מיקרופדיה תלמודית:לא תסור

הגדרה^[1] - האיסור לסור מהוראת חכמי התורה, והחובה לשמוע לה

האיסור

הלאו

אסור לסור מהוראת חכמי התורה, דהיינו לחלוק עליהם ולהורות שלא כהוראתם (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שיב; חינוך תצו), שנאמר: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז יא).

איסור זה הוא מצות לא תעשה (ספרי שם קנד), והוא נמנה במנין המצוות (בעל הלכות גדולות לא תעשה רו; ספר המצות לרמב"ם שם; סמ"ג לא תעשה ריז; חינוך שם); ויש שאינם מונים אותו (ראה ספר המצות לרס"ג לא תעשה מו, ופירוש רבי ירוחם פישל פרלא שם, בדעתו, ובדעת כמה ממוני המצוות).

ויש מן הגאונים שמנו במנין המצוות בענין זה לאו אחר: וְלֹא יְזִידוּן עוֹד (דברים יז יג. בעל הלכות גדולות לא תעשה רז; ראה רס"ג לא תעשה מו, ורבי ירוחם פישל פרלא שם, ובעונש כד).

העשה

מלבד איסור לא תעשה, נאמרה בענין זה אף מצות עשה, שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים יז יא. ספרי שם קנד; ראה רמב"ם ממרים א א,ב; חינוך תצה), והעובר ואינו שומע לכל אשר יורו חכמי התורה, ביטל את העשה, וענשו גדול מאד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו (חינוך שם). ונחלקו בו מוני המצוות:

יש מונים אותו במנין המצוות (ספר המצות לרס"ג פרשה ד, וראה פירוש רבי ירוחם פישל פרלא שם, ולא תעשה מו; ספר המצות לרמב"ם עשה קעד; סמ"ג עשין קיא; חינוך תצה); ויש שלא מנאוהו (ראה מנין המצוות בהלכות גדולות, וראה הערות וחידושים לרבי אברהם שמעון טרויב שם לח, ורבי ירוחם פישל פרלא שם ושם).

המחוייבים באיסור

איסור "לא תסור", כתבו הראשונים שהוא נוהג בכל אדם מישראל (ראה רמב"ם ממרים א ב; ראה חינוך תצו. וראה תועפות ראם שצח), בין זכרים ובין נקבות (חינוך שם).

ויש סוברים ש"לא תסור" אינו נוהג אלא במופלא שבבית דין, דהיינו חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה אינו עובר בלאו זה (תוספות אהבה ליראים לא, בדעת היראים שם, ובדעת הר"ן).

גוי קטן וסומא

האחרונים נחלקו אם הפטורים משאר מצוות התורה פטורים גם מלא תסור:

• יש שכתבו שגוי שאינו מצוּוֶה בשאר מצוות התורה (ראה ערך גוי), אינו מצווה ב"לא תסור" בדברים שיתקנו לו חכמים, שמצות "לא תסור" היא כשאר מצוות התורה, שגוי אינו מצווה בהן (שו"ת שם אריה א או"ח יא; שו"ת מחנה חיים א צא סק"ג).

וכן קטן שהוא פטור מכל המצוות (ראה ערך חרש שוטה וקטן), אינו מצווה בלא תסור (פרי מגדים פתיחה כוללת לאו"ח ג ל; שו"ת כתב סופר יו"ד קעב; חקרי לב או"ח ע; חמדת ישראל קונטרס תורה אור נ; שם אריה שם; מחנה חיים שם ל).

וכן סומא, לסוברים שאינו מצווה במצוות לא תעשה (ראה ערך סומא), כתבו האחרונים שאינו מצווה בלא תסור (שו"ת רבי עקיבא איגר ב קנג; טורי אבן מגילה כד א; נודע ביהודה תניינא או"ח קיב, מבן המחבר).

• ויש מן האחרונים שכתבו שמצות לא תסור אינה כשאר המצוות, ואף הפטור משאר המצוות פעמים שהוא מצוּוֶה בלא תסור. מהם שכתבו כן בסומא, שהוא מצווה בלא תסור בדברים שתיקנו לו חכמים, משום שאיסור לא תסור הוא ממצוות הנוגעות לאמונה, שלדעתם אף הסומא נצטוה בהן, וחייב להאמין הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, ולכך כיון שחייבוהו חכמים, חייב הוא להאמין לדבריהם (חמדת ישראל קונטרס תורה אור יד); ומהם שכתבו, שמצות לא תסור היא אזהרה כללית על הכוח והתוקף שנתן ה' לחכמי התורה, וכל מי שיש לו דעת מצווה ב"לא תסור", שלא לסור מדברי חכמים, בין גוי, בין סומא, בין קטן שהגיע לכלל דעת (מנחת שלמה ב נח ג, וראה שלחן שלמה או"ח שמג סק"ג; ראה תשובות והנהגות ד רלג; ראה זכר מרדכי (פינשטין) א; ראה כסא דהרסנא עג).

