משתרשי ליה
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם שהרוויח ממון בעקיפין ע"י חסרונו של חבירו חייב לשלם לו (חולין קלא., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יח).
פירוש "משתרשי ליה" הוא שמשתכר בו, שהיה צריך לשלם במקומו (רש"י חולין קלא. ד"ה שאני).
לדוגמא, מי שבית המלך נטל ממנו את גורנו (ומעשרותיו בתוכו) בחובו - חייב לעשר, שהרוויח בעקיפין ע"י המעשר, שהרי נטלו ממנו את המעשר במקום את מעותיו (חולין קלא.).
דינים דומים: יש ארבעה דינים של חיוב ממוני עבור קבלת הנאה מחבירו (קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יז ד"ה ונלענ"ד):
- משתרשי ליה, ועל כך נדון בערך זה.
- יורד לשדה חבירו שלא ברשות (בבא מציעא קא.).
- נהנה מחבירו[1] (בבא קמא כ., החילוק בין נהנה למשתרשי ליה הוא שנהנה הוא מה שקיבל תועלת או נחת רוח, ומשתרשי ליה הוא מה שנשאר תחת ידו ממון בעין (קצוה"ח רמו-ב)).
- מבריח ארי מנכסי חבירו.
מקור וטעם[עריכה]
מקורו בפשטות מדאורייתא, אך הריטב"א חידש חידוש גדול שהוא רק מדרבנן (דן בדבריו קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יח ד"ה והנה).
טעמו הוא מדין ממוני גבך, שכיוון שנטל המלך את המעשר - ממונו שלו הוא חילופי המעשר, וכאילו המעשר תחת ידו (קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יח (ד"ה ובקצוה"ח), ואור שמח נזקי ממון פ"ג).
ואינו מדין מזיק[2] או נהנה[3] אלא הוא דין נפרד (קונטרסי שיעורים בבא קמא יב-יח ד"ה עכשיו. ואת החילוק ביניהם ביאר הקצוה"ח רמו-ב, שנהנה הוא מה שקיבל תועלת או נחת רוח, ומשתרשי ליה הוא מה שנשאר תחת ידו ממון בעין).
פרטי הדין[עריכה]
אפילו אם הנאתו באה ממילא, לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו, וגם גופו לא נהנה - בכל זאת חייב. ואע"פ שבדין נהנה פטור כשההנאה באה ממילא (תוס' בבא קמא קא. ד"ה או) - בדין משתרשי ליה חייב, כיוון שנחשב כאילו ממונו של חבירו נמצא תחת ידו (אור שמח נזקי ממון פ"ג. אך הגרש"ש סתר עצמו בדין זה: בבבא קמא יט-ז (ד"ה העולה) כתב כאור שמח שחייב גם אם אינו ע"י מעשה, אך שם כ-א (ד"ה ובנידון) כתב שגם בדין משתרשי חייב רק אם נהנה ע"י מעשיו או מעשי בהמתו).
כשאינו חסר גם כן חייב בדין משתרשי (חלקת יואב ח"א חו"מ ט ד"ה וע"כ נלפענ"ד וד"ה היוצא, גרש"ש בבא קמא יט-ז ד"ה העולה), ולרי"ף חולקין ביניהם (חלקת יואב שם ד"ה תדע וד"ה היוצא) (אע"פ שבדין נהנה היא בעיא בגמרא (בבא קמא כ.) - זה נהנה וזה לא חסר).