נוגע
|
|
הגדרה[עריכה]
אדם שיש לו הנאה מעדות, לא יכול להעיד עליה (בבא בתרא מג., האריך בזה שו"ע חו"מ לז).
לדוגמא, בני העיר שבא מערער לערער על המרחץ שלהם, אין אחד מבני העיר יכול להעיד שהמרחץ שלהם (בבא בתרא מג.).
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מסברא.
בטעמו יש ארבע דעות:
- חשש משקר, שכיוון שהוא נוגע בדבר חוששים שישקר (ש"ך וט"ז חו"מ לז-א).
- קרוב, שאדם קרוב אצל עצמו (עיר שושן שהובא בש"ך וט"ז חו"מ לז-א. קצוה"ח לד-ד בתחילתו הביא מהר"י בן לב ח"א יט שהסתפק האם חשש משקר או קרוב), ואין הכוונה שהוא קרוב ממש, אלא שכל מי שיש לו איזו שייכות לעדות נחשב קרוב (חידושי ר' שמואל בבא בתרא כג-ג (ד"ה והגרש"ש) בשם הגרש"ש).
- יש את שני הטעמים הנ"ל: אם אין לו נגיעת ממון אלא רק הנאה - יש רק את הטעם שחשש משקר, אך אם יש לו נגיעת ממון - יש גם את הטעם של קרוב (נתיבות המשפט לז-ח בשם התומים, קובץ שיעורים כתובות נז).
- בעל דין, שנחשב כמעיד על עצמו ממש. בפשטות הוא אותו הטעם שאדם קרוב אצל עצמו, אך ר' שמואל חידש שהוא טעם נפרד (חידושי ר' שמואל בבא בתרא כג-ב, וכתב שהיא מחלוקת ראשונים: לרשב"א בבא בתרא מג. - בעל דין, ואין לו תורת עד כלל, לרבנו יונה והלבוש - קרוב, והוא עד פסול, כשאר פסולי עדות).
ויש לכך ארבע נפק"מ (בין שני הטעמים הראשונים - חשש משקר או קרוב):
- להעיד לחובתו - לנימוקי יוסף (בבא בתרא כג: בדפיו) כשר, אך לשו"ת הרא"ש (ו-כא) פסול. וביארו האחרונים (קצוה"ח לז-ט וגרש"ש בבא בתרא כד בתחילתו) שמחלוקתם תלויה בענייננו: אם הוא מחשש משקר - כשר, שכל החשש הוא רק כשמעיד לזכותו, אך אם הוא מדין קרוב - פסול גם לחובה.
- הנוטל שכר להעיד - הסתפק בזה מהר"י בן לב (ח"א יט, הובא בקצוה"ח לד-ד בתחילתו), ותלה זאת בענייננו: אם פסול נוגע מחשש משקר - גם הנוטל שכר פסול מדאורייתא, שהרי גם בו יש חשש משקר, אך אם פסולו מדין קרוב - כאן יהיה כשר מדאורייתא, ופסול רק מדרבנן.
- קרוב של נוגע - אם פסול נוגע מחשש משקר קרובו כשר, אך אם משום שאדם קרוב אצל עצמו וכבעל דין, גם קרובו פסול (נתיבות המשפט לז-ח בשם התומים, ותלה זאת בחילוק שאם היא נגיעת ממון הוא כקרוב, ואם רק הנאה הוא חשש משקר).
- הודאת בעל דין כמאה עדים דמי - אם נוגע פסול מחשש משקר, מובן למה כשמודה לרעת עצמו נאמן, שהרי חשש זה לא שייך. אך אם פסול מדין קרוב, לכאורה היה צריך להיות פסול גם לחובתו, ובטעם שבכל זאת כשר האריך הקצוה"ח בכמה אפשרויות (לד-ד)[1].
במהות הפסול חקרו האם עדות של נוגע אינה עדות כלל, או שהיא עדות פסולה. ור' שמואל תלה זאת במחלוקת ראשונים בטעם פסול נוגע: אם הוא מטעם קרוב היא עדות פסולה, כשאר פסולי עדות, ואם מטעם בעל דין - אינה עדות כלל (חידושי ר' שמואל בבא בתרא כג-ב. והעיון בלומדות טו "אדם קרוב אצל עצמו" כתב שאינה עדות כלל)[2].