טעם האיסור

בטעם האיסור לסור מדברי החכמים, כתבו הראשונים, שהתורה שבכתב כללה כוונות רבות בדברים מועטים וברמזים, ואי אפשר שיהיה משמעות התורה כולה ופרטיה, שנמסרו ביד משה בעל פה, זכור לכל העם (שו"ת הרשב"א החדשות שסז). גם ידוע שלא ישתוו הדעות בדברים הנולדים, ואם תהיה התורה מסורה ביד כל אחד, ירבו המחלוקות, ותעשה התורה כשתי תורות (רמב"ן דברים יז יא; רשב"א שם; חינוך תצו; דרשות ר"י אבן שועיב שופטים ד"ה השני. וראה דרשות הר"ן יב); מפני כך נצטוינו להתנהג בתורה, כפי הפירוש המקובל לחכמינו הקדמונים, בית דין הגדול העומד לפני ה', שקיבלו פירושה איש מפי איש עד משה מפי הגבורה (רמב"ן שם; ראה סמ"ג לאוין הקדמה כללית ד"ה ולפי; ראה חינוך שם; ראה אהל מועד שער ראשית חכמה הארוך ו ב), ואף כשיאמרו דבר מדעתם לפי משמעות המקרא או כוונתו, יהא זה אצלנו כאילו קיבלו הם מסיני (רשב"א שם). וניתנה התורה לפי דעתם, ורוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם ישמרם מן הטעות ומן המכשול (רמב"ן דברים יז יא; רשב"א שם).

ויש מוסיפים - לשיטתם שאף בשאר חכמי הדורות, יש איסור זה (ראה להלן: המורים) - שגם בכל דור ודור, על ידי שנשמע אל החכמים הנמצאים, שקבלו דברי חכמינו הקדמונים, ויגעו להבינם, נכוין אל האמת (חינוך תצו).

ויש מוסיפים - לשיטתם שאף במי שהוא יודע שבית דין טעו, יש איסור זה (ראה להלן: ביודע שבית דין טעו) - שגם אם יטעו החכמים, טוב לסבול טעות אחת, ויהיו הכל מסורים תמיד תחת דעתם, ולא שיעשה כל אחד לפי דעתו, שהוא חורבן הדת (חינוך תצו; ראה דרשות הר"ן יא).

בזקן ממרא

חכם מחכמי ישראל שחלק על דברי בית דין הגדול, והורה שלא כדבריהם, שבתנאים מסויימים הרי הוא זקן ממרא, ונענש במיתת חנק (ראה ערך זקן ממרא), כתבו הראשונים שאזהרתו היא מ"לא תסור" (רמב"ם ממרים א ב, וספר המצות לא תעשה שיב; חינוך תצו; יראים השלם רמ; ספר הבתים אזהרה שיב).

עונשו ושכרו

מלבד עצם האיסור שאסרה תורה לסור מדברי חכמים, הרי כדי לחזק את האיסור, שׁיֵדעו כל העם את כוח קבלת חכמי התורה, ולא יסורו מדבריהם, אמרה תורה בעונש זקן ממרא, שאזהרתו היא מ"לא תסור" (ראה לעיל), שצריך להכריז על מיתתו לכל העם כדי לרדות את השומעים, שנאמר: וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (דברים יז יג, סנהדרין פט א, ורש"י ד"ה הכרזה; ר"ן שם), כדי שׁיֵדעו כל העם את כוח קבלת חכמי התורה, שכל החולק על דבריהם, אפילו הוא חכם מופלא שבבית דין, צריך הוא לחזור בו ולהודות לדברי הרבים החולקים עליו, שלא ירבו מחלוקות בישראל, ולא יזידו לחלוק על הקבלה האמיתית (ר"ן שם), ויראו להיזהר, שלא לסור מכל אשר יצא מפי בית דין הגדול (רש"ש סנהדרין שם).

העובר על "לא תסור", כתבו הראשונים שאינו חייב מלקות, לפי שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שהלכה שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין), שזקן ממרא שנענש במיתה אזהרתו היא מלא תסור (רמב"ם ממרים א ב; חינוך תצו).

שכר הנזהר שלא לעבור על "לא תסור", כתבו הראשונים שאמרו: עיר אחת היתה בארץ ישראל, שהיו עושים כר' אליעזר, שהתיר לדחות שבת כדי להכין מכשירי מילה (ראה ערכים: מילה; מכשירי מצוה), והיו מתים בזמנם, כלומר זקנים, כיון שהיו עושים כדבריו, לקיים מצות "לא תסור", ולכן קבלו שכר זה, וכל שכן שהמקיים את שאר דברי חכמים נוטל שכר (שבת קל א, וריטב"א שם).

בעובר על דברי חכמים

העובר על איסור דרבנן, אף לסוברים שעבר על "לא תסור" שהוא לא תעשה מן התורה (ראה להלן: ההוראה), אינו לוקה, שלא תסור הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. רמב"ם ממרים א ב, וראה רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א).

ומכל מקום העובר על דברי חכמים, פעמים שמנדים אותו, שעבר על לא תסור (ראה שו"ת בנימין זאב קיב; ראה שו"ת הרמ"א צא); ופעמים שמשום שעבר על דברי חכמים ועבר בלא תסור, הוא לוקה מכת מרדות (שושנת העמקים ז ד"ה ויש לחקור, ד"ה והנה משמע, ובפרי מגדים פתיחה כוללת א מ, ובאו"ח תלה אשל אברהם סק"ב; דרך פקודיך הקדמה ו ט; עמודי אש קונטרס מקל חובלים ס"ק יז; מחנה חיים ב או"ח כא ב; חמדת ישראל קונטרס תורה אור ס"ק יג)^[2].

