מיקרופדיה תלמודית:לא תעשה

הגדרה^[1] - איסור שנאמר בתורה בלשון "לא תעשה דבר פלוני", או בשאר לשונות של אזהרה

גדרו

כל המצוות שבתורה נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה (מכות כג ב), ונזכרו בקיצור גם בשם "עשה" (משנה יומא פה ב, ושבועות ב ב, והוריות ח ב, וכמה מקומות) ו"לאו" (לאוין) (משנה מכות כא ב, ושם כב ב, וגמ' פסחים כד א, וכמה מקומות). מתוך תרי"ג המצוות, שלש מאות ששים וחמש הן מצוות לא תעשה, כמנין ימות החמה (מכות שם. וראה ערך מנין המצוות על השיטות השונות במנין הלאוין, ועל הסוברים שבכלל שס"ה לאוין נמנו ע"א עונשים, ועל טעמם).

גדרו

מצות עשה היא ציווי לעשות איזה מעשה, ואילו מצות לא תעשה היא אזהרה שלא לעשות (ספר המצות שורש ח, ופירוש המשניות מכות ג). אבל אף אזהרה שלא לעשות מעשה, אם נאמרה בתורה בלשון "עשה" אינה חשובה "לא תעשה", כגון האיסור להזכיר שם שמים לבטלה, לסוברים שנלמד מן הפסוק: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י כ. ראה ערך אזכרות: איסור הזכרת שם שמים לבטלה, וערך יראת ה': דברים שבכלל היראה), שאינו אלא עשה, שאזהרת עשה - עשה היא (תמורה ד א, וראה ערך אזהרה: אזהרת עשה).

ופעמים שאותו ענין עצמו נאמר בתורה גם בלשון "לא תעשה" וגם בלשון "עשה", כגון איסור מלאכה ביום-טוב (ראה ערכו), שנאמר בו לשון לאו: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג ז. וראה ערך יום טוב עוד פסוקים לאיסור זה), ולשון עשה: שַׁבָּתוֹן (ויקרא שם לט), והמקרא שנאמר בלשון לאו נחשב כמצות לא תעשה, והמקרא שנאמר בלשון עשה נחשב כמצות עשה (שבת כד ב, ושם כה א, וראש השנה לב ב, ועוד מקומות).

וכן לאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו), שלא נאמר בלשון "לא תעשה", אלא שלמדים אותו מלשון הכתוב שנאמר במצות עשה, כגון האיסור לאכול מבשר קרבן-פסח (ראה ערכו) מבעוד יום, שנלמד מן הפסוק: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח), בלילה ולא ביום (פסחים מא ב, וראה ערך אכילת פסחים), אינו אלא עשה, שלאו הבא מכלל עשה - עשה (פסחים שם; מכות יח ב; זבחים לד א, ועוד); ויש סוברים בדעת ראשונים שלאו הבא מכלל עשה אינו חשוב כעשה אלא לעניין מלקות, שאין לוקים עליו כשאר לאוין (ראה ערך לאו הבא מכלל עשה), אבל לשאר דברים חשוב הוא כלאו (ר"י פרלא לספר המצוות לרס"ג לא תעשה רסד (דף רפג ואילך), בדעת רס"ג שם).

לא תעשה שמובנו עשייה

פעמים שמובנה של מצות לא תעשה הוא ציווי לעשות מעשה, כגון הלאו של: שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא י), שעניינו הוא חיוב שאר-כסות-ועונה (ראה ערכו) של בעל לאשתו (ראה ערך שאר כסות ועונה. וראה שערי תשובה לרבינו יונה ג סז - עוד כמה לאוין שעניינם איסור על הימנעות מעשיית מעשה).

מצוות שיש בהן גם עשה וגם לאו

מצוות שיש בהן גם עשה וגם לאו, כתבו ראשונים שפעמים שעיקר המצוה הוא העשה, והלאו לא בא אלא לחזק את החיוב לקיים את העשה, כגון הלאו של: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דברים כב ח), שעיקר עניינו אינו אלא לקיים מצות מעקה (ראה ערכו), ופירוש הלאו הוא: אל תימנע מלעשות מצות מעקה, ואין בלאו זה מעשה אחר אלא קיום העשה של מעקה (רמב"ן קדושין לד א ד"ה והא. וראה ערך מעקה שיש סוברים שהלאו הוא איסור בפני עצמו), ולא בא אלא לחזק את העשה (חידושין לקידושין שם בשם הרמב"ן), ולכן הפטור ממצות מעקה, פטור אף מן הלאו (רמב"ן שם, לענין נשים, שאילו היו פטורות ממעקה היו פטורות אף מן הלאו, אף על פי שחייבות בכל הלאוין). וכן הלאו של: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים שם ג), שעיקר עניינו הוא לקיים מצות השבת-אבדה (ראה ערכו), והזהיר הכתוב שלא יתעלם מקיום מצוה זו, והפטור מהשבת אבדה פטור אף מן הלאו (ריטב"א שם. וראה ערך השבת אבדה שיש אופנים שעובר בלאו ולא בעשה).