במהותו חילק הגרש"ש (בבא בתרא כד בתחילתו) בין שני סוגי נוגע: בעל דין ממש, שאינו בתורת עדות כלל, ומי שאינו בעל דין ממש אלא שיש לו רק נגיעה. והביא שיש ביניהם שתי נפק"מ:
- להעיד לחובתו - בעל דין ממש פסול גם לחוב, כשיש לו רק נגיעה - כשר (גרש"ש שם).
- קרוב של נוגע - כשהוא בעל דין ממש פסול, כשיש לו רק נגיעה - כשר (גרש"ש שם ד"ה וכן).
פרטי הדין[עריכה]
כשאין לו הנאה מעדותו - כשר, ורק לר' שילא פסול (קובץ שיעורים בבא בתרא קז).
אפילו אם הנוגע אומר אמת הוא פסול (ר"י מיגאש, דן בדבריו קובץ שיעורים בבא בתרא תקעט).
הנאה שאינה ממון, נחלקו המפרשים האם נחשבת נגיעה, ויש בזה שלוש דעות:
- היא נחשבת נגיעה (קובץ שיעורים בבא בתרא קפ, וכן הרמה קנט שהובא בו).
- אינה נגיעה (אלא רק נגיעת ממון נחשבת נגיעה) (מהרי"ט, הובא בקצוה"ח לז-ב ובקובץ שיעורים שם. וכן דן בזה מחנה אפרים עדות א).
- אמנם אין בהנאה את הטעם של אדם קרוב אצל עצמו (שזה שייך רק בנגיעת ממון), אך עדיין יש את הטעם של חשש משקר, ולכן היא נחשבת נגיעה (נתיבות המשפט לז-ח בשם התומים, קובץ שיעורים כתובות נז).
נוגע בפחות משווה פרוטה - הסתפק בזה הכסף קודשים (שו"ע חו"מ לז-א על הדף), שאפשר לומר שאינו נוגע כי פחות משווה פרוטה אינו בגדר ממון כלל, שהרי הוא כמאן דליתא, שהרי ניתן למחילה בדיעבד.
קרוב של נוגע, דהיינו שאינו מעיד עדות על ממון של קרובו (כשאר קרוב), אלא עדות שממנה מגיעה הנאה לקרובו - כשר להעיד, משום שפסול קרוב אינו מחשש משקר אלא רק מגזירת הכתוב, וכאן אין את גזירת הכתוב (אמרי ברוך על שו"ע חו"מ לז על הש"ך י, מחנה אפרים עדות א)[3].
והתומים תלה זאת בטעם פסול נוגע: אם פסול נוגע מחשש משקר - קרובו כשר, אך אם משום שאדם קרוב אצל עצמו וכבעל דין - גם קרובו פסול (נתיבות המשפט לז-ח בשם התומים, ותלה זאת בחילוק שאם היא נגיעת ממון הוא כקרוב, ואם רק הנאה הוא חשש משקר).
והגרש"ש חילק שכל זה אם יש לו רק נגיעה, אך כשהוא בעל דין ממש פסול (גרש"ש בבא בתרא כד ד"ה וכן).
אם עכשיו אינו נוגע, אע"פ שאם יתעשר יהנה מעדותו - כשר להעיד (שו"ע חו"מ לז-י), שלא חוששים שמא יתעשר (קצוה"ח לז-ה בתחילתו).
לחובת עצמו אדם נאמן, ועל זה נאמר "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"[4].
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הבאנו כמה וכמה שיטות בזה בערך הודאת בעל דין#מקור_וטעם ד"ה בטעמו.
- ↑ את החקירה בזה הבאנו לעיל בסמוך ד"ה בטעמו.
- ↑ את החקירה בזה הבאנו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
- ↑ הארכנו בזה בערך הודאת בעל דין.