מצוות עשה ובו תדבק
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
מצווה להיות דבקים בה'. במשמעות הדבקות בה' נאמרו כמה פירושים. לפי אחד הפירושים המרכזיים במצווה זו, המצווה היא לדבוק בה' על ידי קרבה ועזרה לתלמידי חכמים בכל מה שאפשרי לאדם. לדוגמה, לשאת בת תלמיד חכם, להשיא ביתו לתלמיד חכם, לסייע לתלמיד חכם בעסקיו וכיו"ב. על ידי הדבקות בתלמידי חכמים מגיעים לדבקות בה'. יש מפרשים שהדבקות היא הקרבה לה' במחשבתו באופן תמידי.
מקור המצווה בתורה[עריכה]
מצוות הדבקות בה' מופיעה כמה פעמים בתורה:
- ספר דברים פרק יא פסוק כב: כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".
- ספר דברים פרק י פסוק כ: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבע".
- בספר דברים פרק ד, פסוק ד, מובא עניין הדבקות בהקשר נוסף: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
פירוש מצווה זו[עריכה]
- א"ל (ר' אלעזר), רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, וכי אפשר לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם... (גמרא, כתובות קיא ב)
- רמב"ם יד החזקה - הלכות דעות פרק ו, ב: "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם"
- ואתם הדבקים בה' אלקיכם, כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד על ידי אשה, ואתה הדבקים בה' אלקיכם דבוקים ממש. (גמרא, סנהדרין סד א)
- א"ר אחא ר' יוחנן מייתי לה מן הדא קרייה (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, אי זהו דיבוק, שמאלו תחת לראשי. (מדרש רבה, שיר השירים ב יז)
- רמב"ן: "ולדבקה בו - אמר ר' אברהם ולדבקה בו בסוף, והוא סוד גדול. ואין הסוד מטעם המקום הזה, אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראוים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע "ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה". אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד "ואותו תעבודו ובו תדבקון". והכונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. (פירוש רמב"ן על דברים יא כב)
- רמב"ן: ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי...". (פירוש רמב"ן על דברים יא כב)[1]
דבקות באלוהים ביהדות[עריכה]
- ”וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלהֵיכֶם – חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.” ~ תבנית:פסוק
- "כי אם בה' אלהיכם תדבקו, כאשר עשיתם עד היום הזה." ~ תבנית:פסוק
- "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ." ~ תבנית:פסוק
- "ובו תדבק – מצוות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם שנאמר ובו תדבק ואמרינן בפרק אחרון דכתובות (קי"א, ב') וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב (דברים ד', כ"ד) אש אכלה הוא אלא הדבק בחכמים ובתלמידים בין בזיווג בין במשא ומתן ובכל מיני חיבור שנאמר (דברים ל', כ') ולדבקה בו ושנינו במסכת אבות (פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את כל דבריהם." ~ ספר מצוות גדול, חלק מצוות עשה, מצווה ח'
- "מצוות החברה והדביקה עם חכמי התורה – שנצטווינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה כדי שנלמוד עמהם מצוותיה הנכבדות ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקובלים מהם, ועל זה נאמר [דברים י', כ'], ובו תדבק. ונכפל הציווי במקום אחר שנאמר [שם י"א, כ"ב], ולדבקה בו, ואמרו זכרונם לברכה [כתובות קי"א ע"ב], וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והא כתיב [דברים ד', כ"ד], כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא הדבק לתלמידי חכמים ולתלמידיהם כאלו נדבק בו ברוך הוא, ומזה למדו זכרונם לברכה לומר שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנו מנכסיו כאלו נדבק בשכינה. ועוד דרשו בספרי [פיסקא דללכת בדרכיו], ולדבקה בו, למוד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. שורש המצווה נגלה הוא כדי שנלמוד לדעת דרכי השם. ודיני המצווה כבר זכרתי קצתן. ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, וגם הנקבות מצווה עליהם גם כן לשמוע דברי חכמים כדי שילמדו לדעת את ה'. ועוכר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש סיפק בידו לעשות כן, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא כמהרה הוא חוטא, והמלך שלמה אמר [משלי י"ג, כ'] הולך את חכמים יחכם, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו [אבות פ"א מ"ד] הוי מתאבק בעפר רגליהם. והרמב"ן ז"ל [בהשגותיו לספר המצוות מ"ע ז'] כתב, כי עיקר מצווה זו היא להישבע בשמו ברוך הוא לקיים מצווה, והראיה ממה שאמרו בתמורה [ג' ע"ב] מנין שנשבעין לקיים המצווה, שנאמר [תהלים קי"ט, ק"ו], נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך, והשיבו שם, ההוא מובו תדבק נפקא וכו'. כמו שבא לשם." ~ ספר החינוך, מצווה תל"ד
- "ובו תדבק – במחשבת הלב שלא יעבור רגע בכל יכולתו שיחשב בלבו מעשה השם ונפלאותיו בעליונים ובשפלים ובתחתונים ובאותות הנביאים." ~ אבן עזרא על הושע, פרק ד', פסוק ט"ו
- "ובו תדבק – וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד' כ"ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק." ~ תנחומא
- "... כיון שהוא יתברך הפליא עניינכם על יתר העמים בעניין החשק והדבקות ראוי גם אתם שתדבקו בו, כי אם הבורא יחפוץ דבקות הנברא אף כי יתחייב הנברא שיחפוץ דבקות בוראו." ~ רבנו בחיי על דברים, פרק ו', פסוק י"ג