בגדר הדבר, אימתי אומרים שהלאו אינו בא אלא לחיזוק העשה, יש סוברים, שכל שהעשה מתקיים ב"קום ועשה", כגון העשה של מעקה, והלאו עוברים עליו על ידי "שב ואל תעשה", ודאי לא בא הלאו אלא לחיזוק העשה, ואילו כשהעשה מתקיים ב"שב ואל תעשה", כגון העשה של שביתה ממלאכה ביום טוב, והלאו עוברים עליו על ידי "קום ועשה", הרי הלאו הוא ענין בפני עצמו (המקנה קדושין שם).

ויש סוברים שאין זה גדר החילוק, אלא שכל שהעניין ולשון הכתוב מורים שהלאו לא בא אלא לחיזוק העשה, אומרים כן (ר"י פרלא לספר המצות לרס"ג עשה ג (דף עח)).

לשונות התורה לאיסור לא תעשה

רוב הלאוין נאמרו בתורה בלשון "לא תעשה", היינו בלשון "לא" בצירוף שם הפעולה, ויש מהם שנאמרו בלשונות אחרים, כמו שאמרו: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אַל", אינו אלא בלא תעשה (עירובין צו א, ושם נתבאר).

לשון השמר

לשון "השמר" אינו חשוב כלאו אלא כשנאמר בענין לאו ("השמר דלאו"), אבל "השמר" שנאמר בענין עשה ("השמר דעשה"), עשה הוא (עירובין צו א; יומא פא א), לפי ש"השמר" האמור בלאו פירושו: השמר שלא תעשה כך וכך, כמו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ (שמות לד יב), אבל "השמר" של עשה פירושו: שמור ועשה כך וכך, ולכן הוא עשה (רש"י עירובין שם ד"ה השמר דלאו).

במקום אחד נחלקו אמוראים בדבר, בפסוק: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג י), לדעת התנאים המפרשים אותו על הנחת תפילין, ודורשים "ימים ולא לילות", שאסור להניח תפילין בלילה (ראה ערך הנחת תפלין), שר' אלעזר אומר שלפי תנאים אלה המניח תפילין בלילה עובר בעשה (מנחות לו ב, וירושלמי ברכות ב ג, ועירובין י א), שהרי זה "השמר" של עשה, שהוא עשה (מנחות שם), לפי שמשמעות הכתוב היא: שמור לעשות תפלין (רש"י ור"י מלוניל שם); ור' יוחנן אומר שלתנאים אלה המניח תפילין בלילה עובר בלאו, שהשמר של עשה לאו הוא (גמרא שם). ופירשו ראשונים, שאף לדעת ר' יוחנן אם לא הניח תפילין ביום אינו עובר אלא בעשה, שלעניין הנחת תפילין ביום מובנו של הכתוב הוא: קום ועשה, והשמר במצות תפלין להניחם ביום, ואינו אלא עשה, ואין כתוב זה חשוב כלאו אלא לעניין איסור הנחתם בלילה, שלעניין זה מובנו הוא: השמר שלא להניחם בלילה (תוספות עירובין שם ד"ה השמר, ורשב"א שם).

ויש סוברים בדעת ראשונים שלר' יוחנן השמר של עשה חשוב כלאו אף כשמובנו הוא קום ועשה (שער המלך תפילין ד יא בדעת רש"י; שער המלך שם בדעת הרמב"ם בית הבחירה ח ג; האדר"ת בספר חשבונות של מצוה עמ' תנג בדעת יראים השלם שס), ולכן מי שאינו מניח תפילין ביום עובר בלאו (שער המלך שם בדעת רש"י).