צורת מעשה העבירה

בזקן ממרא

חכם מחכמי ישראל שיש בידו קבלה, והוא דן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל, ובאה לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, אסור לו לחלוק עליהם, אלא צריך הוא לחזור לדבריהם, ולהורות לעשות כהוראתם משום לא תסור, אף על פי שהוא דן והם דנים, הוא קיבל והם קיבלו (ראה רמב"ם ממרים ג ד); ואף אם בית דין הגדול הורו כן מסברא, והוא חולק עליהם מחמת קבלתו (רמב"ם ממרים ד א. וראה ערך זקן ממרא); וגם כשבית דין הגדול מסופקים בדבר, והכריעו להחמיר מספק, ולדעתו הענין ודאי כצד אחד, אסור לו לחלוק עליהם (תורת משה (חתם סופר) דברים יז יא). ואף כשבית דין הגדול לא הסכימו לדעה אחת, כל שהוכרע על פי הרוב, אסור לחלוק על דבריהם (רמב"ן ספר המצות שורש א).

כשאינו זקן ממרא

גם החולק על דברי חכמים באופן שאינו נעשה על ידי זה זקן ממרא, ואינו חייב מיתת בית דין, כגון החולק על בית דין הגדול בדבר שאין בזדונו חיוב כרת (ראה ערך זקן ממרא: הדבר שהמרה עליו), כתבו הראשונים שעבר ב"לא תסור" (ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שיב; שיירי קרבן סנהדרין ז יג, בדעת הרמב"ם; זהר הרקיע לרשב"ץ בהקדמה ד"ה המין הב'; שו"ת רדב"ז ה אלף תקצא. וראה מגילת אסתר וקנאת סופרים לספר המצות שורש א, ושו"ת שואל ומשיב תניינא ד מח). ואף על פי שלא ענשה תורה מיתה באופנים אלו, אינו אלא משום שחיוב מיתה נתלה בחומרת העבירה, ובאופנים אלו אין העבירה חמורה כל כך, אבל לענין אזהרה, אף באופנים אלו, הסר מדבריהם עובר ב"לא תסור" (קנאת סופרים שם ד"ה עוד כתב). ודווקא כשהגיע להוראה, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה שחלק על בית דין הגדול והורה שלא כדבריהם אינו עובר ב"לא תסור" (תועפות ראם שצח, בדעת היראים שם).

ויש שכתבו שלא נאמר איסור "לא תסור", אלא באופנים שענשה התורה בהם מיתה לָסר מדברי חכמים, שכיון שהאזהרה נאמרה אצל העונש, סברא היא לפרש כוונת הכתוב שלא הזהיר אלא באופנים שענש בהם מיתה על עבירת הלאו; אבל עבר בלאו של "ולא יזידון עוד" (דברים יז יג), שלאו זה נאמר בסוף הפרשה, ומשמעותו בכל אופן (פירוש רבי ירוחם פישל פרלא לרס"ג לא תעשה מו ד"ה אלא, בדעת כמה ממוני המצוות).

לקיים דברי חכמים

החיוב לעשות כציווי חכמים, אמרו בתלמוד שאף הוא בכלל לא תסור (ברכות יט ב; שבת כג א). ונחלקו בפירוש הדבר:

• יש מן הראשונים שכתבו שהעובר על דברי חכמים, או הנמנע מלעשות כדבריהם, אינו עובר בלא תסור, שאין איסור לא תסור אלא שלא לחלוק על דברי החכמים, ופרשת כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט (דברים יז ח) שבה נאמר איסור לא תסור, כולה אמורה על הממרים וחולקים על דברי חכמים, ולא על החוטאים לעבור על דבריהם, ואף לא על החוטאים מחמת שאינם מאמינים בדברי חכמים. ומה שאמרו שהחיוב לעשות כציווי חכמים הוא בכלל לא תסור, אינו אלא אסמכתא (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א).

• ויש מן הראשונים שכתבו, שאף מי שאינו עושה כהוראת החכמים עובר בלא תסור (רמב"ם ממרים א ב, וראה ספר המצות לא תעשה שיב; חינוך תצו. וראה רשב"א ראש השנה כ ב). ונחלקו האחרונים לדעה זו:

יש שכתבו, שלא נאמרו הדברים אלא במי שאינו עושה כהוראתם מחמת שהוא ממרה את דבריהם והוראתם, ואינו כפוף להם, ולא במי שהוא כפוף למצותם, ועבר על דבריהם (רא"מ בהגהות לסמ"ג תחילת הלכות מגילה; קרית ספר בהקדמה ה, וממרים שם; שו"ת חקרי לב יו"ד ב מט; קנאת סופרים לספר המצות לא תעשה שיב; לב שמח שם; כלי חמדה האזינו ג ב).

ויש שכתבו, שהעובר על דברי חכמים, אפילו עבר להנאתו מחמת שתקפו יצרו, ולא דרך מחלוקת והמראה, הרי הוא סר מדבריהם, ועובר ב"לא תסור" (שושנת העמקים ז ד"ה בו יבואר; לחם יהודה ממרים א ב; מעין החכמה לא תעשה ש. וראה ערוך השולחן העתיד ממרים סד ח, ושו"ת התעוררות תשובה יו"ד קכב ד, ויסוד העבודה ב ט טו).

בשוגג

מי שנעלם ממנו האיסור שהורו החכמים, נחלקו האחרונים אם עובר על לא תסור:

• יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב שהוא סר מדבריהם, ולכך אינו עובר בלא תסור, ואינו צריך כפרה, שהרי לא סירב לשמוע לדבריהם. וכתבו שזה טעם הסוברים שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה (ראה ערכים: איסור דרבנן; שוגג), שכיון שלא ידע שאסרוהו חכמים, לא עבר על לא תסור (שו"ת תורת חסד או"ח לא ה; אור שמח גרושין א יז; שערי יושר א ז; ראה שו"ת קרן לדוד יח; קובץ הערות ח טו; חמדת ישראל קונטרס תורה אור מב)

• ויש מן האחרונים סוברים, שאף העובר באופן שלא ידע שחכמים הורו לאיסור, מכל מקום הוא סר מדבריהם, ועובר בלא תסור, שהיה לו לדייק ולדעת, והרי הוא קרוב למורד על דבריהם (משך חכמה דברים יז יא; ראה יאודה יעלה (קובו) או"ח כא י).