- "ובו תדבק – בלב. דבר אחר, לפי שכתב למעלה בסמוך קצת דרכיו של הקב"ה לכך כתב כאן – ובו תדבק, כלומר תדבק בדרכיו ועשה כמוהו." ~ חזקוני על דברים, פרק י', פסוק כ'
- "ובו תדבק – ואמרו חז"ל [כתובות קי"א ע"ב] וכי אפשר להדבק בשכינה הדבק בת"ח, ענינו שת"ח עצמם בוודאי יכולין לקיים ובו תדבקון שהשכינה שורה בת"ח, אלא שאמרו כיון שהמצווה כוללת לכל ישראל, כדכתיב [לעיל ד', ד'] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם, וכי אפשר לשאר העם שאינם בני תורה לדבק בשכינה, ע"ז אמרו לדבוק בת"ח וע"י דבקות ת"ח בה' נקראים כולכם דבקים בה'." ~ ספר פנים יפות על דברים, פרק י', פסוק כ'
- "אמרו חכמים בפירוש מצווה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם." ~ רמב"ם יד החזקה, הלכות דעות, פרק ו'
- "מצוות עשה לדבקה בו יתברך, שנאמר *ובו* *תדבק* (*דברים* י', כ'), היינו תוקף האהבה שלא יפרד עוד ממנו אפילו רגע, והכתוב חלק האהבה והדביקה בשתים, שנאמר (שם י', כ') לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. וכתב הרב בעל חובת הלבבות (פתיחה לשער אהבת ה') שעניין הדביקה היא אהבה הנאמנה והלב השלם כמו שנאמר ויש אוהב דבק מאח. וזה לשון הרמב"ן בחומש (דברים י"א, כ"ב) ובו תדבק שתהא זוכר השם יתברך תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו לבני אדם בפיהו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהא נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, ע"כ, (ממנין תרי"ג). לשון רמב"ם (פ"י מדעות ה"ב) כך אמרו חכמים בפירוש מצווה זו, הדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשמקם, לפיכך צריך אדם שישתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם ולעשות פרקמטיא עם תלמיד חכם ולהתחבר עמהם בכל מיני חבור, שנאמר ולדבקה בו, המתדבק בהם כאלו דבק בשכינה, וכן צוו חכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם ע"כ." ~ ספר חרדים
- "ובו תדבק ובשמו תשבע. על דרך הפשט, ענין ובשמו תשבע להורות על גודל וחוזק הדבקות, שתהיה הנפש קשורה כ"כ בו יתברך, כאלו נשבעת לו שלא תפרוש לעולם מלעיין ומלהרהר בגודל אלהותו (איהם צוגעשוואהרען זיין), כשני רעים האהובים מאד זה לזה ונשבעו יחד שלא תופר ברית אהבתם לעולם, וכעין זה איתא במכדרשב"י (ס"פ מקץ ר"ד) מאי ובשמו תשבע, למהוי מתדבק ברזא דמהימנותא." ~ הכתב והקבלה על דברים, פרק י', פסוק כ'
- "והעניין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה העניינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (תפלת כתר וע' ישעיה ל"ג, כ"ב), ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי והעדר העניינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר (ישעיה ס"ג, ט')." ~ משך חכמה על דברים, פרק י', פסוק כ'
- "... וזה העניין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשם יתברך, ומרגיש השם יתברך בענייניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו..." ~ משך חכמה על דברים, פרק י', פסוק כ'
- "מצוות עשה מן התורה שיהיה אדם דבוק תמיד במחשבתו בהקב"ה, כדכתיב, את ה' אלהיך תירא גו' *ובו* *תדבק*. וכי אפשר לאדם שיהיה דבוק בהקב"ה, אלא ר"ל שידבק תמיד מחשבתו בו, כדכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד. והוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו כישיבתו ועסקיו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול." ~ ספר חיי אדם, חלק ראשון, כלל א'
- "ולפי הפשט הדבקות הוא שלא תפרד מחשבתו לעולם מן הבורא בלכתו ובשכבו ובקומו עד שיהיו דבריו עם השם תמיד והאנשים שיש בעצמם מעלה זאת הם עצמם מכון לשכינה כי היא הולכת עמהם ואף בחייהם צרורים בצרור החיים. והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון. וזה כלל גדול בתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאילו דבקה למעלה לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו ויזכרנו בכתבו ובלבבו." ~ פירוש הרקאנאטי על התורה, פרשת עקב
- "וזה סוד ובו תדבק וגם הוא דבק בהם, והרי הם כאבן השואבת את הברזל שזה מושך את זה, וזה נאחז מזה ואינם נעזבים זה מזה, אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום שיעזבו זה מזה, כן הצדיקים דבקים ונקשרים במחשבתם ולבותם בלב הצדיק של מעלה מצד צדקותיהם ומעשיהם הטובים, כי הם סבת הדבוק והקשר האמיץ ביניהם ואינם נעזבים זה מזה אם לא יהיה שם גורם מבחוץ יגרום העזיבה והפרוד ביניהם." ~ ספר עבודת הקודש, חלק ג', פרק מ"ז
- "העניין לפי מה שיתקרב האדם אל העובדים כן הוא מתדבק בסוד החיים הנצחיים, כי אם יתדבק במארי מקרא הנה יתדבק בסוד רוח ה' המתלבשת באופנים. ואם יתדבק במארי המשנה הנה יתדבק בסוד החיים הנצחיים המתלבשת בחיות, ואם יתדבק במארי התלמוד יתדבק בנשמת ה' [ראשונה] אשר מתנהגת בשרפים." ~ ספר חסד לאברהם, מעין ב', נהר ל"א