להלכה יש פוסקים כר' יוחנן, שהשמר של עשה לאו הוא (רמב"ם בית הבחירה ח ג; רבנו מנוח וכסף משנה תפילין ד יא בדעת הרמב"ם שם; האדר"ת בספר חשבונות של מצוה עמ' תנג בדעת יראים השלם שס), אף למלקות (שו"ת הרדב"ז ה צה), או שהוא לאו לשאר דברים, אבל אין לוקים עליו (מים חיים שם; ארצות החיים ל ב); ויש שנראה מדבריהם שהלכה כר' אלעזר, שאף השמר של עשה שמובנו "שב ואל תעשה" אינו אלא עשה (חידושי המאירי עירובין צו א).

האם בכל מצות עשה ישנה גם אזהרה

יש מהראשונים שכתבו שבכל מצות-עשה (ראה ערכו) שבתורה יש גם אזהרה, שהרי נאמר: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ (שמות כג יג), וכל לשון שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו (ראה לעיל. רש"י שמות שם. וראה חזקוני ור"ח פלטיאל שם), וכן אמרו במכילתא על פסוק זה: ר' אליעזר אומר, לעשות מצות עשה מצות לא תעשה (מכילתא מהדורת מאיר עין והורוויץ שם (וחסר בכמה מהדורות), וכן הוא בילקוט שמעוני שם).

ואף שהוא "השמר דעשה", לדעתם "השמר" של עשה לאו הוא (ראה לעיל בסמוך. שער המלך תפילין ד יא בדעת רש"י), ומה שאין לוקים על כל מצות עשה משום לאו זה, הרי זה מפני שהוא לאו-שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (ראה ערך חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם, וערך לאו שבכללות. רמב"ן שם לדעת רש"י; ר"ח פלטיאל שם בתירוץ אחד).

ורבים סוברים שאין במצות עשה אזהרת לאו (חזקוני שם בפירוש ב; רמב"ן שם), והפסוק: ובכל אשר אמרתי אליכם, אינו חשוב כלאו, ש"השמר" של עשה - עשה הוא (רמב"ן שם; ר"ח פלטיאל שם בפירוש אחד), או שלא בא כתוב זה להזהיר אלא על הלאוין שבתורה, ולא על העשין (חזקוני שם).

מהגאונים יש שמנו בכלל תרי"ג מצוות את הלאו: וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול (דברים כח יד. הלכות גדולות בהקדמה), וכתבו ראשונים בדעתם, שהרי זה לאו על כל המצוות שבתורה, ונמנה כמצוה בפני עצמה מפני חומרו, שמוסיף לאו בכל מצוות עשה (השגות הרמב"ן לספר המצוות סוף שורש ד^[2]). ונחלקו עליהם, שאין כוונת הכתוב למצוה, אלא להבטחה וברכה (רמב"ן שם, וכעין זה ברמב"ן על התורה שם), או שהוא לאו בעניין עבודה זרה בלבד (רמב"ן בספר המצות שם).

לאו שנכפל בתורה כמה פעמים

לאו שנכפל בתורה כמה פעמים באותו ענין עצמו, העובר עליו עובר בכמה לאוין (פסחים כד א; בבא מציעא נט ב), ודווקא כשלא הוצרכה הכפילות לדרשה, אבל אם הוצרכה, אינו עובר עליו אלא בלאו אחד (פסחים שם). ולעניין מלקות נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאף כשאמרו שעובר עליו בכמה לאוין, אינו לוקה אלא אחת (רמב"ם ספר המצוות שורש ט, ולא תעשה קעט), וזה שעובר עליו בכמה לאוין אינו אלא לומר שעבר על אזהרות רבות, שלפיכך נכפל הלאו, לחיזוק האיסור, ולהודיע שעוון זה גדול מאד (רמב"ם שם שורש ט).

• ויש סוברים שלוקה עליו כמה מלקיות, על כל פעם שנכפל (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ט, וכתב הרמב"ן שכן דעת הגאונים; כללי המצוות לר"י גיקטילייא ע' לאו, [מהדורת בלוי] עמ' קיג; מאירי מכות טז ב בשם גדולי האחרונים. וראה ערך חיבי מלקיות: ריבוי מלקיות, ושם מעוד ראשונים).

