מציאות ה'
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
מציאות ה' הוא היסוד, העיקר, הראשון מי"ג עיקרים של אמונת ישראל. הרמב"ם מנסח עיקר זה: " היסוד הראשון: להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת המציאות, הנמצאים כולם בו קיום מציאותם וממנו קיומם, ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו, ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע, ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו, וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו, וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלהיך". - פירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין, הקדמה לפרק עשירי.
מקורות הידע לגבי מציאות ה'[עריכה]
- עיקרון מציאות ה' ידוע הן בקבלה מהאבות ומהנביאים, הן בהשגת כלל ישראל במעמד הר סיני, שלימדו דבר זה לבניהם דור אחר דור כיום הזה, והן כמסקנה פילוסופית מחקרית[1].
ניסוחים של עיקר זה בספרים שונים[עריכה]
- ספר דרך ה' - חלק א פרק א - בבורא ית"ש מציאותו: "יש [שם] מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב"ה"[2].
- רמב"ם: "יש [שם] נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת המציאות, הנמצאים כולם בו קיום מציאותם וממנו קיומם, ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו, ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע, ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו"[3].
- הפילוסופים מכנים את האלוקים בשם "העילה הראשונה", או "הסיבה הראשונה"[4].
- ספר מורה נבוכים - חלק א פרק מו: "כן קרה בהודעת האלוה ית' להמון בכל ספרי הנביאים וב'תורה'. כי כאשר הביא הצורך להישירם כולם למציאותו ית' ושיש לו השלמיות כולם - רצוני לומר, שאינו נמצא לבד, כמו שהארץ נמצאת והשמים נמצאים, אבל נמצא חי, חכם, יכול, פועל, ושאר מה שצריך שיאמינו במציאותו, כאשר יתבאר אחר זה - הוישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות ושהוא חי בדמיון התנועה. כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה אמת אין ספק בו כי אם הגשם; וכל מה שאינו גשם, אבל הוא בגשם, הוא נמצא אצלם, אבל הוא חסר המציאות מן הגשם, להצטרכו במציאותו אל גשם; אמנם מה שאינו גשם ולא בגשם אינו דבר נמצא בשום פנים בתחילת ציור האדם, ובלבד אצל הדמיון. וכן לא יצירו ההמון מענין החיים זולת התנועה, ומה שאינו מתנועע תנועה רצונית מקומית אינו חי, אף על פי שהתנועה אינה מעצם החי, אבל מקרה דבק בו".
האמונה במציאות ה'[עריכה]
- ספר מורה נבוכים - חלק א פרק לו: " ואתה יודע, שכל מי שעובד 'עבודה זרה' לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה, ולא דימה מעולם כלל אדם מן העוברים ולא ידמה מן הבאים', שהצורה אשר יעשה מן המתכת או מן האבנים והעצים, שהצורה ההיא היא אשר בראה השמים והארץ והיא תנהיגם; אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין האלוה ית', כמו שבאר ואמר, "מי לא יראך, מלך הגוים וכו'", ואמר, "ובכל מקום מוקטר, מוגש לשמי וכו'" - רומז אל הסיבה הראשונה אצלם. וכבר בארנו זה בחבורנו הגדול; וזה ממה שלא יחלוק בו אחד מבעלי תורתנו. אלא שהכופרים ההם (עם היותם מאמינים מציאות האלוה), אחר שנתלית כפירתם בחוק שהוא לו ית' לבד - רצוני לומר, העבודה וההגדלה - כמו שאמר, "ועבדתם את יי וכו'", בעבור שתתקים מציאותו באמונת ההמון, וחשבו החוק ההוא לזולתו, ויהיה זה מביא להעדר מציאותו ית' מהאמנת ההמון...".