ודווקא כשידע שעשה אותו מעשה, אבל האוכל דבר איסור דרבנן כשהוא מתעסק, ואינו יודע כלל שהוא עושה את האיסור, אינו עובר בלא תסור, ואף שהמתעסק באיסורי אכילה חייב משום שהוא נהנה (ראה ערך מתעסק), אינו עובר, שכיון שבשאר איסורי התורה מתעסק פטור, באיסור דרבנן שאין האכילה בעצמה אסורה, אלא המרד, במתעסק אין כאן מרד (משך חכמה שם).

להחמיר

החולק על דברי חכמים להחמיר, כגון שהורה לאסור דבר שהתירוהו חכמים, אף הוא עובר ב"לא תסור" (רמב"ם ממרים ד א; ר"ן סנהדרין פז א; רלב"ג דברים יז יא).

ויש שכתבו יותר מזה, שכשהורו להתיר בדבר שאף לדבריהם הוא רשות, אסור לחולק להחמיר ולנהוג איסור בעצמו, ומונעים אותו מזה, שהרואה אותו נוהג כך, ינהג כמוהו, ונמצאת תורתנו כשתי תורות (שו"ת הרדב"ז ה אלף תקצא). ויש שכתבו שהוא רשאי להחמיר לעצמו בשב ואל תעשה, שהרי אף לדבריהם הוא דבר הרשות, ואינו מחויב לעשות מעשה (רבנו דוד סנהדרין פז א; פרחי ציון לכפתור ופרח ה; דברי דוד (לט"ז) דברים יז יא; חפץ ה' הוריות ב ב; שו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ג ב פג, בדעת הרמב"ם).

המורים

הוראת חכמי הדורות

איסור "לא תסור" נאמר בתורה על הוראת בית דין הגדול שבירושלים, שנאמר: וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וגו' וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז ח-יא), ודרשו חז"ל שהמקום ההוא אשר יבחר ה', זה בית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל (ספרי שם קנב, רמב"ם ממרים א א–ב, ורדב"ז שם). בהוראת שאר חכמי הדורות וכן תקנותיהם, נחלקו הראשונים אם יש בה לא תסור:

• יש סוברים ש"לא תסור", אינו נוהג אלא בהוראת בית דין הגדול, ולא בהוראת שאר חכמי הדורות (ראה רמב"ם ממרים א א-ב, וראה לחם יהודה ממרים שם ב סק"ב, ושו"ת חקרי לב יו"ד ג מט, ושו"ת התעוררות תשובה א קמא, ודעת כהן פד, בדעתו; ראה רמב"ן דברים יז יא, וראה שו"ת חקרי לב יו"ד א פד, בדעתו; יראים השלם שצח, וראה סביב ליראיו שם לא; דרשות הר"ן יב; פרחי ציון לכפתור ופרח ה, בדעת הסמ"ג לא תעשה ריז ועשה קיא; אברבנאל דברים יז ד"ה ההודעה הו'; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד רטו סק"ג, ונחל אשכול תשעה באב יג, בדעת הכוזרי ג לט), שלא אסרה תורה אלא לסור ממה שיורו "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יז י. ראה דרשות הר"ן יב; מרגניתא טבא שם), שבית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל (ראה רמב"ם שם א).

וכתבו הראשונים שמכל מקום חובה לשמוע להוראת חכמי הדורות (דרשות הר"ן יב, והובא באברבנאל שם. וראה שו"ת התעוררות תשובה א קמא), ואף חובה זו נסמכה על הכתוב "לא תסור", שכשם שנאסר בתורה לסור מהוראת בית דין הגדול מפני היותם מורי התורה וגדוליה, כן ראוי שׁיֵאסר לסור מהוראת שאר חכמי ישראל (דרשות הר"ן שם).

לדעה זו, נחלקו אחרונים מה דינם של דברים שאמרו בתלמוד:

יש שכתבו, שאף הם אינם בכלל איסור "לא תסור" מן התורה (מרגניתא טבא לספר המצות שורש א ד"ה אמנם; לב שמח שם. וראה דעת כהן פד), ואין בהם אלא אסמכתא מלא תסור (מרגניתא טבא שם).

ויש שכתבו שיש בהם לא תסור, מפני שאף מה שציוו וגזרו בתלמוד, הכל הוא בקבלה מבית דין הגדול (לחם יהודה ממרים א ב, ומצות המלך הידור מצוה שסה, בדעת הרמב"ם), או שכיון שהסכימו עליהם כל חכמי ישראל או רובם, ונתפשטה הסכמתם בכל ישראל, דינה כהסכמת בית דין הגדול (לחם יהודה שם, בדעת הרמב"ם), שלדעתם כוח בית דין הגדול הוא, שהם בית דין של כל ישראל, ואף כל חכמי ישראל או רובם הם בית דין של כל ישראל, ויש להם כוח כבית דין הגדול, וחייבים כל ישראל לשמוע להסכמתם (קובץ שיעורים דברי סופרים ב סק"ג). ויש שפירשו, שכיון שכל ישראל קבלו את דברי חכמי התלמוד, יש לדברים שאמרו כוח בית דין הגדול, שכחם של "בית דין הגדול" שחובה לשמוע לדבריהם, הוא שהם ראשי כל ישראל וכאפוטרופסים על כלל ישראל, ולכך אף דברי חכמים שהסכימו בהם כל ישראל, הם כדברי בית דין הגדול שבירושלים, שיש בהם לא תסור (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד רטו סק"ג, בדעת הרשב"א).