סוגי הלאוין

כמה מיני לאוין הם (פירוש המשניות ומאירי מכות פרק ג): יש שחייבים עליהם מיתת-בית-דין (ראה ערך חיבי מיתות בית דין), ויש שחייבים עליהם כרת (ראה ערך חיבי כריתות), ויש שחייבים עליהם מיתה-בידי-שמים (ראה ערך חיבי מיתות בידי שמים), ויש שחייבים עליהם מלקות (ראה ערך חיבי מלקיות), ויש שאין חייבים עליהם מלקות (ראה ערך הנ"ל: הלאוין שאין לוקים עליהם), אלא שנענשים עליהם בידי שמים (פירוש המשניות שם).

במה דברים אמורים, בעובר על לאו במזיד, אבל העובר בשוגג, אם היה לאו שבמזיד חייבים עליו כרת - חייב חטאת (ראה ערך חטאת: חיובה על השוגג. על כפרת העובר בשוגג על לאו שאין בו כרת ראה ערך תשובה). העובר בשוגג על לאוין מסויימים, אף שאין בהם כרת, חייב קרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו, וערך טומאת מקדש וקדשיו, וערך שבועת שקר, וערך חיבי קרבנות), או אשם (ראה ערך אשם). וישנם לאוין מסויימים שאף העובר עליהם במזיד מתחייב קרבן עולה ויורד (ראה ערך שבועת העדות וערך חיבי קרבנות), או אשם (ראה ערך שבועת הפקדון וערך אשם גזלות וערך אשם שפחה חרופה).

לאו שחייבים עליו מלקות

העובר על אחת ממצוות לא תעשה האמורות בתורה חייב מלקות (ראה ערכו. משנה מכות יג א; תוספתא סוף מכות; רמב"ם סנהדרין יח א, ושם יט ד), שנאמר: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים כה ב), וסמוך לו: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים שם ד), מה חסימת שור מיוחדת, מצות לא תעשה ולוקה עליה, כך כל מצות לא תעשה הרי הוא לוקה (ספרי דברים שם ב).

ר' ישמעאל לומד מהפסוק: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נח-נט), הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר: והפילו השׂפט והכהו לפניו (דברים כה ב), הוי אומר הפלאה זו מלקות היא, ונאמר: אם לא תשׁמֹר לעשות את כל וגו', וכל מקום שנאמר "השמר" אינו אלא מצות לא תעשה (מכות שם ב).

כמה מיני לאוין אין לוקים עליהם מטעמים שונים, ועל כך ראה ערך חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם, וערך לאו הניתק לעשה, וערך לאו הניתן לתשלומין, וערך לאו שאין בו מעשה, וערך לאו שבכללות, וערך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. מהראשונים יש שכתבו להלכה שסך כל הלאוין שלוקים עליהם הוא מאתים ושבעה (רמב"ם סנהדרין סוף פרק יט).

חומר הלאוין

לאו שחייבים עליו מיתת בית דין או כרת חמור משאר הלאוין (יומא פו א; יבמות ח א, וחולין קא א (בכרת). וראה ערך אסור כרת וערך אסור לאו).

לאו שחייבים עליו מיתת בית דין חמור מלאו שחייבים עליו כרת (רש"י כריתות כז ב ד"ה מן הקלה וד"ה בבהמה, ורבינו גרשום שם; תוספות יבמות לג ב ד"ה אמר; פירוש המשניות אבות ב א; שערי תשובה דלהלן; תרומת הדשן פסקים וכתבים קיח), ומלאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים (בבא מציעא נו א).

לאו שחייבים עליו כרת חמור מלאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים (כריתות כג ב; פסחים לב ב; חולין לא א. וראה ערך כרת; מיתה בידי שמים, ושם שיש סוברים שבעניינים מסויימים לאו שיש בו מיתה חמור).

לאו שלוקים עליו חמור מלאו שאין לוקים עליו (יומא פה ב לענין כפרה בלאו הניתק לעשה; פירוש המשניות אבות שם).

מהראשונים יש שמנה את האיסורים שבתורה על פי דרגת חומרתם, מן הקל אל החמור: ביטול מצות עשה; לאו-הניתק-לעשה (ראה ערכו); לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו); לאו שיש בו מעשה; עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים; עבירה שחייבים עליה כרת; עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין; עבירות שדינן יהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו); עבירות שהעושה אותן אין לו חלק לעולם הבא (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג). וראה ערך אסור חמור; אסור קל.

