכיל, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (אהבת חסד (לאנדא) נזיר נז ב; עדות ביהוסף יו"ד א ו, בדעת רמב"ם).

אופנים המותרים

קטן חולה

קטן שהיה חולה שאין בו סכנה, כתבו האחרונים שאסור להאכילו איסורים (פרי מגדים או"ח שמג אשל אברהם סק"ג. וראה מגן אברהם שם סק"ג, ושו"ע הרב שם ה, ומשנה ברורה שם סק"ה).

ויש שכתבו שאין איסור להאכיל לקטן איסור במקום חולי, ומטעם זה, מותר להקיף ראשו של קטן כדי להברותו מחולי (קרן אורה נזיר נז ב, בדעת המפרש שם ד"ה א"ל. וראה ובית הלוי א טו ב)^[6].

צורך גידולו

דבר איסור שיש בו צורך גידולו של קטן, אף על פי כן אסור להאכילו (ראה בית הלוי א טו, מגן אברהם רסט סק"א. וראה לעיל שיש סוברים שאף קטן חולה אסור להאכילו).

ויש שכתבו, שכל שהוא לצורך גידולו ובריאותו של הקטן מותר להאכילו אם אי אפשר לו בדבר אחר (אבני מילואים פב סק"א; שו"ת מהרש"ג יו"ד עג).

"שמא יִסרך"

האיסור

האכלת איסור לקטן, אף באופנים שאין בה משום איסור לא תאכילום, מצינו בתלמוד שפעמים שאסרוה מחמת גזירה 'שמא יִסרך', דהיינו שחוששים שימשך הקטן אחר מנהגו, ויבוא לעשות כן לכשיגדל. וכן אמרו שאילו היו אומרים לברך ברכת שהחיינו על הכוס ביום הכפורים, היה אסור להטעים ממנו לקטן - אף על פי שמחמת לא תאכילום אין איסור להאכיל ולהשקות לקטן ביום הכפורים שלא במקום סכנה, לחלק מהדעות (ראה לעיל: האיסורים) - גזירה "שמא יִסרך" (עירובין מ ב, ורש"י ד"ה דאתי).

יש מהראשונים שכתבו, שגם איסורים דרבנן, שלחלק מהדעות אין בהם לא תאכילום (ראה לעיל: באיסורים דרבנן), אין להאכילם לקטן, "שמא יִסרך" (ראה רשב"א שבת קנג ב, יבמות קיד א, ושו"ת הרשב"א א צב; ראה ר"ן שבת שם).

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת הירושלמי, שאף כשעושה הקטן איסור דרבנן מעצמו לצורך הגדול, צריך למחות בו, שלא יִסרך אחר מנהגו (רשב"א וריטב"א שבת קכא א, בביאור גירסתם בירושלמי שם טז ז).

לצורך הקטן

גזירה זו שמא יִסרך אחר מנהגו, כתבו הראשונים, שלא גזרוה אלא כאשר הוא מאכילו לצורך הגדול, אף כשיש בה גם צורך לקטן (ראה שו"ת זית רענן א או"ח ב ב סק"ו. וראה חקרי לב או"ח סג, וראה חוט שני שבת ד עמ' רצו), אך במאכיל לצורך הקטן - מותר (רשב"א שבת קלט א, עירובין מ ב, יבמות קיד א ובשו"ת א צב, והובא במגן אברהם רסט סק"א; מאירי עירובין ויבמות שם; ריטב"א עירובין שם; ר"ן שבת קלט א), שאין חשש שיבוא לעשות כן בגדלותו (רשב"א יבמות שם), לפי שידוע לו שבשביל שהוא קטן מתירים לו צרכיו, ולא יטעה לעשות כן כשיגדל (שו"ע הרב או"ח שמג ז).

ויש מן הראשונים סוברים, שאף בדבר שהוא לצורך הקטן גזרו "שמא יִסרך", ומה שמאכילים קטנים ביום הכפורים, הוא משום שלא חששו באכילה ביום הכיפורים "שמא יִסרך" אלא בדבר מצוה, שעלול לטעות בו שמשום מצוה מותר לשתות, שכיון שאינו מבקש לשתות ונותנים לו, סבור הוא שמצוה לשתות (אבודרהם תפלת יום הכיפורים, הובא בבית יוסף או"ח תריט; ט"ז או"ח שם סק"ג, ושם תרכא סק"א; שו"ת חתם סופר ו יג).

באקראי

דבר איסור שנזדמן באקראי, כגון להטעים לקטן מכוס של ברכה בברית מילה שנזדמנה ביום תענית, נחלקו הגאונים והראשונים אם גזרו בו שמא יִסרך אחר מנהגו:

• יש מן הגאונים שכתבו שאף באקראי אין נותנים לקטן לשתות מכוס הברכה (ראה קהלת שלמה ח (ג), בשם רב האי גאון; רמב"ן תורת האדם שער האבל ענין אבילות ישנה קיא, ורא"ש תענית ד מ, בשמו; רשב"א וריטב"א עירובין מ ב, בשם הגאונים; ריטב"א תענית ל א; ראה שו"ע יו"ד רסה ד).

• ויש מן הראשונים שכתבו, שלא חששו "שמא יִסרך", אלא בדבר הנעשה באופן קבוע שנה אחר שנה, אבל באקראי מותר ליתן לקטן לשתות מכוס הברכה (תוס' שבת קלט א ד"ה וליתן, והלכות שמחות למהר"ם קמו, בשם רבינו תם; תוס' עירובין מ ב ד"ה דילמא, בשם רשב"ם; תוס' שאנץ פסחים קז א; אור זרוע הלכות עירובין קמ; מאירי שבת ועירובין שם; ריטב"א שבת קלז ב; ראה שו"ע או"ח תקנט ז, וראה רמ"א יו"ד רסה ד, וראה שו"ע ורמ"א או"ח תרכא ג).

ואף לדעה זו, יש שכתבו שבתשעה באב שחל במוצאי שבת, אין מבדילים על הכוס ונותנים לקטן לשתותה, כיון שלפי קביעות השנים יהיה כן כל כמה שנים, ולא התירו אלא בדבר שאינו שכיח כלל, ולא בדבר המצוי (המנהיג הלכות תשעה באב (עמ' רצא), בשם פסוקות; מאירי תענית ל א; שבלי הלקט רסח; אגודה פסחים פט; מרדכי עירובין רמז תצג; טור או"ח תקנט; ראה שו"ע או"ח תקנו, ומגן אברהם שם בתחילת הסימן); ויש שכתבו שאף באופן זה התירו ליתן לקטן (רא"ש תענית ד מ; מאירי תענית שם, בשם יש אומרים; המנהיג שם).

הערות שוליים