• ויש מן הראשונים סוברים, שאף בהוראת חכמי הדורות, נוהג הלאו של "לא תסור", ומצות עשה "על פי התורה אשר יורוך", שלא לסור מהוראתם (חינוך תצה, תצו; פרחי ציון לכפתור ופרח ה, בדעת הרא"ש והרשב"א; מרגניתא טבא לספר המצות שורש א, ולב שמח שם, בדעת הרמב"ן; ראה ספר הזכרונות לרבי שמואל אבוהב זכרון א א, בדעת הרמב"ם; חרדים עשה ג ו; ראה חיי אדם קכז א, בדעת מהרי"ל), שנאמר, וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט), ואמרו חכמים, שיפתח בדורו, חובה לשמוע לדבריו, כשמואל בדורו, שמצוה עלינו לשמוע אל השופט שבדורינו (תוספתא ראש השנה (ליברמן) א יח; ראש השנה כה ב; חינוך תצה).

סנהדרין שאינם במקומם

לדעת הסוברים ש'לא תסור' אינו נוהג אלא בבית דין הגדול, בית דין הגדול כשאינם במקומם שבלשכת הגזית, כגון בשעה שגלו ליבנה (ראה ערך בית דין הגדול) - ויש שהוסיפו שאפילו כשיצאו מלשכת הגזית לירושלים (מרגניתא טבא לספר המצות שורש א; פרחי ציון לכפתור ופרח ה) - אין נוהג בדבריהם איסור "לא תסור" (ראה רמב"ם ממרים א א, ומרגניתא טבא שם, ופרחי ציון שם; ראה רמב"ן דברים יז יא; רלב"ג דברים יז י; ראה דרשות הר"ן דרוש יב ד"ה ויש כאן שאלה; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד רטו סק"ג); שכך נאמר בפרשה זו: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן "הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יז ח, י) ודרשו חכמים: מלמד שהמקום גורם (סנהדרין יד ב; עבודה זרה ח ב), ולכך זקן ממרא על דבריהם כשאינם במקומם - אינו נהרג (ראה ערך זקן ממרא). ואינו מיעוט על עונש מיתה בלבד, אלא כוונת הכתוב ש"לא תסור" לא נאמר עליהם אלא כשהם במקומם (מרגניתא טבא שם).

ויש שכתבו שאף כשאינם במקומם יש בדבריהם איסור "לא תסור" (הר אפרים הוריות א, ומשנת יעבץ חו"מ ו ס"ק א,ג, בדעת הרמב"ם; פרחי ציון לכפתור ופרח ה; ראה אגרות משה חו"מ ב א), ולא נתמעט בית דין שביבנה אלא מעונש מיתה, שהממרה על דבריהם אינו נהרג (מלבי"ם דברים יז י).

חכם שבעיר

בית דין או חכם שאינו גדול שבדורו, נחלקו האחרונים אם יש בדבריהם לא תסור לדעת הסוברים שהוא נוהג אף בדברי שאר חכמי הדורות:

• יש סוברים שאינו נוהג אלא בבית דין גדול שבדורו, שהוא דומה לבית דין הגדול שדיבר בו הכתוב (פרחי ציון לכפתור ופרח ה; ראה משנת יעבץ חו"מ ו ב,ג; ראה חינוך תצה; ראה כלי חמדה האזינו ג ב).

• ויש סוברים, שלא תסור נוהג בכל בית דין של שלשה שעמד בישראל (ספר הזכרונות לרבי שמואל אבוהב א א. וראה שו"ת תפארת צבי ב כא. וראה דרושי הצל"ח דרוש א יב). ויש מן האחרונים שכתבו שבשורש מצוה זו נכלל אף לשמוע לדברי הרב בעירו (ספר הזכרונות שם; בית יצחק יו"ד א נ א).

תקנות קהל

תקנות שתיקנו הקהל, או טובי העיר שנתמנו על ידי הציבור (ראה ערך טובי העיר), כתבו האחרונים שאין נוהג בהם "לא תסור", שאין האיסור נוהג אלא בחכמי ישראל במה שיגזרו בחכמת התורה, אבל בדברי זקני העם ושוטריו לא עלה על הדעת לומר שהם בכלל לא תסור (שו"ת חקרי לב יו"ד ב מט ד"ה אך. וראה שו"ת תפארת צבי יו"ד א כב–כד).

ויש מהאחרונים שכתבו, שיש "לא תסור" אף בתקנות שתיקנו הקהל (שו"ת בית שלמה (חסון) יו"ד יב, בדעת רש"י; ראה שו"ת חקרי לב חו"מ א צב).

ההוראה

בהוראת הלכה

הוראה שיש בה איסור לא תסור היא בין הוראה באיסור והיתר (ספר המצות לרמב"ם עשה קעד); בין הוראה בטומאה וטהרה; ובין הוראה בחיוב ממון ופטור (חינוך תצה; דרשות הר"ן ז). וכן דבר שיסכימו עליו חכמים שהוא "סוד התורה", יש בו "לא תסור" (ראה ספר המצות שם לגירסה שלפנינו. ובספר הבתים קסו גרס: יסודי התורה; ראה חינוך תצה. וראה אדרת אליהו דברים יז יא).

