מסרן הכתוב לחכמים

דינים שמסרן הכתוב לחכמים מוגדרים כפרטי הלכה בהם נתנה התורה כוח לחכמים להגדיר את פרטי האיסור והמצווה על אף שמדובר באיסורי דאורייתא.

מקור[עריכה]

איסורי מלאכה בחול המועד[עריכה]

מקור גדר נמסר הדבר לחכמים מובא בגמרא בחגיגה חגיגה יח א. בגמרא נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לעניין מקור איסורי מלאכת חול המועד: לפי רבי יוסי הדבר נלמד מפסוק, ואילו רבי עקיבא מביא שישנה סתירה בין הפסוקים לעניין האם יש איסור מלאכה בחול המועד, ולמעשה גדרי הדבר נמסר לחכמים: " הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".

עינוי יום הכיפורים[עריכה]

הראשונים נחלקו האם חמשת העינויים שביום הכיפורים מוגדרים כאיסורי תורה. התוספות ישנים ^[1] כתב להוכיח שאיסור הרחיצה אינו מוגדר כאיסור דאורייתא משום שהמשנה הקלה למלך ולכלה לרחוץ פניהם ומשמע שמדובר באיסור דרבנן. מאידך, הר"ן כתב שיש לדחות ראיה זו משום שחכמים הגדירו שאין רחיצה כזו מוגדרת כתענוג, וכי " מסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג". לשיטת הר"ן, למרות שההיתר רחיצה לכלה ולמלך הוגדר בידי חכמים, נחשב הדבר כאיסור תורה שגדריו נמסרו לחכמים.

תוקף הדין[עריכה]

הראשונים נחלקו האם להלכה מוגדר איסור המלאכה בחול המועד כדאורייתא או כדרבנן. לשיטת הרשב"ם^[2] קבעו שאיסורי המלאכה הינן מדאוריתא, ואף הוכיחו כשיטתם מדברי המשנה באבות^[3] המסבירה על חומרת "המבזה את המועדות" שמדברת על איסורי חול המועד. מאידך, לשיטת הרמב"ם ^[4] סברו שאיסורי חול המועד הינם מדרבנן מאחר ויש בהם גדרים הנראים כדיני דרבנן כגון "דבר האבד" או "הפסד מרובה" שלא נמצאים בדיני דאורייתא. לשיטתו, גדר "נמסר הדבר לחכמים" אינו שונה מהכוח הרגיל שביד חכמים לפרש את איסורי התורה, ועדיין מדובר באיסור דרבנן. הבית יוסף ^[5] פסק להלכה שעל אף שאיסורי המלאכה בחול המועד הינן מדאורייתא, יש בכוח חכמים להקל בהם משום הפסד ממון, משום שנמסר הדבר לחכמים ופסק שפרשנות חכמים לגדרי המלאכות היא בעלת תוקף מדאורייתא " שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם".

הערות שוליים