נפסל לעדות

העובר על לא תעשה שחייבים עליו מלקות נקרא רשע (ראה ערכו), ופסול לעדות מן התורה (תשובות הרי"ף [דפוס בילגוריי] י^[3]; רמב"ם עדות י ב; טוש"ע חו"מ לד ב), שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים כה ב. רי"ף שם; רמב"ם שם), וכל שכן העובר על לאו שיש בו כרת (טור שם; בית יוסף שם, שהוא בכלל חיבי מלקיות), ואין צריך לומר שהמחוייב מיתת בית דין פסול לעדות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא. רמב"ם שם).

העובר על לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שאין בו מלקות (ראה ערך לאו שאין בו מעשה שכן הלכה), יש סוברים שאינו פסול לעדות מן התורה (תשובות הרי"ף שם; שו"ת הריב"ש סוף סי' שיא; ביאור הגר"א חו"מ שם על פי הרי"ף), וכן העובר על לאו-שניתק-לעשה (ראה ערכו. רי"ף שם; ביאור הגר"א שם. על העובר בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אם נפסל ראה ערך לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וערך פסולי עדות); ויש סוברים שהעובר על לאו הניתק לעשה פסול לעדות מן התורה, שהרי פעמים שלוקים עליו (ראה ערך לאו הניתק לעשה), ואם כן אף כשאין לוקים אין זה משום קלות האיסור (תומים שם סק"א; נתיבות המשפט שם).

וכן העובר על לאו שלוקים עליו, אלא שעבר עליו בלא מעשה, שאינו לוקה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), יש סוברים שפסול לעדות מן התורה, מכיון שעבירה זו יש בה חיוב מלקות, כשעוברים אותה על ידי מעשה (דרכי משה הארוך חו"מ שם, ותמה על הריב"ש שם שכתב שאינו נפסל), ויש סוברים שחיוב מלקות שאמרו בפסול עדות לאו דווקא, ואף העובר על לאו שאין בו מלקות כלל, כגון לאו שאין בו מעשה, או לאו-שניתן-לתשלומין (ראה ערכו), או לאו-שבכללות (ראה ערכו), פסול לעדות מן התורה (רדב"ז עדות שם, וראה ערך פסולי עדות).

ביחס למצוות עשה

מצות עשה דוחה לא תעשה (שבת קלב ב, ושם קלג א, ופסחים פג ב, ושם פה א, וכמה מקומות; רמב"ם ציצית ג ו, ומילה א ט, ויבום ו י, ועוד) - שאין בו כרת או מיתה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה) - כשאי אפשר לקיים את שניהם (שבת קלג א, ושם נתבאר; רמב"ם ציצית שם), וראה על כך בערך עשה דוחה לא תעשה.

האם לא תעשה חמור ממצות עשה

לא תעשה חמור ממצות עשה (יבמות ז א. וכן הוא בפירוש רב נסים גאון שבת קלג א, ובערוך ערך שב בשם רב האי, ובתוספות פסחים נט א ד"ה אתי), שהרי לוקים עליו (רש"י יבמות שם ד"ה לאו לא תעשה חמור; מאירי שם ג סוף ע"ב ד"ה שאל תחילה); ועוד, שהרי עובר עבירה בידים (מאירי שם. וכן צידד בערוך לנר שם ז א), וזה שעשה דוחה לא תעשה גזירת הכתוב היא (גבורת ארי יומא פג א, והגהות רבי עקיבא איגר לספר תוספת יום הכיפורים יומא שם בפירוש הגמרא יבמות שם). וכן מצינו שלאו חמור מעשה לעניין פסול עדות, שהעובר על לא תעשה פסול לעדות מן התורה (ראה לעיל בסמוך, וראה ערך פסולי עדות), ואילו המבטל מצות עשה אינו פסול לעדות מן התורה (שו"ת הרדב"ז ה רכט; נתיבות המשפט חו"מ לד סק"א. אם פסול מדרבנן, ועל שאר פרטי הדין, ראה ערך פסולי עדות).

ויש מהראשונים שכתבו שעשה גדול מלא תעשה, כי המקיים רצון ה' גדול מן הנשמר מעשות הרע בעיניו (רמב"ן שמות כ ח; מיוחס לרמב"ן שיר השירים ד יא), ולכן עשה דוחה לא תעשה (רמב"ן שם).

ויש מהראשונים שכתבו שביטול מצות עשה חמור מעבירת לא תעשה, ושלפיכך עשה דוחה לא תעשה (כללי המצוות לר"י גיקטילייא ערך בטל; חרדים בהקדמה למצוות (ומקורו מכללי המצוות שם)), ושלפיכך כופים אדם לקיים מצות עשה, אבל אין כופים אותו, לדעתם, שלא לעבור על לא תעשה (כללי המצוות שם ובערך עשה, וראה חרדים שם^[4]. וראה ערך אפרושי מאסורא).

אף לסוברים שלאו חמור מעשה, יש מצדדים שלאו שאין בו מלקות אינו חמור מעשה (פרי מגדים פתיחה להלכות תפילין). ומדברי ראשונים נראה שחמור הוא מעשה (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג; שו"ת הריב"ש שפז, ובכורי יעקב או"ח תרנו ס"ק יג בדעתו).

כמה הבדלים מצינו בין לא תעשה לעשה, בין בתוקף החיוב לקיימם, ובין באישים המחוייבים בקיומם:

בהפסד כל ממונו

לא תעשה, כתבו ראשונים שחייב אדם לתת אפילו כל ממונו כדי שלא לעבור עליו (רשב"א בבא קמא ט ב ד"ה מהא, והובא בבית יוסף או"ח תרנו; ר"ן סוכה לג א, והובא בדרכי משה יו"ד קנז; שו"ת הריב"ש שפז; רמ"א או"ח שם, ויו"ד שם), אף שאין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות עשה (ראה ערך מצות עשה, ושם על שיעור החיוב), שלא אמרו כן אלא במצות עשה שמבטלה בשב ואל תעשה, מה שאין כן בעבירת לא תעשה (רשב"א שם; ר"ן שם).

יש שכתבו שמקור הדין הוא הפסוק: וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו ה. לבוש שם; חיי אדם סח יט), שדרשוהו: בכל ממונך (משנה ברכות נד א. אחרונים הנ"ל); ויש שכתבו שסברא היא, שלא הותר לעבור על שום לאו אלא משום פקוח-נפש (ראה ערך פקוח נפש, וערך יהרג ואל יעבור; יעבור ולא יהרג. ריב"ש שם; יד המלך יסודי התורה ה ז, וראה קובץ שיעורים פסחים אות קה).

ואפילו כשהעבירה על הלאו היא בשב ואל תעשה, כגון שנשבע לעשות איזה מעשה, כתבו ראשונים שצריך להפסיד כל ממונו שלא לבטל את שבועתו, שלאו חמור הוא מעשה, ולא מצינו היתר לעבור על לא תעשה משום הפסד ממון (ריב"ש שם. וכן הכריעו בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סוף סי' שג, ובבכורי יעקב או"ח שם, ובארוכה בשדי חמד ל קז); ויש סוברים שאין חילוק בין עשה ללא תעשה, אלא שצריך להפסיד כל ממונו כדי שלא לעבור עבירה בידים, אבל כל שהעבירה היא בשב ואל תעשה, אף שיש בה לאו, אין צריך להפסיד בשבילה כל ממונו (שו"ת חות יאיר קלט; חתם סופר או"ח שם, וראה שו"ת חתם סופר חו"מ סוף סי' קעז. וכן צידד בפרי מגדים פתיחה כוללת ד י).

ויש סוברים בדעת ראשונים שאין אדם חייב להוציא כל ממונו כדי שלא לעבור בלא תעשה (ביאור הגר"א יו"ד שם סק"ה בדעת שו"ת מהר"י וייל קנז).

במקום סכנה

לעבור על לא תעשה משום סכנת אבר - באופן שאין בכך פקוח נפש - יש שנסתפקו, אם אסור, כדרך שמחוייב להפסיד כל ממונו שלא לעבור בלא תעשה, או שמותר, כדין פיקוח נפש, והכריעו להקל (ש"ך יו"ד קנז סק"ג). יש שכתבו שדין זה נוהג בין בנכרי האונס אדם לעבור בלא תעשה, ואם לא יעבור יקצוץ לו אחד מאבריו, ובין בחולה שיש בו סכנת אבר, שמותר להתרפא בדבר שיש בו איסור לא תעשה (פרי מגדים או"ח שכח משבצות זהב סק"ז), ואף שלהלכה אין מחללים שבת על חולה משום סכנת אבר (ראה ערך חולה מחלוקת ראשונים ושכן הלכה), איסורי שבת חמורים משאר לאוין (פרי מגדים שם. וראה אגלי טל בהקדמה).