בדברי אגדה

דברי חכמים, שאמרו לפרש באגדה או בענייני דעות, נחלקו בהם אם הם בכלל "לא תסור", ואסור לחלוק עליהם:

• יש סוברים שאין בכלל לא תסור אלא דברי חכמים בהלכה, אבל דברי חכמים באגדה וענייני דעות אינם בכלל לא תסור (ראה הקדמת חובת הלבבות ד"ה ויתברר זה; ראה אגרות הראי"ה א שב, בדעת הבבלי; ראה אוצר הגאונים חגיגה יד א סז-סח).

• ויש סוברים שיש בכלל "לא תסור" אף שלא לסור מדברי חכמים שבאגדה ובענייני דעות (ראה שיירי קרבן סנהדרין יא ג; אגרות הראי"ה א שב, בדעת הירושלמי שם; ראה דרשות הר"ן יג, ואלשיך שמואל ב כא א; ראה ספר הבתים קסו). ופירשו שזהו שאמרו בירושלמי, על הכתוב: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט (דברים יז ח) - שעליו נאמרה מצות לא תסור - "דבר" זו אגדה (ירושלמי סנהדרין יא ג. שיירי קרבן ואגרות הראי"ה שם).

בפירוש התורה

דברים שלמדו אותם חכמים מפי השמועה, נוהג בהם "לא תסור" (רמב"ם ממרים א ב), בין דברים שקבלו בפירושי התורה מפי משה (פירוש הטור דברים יז יא); ובין דברים שקבלו מהלכה למשה מסיני (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א; חינוך תצו). וכך אמרו חכמים: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ (דברים שם) - זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש (מדרש תנאים דברים שם, והובא בחינוך תצה; רמב"ם ממרים שם).

וכן דברים שהם מורים מפני שנראה בעיניהם שהדין הוא כך, לפי מה שפירשו בפירושי התורה, יש בהם לא תסור (ראה רמב"ם ממרים א ב, וספר המצות עשה קעד; רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א), כגון כשמורים לפי מה שנראה להם ממשמעות הכתוב עצמו (רמב"ן שם), או שנראה להם כן מסברא (ספר המצות שם), או במה שלמדו באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא (רמב"ם ממרים שם; רמב"ן שם; חינוך תצו). וכן אמרו: וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה (דברים שם) - אלו דברים שלמדו אותם מן הדין, באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן (מדרש תנאים דברים שם).

בדינים דרבנן

דינים שחידשו חכמים, אמרו בתלמוד שאף הם בכלל לא תסור (ברכות יט ב; שבת כג א; סוכה מו א; מנחות לח א). ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש סוברים שהדינים דרבנן הם בכלל לא תסור מן התורה (רמב"ם ממרים א ב, וספר המצות שורש א, ועשה קעד; ראה רש"י יומא עד א ד"ה ואליבא; ראה שו"ת ר"י מגאש קמח, וראה פרחי ציון לכפתור ופרח ה; שערי תשובה ג ד; ראה שו"ת הרשב"א ה רמו; משיב נפש למאירי מאמר א ז; רלב"ג דברים אחרי יח בתועלת הי"א; ראה אברבנאל דברים יז ד"ה ההודעה הח'; משיב צדק מא, בדעת רמב"ן; ראה פרי מגדים או"ח צ אשל אברהם ס"ק ל, בדעת הרא"ש; ראה שו"ת דעת כהן פד), בין במצוות עשה מדבריהם, ובין באיסורי לא תעשה (שו"ת בית יצחק אה"ע יא סק"ג).

• ויש סוברים שמן התורה אין דינים דרבנן בכלל לא תסור, שבאיסור לא תסור לא נאסר אלא לסור מדברים שאמרו חכמים בפירושי התורה, או מדברים שקיבלו מפי השמועה, אבל גזירות שעשו חכמים מדעתם, אף שהן לסייג לתורה, אינן בכלל איסור "לא תסור" מן התורה (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א; רבנו דוד סנהדרין פז א; ר"ן סנהדרין שם; ראה חקרי לב יו"ד מט להלכות נדרים ריח ד"ה גם מצד אחד, בדעת החינוך; שיטה מקובצת ברכות יט ב; ראה פרי מגדים פתיחה כוללת א לו, בדעת רשב"א), והחובה לשמוע לדברי חכמים היא מטעם אחר, מהלכה למשה מסיני (ראה רמב"ן שם, ואור גדול ד יא, ומשיב צדק מ, ושו"ת התעוררות תשובה יו"ד קכב ד, בדעתו), או מסברא (ראה רבנו דוד סנהדרין פז א. וראה שערי יושר א ז). ומה שאמרו שהם בכלל לא תסור, אינו אלא אסמכתא מכתוב זה, וכמו שאמרו בתלמוד, שכל דברי חכמים הסמיכום על לא תסור (ברכות יט ב. רמב"ן שם).

גדר האיסור

איסור "לא תסור" מן התורה, הנאמר על איסורים ותקנות דרבנן, לסוברים כן (ראה לעיל), נחלקו האחרונים בגדרו:

• יש סוברים, שהאיסור הפרטי שאסרו חכמים אינו אסור מן התורה מצד עצמו, והאיסור מן התורה לסור מדברי חכמים אינו אלא איסור כללי שלא לעבור על דברי חכמים (הגהות ברוך טעם לנודע ביהודה קמא אה"ע עח; ערוך השולחן העתיד ממרים סח ז; משך חכמה דברים יז יא; שערי ישר א ז,י; שו"ת בית שערים או"ח שז), כמו מלך שאסור להמרות את פיו (ראה משך חכמה שם).

• ויש סוברים, שבלא תסור נאמר שהאיסור שיאסרו חכמים יהיה אסור באיסור תורה מצד עצמו (ראה שואל ומשיב תליתא ב קיב; קובץ שיעורים דברי סופרים א לב, בשם רבי חיים סולוביציק; דעת כהן קצד; שו"ת מנחת שלמה נח ג א); כגון שניות לעריות האסורות מדרבנן, הרי הן ב"איסור ביאה" מהתורה, משום לא תסור (ראה קובץ שיעורים שם).

מנהג

מנהג שהנהיגו בו חכמים את העם, ולא תיקנו אותו להם, נחלקו הראשונים אם יש בו לא תסור, לדעת סוברים שהוא נוהג אף בתקנות שחידשו חכמים:

• יש סוברים, שאינו בכלל לא תסור (רש"י סוכה מד א ד"ה מנהג; ר"ן שם; אור זרוע סוכה שטו; מנהגים דבי מהר"ם סדר מילה ד"ה נשאל; ראה פסקי הרי"ד תענית כח ב; ערוך לנר ראש השנה טז ב, בדעת תוס' שם; שו"ת מהר"ם שיק יו"ד רטו ה, תצו ג, בדעת הרמב"ם); ואף שחייבים לנהוג כמנהג (ראה ערך מנהג), מכל מקום, החכמים שהנהיגו את המנהג, לא חייבו את העם לעשות כך, אלא לִמדו כי טוב וישר הוא, ואשרי למי שעושה כן, ולא שייך בזה לא תסור (שו"ת מהר"ם שיק שם). ואין "לא תסור" נוהג אלא במנהג שעשו חכמים תקנה לשמרו, אף שתחילתו כמנהג (דרך פיקודיך הקדמה ו ט; מהר"ם שיק שם; העמק שאלה כד ו).

• ויש סוברים, שאף מנהג שהנהיגו בו חכמים את העם יש בו לא תסור (ראה רמב"ם הקדמה ליד החזקה ד"ה גם יתבאר וממרים א ב, וראה שו"ת מהר"ם שיק או"ח רמט; ראה מהרי"ל הלכות מאכלות אסורות בפסח טז; המאורות תענית כח ב; ראה שו"ת מהרי"ץ א קכז). וכתבו האחרונים, שאף לדעה זו אין לא תסור אלא במנהג שנתייסד על פי חכמים, אבל מנהג שנהגו בו ישראל קדושים מעצמם, אין בו לא תסור (שו"ת גליא מסכת יו"ד ד; ראה שו"ת מהר"ם שיק או"ח רמט; תפארת צבי יו"ד ב שו"ת יט א; חידושי בן אריה ב ד ח), אף שהניחום חכמים לנהוג בו, ולא מיחו בהם (חידושי בן אריה שם ו).

מקום אחד

תקנות, וכן מנהגים, לסוברים שיש לא תסור אף במנהג, שתיקנום והנהיגום חכמים, לאנשי מקום אחד ולא לכל העם, כגון שאסרו דברים המותרים במקום שהדרים בו אינם בני תורה, או תקנות אם תיקנום והנהיגום חכמים לזמן ולא לדורות, נחלקו האחרונים אם יש בהם לא תסור:

• יש מן האחרונים שכתבו שיש בהם "לא תסור" (חידושי בן אריה ב ד ז-ט, בדעת מהרי"ל).

• ויש מן האחרונים שכתבו, שאינם בכלל לא תסור, שאין בכלל לא תסור אלא דינים שתיקנום כעין של תורה על כל ישראל ולדורות עולם, אבל דינים שתיקנום על אנשי מקום אחד או לזמן אינם כעין של תורה, ואינם בכלל לא תסור, ואין מוזהרים לשמוע להם אלא מחמת כבוד חכמים, ומשום הכתוב: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ (דברים לב ז. בן אריה שם ג-ה, בדעת רמב"ם ממרים א ב, ב ד; מעוז הדת ג ה; ארחות חיים (כהנא) או"ח תקנא ס"ק ל; שו"ת מהרש"ם ב או"ח קיב במפתחות).

ביודע שבית דין טעו

מחלוקת הראשונים

היודע בבירור שבית דין טעו בהוראתם, נחלקו הראשונים אם אסור לו לסור מדבריהם:

• יש סוברים, שהוא חייב לשמוע לדבריהם (רמב"ן דברים יז יא, ובהשגות לספר המצות שורש א; חינוך תצו; רבנו דוד סנהדרין פז א; ר"ן סנהדרין שם, ודרשות הר"ן יא; מעשה רוקח גרושין ב כ, בדעת הרמב"ם שם), אפילו טעו והתירו את האסור (ראה רמב"ן שם ושם, ורא"ם דברים שם; ראה רבנו דוד וחידושי הר"ן סנהדרין שם), ואם לא עשה כדבריהם עבר בלא תסור (שו"ת רדב"ז ה אלף תקצא (רכז)), שכך ציווה ה' את כל המצוות לעשות ככל שיורונו החכמים, ועל משמעות דעתם נתן לנו את התורה, אף אם יטעו (רמב"ן ורא"ם דברים יז יא; רבנו דוד שם; פירוש הטור דברים שם). ולדעתם זהו שדרשו בספרי על הכתוב: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים שם), אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, הכוונה שפשוט בעיניך שהם טועים, כמו שאתה יודע בין ימינך לשמאלך - שמע בקולם (ספרי דברים קנד; רמב"ן ורא"ם דברים שם).

הורו בית דין להתיר דבר האסור, והשומע יודע שהם טועים בהוראתם, נחלקו בדבר, אם אף על פי שאסור לסור מדבריהם גם כשטעו בהוראתם, לדעה זו, חייב הוא להחמיר לעצמו בשב ואל תעשה:

יש מן הראשונים סוברים שיכול הוא לסמוך על בית דין, ואינו חייב להחמיר ולהימנע מלעשות את הדבר שלדעתו הוא אסור (רבנו דוד סנהדרין פז א); ומן האחרונים יש שכתבו, שאסור לו לעשות את האיסור שהוא יודע שהתירוהו בטעות (דברי דוד (לט"ז) דברים יז יא; חפץ ה' ושער יוסף הוריות ב ב).

• ויש חולקים על כל זה וסוברים, שהיודע שבית דין טעו אינו חייב לשמוע לדבריהם (ראה אברבנאל דברים יז ד"ה ואומר, בדעת הרמב"ן; שו"ת חקרי לב יו"ד א פד ד"ה אך, בדעת ריטב"א יבמות יד א; ראה פירוש ריב"א דברים יז יא; תוספות אהבה ליראים לא, ותועפות ראם ליראים השלם שצח א, בדעת היראים שם; עמודי ירושלים לירושלמי הוריות א א, ויד המלך ממרים א ב, בדעת הרשב"א; באר שבע הוריות ב ב, וצדה לדרך דברים שם; הכתב והקבלה דברים שם), ואם התירו דבר האסור, אף אסור לו לשמוע לדבריהם (באר שבע שם). ומה שדרשו בספרי, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין שמע בקולם (ספרי דברים קנד), פירשו אותה בהוראה שהורו לעקור דבר מן התורה, כשיש כוח בידם (ראה ערכים: הוראת שעה; יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה; עת לעשות לה'. ראה פירוש ריב"א דברים שם; ראה ראש אמנה לאברבנאל יג עמ' 83; ראה מגן גבורים הוריות ב ב).

הבית דין

לדעת הסוברים שחייב לשמוע להוראתם אפילו טעו, כתבו האחרונים שכל בית דין שהם בכלל לא תסור (ראה לעיל: המורים), חובה לשמוע להוראתם אפילו יטעו (קובץ הערות טז ב, בדעת גט פשוט).

ויש שכתבו, שאין חובה לשמוע להוראת בית דין שטעו, אלא בבית דין הגדול, שאף כשטעו יש להוראתם שֵׁם הוראה, ולא לשאר בתי דינים, שאם טעו אין הוראתם חשובה הוראה (קונטרס גנזי הספרי (לרב בצלאל זולטי) יב ד"ה ויתבאר).

הטעות

הטעות שאמרו שאם בית דין טעו בה, מכל מקום הוא חייב לשמוע לדבריהם, לסוברים כן (ראה לעיל), זהו אפילו טעו לומר על מין חֵלב האסור באכילה שהוא שומן (ראה רמב"ן דברים יז יא, ובהשגות לספר המצות שורש א; ראה רבנו דוד סנהדרין פז א).

ודווקא כשטעו בדבר שאינו מפורש בתורה, אבל אם טעו להתיר איסור המפורש בתורה, שהכל יודעים שהם טועים, כתבו אחרונים שאין צריך לשמוע להוראתם (ראה ככר לאדן לירושלמי הוריות א א. וראה דברי דוד (לט"ז) דברים שם), וכן אם טעו בדבר משנה (ראה קובץ שיעורים ב קונטרס דברי סופרים ד ט); ויש שכתבו שאפילו טעו להתיר איסור המפורש בתורה, כגון שהורו להתיר איסור חֵלב לגמרי, צריך לשמוע לדבריהם (יד המלך ממרים א ב, בדעת רא"ם).

כשלא בא לפניהם

היה החולק חכם הראוי להוראה, והוא סובר שבית דין הגדול טעו בהוראה שהורו להיתר, כתבו הראשונים שאם לא בא לפניהם ואמר את טענותיו, אין עליו מצוה לשמוע לדבריהם; ולא אמרו שחובה לשמוע לבית דין אף אם טעו, לסוברים כן (ראה לעיל), אלא אם בא לפניהם ואמר להם את טענותיו, ונשאו ונתנו עמו והסכימו לבטל את דעתו (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א; חינוך תצו; רבנו דוד סנהדרין פז א), שאחר ששמעו דבריו ונשאו ונתנו בהם בטלה דעתו, כיון שאז דעתם היא רוב מתוך כל מניינם, אבל קודם ששמעו את דבריו לא בטלה דעתו (שו"ת חקרי לב יו"ד א פד).

כשאינו יודע בבירור

היודע שבית דין טעו, שאינו חייב לשמוע לדבריהם, לסוברים כן (ראה לעיל), אין זה אלא כשהוא יודע בבירור שטעו, אבל הסובר כן לפי שיקול דעתו ואינו יודע בבירור, חייב לשמוע להוראתם (ראה שו"ת הרשב"א ב שכב; ראה עמודי ירושלים הוריות א א, בדעת הרא"ם דברים יז יא; באר שבע הוריות ב ב, וצדה לדרך דברים שם; הכתב והקבלה דברים שם).

הערות שוליים