משה מונטיפיורי
|
|
משה (חיים) מונטיפיורי (תקמ"ה - תרמ"ו) היה נדבן יהודי מאנגליה, אשר הקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי" (Sir Moses [Haim] Montefiore) – שר במשמעותו העברית המקורית כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846. היא אישרה לו אשר אישרה לו לקבוע על סמל משפחתו את הכיתוב "ירושלם" באותיות עבריות.
תולדות חייו[עריכה]
מונטיפיורי נולד בשנת בעיר ליוורנו שבאיטליה למשפחה יהודית-ספרדית אמידה, ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לאנגליה בה גדל והתחנך. בבגרותו השתלם במסחר והיה אחד מ-12 הברוקרים היהודים בבורסה של לונדון. הוא נכנס לעסקי מסחר עם אחיו אברהם ועשה חיל בעסקיו. ב-1812 נשא את יהודית כהן, בתו של לוי ברנט כהן, בת למשפחה עשירה וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. כספרדי, היה בנישואים אלה עם בת משפחה אשכנזית מיוחסת משום שבירת מוסכמה בקהילה היהודית האנגלית. מונטיפיורי נכנס לעסקי בורסה וביטוח עם משפחת רוטשילד והתעשר מאד, עד כי בשנת 1824, בגיל 40, יכול היה לפרוש ולהקדיש את כל זמנו לעשייה ציבורית.
פעילות ציבורית[עריכה]
כראש עדת הספרדים בלונדון דאג להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה "מזכרת משה", הוא עמד בראש ועד שלוחי הקהילות - הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה. בין השנים 1837-1838 כיהן כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). הוא קבל את תפקידו בתנאי שלא יידרש לפעול בשבתות ובמועדי ישראל. מעמדו הבריטי איפשר לו לפעול למען קהילות יהודיות ברחבי העולם. מוכרת התערבותו במקרים הבאים:
- בשנת 1840, פעל בהצלחה לביטולה של עלילת דמשק.
- בשנת 1846 נפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, בניסיון (שנכשל) לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב רוסיה, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה.
- בשנת 1859 בא לרומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית.
- בשנת 1863 פעל למען יהודי מרוקו.
- בשנת 1867 נסע לבוקרסט בירת רומניה לרגל ידיעות על הטבעת יהודים בנהר הדנובה. ההשתדלות שלו עזרה וגם הרב ליבוש מלבים שוחרר מכלאו. הוא נאלץ לברוח מהמדינה בשל הפגנות אנטישמיות נגדו[1].
פעילות בארץ ישראל[עריכה]
מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. הסיורים האלה במאה ה-19 היו רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הבטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שרר עוני ומחלות וביקורו של מונטפיורי תרם רבות לקוימה של הקהילות לארבע ארצות: ירושלים, צפת , טבריה וחברון.
- באוקטובר 1827 נסע לארץ, בפעם הראשונה, באונית מלחמה בריטית אשר הביא אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הבטחון בארץ, תקופה בה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח "לצאת ממצרים" והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא: "50 משפחות ספרדים, 40 - אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות - בעוני ובחוסר כל" [1]. הוא ורעייתו הרימו תרומה לנדיבי לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה, אוניות מלחמה תורכיות תקפו בטעות את ספינתו והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האוניה לאלכסנדריה.
- במאי 1839 הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי "עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם" [1]. הוא הגיע לארץ דרך נמל בירות. עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחת מהתושבים מענק כספי. ביקר בחברון. בירושלים נאלץ לחנות בהר הזיתים בשל המגפות שפרצו בעיר. הפעם החליט לקדם בנייה של מפעלי הרפואה ולשם כך שלח רופא מלונדון ואגן חלוקת תרופות בחינם. כן החל לייזום הקמת בתי מלאכה ומפעלי חקלאות. הוא החליט כי יבקש עזרה למפעלו מיהודי העולם, אך ללא הצלחה [1]. במסע זה החלה אשתו לכתוב את יומן המסעות שלה.
- בשנת 1849 התקבל בשמחה על ידי תושבי ירושלים. בשובו החלו לפעול המפעלים הבאים: קופת תמיכה ליולדות עניות, אריגים לתפירה ומכונת דפוס עבור ישראל ב"ק. כן הוסיף חלק למבנה של קבר רחל וכך הוקם המבנה הקיים עד היום על קברה. בשנת 1854 שלח לעיר מכונות להקמת בית אריגה אך הנסיון לא הצליח.