ויש שכתבו שאין סכנת אבר מתירה לעבור בלא תעשה אלא בנכרי האונס אדם מישראל לעבור עבירה, ואם לא יעבור יקצוץ לו אבר, אבל חולה שיש בו סכנת אבר אסור לו להתרפא על ידי עבירת לא תעשה (אגרות משה יו"ד ב קעד ד; חידושי ר' ראובן יבמות לא; שיעורי ר' שמואל רוזובסקי סנהדרין עד א עמ' שמז. וראה שם בטעם לחלק. וראה עיקר הסברא לחלק בין אונס לריפוי בערך אונס, הכרח). על האופנים שבהם קיים חשש פקוח נפש בסכנת אבר, ראה ערך פקוח נפש.

כבוד-הבריות (ראה ערכו), שדוחה איסור תורה ב"שב ואל תעשה", ולא ב"קום ועשה" (ראה ערך כבוד הבריות), יש מפרשים שאינו דוחה לא תעשה אפילו כשעבירת הלאו היא בשב ולא תעשה, מפני חומר הלאו, וראה על כך בערך כבוד הבריות.

על העוסק במצוה, שפטור מן המצוות (ראה ערך עוסק במצוה פטור מן המצוה), וכן על אונן (ראה ערכו) שפטור מן המצוות (ראה ערך אנינות), שאינם פטורים אלא מקיום מצוות, אבל לא הותר להם לעבור איסור, אפילו כשאין בו לאו, ואפילו איסור דרבנן, ראה ערך עוסק במצוה פטור מן המצוה וערך אנינות.

יש הפטורים ממצוות עשה, וחייבים בלא תעשה:

נשים

כל מצוות לא תעשה, בין שהזמן גרמן ובין שלא הזמן גרמן, נשים חייבות כאנשים (משנה קדושין כט א; רמב"ם עבודה זרה יב ג), שלא כמצוות עשה שהזמן גרמן, שפטורות מהן (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא. משנה שם; רמב"ם שם), שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם (במדבר ה ו), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (תני דבי ר' ישמעאל שם לה א), ולאוין עונשן מלקות (רש"י שם ד"ה לכל עונשין. וראה תוספות הרא"ש שם). על לאוין שאין בהם מלקות, אם נשים חייבות בהן, ראה ערך אשה (וראה ערך הנ"ל: בלאוין, על לאוין מסויימים שנשים פטורות מהם).

סומא

סומא (ראה ערכו), לתנאים הסוברים שפטור מן המצוות (ראה ערך סומא, ושם שלרוב הראשונים אין הלכה כן, ומחלוקת אם לדעת הפוטרים מהתורה חייב על כל פנים מדרבנן), יש סוברים שאינו פטור אלא ממצוות עשה, אבל חייב מן התורה בלאוין (הגהה מאחד הקדמונים בספר המכריע לרי"ד עח; רא"ם על הסמ"ג עשין מב; פרי מגדים פתיחה כוללת ג כט; הגהות רבי עקיבא איגר יו"ד א ט, ובשו"ת א קסט), שאינו פטור אלא מעשיית מעשה של מצוה, אבל בשב ואל תעשה חייב הוא (הגהה בהמכריע שם; רא"ם שם).

ויש סוברים שלתנאים אלה סומא פטור אף מן הלאוין (המכריע שם בלאו של בל תוסיף, ומנחת חינוך ב כה בדעתו; שו"ת הריטב"א צז; המקנה קדושין לא א).

על דין סומא בלאו הניתק לעשה, לסוברים שפטור מעשין וחייב בלאוין, ראה ערך לאו הניתק לעשה, וערך סומא.

קטן

קטן (ראה ערכו), שפטור מן התורה מכל המצוות (ראה ערך חרש שוטה וקטן), ומכל מקום אסור מן התורה להאכילו דברים אסורים, ולהעבירו בידים על איסור (ראה ערך לא תאכילום, וערך חנוך: באיסורים), יש מהראשונים שכתבו שאין איסור להאכילו אלא דברים האסורים בלאו, ולא דברים האסורים משום ביטול מצוות עשה (הלכות ברכות למהר"ם (בתשובות מהר"ם מהדורת כהנא א עמ' קעח), הובא בהגהות מיימוניות שבת כט מ, ובבית יוסף או"ח רסט). יש שכתבו הטעם, מפני שלאו חמור מעשה (תרומת הדשן צד).

ויש סוברים בדעת ראשונים שאוסרים להאכיל לקטן אף דבר האסור משום ביטול עשה (בית יוסף שם, ומגן אברהם שם סק"א בדעת הסוברים שאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן (ראה ערכים הנ"ל), ופירש במחצית השקל תרטז סק"ב, שאם אסור בדרבנן כל שכן במצות עשה, וראה מגן אברהם תרמ סק"ג).

בחיוב דרבנן של חנוך (ראה ערכו) קטן במצוות יש מהראשונים מחלקים להיפך, שאינו נוהג אלא במצוות, ולא באיסורים (רבי אליעזר ממיץ בתוספות ישנים ובתוספות הרא"ש יומא פב א; תוספות נזיר כט א (נד' כח ב) ד"ה בנו בתירוץ א; רשב"א יבמות קיד א). ויש נותנים טעם לעצם החילוק, שחינוך הוא כדי להרגילו במצוות, לפי שלא הורגל בהן, אבל באיסורים לא הורגל, ולא הוצרכו לתקן להפרישו מהם (יראים השלם נא, ותועפות ראם שם בדעתו, ותוספות הרא"ש שם בשמו; ראבי"ה ב מהדורת אפטוביצר עמ' 203 (מהדורת דבליצקי ב עמ' קלז)).

יש מהעומדים בשיטה זו שנראה מדבריהם שאין הבדל בין לאו לעשה, אלא שאין חינוך אלא בקום ועשה, ולא במניעת איסור, אף כשהוא איסור עשה (יראים השלם שם (וכן הוא לפי טעמו הנ"ל)); ויש שנראה מדבריהם שאף איסור עשה נוהג בו חינוך (תוספות נזיר שם באיסורי נזיר ובעינוי יום הכיפורים, וחקרי לב או"ח ע בדעתם).

תורת מצוה בקיומו

הנמנע מלעבור על לא תעשה הרי הוא כעושה מצוה

הנמנע מעבירת לא תעשה חשוב כעושה מצוה בכך, שהרי הוא מקיים את האזהרה שמוזהר עליה (רבינו חננאל, מובא ברבנו בחיי שמות כד ד), וכן אמרו: ר' שמעון אומר, כל היושב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה (משנה מכות כג א,ב), והוא שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה (רבא קדושין לט ב; ר' זעירא במדרש תהלים א), שהיה אפשר לו לעשותה, ולא נמנע מעשייתה אלא מפני מצות התורה (פירוש המשניות לרמב"ם מכות שם: כמו יוסף הצדיק^[5]), שכיון שכפה יצרו ולא עבר אין לך מצוה גדולה מזו (רש"י ד"ה התם).

ויש שכתבו שעיקר השכר ויסודו הוא מפני שמקיים בכבישת יצרו מצות עשה של יראת-ה' (ראה ערך יראת ה'. שערי תשובה לרבינו יונה ג ט).

ויש שכתבו שכל הפורש מעבירה מפני מצות הבורא, ולא מפני שום דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא בקשת כבוד, מקיים בזה מצות עשה של קדוש-השם (ראה ערכו. רמב"ם יסודי התורה ה י).

הפטור מלא תעשה ומחמיר על עצמו לקיימו

הפטור מלא תעשה, ומחמיר על עצמו ומקיימו, יש שכתבו שאין נותנים לו שכר כלל, ואינו כמי שפטור ממצות עשה ומקיימה, שנותנים לו שכר כמי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא פז א, וראה ערך אשה וערך בן נח), לפי שמצות עשה יש עליה שכר מצד עצמה, ואילו מצות לא תעשה אין בקיומה שכר אלא כשמצווה בה וכופה את יצרו, ולא כשאינו מצווה (מהר"ל בגור אריה בראשית מו י, ובתפארת ישראל כ).

ועל פי זה כתבו שהאיסור של לועג-לרש (ראה ערכו), לקיים מצוה בפני מת (ראה ערך לועג לרש), אינו נוהג אלא בקיום עשה, אבל בלא תעשה אין משום לועג לרש, שהרי המת פטור מכל המצוות, וכשאינו מקיים מצות לא תעשה אין בכך כלום, מה שאין כן בקיום עשה, שאף שהמת פטור ממנו, סוף סוף חסרה לו המצוה (מהר"ל שם ושם, שלכן אין משום לועג לרש בתכריכים של כלאים, ראה כלאים ט ד).

ומדברי ראשונים נראה שאף בלא תעשה יש משום לועג לרש (תוספות נדה סא ב ד"ה אבל (ושם נתבאר), ור"ש כלאים שם, וראה ערך לועג לרש).

הערות שוליים