- "ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג' שזכרתי: הדביקות, השמחה, והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ובגמרא אמרו ז"ל (עירובין נ"ד): אמרו עליו על ר"א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי, והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות הזה. ובירושלמי אמרו ר"ח בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו וכו', אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת? ואמר להם יבוא עלי מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה לא הרגשתי (ברכות פ"ה). ועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים י"ט): לאהבה את ה' אלהיך וגו' (שם): ולדבקה בו (שם): *ובו* *תדבק*, *ובו* תדבקון, ודוד אמר (תהלים ס"ג). דבקה נפשי אחריך, וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו ית' שאינו יכול ליפרד ולזוז ממנו, ואז"ל (ב"ר פ"פ): ארשב"ל בג', לשונות של חיבה חבב הקב"ה את ישראל ואנו למידים וכו': בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, והדביקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענינו של הנאהב..." ~ מסילת ישרים
ראה גם[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ והשווה דברי רמב"ן אלה בביאור מצוות הדביקות, לדברי רמב"ם במו"נ שפירש עניין הדביקות, אך הרמב"ם לא כותב שם שזהו קיום מצוות עשה של "ובו תדבק", וזו לשון הרמב"ם שם - ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא הערה. הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך, אם תרצה לחזק הדיבוק הזה - תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו - תעשה. ולא יתחזק זה הדיבוק רק בהשתמשך בו באהבת האלוה ושתהיה כונתך אליה (כמו שבארנו), וחולשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה - ולו היית החכם שבבני אדם באמיתת החכמה האלוהית - כשתפנה מחשבתך למאכל צריך או לעסק צריך, כבר פסקת הדיבוק ההוא אשר בינך ובין האלוה ית' ואינך עמו אז, וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל בעת ההיא. ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב באלוה, והזהירו ממנו, ואמרו, "אל תפנו אל מדעתכם"; ואמר דוד, "שויתי יי לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט - הוא אומר, איני מפנה מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני, אשר לא ישכחה האדם כהרף עין, לקלות תנועתה - ומפני זה לא אמוט - כלומר, לא אפול: ודע שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת ה'תורה', והתפילה, ועשות שאר ה'מצוות', אין תכלית כונתם - רק להתלמד להתעסק במצוות האלוה ית' ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו ית' ובטלת מכל דבר זולתו. אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל - ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא ה'תורה' בלשונך - ולבך בבנין ביתך, מבלי בחינה במה שתקראהו; וכן כל אשר תעשה 'מצוה' - תעשנה באבריך - כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער, מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שציוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו - לא תחשוב שהגעת לתכלית. אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם, "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם": ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא ומכאן אתחיל להישירך אל תכונת ההרגל והלימוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחילת מה שתתחיל לעשות - שתפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא 'קריאת שמע' ותתפלל, ולא יספיק לך מן ה'כונה' ב'קריאת שמע' - ב'פסוק ראשון', ובתפילה ב'ברכה ראשונה'. וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך, כל אשר תקרא ב'תורה' ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל נפשך להבין מה שתשמע או שתקרא. וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחד, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנויה בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד ה'ברכות' כולם, תכון בהם מה שתהגה בו ולבחון ענינו. וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם, בעת שתעשם, נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כן מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותרי מאכלך. וסוף דבר תשים מחשבתך ב'מילי דעלמא' בעת אכלך או בעת שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך עם אשתך ועם בניך הקטנים או בעת ספרך עם המון בני אדם - אלו זמנים רבים ורחבים המצאתים לך לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון והנהגת הבית ותקנת הגוף. ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה - כמו שבארנו. אבל בעת שתהיה לבדך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר מאד מלשום מחשבתך בעיתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא בעבודה ההיא השכלית, והיא - להתקרב אל האלוה ולעמוד לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעלויות הדמיוניות. זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי החכמה בזה הדרך מן ההרגל: אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו - ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם האלוה ית', והוא לפניו תמיד בלבו - ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים, "אני ישנה ולבי ער - קול דודי דופק וגו'" - זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת 'משה רבנו' ע"ה, הנאמר עליו, "ונגש משה לבדו אל יי, והם לא יגשו", ונאמר בו, "ויהי שם עם יי", ונאמר לו, "ואתה פה עמוד עמדי" - כמו שבארנו מעניני אלו ה'פסוקים'. וזאת גם כן מדרגת ה'אבות', אשר הגיעה קרבתם אל האלוה ית' עד שנודע שמו בהם לעולם, "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב... זה