עיון נוסף[עריכה]
- ספר מורה נבוכים - חלק א פרק ס: " ולפי זה הבאור תדע, כי המקצר בהשגת האלוה והרחוק מידיעתו הוא אשר לו תתברר לו שלילת ענין מן הענינים, אשר התבאר לזולתו שלילתם ממנו; אם כן כל מי שמעטו שלילותיו הוא יותר מקצר ההשגה, כמו שבארנו בראש זה הפרק. אמנם אשר יחיב לו תואר - לא ידע דבר רק השם לבד, אמנם הדבר אשר ידמה שנפל עליו זה השם הוא ענין בלתי נמצא, אבל בדוי, שקרי; וכאילו הפיל זה השם על ענין נעדר, שאין במציאות דבר שהוא כן. והמשל בו, שאדם שמע בשם הפיל וידע שהוא בעל חיים, וביקש לדעת צורתו ואמיתתו, ואמר לו הטועה או המטעה, "הוא בעל חיים בעל רגל אחת ושלוש כנפים, עומד בעמקי הים, גשמו בהיר, ולו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותמונתו, וידבר כאדם, ופעם יעוף באויר ופעם ישוט כדג" - איני אומר, כי זה ציר הפיל בחילוף מה שהוא, ולא שהוא מקצר בהשגת הפיל, אבל אומר, שזה הדבר אשר דימהו בזה התואר - בדוי, שקרי, ואין במציאות דבר שהוא כך, אבל זה דבר נעדר, קרא לו שם דבר נמצא, כעזניה נפלאה וסוס אדם וכיוצא בזה מן הצורות הדמיוניות, אשר הושם להם שם דבר מן הנמצאות, אם שם אחד או שם מורכב. וכן הענין הנה בזוה. וזה - כי האלוה - ישתבח שמו - הוא נמצא, בא המופת על מציאותו שהוא מחויב, ומה שמתחיב מחיוב המציאות - הפשיטות הגמורה, כמו שאבאר. אמנם היות העצם ההוא הפשוט המחויב המציאות, כמו שנאמר, בעל תארים וענינים אחרים ישיגוהו, הוא דבר בלתי נמצא בשום פנים, כמו שהתבאר במופת. וכשנאמר שזה העצם הנקרא אלוה, על דרך משל, הוא עצם, בו ענינים רבים יתואר בהם - כבר שמנו זה השם על העדר גמור, והסתכל - כמה יש מן הסכנה בחיוב התארים לו".
- ספר מורה נבוכים - חלק א פרק סג: " וכאשר נראה ית' אל משה רבינו ע"ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר, תחילת מה שישאלוני - שאאמת להם, שיש אלוה לעולם נמצא, ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות האלוה, ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו - שהם לא היו נבדלים מן המורגש, ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם, יאמת אצלם מציאות האלוה, והוא - 'אהיה אשר אהיה', וזה שם נגזר מן 'היה', והוא - המציאות, כי 'היה' מורה על ענין ההויה, ואין הפרש בין אמרך 'היה' או 'נמצא' בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה, המורה על המציאות בענין התואר; כי 'אשר' גוזר זכרון התואר הנדבק בו, שהוא שם חסר, צריך אל חיבור כענין 'אלדי' ו'אלתי' בערבי; והושם השם הראשון - והוא המתואר -, 'אהיה', והשם השני, אשר תארו בו -, 'אהיה', והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין, שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן, הנמצא אשר הוא הנמצא - כלומר, המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח, שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר, כמו שאבאר מופתו. וכאשר הודיעהו ית' הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם [כי אחר זה בא, 'לך ואספת את זקני ישראל', ויעד לו, שהםיבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו - והוא אמרו, "ושמעו לקולך' -], השיבו ע"ה ואמר, הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר, שענין אמרו, 'מה שמו?' - אמנם ענינו, מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר, 'מה שמו'? - לגדלו ולהדרו בסיפור, כאילו אמר, שעצמך ואמיתתך - לא יסכול אותה אדם, ואם אשאל על שמך, איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם הרחיק שיאמר לאלוה ית', שיש מי שיסכול זה הנמצא, ושם סכלותם לשמו, לא לנקרא בשם ההוא".
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ספר דרך ה' - חלק א פרק א - בבורא ית"ש מציאותו >החלק ראשון - על כלל יסודות המציאות ופרטותיו<:א. כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב"ה:>שלימותו<:ב. עוד צריך שידע, שהמצוי הזה ית"ש, אין אמתת מציאותו מושגת לזולתו כלל, ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, ולא נמצא בו חסרון כלל. [ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמתתם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך. אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל הענינים האלה, ויוכרח היותם כן, מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, על פי חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן בירור הענינים האמיתיים האלה. ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתנו]
- ↑ וראה בדרך ה' פרק א מה שהוסיף לבאר הגדרה זו
- ↑ פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק
- ↑ - ספר מורה נבוכים - חלק א פרק סט - הפילוסופים, כמו שידעת, יקראו האלוה ית' העילה הראשונה והסיבה הראשונה