- בשנת 1855 הוא הגיע לארץ עם ירושה שקבל מנדבן יהודי יהודה טורא ( ראו להלן) . על אדמה שקנה מכספו בנה טחנת קמח, על מנת להוזיל לתושבי העיר את ייצור הקמח [2] . הוא בנה בית ספר לבנות וקנה פרדס גדול ליד יפו וקרא לו"גן מנטפיורי", לימים תוקם עליו "שכונת מונפיורי" [3]. בנסיעתו זו גם קידם את רעיון עבודת האדמה: 35 משפחות מצפת נבחרו להתיישבות, קבוצה דומה התארגנה בטבריה. וכן קבוצת יתומים הוכשרה לעבודת האדמה[1].
- בשנת 1857 גילה כי נסיונות התיישבות החקלאית נכשלו. הוא הביא עימו רשיון לבניית בית הכנסת אשר כונה בית הכנסת החורבה. היות והיה כבר בעיר בית חולים שבנה רוטשילד, החליט לבנות את שכונת משכנות שאננים.
- בשנת 1865 ניסה לקדם שוב את היישוב החקלאי בארץ, כולל בפקיעין.
- בשנת 1875 הייתה הנסיעה האחרונה לו לארץ. הוא כבר היה בן 90 והספיק רק לבקר את המקומות הקדושים. היה מרוצה מהקמת השכונות בעיר ומהקמת בית הספר החקלאי במקוה ישראל.
בכל מסעותיו הוא סייע להתפתחות היישוב העברי בארץ ישראל ולהקלת תנאי החיים של היהודים בה. בין השאר הודות לכבוד שרכשו לו השלטונות הטורקיים ןהקונסולים הזרים בארץ הודות למעמדו הבריטי. מומטפיורי קדם את התיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים. סייע לפרנסת תושבי העיר ועודד את העבודה היצרנית ואת עבודת האדמה. כמו כן פעל לשיפור שרותי הרפואה בירושלים. מוכרת במיוחד טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת ימין משה, הנקראת על שמו. הטחנה משכנת היום מוזיאון קטן על מונטיפיורי ופועלו, ובצידה העתק משוחזר של המרכבה בה נהג לתור את הארץ.
משכנות שאננים[עריכה]
בשנת 1860 משה מונטיפיורי חנך את השכונה הראשונה מ"חוץ לחומות". המימון בא מעזבונו של הנדבן היהודימארצות הברית יהודה טורא, אשר במותו השאיר $20,000 לטובת ירושלים ויושביה. השכונה נקראה בראשיתה "חצר יהודה טורא".
ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, וכללה 16 דירות, בתי כנסת ומקווה טהרה, ובור מים.
במעלה הגבעה הקים מונטיפיורי, עוד לפני בתי השכונה, בשנת 1857 טחנת קמח, שתספק למתיישבים מקום תעסוקה לפרנסה ותוזיל את מחיר הקמח. (אך הטחנה לא היתה בשימוש מסיבות שונות).
הנצחת זכרו[עריכה]
כאשר התפטר מונפיורי מתפקידו בראשות יהדות בריטניה החליטו להקים מפעל אשר ישמש מזכרת עולם. כך הוקם בשנת 1874 "קרן מזכרת משה" על מנת להנציח את זכרו על ידי הקמת מפעלי התיישבות בארץ ישראל. בהמשך בנתה הקרן שכונות נוספות בירושלים כולן מכילות בשמן את השם "משה".
חמש שכונות הוקמו בירושלים וקרויות על שמו : בשנת 1882 - אוהל משה, בשנת 1885 - מזכרת משה , בשנת 1894 - ימין משה , בשנת 1905 -זיכרון משה, - בנחלאות ובעיר הישנה, ובשנת 1923 קרית משה, שהפכה לשכונה גדולה בכניסה לירושלים.
כמו כן, בתל אביב קרויה על שמו "שכונת מונטפיורי" אשר רחבה הראשי קרוי "שדרות יהודית" על שם רעייתו.
בשנת 1884 הקהילות היהודיות חגגו יום הולדתו ה-100. הוא נפטר ביולי 1885 בעיר מגוריו רמסגייט. ביום ז' אדר הוקמה מצבת שיש על קברו, עליה נחרט העברית :"שיויתי ה' לנגדי תמיד". האהל על קברת של משה ויהודית מונטפיורי בנוי בסגנון הכיפה על קבר רחל שהם בנו[1]. .
תמונות ממשכנות שאננים[עריכה]
חותם החברה בעלת השכונה המקור:ויקישיתוף - 1886 - מספרו של אבא אבן - העלה את התמונה:Humus sapiens
לזכרו של יהודה טורא - המקור:ויקישיתוף - צילם:אלמוג
טחנת הרוח - המקור:ויקישיתוף - צילם:אלמוג
לקריאה נוספת[עריכה]
- יעקב יערי-פולסקין, ראשון החולמים (בתוך) חולמים ומגשימים, הוצאת מ.מזרחי - תל אביב, 1967
- ל.חזן - י.פלר, דברי ימי הציונות, הוצאת קרית ספר - ירושלים, 1951