שמי לעולם". והגיע מהתאחר דעותם בהשגתו - שכרת עם כל אחד מהם 'ברית' קיימת, "וזכרתי את בריתי יעקב וגו'". כי אלו הארבעה - רצוני לומר; ה'אבות' ו'משה רבנו' - התבאר בהם מן ההתאחדות באלוה - רצוני לומר, השגתו ואהבתו מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת האלוה בהם ובזרעם אחריהם גדולה - והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד; והוא אצלי ראיה שהם, כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, וליבותם ודעותם לא יסורו מלפני האלוה. ויראה לי כי אשר חיב היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון - רצוני לומר, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית - היהמפני שתכלית כונתם היתה בכל המעשים ההם - להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם - להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'" - הנה התבאר לך כי כונת כל השתדלותם היתה לפרסם 'יחוד השם' 'בעולם' ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה - כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה. ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי להישיר להגיע אליה. אבל המסדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני זאת אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל האלוה נשא תחינה ותפילה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו ובינו, ואף על פי שרוב המונעים ההם הם מאיתנו - כמו שבארנו בפרקי זה המאמר -, "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם": והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלוהיות. והוא - שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים - תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל האלוה כל עיקר כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל - כמו שבארנו באמרו, "ורשעים בחושך ידמו; ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו - כמו שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג הוא מתעסק - דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו. ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא - ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן, כבר סר הספגק הגדול אשר הביא הפילוסופים לשלול השגחת האלוה מכל איש ואיש מבני אדם ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה - מצוא החסידים והטובים רעות גדולות. והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם. ותהיה השגחת האלוה ית' מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו האלוה ית' בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג - אי אפשר שיקרא אז לאיז ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם האלוה והאלוה עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהאלוה, אשר הוא אז נבדל מהאלוה, והאלוה נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מים המקרה הוא השפע ההוא השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע - ולזה ארע לשניהם מה שארע: והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי ה'תורה' - אמר ית', "והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ומבואר הוא ש'הסתרת הפנים' הזאת אנחנו סיבתה ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו - והוא אמרו, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" - ואין ספק כי, דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן לאכל כבהמות הוא היותו נבדל מהאלוה; אבל מי ש'אלוהיו בקרבו' לא יגע בו רע כל עיקר - אמר ית', "אל תירא, כי אתך אני אל תשתע, כי אני אלוהיך וגו'", ואמר, "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו'" [ופרושו, 'כי תעבור במים ואני אתך - הנהרות לא ישטפוך']. כי כל מי שהכין עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם - אמר, "יי לי - לא אירא מה יעשה לי אדם", ואמר, "הסכן נא עמו ושלם" - יאמר, פנה אליו ותשלם מכל רע: התבונן ב'שיר של פגעים' - ותראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה והמחסה והשמירה מכל הרעות הגופניות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם - אמר, "כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות; באברתו יחך לך ותחת כנפיו תחסה - צינה וסוחרה אמיתו; לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באופל ספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נא יהלוך, מקטב ישוד צהרים". והגיע לסיפור השמירה מצער בני אדם, שאמר, שאתה, אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת - ואתה על דרכך, עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט האלוה ושילומתו לרשעים ההם שנהרגו - ואתה בשלום - והוא אמרו, "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך - אליך לא יגש; רק בעיניך תביט ושילמת רשעים תראה" - וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואחר כן נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסיבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין 'ידיעת השם' הוא השגתו - וכאילו אמר, זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כן. וכבר ידעת ההפרש שבין 'אוהב' ו'חושק', כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא - היא החשק: