עובר

עובר הוא יצור חי בראשית התהוותו, מרגע ההפריה ועד צאתו לאוויר העולם^[1]. בדרך כלל מדובר על מצבו של היצור המתפתח ברחם האשה המעוברת^[2], אך לאור התפתחות שיטות ההפריה המודרניות, מדובר כיום גם על יצור המתפתח מחוץ לרחם. בשלבים המוקדמים יש המדברים על קדם-עובר^[3], ועוברון^[4], ובשלבים המאוחרים מדובר על עובר^[5].

במקרא מצינו כינויים אחדים לעובר: פרי הבטן^[6], ילד^[7], בן^[8], לאום^[9]. גם המושגים עולל ויונק יכולים להתייחס לעובר^[10].

המושג עובר איננו מוזכר כלל במקרא, אך הוא הכינוי הרווח בחז"ל. מושג זה נובע באופן מושאל מהפועל להעביר, והכוונה ליצור שמתהווה מהעברת זרע לרחם האשה^[11]; ואולי הוא מלשון עיבור צורה^[12], כי בגלל העובר משתנה צורתה של האם.

בחז"ל מצינו גם את המושג וולד, שמתייחס גם לעובר^[13]. מצינו גם בחז"ל שהתייחסו לביצים של דגים בשם עובר^[14].

בלשון חז"ל מכונה עובר בשלב התפתחותי מתקדם בשם שליל^[15].

הענף ברפואה העוסק בהיבטים המדעיים הנוגעים לעובר נקרא אמבריולוגיה^[16], והענף העוסק בהיבטים הקליניים הנוגעים לעובר הוא פרינטולוגיה^[17].

בערך זה יידונו רק העניינים הנוגעים לעוברים של בני אדם ובהמות, ולא יידונו עוברים של עופות שהם הביצים. כמו יידונו כאן העניינים הנוגעים לעובר ברחם. שלבי התפתחות קדם-עובר מחוץ לרחם, והעניינים ההלכתיים הנוגעים למצב זה נידונים בערך הפריה חוץ-גופית ובערך שבוט ותאי גזע.

רקע היסטורי[עריכה]

כללי התהוות העובר והתפתחותו ברחם היווה מאז ומעולם אחד הדברים המסקרנים והמגרים ביותר, ויחד עם זאת היה זה אחד הנעלמים הגדולים מבחינה עובדתית, בהיעדר כלי מחקר נאותים לבחינת התפתחות העובר המכוסה כולו בתוך הרחם^[18].

יוון העתיקה פיתאגורס היווני סבר, שבהתפתחות העובר יש לראות מעין תהליך של דגירת הזרע בחום הרחם, ושיצירת העובר באה משלושה מקורות: חלקו האנושי בא מהמוח, חלקו הבהמי בא מן הלב, וחלקו הצמחי בא מהטבור. אריסטו כתב חיבור שיטתי על יצירת העובר והתפתחותו, ובו מצוי תיאור של צינורות הטבור, וקביעה שהעובר מתפתח בשלבים, בניגוד לדעה שרווחה בימיו, שהעובר הוא יצור שלם מרגע התהוותו, אלא שהוא מוקטן מאד. גלינוס סבר שהאיברים הדמיים כמו הכבד, באים מהאשה, והאיברים הזרעיים כמו המוח, באים מהאיש^[19].

החוקרים הקדמונים נחלקו בדעותיהם מהיכן מתחילה יצירת העובר: אריסטו^[20] ופליניוס^[21] סברו, שהתפתחות העובר מתחילה מהלב; גלינוס סבר, שהתפתחות העובר מתחילה מן הכבד, אחר כך נוצר הלב, ולבסוף נוצר המוח^[22]; אלקמיאון סבר, שההתחלה היא מהראש; אחרים סברו שהוא מתחיל מהבוהן; ועוד יש שסברו שהוא מתחיל מהטבור^[23].

ימי הביניים ליאונרדו דה וינצי היה אחד הראשונים שתיאר בצורה ציורית את הוולד ברחם אמו במידה המתאימה מאד לידיעותינו כיום.

התקדמות רבה בהבנת יצירת העובר והתפתחותו חלה במאה הי"ז למניינם, עם התרחבות בשימוש במיקרוסקופ: גרף גילה את הזקיקים בשחלה שמהן חורגות הביציות; מאלפיגי חקר את התפתחות הביצית בפרה; ליוונהוק גילה את תאי הזרע. יש הרואים בחוקר ר.פ. וולף את מייסדה של תורת העובר המדעית, כאשר הוכיח שהעובר על איבריו המורכבים והמסובכים מתפתח ממבנה תאי פשוט^[24].

מעמד העובר בין חכמי יוון שררה מחלוקת ביחס למעמדו של העובר: אפלטון סבר, שעובר במעי אמו הוא בעל חיים, שהרי הוא מתנועע בבטן וניזון; בעוד אנשי הסטואה סברו, שעובר במעי אמו אינו בעל חיים, אלא חלק מחלקי גופה של האם, וניזון כמו שניזון הצמח, ורק משנולד וקיבל נשמתו, הרי הוא נעשה בעל חיים^[25].

אבחון טרום-לידתי שיטות מדעיות לאבחון טרום-לידתי של מומים ומחלות בעובר החלו להתפתח באופן מעשי בשנות ה-50 של המאה ה-20, עת החלו באבחון מצבי חסר דם קשים בעובר^[26]. ניסיונות טיפוליים של עירויי דם תוך-רחמיים בדרך כלל לא עלו יפה, אך הם קידמו את העניין באבחון ובטיפול טרום-לידתי.

מאז חלו התפתחויות משמעותיות ביכולת האבחון הטרום-לידתי:

בדיקת מי שפיר ^[27]- בשנת 1956 נעשתה לראשונה בדיקת מין העובר על תאים ממי שפיר, כדי לקבוע סיכון של מומים הנישאים על הכרומוזום הזכרי. האבחנה הראשונה של מום עוברי כרומוזומולי בתאי מי השפיר נעשתה בשנת 1968, באבחון תיסמונת דאון^[28], ומאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 החלה להתפתח הטכניקה של דיקור מי שפיר, והאפשרויות לבדיקה ואבחון של מומים כרומוזומליים ומטבוליים בעובר.

בדיקת על-שמע ^[29]- בשנת 1957 הוחל לראשונה בביצוע בדיקות על-שמע לצרכים מיילדותיים, דבר שהביא לדחיפה רבה בהתפתחות האבחונים הטרום- לידתיים.

סמנים^[30] בדם האם בראשית שנות ה-70 נתגלו סמנים בדם האם, שמסייעים באבחונים של מומים ומחלות בעובר^[31].

דיגום סיסי השיליה ^[32] - שיטה זו הוצעה לראשונה כבר בשנת 1968^[33], אלא שכמחצית מהנשים שעברו את הבדיקה בתנאים דאז דיממו או הפילו. השיטה נוסתה בהצלחה בסין בשנת 1975, ומאז ראשית שנות ה-80 נכנסה השיטה לשימוש מקובל ברחבי העולם.

טיפולים תוך-רחמיים - הטיפול הראשון בעובר בתוך הרחם נעשה בשנת 1963, כאשר בוצע לראשונה עירוי חליפין בעוברים שסבלו מחסר דם קשה^[34], אך הפעולה לא היתה מוצלחת. החל משנות ה-80 של המאה ה-20, לאחר התפתחות שיטות אבחון באמצעות מכשירי על-שמע, והתפתחות טכנולוגית של ניתוחים תוך-רחמיים, החלו לבצע טיפולים וניתוחים בעובר^[35].

רקע מדעי[עריכה]

1. שלבי ההתפתחות של העובר

כללי העובר מתחיל להתפתח לאחר שביצית הופרתה על ידי תא זרע^[36]. בשלב ראשון הופך התא היחיד של הביצית המופרית המכונה זיגוטה^[37] לגוש רב תאי; בשלב שני מתהוות שכבות של העובר; ובשלב שלישי מתהווים האיברים הסופיים.

שלב ראשון הביצית המופרית מתחלקת פעמים חוזרות עד שהיא נהפכת לגוש של מאות תאים, המכונה תותית^[38]. שלב זה נמשך כארבעה ימים, בהם נודדת התותית בחצוצרה ונכנסת לחלל הרחם. בהמשך נודדים התאים המרכיבים גוש זה אל ההיקף, ומשאירים במרכז חלל מלא נוזל, וכך הופכים לכדור קטן, המכונה בועית^[39]. בשלב זה מורכב הכדור מכאלף תאים. שלב זה מתרחש בימים 6-5 להפריה. בשכבה החיצונית של הבועית נמצאים תאים מיוחדים, המכונים טרופובלסטים^[40], אשר חודרים את רירית הרחם ביום 8-7 מההפריה, ומעגנים את העוברון לרחם. גוש התאים הגדול בתוך הבועית נקרא תאי-גזע^[41]. נקודת המפגש בין דופן הבועית לבין רירית הרחם הופכת להיות שיליה^[42].

שלב שני שכבות העובר מתחילות להיווצר על ידי קיפול פנימה של קוטב אחד של הבועית, אשר הולך ומעמיק, ויוצר שכבה חיצונית, המכונה אקטודרם^[43], ושכבה פנימית המכונה אנטודרם^[44]. התוצר החדש מכונה קיבה קטנה^[45]. בהמשך מתקפלים תאים מהשכבה החיצונית (האקטודרמלית) מאחד הקטבים כלפי פנים, מפרידים בין השכבה האקטודרמלית לבין השכבה האנטודרמלית, ויוצרים שכבה עוברית שלישית המכונה מסודרם^[46].

שלב שלישי משלושת השכבות העובריות נוצרים כל הרקמות והאיברים שבגוף:

מן האקטודרם (השכבה העוברית החיצונה) נוצרים העור וכל תוספותיו, כולל בלוטות הזיעה והחלב, השערות, והציפורניים; השכבה המצפה את תעלת השמע החיצונה, את חלל האף ואת חלל הפה, בלוטות הרוק, והכיסוי של השיניים; השכבה המצפה את איברי החוש; עדשת העין והקרנית; מבוך האוזן הפנימית; כל מערכת העצבים, כולל המוח וחוט השדרה; תוך יתרת-הכליה.

מן המסודרם (השכבה העוברית התיכונה) נוצרות כל העצמות של השלד; כל מערכת השרירים; הרקמה החיבורית; הרקמה הלימפטית; מוח העצם וכל תאי הדם; הציפויים של חללי הגוף, ושל הכליות ומערכת השתן; בלוטות המין, כולל האשכים והשחלות; קליפת יתרת הכליה.

מן האנטודרם (השכבה העוברית הפנימית) נוצר הציפוי של מערכת העיכול, כולל הבלוטות שבו; הכבד; הלבלב; הציפוי של שלפוחית השתן; בלוטות התריס ויתרת התריס; התימוס.

שק העובר קרומי העובר הם רקמות מיוחדות המתפתחות מהשכבות האקטודרמליות והאנטודרמליות של העובר, ותפקידן להגן על העובר המתפתח, ולאפשר לו תזונה והפרשה. העובר מונח בתוך חלל השפיר^[47], שהוא שק מלא נוזלים. חלל זה מוקף על ידי קרום פנימי, שהוא קרום השפיר, וקרום חיצוני שהוא קרום הפיטמיות^[48]. קרום זה יוצר סיסים^[49], שחודרים לתוך דופן הרחם, וצינורות הדם שבהם נמצאים במגע הדוק עם מחזור הדם האמהי שבדופן הרחם, וכך מתבצע חילוף החומרים בין האם לעובר.

התפתחות העובר מקובל לחלק את שלבי ההתפתחות של העובר לשלושה שלבים:

קדם-עובר^[50], בשבוע הראשון לאחר ההפריה; עוברון^[51], מתום השבוע הראשון מההפריה ועד סוף החודש השני; עובר^[52], מהחודש השלישי ועד הלידה.

שלב הקדם-עובר - בשלב זה נוצרות שכבות העובר, ומתחילים להתארגן האזורים שיתפתחו ללב ולצינור מערכת העיכול מהפה ועד פי הטבעת.

שלב העוברון - בשלב זה חלות התפתחויות מהירות במבנה ובתיפקוד העוברון, ומקובל לתאר את ההתפתחויות מידי שבוע בשבוע: בשבוע הרביעי מההפריה מתחילה הצורה הקמורה בכיוון הגב, האופיינית לעובר; הלב מתחיל להתארגן לצורתו התיפקודית; מתחילה התפתחות מערכת העצבים המרכזית; מתחילה התפתחות מערכת הכליות ודרכי השתן; אורך העוברון בסוף השבוע הרביעי הוא 6 מ"מ. בשבוע החמישי מתחילים להתפתח ניצני הלשון, העינים, האוזנים, הריאות, הלבלב, והגפיים, ונמשכת התפתחות הלב, מערכת העצבים, ומערכת הכליות; אורכו של העוברון בסוף השבוע החמישי הוא 8 מ"מ. בשבוע הששי מתחילים להתפתח השיניים, האף, המעיים, הטחול, ומערכת הרביה; אורכו בסוף השבוע הששי הוא 13 מ"מ ומשקלו 1.5 גר'. בשבוע השביעי מתחילים להתפתח שרירי השלד המשורטטים והאצבעות, מתחילות תנועות של הגב והראש, ונמשכת התפתחות מערכת הרביה; אורכו 17 מ"מ. בשבוע השמיני מתכסים השיניים באמייל, ומתפתחים השרירים החלקים. בגיל חודשיים שוקל העוברון 3 גר', ואורכו 30 מ"מ.

שלב העובר - בשלב זה ההתפתחות היא בעיקר תיפקודית, ומקובל לתאר את ההתפחויות מידי חודש בחודשו. בחודש השלישי מההפריה לובש העובר צורה אנושית מובהקת, אם כי הראש הוא גדול מאד יחסית לגוף; הציפורניים מתחילות להתפתח; מתחילה התפתחות מוח- עצמות; ניתן להבחין בסימני מין חיצוניים, עם הפרדה ברורה בין אשכים לשחלות. בחודש רביעי מתגברות תנועות העובר לדרגה שהאם מתחילה להרגיש בהן; העובר מסוגל להגיב לגירויים חיצוניים (כגון הגברת קצב פעילות הלב בעת ביצוע ניקור מי שפיר); בגיל 4 חדשים הוא שוקל 105 גר' ואורכו 157 מ"מ. בחודש החמישי מופיעות שערות על פני כל הגוף. בחודש הששי מופיעים ריסי העינים, והשערות שעל גבות העינים. בחודש השביעי נפתחים העפעפיים; העובר שוקל בשלב זה 1,080 גר', ואורכו 350 מ"מ. בחודש השמיני מופיעה שכבת שומן תת-עורית, ומתחילה ירידת האשכים לשק בזכר.

עובר בשל בסוף ההריון שוקל עובר ממוצע 3,300 גר', ואורכו 500 מ"מ. ישנן עדויות עקיפות שהעובר מסוגל לשמוע צלילים וקולות בשליש האחרון של ההריון, ויתכן שיש לו גם 'הבנה' מסויימת, ויכולת זכרון שמיעתי^[53].

מומים ומחלות בעובר[עריכה]

נתונים סטטיסטיים כ-3% מכלל העוברים סובלים ממומים או ממחלות רציניים. הם מהווים כ-20% מכלל סיבות המוות בגיל היילוד, ואחוז גבוה יותר של תחלואה רצינית בגיל הינקות והילדות^[54].

סיבות למומים בשנים האחרונות נתגלו אפשרויות שונות של אבחון ומניעה של מומים ומחלות מגוונים.

באופן כללי ניתן לחלק את הסיבות למומים ולמחלות בעובר לשלושה גורמים עיקריים:

בעיות עצמיות ופנימיות של העובר, הגורמות להפרעות בהתפתחותו בצורות ובדרגות שונות, כגון מחלות תורשתיות שונות; הפרעות במספר או במבנה הכרומוזומים בעובר; הפרעות בחילוף חומרים על רקע של חסרים שונים באנזימים, או בחומרים אחרים הנחוצים לחילוף חומרים; תיסמונות מגוונות שבהן הפרעות במבנה איברים שונים של העובר.

בעיות תוך רחמיות, כגון הריון מרובה עוברים; אי ספיקה שלייתית; גידולים רחמיים וכיו"ב.

בעיות סביבתיות וחיצוניות - מדובר בחשיפת האם בהריון לגורמים ולחומרים טרטוגניים^[55], היינו חומרים הגורמים למומים בעובר. ההנחה שחומרים חיצוניים יכולים לגרום נזק לעובר מבלי להזיק לאם, היא יחסית חדשה. בעבר היה מקובל ששיליה מהווה מחסום מפני חדירת רעלנים מהאשה אל העובר. רק בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 החל להתגבש הרעיון שישנם חומרים טרטוגניים, אשר חודרים לעובר וגורמים לו נזקים מבניים, למרות שאין פגיעה באם. מאז חלה התפתחות גדולה בחקירת גורמים טרטוגניים. ישנם מצבים נדירים שבהם חשיפה של האב לגורמים חיצוניים עלולה לגרום למום בעובר, כגון הקשר בין חשיפת האב לקוטלי חרקים או חומרי צבע לבין עובר חסר מוח^[56]. ישנן מספר קבוצות של גורמים טרטוגניים:

חשיפת האשה המעוברת למחלות זיהומיות - מדובר בעיקר במחלות נגיפיות, שמבחינת התחלואה של האם הן מחלות קלות, אך חדירת הנגיף דרך השיליה לגופו של העובר, בעיקר בשלבי התפתחותו המוקדמים, עלולה לגרום לנזקים מגוונים בעובר. הידוע בין גורמים אלו היא החשיפה לאדמת^[57] בהריון. ככל שהחשיפה של האם לנגיף זה מוקדמת יותר בהריון, כן חמורות יותר התוצאות לעובר. חשיפה בשליש הראשון להריון יכולה לגרום להפלה, ללידת מת, ולמומים שונים במיקום ובחומרה. במסגרת תיסמונת האדמת המולדת תוארו מומים והפרעות בעינים, בלב, במוח, ובמערכת הדם. התיסמונת תוארה לראשונה בשנת 1941^[58], ומאז היו מחזורים של מגפות בתחלואת נשים בהריון באדמת מידי 9-6 שנים, עם לידת עוברים פגומים ומתים. אכן מאז הכנסת החיסון נגד אדמת בשנת 1969, נעלמה כמעט לחלוטין תיסמונת האדמת המולדת, כי הנשים בגיל הפוריות מחוסנות כיום נגד זיהום זה^[59]. יש לציין, כי עצם החשיפה של האם לנגיף זה, אם לא נגרמו מומים ידועים ליילוד, איננו גורם לבעיות לטווח ארוך בילד. במחקרים על תוצאות לטווח ארוך (עד גיל 40 שנה ומעלה) של הנולדים לאמהות שנחשפו לאדמת בהריון לא נמצאו הבדלים משמעותיים ביניהם לבין אוכלוסית ביקורת שלא נחשפה לזיהום זה^[60].

חשיפת האשה המעוברת לתרופות - דוגמאות לכך הן תרופות נגד מחלות סרטן; תרופות נוגדות כפיון; תכשירי יוד; תלידומיד, שהיא תרופת הרגעה שיצרה מגיפה של יילודים פגועים חסרי גפיים^[61]. קיימות רשימות ארוכות של תרופות החשודות כגורמות לשינויים טרטוגניים, אך אין הוכחות וודאיות ביחס לרובן, וביחס למרבית התרופות השגרתיות כמו תרופות נגד כאבים, תרופות הרגעה, ואנטיביוטיקות מקובל להניח שאין להם כל השפעה טרטוגנית^[62].

חשיפת האשה המעוברת להקרנות - חשיפת העובר לקרינה גבוהה בשליש הראשון להריון עלולה לגרום למומים מולדים, וחשיפתו בשליש השני והשלישי עלולה לגרום להתפתחות ממאירות בעשור הראשון לחיים. אכן, מנת קרינה לעובר עד 5 ראד איננה נחשבת כמסוכנת, ואין שום צילומי רנטגן אבחנתיים שמתקרבים למנה כזו^[63]. יש לציין, שאפילו עוברים שנחשפו לפצצות האטומיות בהירושימה ובנגסקי לא סבלו מנזק ממשי, למרות שהחשיפה הגיעה למנות של 19-10 ראד^[64].

חשיפת האשה המעוברת לעישון - בין אם מדובר בעישון פעיל, ובין אם מדובר בעישון סביל^[65].

חשיפת האשה המעוברת לאלכוהול - אלכוהול הוכר בשנת 1968 כגורם להפרעות שונות בהתפתחות העובר, ומשנת 1973 מוכר כגורם לתיסמונת האלכוהול של העובר^[66].

וכן חשיפת האשה המעוברת לסמים, כגון קוקאין^[67].

מצבים חולניים שונים של האשה המעוברת עלולים אף הם לגרום למומים מולדים בעובר, כגון סוכרת או מחלת הכפיון^[68].

אבחון טרום-לידתי[עריכה]

כללי בספרות הרפואית מתוארים כמה מאות מצבים חריגים בעובר, אשר ניתנים לאבחון טרום לידתי. אלו כוללים הפרעות במבנה הכרומוזומים או במספרם; מומים מולדים ועיוותים שונים במערכות שונות בגוף (מערכת הלב וכלי הדם, מערכת העצבים, מערכת העיכול, מערכת השלד, מערכת השתן); הפרעות בעור; זיהומים בעובר; הפרעות במערכת הדם; הפרעות בחילוף החומרים (חומצות אמינו, סוכרים, שומנים, וחסרים של אנזימים שונים); וגידולים.

אבחון טרום-לידתי יכול להיעשות בשלבים שלפני ההריון^[69], ותוך כדי ההריון. כאן יידונו שיטות האבחון בעת ההריון.

גורמי סיכון למומים מולדים מוכרים כיום גורמי סיכון שונים לשכיחות יתר של מומים מולדים בעובר:

גיל מבוגר של האם - מבדיקות מי שפיר עולה כי הסיכון להפרעה כרומוזומלית כלשהי עולה מ-1.3% בגיל 35, עד 2% בגיל 40 ועד 8% באמצע שנות ה-40. באשר למומים מולדים שאינם כרומוזומליים הדעות חלוקות: יש שמצאו עליה גם בשכיחות של מומים כאלו - 6.6 לאלף בגילאים 34 ומטה לעומת 8.8 לאלף בגילאים 40 ומעלה^[70], ויש שלא מצאו עליה משמעותית של מומים מולדים שאינם כרומוזומליים באמהות מבוגרות^[71]; עליה ברמות של סמנים שונים בדם האם המעוברת^[72]; לידה קודמת של יילוד פגוע, של יילוד מת, או הפלות חוזרות בעבר; מחלות תורשתיות ידועות באב או באם או במשפחותיהם; מחלות כלליות של האם; חשיפה של האם בהריון לגורמים טרטוגניים^[73]; וגורמי סיכון אתניים, כגון מוצא אשכנזי בסיכון למחלת תיי-זקס, מוצא ים תיכוני בסיכון למחלת טלסמיה וכיו"ב^[74].

שיטות אבחון קיימות מספר שיטות לאבחון מוקדם של מומי עובר^[75]:

אבחון טרום-לידתי באמצעות מכשירי על-שמע^[76] - קיימות מספר צורות של מכשירי על-שמע. הוותיק שבהם הוא מכשיר הבודק את העובר דרך דופן הבטן של האם. לאחרונה התפתחו מכשירי על-שמע אשר בודקים את העובר דרך הנרתיק של האם, והם מאפשרים הסתכלות טובה יותר על העובר, ואיתור מוקדם יותר של מומים. כמו כן מתפתחים מכשירי על-שמע תוך-רחמיים, המוחדרים לרחם האשה לצורך הסתכלות טובה יותר על העובר. המיכשור לכך התפתח בעשור האחרון בצורה משמעותית, ויחד עמו התקדמה אמינות הבדיקה וההדגמה של מבנה העובר, וכן התאפשר שימושו לאיתור מומי עובר גם בשליש הראשון של ההריון. באמצעות בדיקה זו ניתן להשיג מספר מטרות: לקבוע את גיל ההריון; לקבוע את מין העובר; לקבוע את מיקום השיליה, לאתר הפרעות במבנה השיליה, ולקבוע את כמות מי השפיר; לאתר עיכוב בגדילת העובר ברחם; לזהות הריון מרובה עוברים; ולאתר מומים במבנה העובר. באמצעות בדיקות על-שמע ניתן לאבחן מומים מלידה בשלד ובגפיים של העובר, במערכת הכליות ודרכי השתן, במערכת העצבים המרכזית, במבנה הלב, ובדרכי העיכול. מיכשור זה גם מסייע בידי המיילד לבצע פעולות שונות בעובר, כגון דיקור סיסי השיליה, או נטילת דגימת דם מחבל הטבור; מתן עירוי דם חיצוני לעובר; ואפילו ביצוע ניתוחים תוך- רחמיים.

בדיקת על-שמע איננה גורמת לשום תופעות לוואי או נזקים במהלך ההריון והלידה. מן הידוע עד כה, אין לבדיקה זו כל השפעה שלילית גם לטווח ארוך, אם כי במחקר אחד נמצא, כי בדיקות אלו גרמו לשיעור גבוה יותר של ילדים אטרים^[77].

בשנים האחרונות התרבה מאד השימוש השגרתי בטכניקה זו, ובשלהי המאה ה-20 היו המלצות לערוך בדיקה זו כבדיקה שגרתית פעם אחת או יותר במהלך ההריון: בבריטניה מומלץ לבצע בדיקה זו פעם אחת במהלך ההריון, בשבוע 820-1; בגרמניה - פעמיים; בצרפת - שלוש פעמים. בארה"ב אין המלצה לבדיקה שגרתית זו^[78]. בישראל בשלהי המאה ה-20 כ-30% מהנשים בהריון בצעו שבע בדיקות על-שמע ויותר במהלך ההריון^[79]. החוקרים עדיין חלוקים בדעתם אם יש יתרון לבדיקות על-שמע שגרתיות במהלך ההריון בשיפור ההישרדות או התחלואה של יילודים^[80]. מחקרים מקיפים ומעמיקים בנושא הגיעו למסקנה, כי אמנם אין יתרון לבדיקות אלו בנשים עם סיכון נמוך ללידת עוברים פגומים^[81]. לפיכך יש לשקול את התועלת בבדיקה זו לאיתור מומים בעובר, לעומת אפשרויות הטעות של הבדיקה - הן לחיוב, והן לשלילה, החשד לנזק עתידי כלשהו, והעלות הכלכלית לציבור^[82].

בדיקות סקר בהריון באמצעות בדיקות דם אמהיות בעזרת בדיקות דם באם ניתן לאתר סמנים^[83] שונים, המחשידים למומים או מחלות בעובר, כגון נוגדנים למחלות זיהומיות שונות^[84]; או שינויים ברמות של חומרים כימיים שונים בדם האם כמו חלבון עוברי אלפא^[85], רמות גונדוטרופין כוריוני אנושי^[86], ורמות אסטריול חופשי^[87].

יש חוקרים הסבורים, שמוצדק כיום להסתמך על השילוב של שלושת הסמנים הביוכימיים הללו כדי להחליט באיזה נשים לבצע דיקור מי שפיר על מנת לאבחן עובר הסובל מתיסמונת דאון, בין אם מדובר בנשים צעירות או בנשים מבוגרות^[88]; ויש הסבורים, שרמה גבוהה של חלבון עוברי בנוכחות בדיקת על-שמע תקינה, איננה מחייבת בדיקת מי שפיר^[89].

יש המציעים בדיקות סיקור נוספות לאבחנת תיסמונת דאון, כגון שקיפות עורפית בבדיקת על-שמע בשבועות 14-10 להריון, או בדיקת רמות חלבון מיוחד הקשור להריון^[90].

בדיקת מי שפיר ^[91] - מדובר בלקיחת דגימה מנוזל מי השפיר המכיל תאים עובריים וחומרים כימיים שהעובר מפריש לשק השפיר, על מנת לאבחן מומים כרומוזומליים, הפרעות ביוכימיות, ומחלות הטעונות אבחון בשיטות גנטיות מולקולריות. בדיקה זו היא בטוחה ומהימנה אם היא מבוצעת אחרי שבוע 16 להריון, כאשר הסיכון לאיבוד העובר בגין פעולה זו היה 0.5-1.0%^[92], ולאחרונה ירד ל-0.5-0.25%^[93]. כיום לא מומלץ לבצע בדיקה זו לפני שבוע 13 להריון^[94], הן בגלל סיכון יתר להפלת העובר, והן בגלל קשיים בפרשנות הממצאים בגין כמות קטנה של חומר המתקבל בדרך זו^[95]. במחקרים שונים התברר, כי הנולדים לאחר בדיקת מי שפיר לא סבלו מפגמים כלשהם, הן בטווח הקצר, והן בטווח ארוך^[96]. בישראל, בשלהי המאה ה-20, הופנו כ-55% מכלל הנשים מעל גיל 35 שנה לביצוע בדיקת מי שפיר, אך רק 63% מתוכם בצעו את הבדיקה^[97].

בדיקות סקירה למניעת תיסמונת דאון מאז שנות ה-70 החלו הרופאים בארה"ב להמליץ לנשים מעל גיל 35 לבצע בדיקת מי שפיר, כדי לבדוק אם העובר סובל מתיסמונת דאון. המלצה זו אומצה רשמית על ידי הקולג' האמריקאי של גניקולוגים ומיילדים בשנת 1987. הסיבה לבחירת גיל זה לביצוע בדיקת מי שפיר היתה על פי הנתונים הסטטיסטיים דאז, שהסיכון בהפלה כתוצאה מהבדיקה משתווה בגיל זה לסיכון של נוכחות עובר הסובל מתיסמונת דאון, בעוד שלפני גיל 35 שנה שכיחות תיסמונת דאון נמוכה יותר מהסיכון להפלה כתוצאה מהבדיקה האמורה. אכן הנתונים על שכיחות תיסמונת דאון בגילים שונים איננה אחידה בכל המחקרים^[98]. על פי המלצות אלו מבצעים בארה"ב בדיקות מי שפיר לכ-5% מאוכלוסית הנשים ההרות, ומתגלים רק 20% ממקרי תיסמונת דאון, מכיוון ש-80% ממקרי דאון נולדים לאמהות שגילן פחות מ-35 שנה. אך במקומות שמבצעים בדיקת חלבון עוברי לכלל האוכלוסיה, גם מקרים אלו מתגלים. אכן יש הסבורים, שהחיתוך של גיל 35 שנה איננו הגיוני, שכן מלבד תיסמונת דאון יש אפשרות למומים כרומוזומליים אחרים, וכן שנשים רבות רואות בסיכון של ילד נכה מבחינה שכלית וגופנית בעיה העולה על האפשרות של הפלה כתוצאה מהבדיקה, גם אם מספרית היחס הוא לרעת ההפלה^[99].

דגימת סיסי שיליה בשנים הראשונות לפיתוחה של שיטה זו בוצע דיגום סיסי השיליה רק דרך הנרתיק וצוואר הרחם^[100], ומאז שנת 1984 החלו לבצע את הבדיקה דרך הבטן^[101]. הדעות בין החוקרים חלוקות אם יש הבדל ביעילות ובבטיחות של שתי שיטות אלו, והנטיה היא להעדיף את הבדיקה דרך הבטן, שכן שיטה זו מאפשרת גישה טובה יותר לשיליה, קל יותר ללמוד אותה, וכמות הסיסים המתקבלים בדרך זו גדולה יותר^[102].

מטרת השיטה הזו זהה למטרת בדיקת מי שפיר, אלא שבאמצעות שיטה זו ניתן להגיע לאבחון מוקדם יותר, לקבל כמות יותר גדולה של רקמה עוברית, ואם יש צורך לבצע הפלה, היא יכולה להיעשות בשלב מוקדם של ההריון, עם פחות סיבוכים רפואיים ונפשיים.

מקובל להניח, שאין סיבוכים משמעותיים לאשה בביצוע בדיקה זו, אך תוארו פגיעות בגפיים של העובר, ו/או פגיעה באזור הפה^[103], בפרט אם הבדיקה נעשית לפני השבוע התשיעי להריון. אכן במרכזים עם ניסיון רב בביצוע בדיקה זו, אין כמעט עליה בשכיחות הפגיעה בגפיים של העוברים, לעומת האוכלוסיה הכללית שלא עברה בדיקה זו^[104]. בכל זאת ההמלצות כיום הם לבצע את דיגום סיסי השיליה אחרי השבוע העשירי להריון^[105], היינו שבוע 01 לאחר הווסת האחרונה, שהוא 56 יום מההתעברות^[106].

בעיה נוספת בבדיקות דיגום סיסי השיליה היא במהימנות של הממצאים, שכן הדגימה נלקחת מסיסי השיליה שבחלקם אינם ממקור העובר עצמו, ולעתים יכולות להיות אי התאמות בין רקמת העובר לרקמת השיליה, ולפיכך התוצאות עלולות לא לשקף את מצבו האמיתי של העובר. טעות כזו נמצאת בטווח של 4.0-0.64% מכלל הבדיקות^[107].

באשר לסיכון של איבוד עוברים בגין הבדיקה - במחקרים מקיפים התברר, שהסיכון הזה נע בין 4.6-0.6%^[108], וההבדלים תלויים בעיקר במיומנות המבצעים, כך שאם מדובר במרכזים רפואיים שבהם השיטה נעשית במיומנות גבוהה, אין הבדל משמעותי מבחינה סטטיסטית בין דיגום מי שפיר לדיגום סיסי שיליה. יתר על כן, יש הטוענים שביצוע דיגום סיסי השיליה דרך הבטן איננה מעלה את שכיחות איבוד העוברים בהשוואה לדיגום מי השפיר^[109]. לפיכך, התקבלה שיטה זו כיעילה ובטוחה לאבחון מומי עובר בשליש הראשון להריון^[110].

בדיקות גנטיות וביוכימיות טרום-השרשה ^[111] - המדובר בבדיקות אבחוניות המבוצעות על תאים בודדים מביציות מופרות חוץ-גופיות בשלבים ראשוניים של התחלקות תאי הביצית המופרית. מטרת השיטה היא לברור את הביציות המופרות הנגועות במחלות ומומים, ולהשתיל באשה רק ביציות מופרות תקינות. בעזרת שיטות חדישות של ביולוגיה מולקולרית ניתן לבדוק באופן ישיר את הדנ"א של תא בודד, ולאתר בו הפרעות בגנים בודדים, הפרעות כרומוזומליות, חסרים של אנזימים, והפרעות בחילוף החומרים. ניתן לבדוק הפרעות גנטיות אמהיות כבר בשלב הביצית הבודדת, לפני הפרייתה, על ידי בדיקת הגופיפים הקוטביים של הביציות, וניתן לבדוק הפרעות גנטיות בביצית המופרית מיד לאחר ההפריה, או בימים הראשונים לאחר מספר חלוקות. בדרך זו ניתנים לזיהוי עשרות רבות של מחלות תורשתיות^[112]. בדיקות אלו אינן גורמות לנזק לעובר המתפתח^[113]. בעתיד יכולה להיות לבדיקות אלו גם משמעות טיפולית, כאשר ניתן יהא להחליף גן פגוע בגן בריא, ובכך לתקן ולהבריא את הקדם-עובר לפני השרשתו ברחם.

הסתכלות ישירה על העובר ^[114] - מדובר בהחדרת מכשיר מיוחד^[115] דרך דופן הבטן ודופן הרחם, המאפשר הסתכלות ישירה על העובר או על חלקים ממנו. מטרת השיטה היא לאתר מומים במבנה העובר, ובעיקר מומים עדינים בפנים ובגפיים, וכן מאפשרת השיטה הזו לקחת דגימות דם מחבל הטבור של העובר, ודגימות מרקמות שונות, כמו עור וכבד העובר. השיטה פותחה לראשונה בשנת 1972^[116], ובמשך השנים השתכללו המכשירים המשמשים לביצוע פעולה זו. אכן עם שכלול מכשירי העל-שמע ושכלול אמצעים אבחנתיים וטיפולים אחרים, הלך ופחת השימוש בשיטה זו, שכן בדיקה זו היא פולשנית, עם סיכונים לעובר. הסיכונים כוללים אובדן עוברים בשכיחות כ-5%, זיהום מי השפיר, וגרימת לידות מוקדמות בשיעור של 12-8%^[117].

לקיחת דגימות דם מחבל הטבור של העובר ^[118] - דבר זה ניתן להיעשות בעזרת ניטור של מכשיר על-שמע. טכניקה זו פותחה לראשונה לצורך אבחון מחלה זיהומית^[119], ובהמשך נוצלה לבירור מחלות שונות של תאי הדם ומערכת הקרישה, מחלות זיהומיות, הפרעות בחילוף החומרים, הפרעות בחילוף הגזים, והפרעות תורשתיות וכרומוזומליות^[120]. בשיטה זו יש אחוז גבוה יותר של אובדן עוברים בהשוואה לבדיקות מי שפיר או דיגום סיסי השיליה, ולפיכך יש הצדקה לבצעה רק במצבים שבהם לא ניתן לקבל נתונים בשיטות בטוחות יותר^[121].

דגימות של רקמות ואיברים שונים בעובר ^[122] - תוארו שיטות ללקיחת דוגמאות עור, כבד, ושריר מעוברים, על מנת לאבחן מומים ומחלות מוגדרים באיברים אלו^[123]. הניסיון בטכניקות אלו הוא מועט, ובשלב זה לא ברורה דרגת הבטיחות של פעולות אלו^[124].

צילום מי השפיר ^[125] - הזרקת חומר ניגודי לשק מי השפיר, וצילום חלל השק והעובר, אשר מאפשר קבלת מידע על המבנה החיצוני של העובר ועל מערכת העיכול שלו.

בדיקות מעקב בישראל הנוהל המומלץ על ידי משרד הבריאות בישראל הוא לבצע בדיקות על שמע ובדיקת חלבון עוברי בדם האם באופן שגרתי לכל אשה מעוברת; לבצע בדיקת מי שפיר, או דיגום סיסי השיליה לכל אשה מעוברת מעל גיל 35 שנה, או כאשר קיים סיכון ידוע באותה אשה למחלה תורשתית, גם אם האשה צעירה יותר.

במחקרים שונים הוכחה תועלת נפשית רבה לנשים בהריון שעברו סיקור לבדיקת מצבו הבריאותי של העובר. בדיקות כאלו הורידו את רמת החרדה והמתח בנשים רבות^[126].

ניתוחים וטיפולים תוך-רחמיים בעובר[עריכה]

כללי מומי העובר, מבחינת ההתייחסות הטיפולית אליהם, מתחלקים למספר קבוצות:

יש מומים שאינם ניתנים לתיקון גם לאחר הלידה, ואינם מאפשרים חיים, כגון פגיעות חמורות במוח, הפרעות כרומוזומליות חמורות, היעדר כליות, מחלות מטבוליות קשות של חסר אנזימים, ועוד; יש מומים שניתנים לאיתור טרום-לידתי, אך הטוב ביותר לתקנם לאחר הלידה, כגון חסימות במערכת העיכול, פגיעות קשות בעמוד השדרה, ציסטות בשחלות, ועוד; יש מומים שרצוי להקדים את הלידה ככל האפשר מבחינת בשלות הריאות, על מנת לתקנם לאחר הלידה בהקדם האפשרי, כגון חסימות בדרכי השתן, הידרקון הראש, חסר דם קיצוני ביילוד, ועוד; יש מומים שמצריכים לידה בניתוח קיסרי, תאומי סיאם, חסרים גדולים בדופן הבטן, הידרקון הראש גדול, מומי לב שונים, ועוד; ויש מומים שרצוי לנתחם בהיות העובר ברחם^[127].

ניתוחים תוך-רחמיים המומים העובריים שיש מקום לשקול תיקונם בתוך הרחם מתחלקים למספר קבוצות:

יש מומים עובריים אשר ניתנים לתיקון ניתוחי תוך-רחמי, עם דרגות הצלחה סבירות, כגון, כריתת אונה ריאתית בגין מום כיסייתי^[128], ניקוז דרכי השתן בגין חסימה של השופכה בעובר זכר, כאשר נצפה נזק משמעותי לכליות^[129], או ניתוק קשר של כלי דם בין עוברים תאומים, אשר גורמים לעירוי דם ביניהם; יש מומים עובריים שיכולת התיקון הניתוחי התוך-רחמי כיום נמצאת בדרגות מחקר שונות, כגון תיקון בקע סרעפתי מולד בדרגת חומרה רבה^[130], ותיקון פגם בחוליות עמוד השדרה וחוט השדרה^[131]; כריתת גידול באזור עצם הזנב^[132], שהוא הגידול השכיח ביותר בעוברים, החדרת קוצב לב לעובר הסובל מהפרעות קשות בקצב הלב, או יצירת פתח בקנה, במצב של סתימת קנה הנשימה העוברי^[133]; ויש מומים תוך-רחמיים שניתוחים לתיקונם בעובר נוסו בעבר ונכשלו, כגון ניקוז נוזלים בחדרי המוח במצב של הידרקון^[134].

הניתוחים הללו מבוצעים לאחר הרדמה כללית של האשה, פתיחת הרחם, החדרת חומרי הרדמה ושיתוק לעובר, וחשיפת החלק המנותח של העובר. כל הפעולות נעשות על ידי הכוונה בעזרת מכשירי על-שמע, ותחת ניטור מדוקדק של העובר ושל האם. לאחר הניתוח מוחזר העובר לחלל הרחם, דפנות הרחם והבטן נתפרים, וההריון נמשך עד ללידה. בכל מקרה יש ליילד את האשה בניתוח קיסרי, מחשש שהתפר של החתך ברחם לא יעמוד בלחצי לידה עצמונית. הסיבוכים העיקריים של הניתוחים הללו לעובר כוללים מות העובר, לידה מוקדמת, הפרעות בתיפקוד הלב ובתיפקוד הריאות בגלל התרופות הניתנות במהלך הניתוח. ניתוחים עובריים מבוצעים במקומות בודדים בעולם, ובמרכז הרפואי העיקרי שבו בוצעו עד כה כ-50 ניתוחים כאלו^[135] ניצפו רק מעט סיבוכים אמהיים, שכולם טופלו בהצלחה, ללא נזק שארי וללא תמותה. במרכז זה תוארו התכווצויות רחם לאחר הניתוח שגרמו אי-נוחות לאשה, וכמו כן תוארו מספר מקרים עם בצקת ריאות קלה של האם. מספר קטן של נשים סבלו מזיהומים, דימומים, ונזילת מי שפיר ממקום החתך, אשר הצריכו טיפול אנטיביוטי, עירוי דם, וניתוח חוזר לסגירת החתך - בהתאם^[136]. לאחרונה חלה התקדמות מסויימת בטכניקת הניתוחים העובריים על ידי שימוש באנדוסקופ וניתוח תוך-רחמי. בכך נמנעת הוצאת העובר מהרחם, ולכן פוחתים הסיבוכים^[137].

אכן, מאחר והניתוחים הללו ברובם הגדול הם חדשניים יש להתייחס אליהם כניסויים, יש צורך בהסכמה מודעת מפורטת וברורה מצד האם, יש לבצעם רק בעוברים עם מומים קשים בדרגות כאלו שהסיכוי שלהם להיוולד חיים או לשרוד לאחר הלידה הוא קטן מאד, יש להתחשב בעיקר במצב האם ובסיכון שהיא לוקחת בגין ניתוחים אלו, ויש לבצעם רק במרכזים מיוחדים עם התמחות ייחודית וניסיון רב בתחום זה^[138].

העובר במקרא ובחז"ל[עריכה]

יצירת העובר שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו - מזריע הלובן, שממנו עצמות, וגידים, וציפורניים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין; אמו - מזרעת אודם, שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעין; והקב"ה - נותן בו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראית העין, ושמיעת האוזן, ודיבור פה, והילוך רגליים, ודעת, ובינה, והשכל^[139].

העובר נוצר על ידי מלאך הממונה על יצירתו ועל צורתו^[140], והקב"ה מכתיב למלאך איך ייראה הוולד. הקב"ה גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גיבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס, וכן גוזר על כל קורותיו, אבל אם צדיק אם רשע לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של האדם בלבד^[141].

הקב"ה צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים^[142].

מינו של העובר , אם יהא זכר או נקבה, נקבע ברגע ההזרעה: אם האיש מזריע תחילה, תיוולד נקבה, ואם האשה מזריעה תחילה, ייוולד זכר^[143]. לפיכך, אם האשה כבר מעוברת, הרי זו תפילת שווא לבקש על זכר^[144], אבל אם שניהם הזריעו תחילה, ייקבע מינו של העובר רק לאחר ארבעים יום, ולפיכך מועילה תפילה בימים אלו^[145].

יש לציין כי מקדמת דנא ועד היום נעשים ניסיונות לשלוט על מין העובר. בין השיטות הללו יש שניסו שיטות תזונתיות, כך שדיאטה מסויימת של האם תגרום להולדת זכרים ודיאטה אחרת תביא להולדת נקבות^[146]; יש שהציעו שיטות טבעיות שונות שנועדו ליצור תנאים מיטביים להישרדות תאי זרע נושאי כרומוזום זכרי או כרומוזום נקבי, וביניהם יש לציין תנוחות משגל, זמן קיום יחסי המין ביחס לביוץ, יחס בזמן בין אורגזמה של האשה להזרעה של האיש וכד', ויתכן שדברי חז"ל בענין סדר ההזרעה מתייחס למצבים כאלו^[147]; בשנים האחרונות פותחו שיטות מדעיות להשגת מטרה זו על ידי הפרדת תאי הזרע נושאי כרומוזום זכרי ונקבי, והזרעת תאי הזרע הסלקטיביים למין הרצוי, או בשיטת אבחנה טרום-השרשתית^[148].

התהליך הטבעי של יצירת העובר הפריית הביצית על ידי הזרע קורית עד שלושה ימים לאחר ההזרעה, ומשלושה ימים ועד ארבעים יום הם ימי יצירת הוולד^[149]. בראשית התהוותו העובר הוא גוש של חומר המכונה 'גולם'^[150], ורק לאחר ארבעים יום מקבל הגוש צורה אנושית, ומאז הוא נקרא עובר. רבי ישמעאל אומר, הזכר נגמר לארבעים ואחד יום, והנקבה לשמונים ואחד; וחכמים אומרים, אחד בריית הזכר, ואחד בריית הנקבה, זה וזה ארבעים ואחד יום^[151]. יש מי שכתב, שלפי החוקרים יש שצורת העובר דומה לאדם כבר קודם ארבעים יום, ויש שזה קורה אחרי ארבעים יום, ולא דברו חז"ל אלא ברוב המקרים^[152].

מהיכן הוולד נוצר - מראשו, אבא שאול אומר מטבורו, ומשלח שורשיו אילך ואילך^[153].

יצירת הוולד מתחילה בעור ובשר, וגומרת בגידים ועצמות^[154].

חז"ל הבחינו בשלבים שונים בהתפתחות העובר: עד ארבעים יום, הרי הוא מים בלבד^[155]. יש לציין כי החישוב של חז"ל שונה מהחישוב של רופאי הנשים כיום, בכך שהאחרונים מחשבים את גיל ההריון מאז הווסת האחרונה, בעוד שחז"ל מחשבים את גיל ההריון מההפריה. ההבדל בין שני חישובים אלה הוא כשבועיים, ולפיכך ארבעים יום של חז"ל הוא 54 יום של רופאי הנשים. ואמנם, עד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר אין עדיין עצמות, ולפיכך מתאימה מאד ההגדרה של חז"ל שעד גיל זה העובר הוא כמים בעלמא; בשלושה חדשים ניכר העובר, היינו ניכר באשה שהיא בהריון^[156]; ישבה על המשבר, היינו השלב שבו נעקר הוולד לצאת^[157].

תחילת ברייתו של העובר דומה לרשון, רואין שתי עיניו כשתי טיפים של זבוב, מרוחקין זה מזה; שני נקבי חוטמו כשתי טיפים של זבוב, ומקורבין זה לזה; שתי אזניו כשתי טיפים של זבוב; פיו מתוח כחוט השערה; שתי זרועותיו כשתי חוטין של זהורית, כשל שתי; שתי ירכותיו כשתי חוטין של זהורית, כשל ערב; וגווייתו כעדשה, ואם היתה נקבה נידונה כשעורה סדוקה לאורכה, ושאר איבריו מצומצמין בו כגולם, וחיתוך ידיים ורגליים אין בו^[158].

במה בודקים אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא וכו', מביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום, אם מסכסך - בידוע שזכר הוא, ואם לאו - בידוע שנקבה היא^[159].

מצב העובר ברחם וולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח, ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, שתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, וכיוון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת^[160].

וולד דומה במעי אמו לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן^[161]. הכוונה לעובדה הנכונה, שהעובר מונח בתוך שק השפיר אשר הוא מלא נוזלים, ולפיכך העובר נראה כצף במים.

שלושה חדשים ראשונים וולד דר במדור התחתון, אמצעיים - וולד דר במדור האמצעי, אחרונים - וולד דר במדור העליון^[162].

כניסת הנשמה אמר ליה אנטונינוס לרבי, נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה, אמר ליה משעת יצירה. אמר ליה אפשר חתיכה של בשר עומדת שלושה ימים בלא מלח ואינה מסרחת, אלא משעת פקידה. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו^[163].

השיליה שיליה תחילתה דומה לחוט של ערב, וסופה דומה כתורמוס וחלולה כחצוצרה, ואין שיליה פחותה מטפח; רבי שמעון בן גמליאל אומר, שיליה דומה לקורקבן של תרנגולין, שהדקין יוצאים ממנה^[164].

חיותו של העובר תינוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו^[165].

מעשה ניסים עושה הקב"ה לתינוק הזה: אדם שהוא נתון באמבטי יום אחד נפשו מצרה עליו, והתינוק הזה נתון במעי אמו תשעה חדשים, ואין נפשו קניטה עליו^[166].

תיפקוד שכלי חז"ל ייחסו תכונות נפשיות-שכליות לעובר, כגון הנטיות השונות של יעקב ועשו ביחס לבתי כנסיות ולעבודה זרה^[167]; בזמן מתן תורה אף עוברים במעי אמן אמרו שירה^[168], וכן דוד המלך אמר שירה במעי אמו^[169]; עוברים במעי אמם מקללים מי שיש בו חנופה^[170], ומקללים מי שמונע הלכה מפי תלמיד^[171].

רבי יוחנן בהיותו עובר הריחה אמו מאכל ביום הכיפורים, ולחשו לה שהיום הוא יום הכיפורים ולא אכלה, ויצא ממנה רבי יוחנן; ולהיפך ביחס למעוברת אחרת שלחשו לה ולא נרגעה, ויצא ממנה שבתאי אצר פירות, שהיה רשע^[172].

העובר מלמדים אותו ברחם אמו את כל התורה כולה, ועם יציאתו לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה^[173], ומיד הוא שוכח כל מה שראה, וכל מה שהוא יודע^[174].

מומי עובר חז"ל תיארו עוברים בצורות פגומות מאד ומגוונות, ודנו ביכולת העוברים האלו להתקיים ולהיקרא וולדות לעניין טומאת לידה^[175].

עקרונות וכללים[עריכה]

הגדרת אבהות ואמהות יש אומרים, שאבהות מוגדרת כבר בשלב העוברי, אבל אמהות היא דווקא לאחר הלידה^[176]; יש מי שכתב, שאמהות מוגדרת כבר בשלב העוברי, אבל אבהות היא דווקא לאחר לידה^[177]; ויש מי שכתב, שהן אבהות והן אמהות אינם מתייחסים כלל לשלב העוברי, אלא רק לאחר הלידה^[178].

מושגים שונים ביחס לעובר הגדרת העובר במעי אמו נידונה ביחס למונחים שונים:

אדם - יש אומרים, שהעובר אינו בכלל מונח זה^[179], ויש אומרים שהוא כלול במונח זה^[180], אך לכל הדעות העובר כלול במונח 'האדם באדם'^[181]; איש - לכל הדעות העובר אינו בכלל מונח זה^[182]; בן - יש מי שכתב, שהעובר קרוי בן כבר במעי אמו^[183], ויש מי שכתב, שרק מי שכבר נולד קרוי בן^[184]; בריה - עובר אינו בגדר מונח זה^[185]; נפש - יש אומרים, שאין העובר בכלל מונח זה כלל^[186], יש שמשמע מהם, שהעובר הוא ספק נפש^[187], יש מי שכתב, שהעובר הוא נפש לעניין נטילת נשמה^[188], ויש שמשמע ממנו, שהעובר הוא נפש^[189].

הגדרות שונות יש מי שכתב, שהעובר הוא בגדר טריפה עד שייוולד, משום שאין בו חיות עצמית שלימה, ואין הוא בבחינת 'כל נפש'^[190].

יש מי שכתב, שבעניינים שיש חשיבות למצב העתידי יש לעובר מעמד חשוב יותר מאשר לנפל שנולד ומת^[191].

מעמד משפטי יש שמשמע מהם, שהעובר הוא אישיות משפטית ביחס לבעלות על ממון^[192]; ויש שמשמע מהם, שאין הוא אישיות משפטית כלל, ואפילו לממון^[193].

עובר ירך אמו יש מחז"ל הסבורים שעובר ירך אמו, ויש הסבורים שעובר איננו ירך אמו^[194].

יש מקומות בש"ס, שמחלוקת זו מבוארת בפירוש ביחס לדינים שונים, ויש מחלוקות בש"ס שיכולים להתפרש על רקע מחלוקת זו, אף שלא נאמר דבר זה במפורש^[195].

יש מי שכתב, שמחלוקת זו תלויה גם בשאלה מתי ניתנת הנשמה בגוף^[196]- מי שסובר שהנשמה ניתנת באדם משעת יצירה, סובר שעובר לאו ירך אמו הוא, ומי שסובר שהנשמה ניתנת באדם משיצא ממעי אמו, סובר שעובר ירך אמו^[197].

יש מי שכתב, שלשיטת הסוברים שעובר ירך אמו הוא, אין הוא מתייחס אחרי אביו עד שייוולד, וכשהוא עובר אינו מתייחס אלא אחרי אמו^[198]; ויש חולקים וסבורים, שאף לשיטה שעובר ירך אמו הוא, הרי הוא מתייחס אחרי אביו גם בהיותו עובר^[199], ולא אמרו שעובר ירך אמו הוא אלא דווקא לגבי האם, אבל ביחס לאב הוא נחשב כגוף עצמי^[200].

יש מי שכתב, שהכרעות הלכתיות שונות ביחס לעובר תלויות בשאלה היסודית אם עובר ירך אמו או לא, ולפיכך אם הוא ירך אמו, הרי שבדינים שונים אין לעובר ישות עצמית, אלא הוא חלק מאיברי אמו, ולשיטה זו הרי הוא לגמרי כאמו, ואפילו אם אחר הלידה יתברר שהוא זכר, אין אומרים שהוא זכר במעי אמו^[201]; ואם אין עובר ירך אמו, הרי שבדינים שונים דין העובר מיוחד ושונה מדין אמו, והוא נחשב כישות נפרדת ועצמאית^[202]; ויש מי שסבורים, שאין קשר הכרחי בין השאלה היסודית הזו לבין פרטי דינים שונים, ואף הסבורים שעובר ירך אמו, אין זה משפיע על מעמדו של העובר ביחס לזכיה, קידושין, טומאה וטהרה, דיני נפשות וכיו"ב, אלא שמחלוקת זו נוגעת רק ביחס לדינים או שינויים חדשים שמתרחשים בעת הריונה של האשה^[203], ואין קשר בין מחלוקת זו לבין הגדרת מהותו של היילוד, אם הוא נגרר אחרי אמו או אחרי אביו לענייני יוחסין ופסול^[204]; או שמחלוקת זו מתייחסת רק לעניינים הנוגעים למציאות, שכן מצד אחד התפתחותו וחיותו של העובר היא באופן שונה מהאם, ומצד שני העובר תלוי באמו, אבל ביחס לעניינים הנוגעים למעמדו המשפטי של העובר, לכל הדעות הוא בבחינת ירך אמו, והיינו שהוא נגרר אחרי אמו, כי אין לו עצמו כל דעה ולא אפשרות לפעולה עצמית^[205], ולפיכך נוגעת המחלוקת היסודית אם עובר ירך אמו או לא רק למצבים מיוחדים שנימנו בש"ס, ולא לכל השאלות הנוגעות למעמדו הבסיסי של העובר.

להלכה - יש שפסקו, שעובר לאו ירך אמו^[206]; ויש שפסקו, שעובר ירך אמו הוא, פרט לטריפה, שהדבר תלוי בחיות, ולעניין זה בלבד אין העובר נחשב כירך אמו^[207].

מעמד העובר ההלכה מייחסת לעובר מעמד וזכויות באופן הדרגתי בהתאם לשלבי התפתחותו: ככל שהוא בשל יותר כן מתווספות זכויותיו, אך בכל מקרה אין הוא מגיע למלוא הזכויות של אדם אלא לאחר לידתו. אין דומה מעמדו של קדם-עובר בטרם השרשה ברחם אשה, למעמדו של עובר ברחם אשה; אין דומה מעמדו של העובר ברחם קודם ארבעים יום מההפריה למעמדו לאחר גיל הריון זה; ואפילו בעת שכלו חודשיו ברחם, כל עוד הוא לא נולד, עדיין שונה מעמדו מעובר לאחר לידתו^[208].

הבעלות והקנין על עוברים ברחם האם יש שמשמע מהם, שלאב יש זכות קניינית ובעלות על העוברים, ולפיכך כאשר נגרם להם נזק או מוות, על המזיק לשלם עבורם לבעל האשה ההרה מדין נזיקין^[209]; ויש שמשמע מהם שאין לאב קנין ובעלות בעוברים, והתשלום שהטילה התורה על המזיק את העוברים הוא תשלום מסוג 'עונש', שמשתלם למי שהוולדות מתייחסים אחריו^[210].

דבר שלא בא לעולם יש מחז"ל הסבורים, שעובר הוא דבר שלא בא לעולם, ואפילו מי שסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי לדבר שלא בא לעולם אינו מקנה^[211]; יש הסבורים, שעובר נחשב כבא לעולם לעניין שיכול לקנות לכשייוולד^[212], ולדעה זו גם מי שסובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי יכול להקנות לדבר שלא בא לעולם^[213]; ויש המחלקים בין שלב שבו הוכר העובר, שנחשב כבא לעולם, לבין שלב שטרם הוכר העובר, שנחשב כדבר שלא בא לעולם^[214].

פיקוח נפש ורציחה אין חיוב של הצלת נפשות בעובר^[215]; ויש מי שמשמע ממנו שיש חיוב הצלה בעובר, ורק כשהוא רודף ניתן להציל האם בנפשו של העובר^[216]. ובעניין רציחה - אין דין רציחה בעובר באותה דרגה שיש ביילוד^[217], ומכל מקום יש הסוברים שמחללים שבת על העובר, אך לא מטעם הצלת נפשות וחיות, אלא מטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"^[218].

ניתוח קיסרי להצלת העובר יש מי שכתב, שאין אשה חייבת לעבור ניתוח קיסרי כדי להציל את העובר, או כדי למנוע ממנו נזק, כי אין אדם מחוייב להכניס עצמו לספק סכנה עבור זולתו, וכל שכן בשביל עובר שלא בא לעולם^[219]; ויש מי שסבור, שאשה מחוייבת לעבור ניתוח קיסרי כדי להציל את עוברה, כי יש להניח שסירובה איננו מודע והגיוני, אלא שסבורה היא שהרופאים טועים והילד ייוולד בריא ללא ניתוח, ועוד שאשה משועבדת לבעלה ללדת ילדים, ובעיקר משום שהסיכון הנוסף בניתוח קיסרי לעומת לידה רגילה בתנאים של ימינו הוא קטן מאד. אבל גם לשיטה זו אין לכפות ניתוח קיסרי אם יש לעובר מומים קשים, והיא לא רוצה לעבור ניתוח כדי להביא ילד חולה לעולם^[220], וכן לא ניתן לכפות עליה ניתוח קיסרי אם יש חשש שבגללו לא תוכל ללדת עוד בעתיד, ובוודאי שאין לכפות עליה ניתוח קיסרי אם מדובר בעובר שסיכויו לחיות קטנים מאד, כגון שיש לו מומים קטלניים או שהוא פג בגיל הריון מוקדם מאד, וכן אין לכפות ניתוח קיסרי אם יש מחלוקת בין הרופאים, ויש הסבורים שאין צורך בניתוח הקיסרי^[221]. ומכל מקום, אם החליטו הרופאים שהמצב הוא מצב חירום, וללא ניתוח קיסרי דחוף ייוולד התינוק עם נזק חמור, אסור לאשה לסרב לניתוח, ויש לשכנעה להסכים לכך, ואין לאחר את הניתוח אף על מנת לבקש ברכת חכם^[222].

טיפולים בעובר ^[223]- אם אין הטיפול מסכן את האשה כלל, הרי היא חייבת לאפשר את הטיפול בעובר; ואם יש לאשה סכנה לצורך הטיפול בעובר, אין היא חייבת להכניס עצמה לסכנה^[224].

בדיקות על-שמע במעקב הריון לשיטת הסוברים, שמותר להפיל עובר הסובל ממום קשה^[225], יש הצדקה לבצע מעקב הריון על ידי בדיקות על-שמע, שכן הבדיקה איננה פולשנית, ולא גורמת נזק לאם או לעובר^[226]. לעומת זאת, לשיטות הסוברים שיש איסור גמור להפסקת הריון במצב של מום עוברי, אין לבצע מעקב על-שמע במהלך ההריון לאיתור מומים^[227], אלא עם כן צפויה תועלת לעובר בבדיקות אלו, כגון ידיעת גודלו ומשקלו בשאלה של עיתוי הלידה, ידיעת מצב השיליה בשאלה של צורת הלידה וכיו"ב^[228]. כמו כן יש לעתים עניין הלכתי לדעת את מינו של העובר, דבר שניתן לעשות בעזרת בדיקת על-שמע, כגון אם האב הוא כהן, שאז יש להמעיט בטומאת היילוד הזכר^[229], או לקיחת מין התרנגול המתאים למנהג הכפרות^[230].

בדיקת מי שפיר - לכל הדעות יש להימנע מבדיקה זו כבדיקה שגרתית, שכן יש בזה חבלה באשה, וחשש לגרימת הפלה לעובר מעצם הבדיקה. אכן, לשיטות הסוברים שמותר להפיל עובר בעל מום^[231], אם יש סבירות שאשה מסויימת נושאת בקרבה עובר בעל מום, או אם האשה סובלת מאד מבחינה נפשית מחשש שהיא נושאת בקרבה עובר בעל מום, מותר לבצע בדיקה זו^[232]; ולשיטת הסוברים, שבכל מקרה אסור לבצע הפלה בגין מום בעובר, אין לבצע בדיקה זו כלל, שכן הסיכון לאשה ולעובר הוא בכדי, שהרי גם אם יימצאו מומים בעובר אסור יהא להפילו, ואדרבה ממצאים כאלו יכניסו את האשה למתח נפשי עצום, ואולי יגרמו לה לבצע הפלה שלא כדין^[233], אבל אם יכולה להיות תועלת לעובר על ידי בדיקות אלו - מותר^[234]; ויש מי שכתב, שמותר לעשות בדיקות טרום לידתיות, ובוודאי אותם בדיקות שאין בהן כל סכנה, כי התוצאות שהכל תקין מביאות מרגוע לאשה, ואם התוצאות מראות על בעיה עוברית, יש לעשות שאלת חכם כיצד לנהוג^[235]. ואמנם יש להעיר, שהסיכוי למציאת מום או מחלה בעובר בעקבות בדיקת מי שפיר היא נמוכה, שהרי רק בכ-3% מההריונות יש מומים משמעותיים בעובר, ולפיכך אם האשה סובלת ממתח נפשי רב מחשש שהעובר פגוע, יותר סביר שהבדיקה תרגיע אותה, שכן הממצאים יהיו שליליים, ותוכל להמשיך את ההריון מתוך נחת רוח, ולפיכך יש לשקול את המצב לפי תכונת האשה ומצבה המיוחד לגופו, ולפי ההערכה של יכולת עמידתה בפני הפיתוי לבצע הפלה אם יימצא מום בעובר, לשיטת הסוברים שהדבר אסור בכל מקרה. עוד יש להעיר, שיכולים להיות שיקולים אחרים לביצוע בדיקות כאלו, כגון מום שלכל הדעות מותר להפיל^[236], או גילוי בעיה רצינית לחיי העובר, אשר אמנם לא יצדיק את הפלתו לשיטת האוסרים הפלה בכל מקרה, אך יהווה שיקול רציני להימנע מסיכון יתר של האשה בעת לידה, כגון להימנע מניתוח קיסרי אם יתגלה צורך כזה. כמו כן, יש שגילוי מצב מסויים של העובר טרם לידתו יכול להדריך ולכוון את המיילדים באיזה עיתוי ליילדו, ובאיזה שיטה לבחור כדי ליילדו בצורה הטובה ביותר. יתר על כן, בעתיד כשיתגברו האפשרויות לטיפולים תוך-רחמיים יהא לאבחונים טרום-לידתיים מקום ברור לצורך טיפול בעובר. לאור שיקולים אלו - יש מי שכתב, שמותר לעשות אפילו בדיקות פולשניות במעוברת אם הדבר נחוץ מבחינה נפשית^[237].

דגימת סיסי שיליה יש מי שסוברים, שאם ניתן בדרך זו לאבחן מום חמור בעובר קודם ארבעים יום, ואם יש חשש סביר למחלה חמורה כזו בעובר, מותר לבצע בדיקה זו^[238].

פרטי דינים[עריכה]

^[239]

בענייני אורח חיים[עריכה]

'מי שבירך' למעוברת יש מי שכתב, שבברכת 'מי שברך' לאשה מעוברת אין להזכיר במפורש את העובר, כי הוא כלול בברכה של האשה מדין עובר ירך אמו^[240]; ויש מי שכתב, שמן הראוי לבקש גם על העובר לחוד, כי כוונת התפילה היא לא רק על ההווה, אלא גם על העתיד^[241].

שבת ויום-הכיפורים יש אומרים, שמותר לחלל שבת כדי להציל עובר, וכן מותר למעוברת לאכול ביום הכיפורים כדי למנוע הפלת העובר, אף על פי שלה עצמה אין כל סכנה, ואפילו מדובר בעובר שהוא פחות מארבעים יום^[242]. ולשיטה זו מצינו מספר סייגים ותוספות - יש מי שכתב, שדווקא אם מדובר בוודאי פיקוח נפש לעובר מחללים שבת, ולא בספק^[243], ויש מי שכתב, שאף בספק סכנה מחללים שבת כדי להצילו^[244]. ועוד יש מי שכתבו, שמחללים שבת דווקא לחיי עולם של העובר, אבל אם מדובר רק בחיי שעה שלו, וברור שהעובר לא יוכל לחיות, אין מחללים עליו שבת^[245]. ועוד יש מי שכתב, שלשיטה זו מחללים שבת להציל עובר אפילו בהורים שהם מחללי שבת^[246]. ועוד יש מי שכתב, שההיתר לחלל שבת עבור עובר הוא דווקא שכבר הוחזקה האשה כמעוברת, אבל אם רק איחרה ווסתה בכמה ימים, ולא ידוע עדיין אם היא בהריון, אין לחלל שבת בשלב זה^[247]; ויש אומרים, שבכל מקרה אין מחללים שבת בשביל העובר בלבד, ואין המעוברת אוכלת ביום הכיפורים להצלת העובר בלבד, אלא אם כן לה עצמה יש סכנה בדבר^[248].

האשה שמתה בשבת, לכל הדעות מחללים שבת להצלת העובר^[249], כי הוא נחשב ליילוד, למרות שטרם יצא לאוויר העולם, וההתייחסות אליו היא כאל וולד המונח בקופסא^[250], או כחי שדלת ננעלה בפניו^[251].

במנהג כפרות בערב יום הכיפורים לוקחים למעוברת תרנגול ותרנגולת, אולי תלד זכר^[252], ויש שנוהגים לקחת שלושה תרנגולים^[253].

בענייני יורה דעה[עריכה]

אכילת תרומה בת ישראל שנישאת לכהן ומת, והניחה מעוברת, אף על פי שהעובר הוא כהן, אין הוא מאכיל את אמו בתרומה, ולא יאכלו עבדיו בתרומה, שהיילוד מאכיל, שאינו יילוד אינו מאכיל^[254].

נדרים הנודר הנאה 'מרואי החמה', או 'מן הרואים', מותר בעוברים, שכן הם גם אינם רואים, וגם אין החמה רואה אותם^[255].

נזירות האב יכול להדיר את בנו בנזירות בהיותו עובר^[256].

גיור מעוברת שנתגיירה, עולה טבילתה גם בשביל עוברה, ואין בנה צריך טבילה לשם גירות, ואין גופה נחשב כחציצה, ודין זה נכון בין לדעת הסוברים שעובר ירך אמו, ובין לדעת הסוברים שעובר לאו כירך אמו^[257]. ויש מי שכתב, שצריכים בית דין לדעת שהאשה מעוברת, וצריכים כוונה לכלול את העובר בגירות^[258].

דיני נידה וטומאת לידה במפלת עובר ראה ערך הפלה

בענייני אבן העזר[עריכה]

קידושין - האומר לחברו, אם ילדה אשתך נקבה, הרי היא מקודשת לי, אינה מקודשת, ואין חוששים כלל לקידושין, כי העובר נחשב כדבר שלא בא לעולם^[259]; ואם היתה אשת חברו מעוברת, והוכר עוברה^[260], דבריו קיימים, ואם ילדה נקבה מקודשת, כי כשהוכר עוברה הרי הוא נחשב כדבר שבא לעולם^[261], אבל צריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד^[262].

יש אומרים, שגם לשיטת הסוברים שהקידושין חלים אם היתה מעוברת, הכוונה שהם חלים לאחר שנולדה^[263]; ויש אומרים, שיש זכות לאב לקבל קידושיה של עובר-נקבה שלו, והקידושין תופסים בעובר מיד, אף טרם שנולדה, ואף אחד מהצדדים לא יכול לחזור בו, ואם קידש את אחותה, אין הקידושין תופסים בה, וכל כיו"ב^[264]; ויש מי שכתב, שיש בעובר דין מתקדשת, ומכל מקום דין אישות אין בה, כי אין היא עדיין אשה שיחולו עליה דיני אישות^[265].

נאמנות לפסול האב שאומר על העובר שאינו ממנו, נאמן לפוסלו, אבל אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפוסלו^[266].

בענייני חושן משפט[עריכה]

קניינים המזכה לעובר, לא קנה העובר^[267], אבל נחלקו אמוראים וראשונים במקרה שאמר שיקנה העובר לכשייוולד - יש אומרים, שקנה כשנולד^[268], אך בתנאי שלא מת המזכה עד שנולד העובר, וגם לא חזר בו קודם שנולד, שכן אם לא נולד בר קיימא לבסוף, מתבטלת זכייתו כעובר למפרע^[269]; ויש אומרים, שהמזכה נכסיו לעובר במתנה על ידי אחר - לא קנה, אף כשהוכר העובר, ואפילו אמר שיקנה לכשייוולד^[270].

לא אמרו המזכה לעובר לא קנה אלא במזכה לאחר, אבל אם נתן האב מתנה לעובר שלו - קנה, ואפילו לא אמר שיקנה לכשייוולד, הואיל ודעתו של האב קרובה אצל הבן^[271], אך דין זה הוא בתנאי שאשתו כבר מעוברת בשעת המתנה^[272].

יש אומרים, שההקנאה על ידי האב מועילה גם בעובר שהוא פחות מארבעים יום^[273]; ויש אומרים, שדווקא לאחר ארבעים יום מועיל הקנין לעובר על ידי אביו^[274].

יש הסבורים, שדין זה נאמר דווקא בשכיב מרע, ודווקא במטלטלים ולא בקרקעות, והוא בגדר תקנת חכמים, ולא מעיקר הדין^[275]; ויש אומרים, שדין זה נכון גם כשהאב בריא^[276].

יש אומרים, שדין זה נאמר דווקא בעובר שהוא בנו, אבל לא בבן בנו או בת בנו^[277]; ויש אומרים, שגם בבן בנו או בבת בנו הדין כן^[278].

יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא באב, אבל אם אמו של העובר הקנתה לו - לא קנה^[279]; ויש מי שכתב, שדין זה נכון גם באם^[280].

ירושה נחלקו תנאים אם עובר במעי אמו זוכה בירושה אם לאו^[281]. אף להלכה נחלקו הפוסקים - יש אומרים, שהעובר יורש; ויש אומרים, שאין העובר יורש^[282].

יש הסבורים, שכדרך שאין לעובר קנין, כך אין הוא יורש את אמו, אם מתה כשהיא מעוברת^[283], ולדעה זו יש מי שכתב, שכשם שהעובר אינו יורש, כך אין יורשים אותו, וממילא אם מישהו הזיק לעובר, ואחר כך מת העובר לפני שנולד, אין לו יורשים שירשו את דמי הנזק^[284]; ויש הסבורים, שזוכה עובר דרך ירושה שהיא באה מאליה, אף אם אין זכיה לעובר בדרך של קנין^[285].

מי שמת, והניח אחריו בנים ואשתו מעוברת, שחוששים שמא יהא הוולד זכר בר-קיימא ויש לו חלק בירושה, אם באו האחים היילודים ליטול חלקם, נוטלים ומעמידים אפוטרופוס לעובר ליטול את חלקו, עד שייוולד ויוודע אם זכר הוא או נקבה, אבל אין חוששים שמא תאומים הם, ויש להם שני חלקים, לפי שמיעוטא דמיעוטא הוא שיוולדו תאומים זכרים^[286].

נזיקין וחבלות אסור להזיק לעובר ולחבול בו^[287]. ומטעם זה אסור לאדם לשאת את מעוברת חברו, ואם נשא - יוציא, ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, היינו שמא יזיק לוולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חברו^[288].

"הולדה בעוולה" סוגיא מוסרית ומשפטית חדשה נוגעת להולדה בעוולה. בדרך כלל מדובר במצב בו רופא, גנטיקאי, איש מעבדה, מומחה בהדמיה, או גורם אחראי אחר שגה ולא איבחן מצב חולני חמור בעובר, ועקב כך נולד וולד עם נכויות קשות^[289].

משמעות ייעוץ רפואי, גנטי או מעבדתי על התוצאה של לידת וולד מתייחסת לשלושה מצבים:

מצב א - כיום ניתן לאבחן מצבים גנטיים או רפואיים אחרים באיש או באשה או בשניהם לפני הנישואין, ואשר ממצאים אלו יכולים לשמש לבני הזוג העתידי בהחלטתם אם להינשא זה לזו אם לאו. לאור העובדה, שבדיקות כאלו מותרות, וגם מותר ואף רצוי שבני זוג כאלו לא יינשאו זה לזו^[290], הרי שמניעת מידע כזה יש לו משמעות מעשית ביחס להיווצרותו של היילוד.

מצב ב - כאשר מדובר בזוג נשוי, שניתן לאבחן אצל בני הזוג מחלות תורשתיות או אחרות שהן משמעותיות לבריאותו של העובר העתידי - יש הסבורים, שרשאים בני הזוג להשתמש באמצעים למניעת הריון בתנאים מסויימים; ויש הסבורים, שנכון לייעץ לבני הזוג להתגרש^[291]. לשתי השיטות יש משמעות מעשית למידע כזה ביחס להיווצרותו של היילוד.

מצב ג - כאשר מדובר באשה מעוברת, ניתן לאבחן את העובר אם הוא סובל ממחלה תורשתית אחרת. במצב כזה הברירה היחידה לאי-לידתו במומו היא הפלתו. מצב זה שנוי במחלוקת, ולדעת רוב הפוסקים אין כל היתר לבצע הפלה^[292].

מבחינת ההלכה יש לסוגיא זו היבטים עקרוניים והיבטים מעשיים:

ברמה העקרונית, יש המביאים ראיות מהתנ"ך ומחז"ל להנחה שלעתים יש עדיפות שלא להיוולד כלל, ואשר מטילים, לכאורה, ספק בכדאיות החיים:

שלמה המלך^[293] כותב: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש'. איוב^[294] כותב: 'יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר וגו' כי לא סגר דלתי בטני, ויסתר עמל מעיני, למה לא מרחם אמות מבטן יצאתי אגוע, וגו' כעללים לא ראו אור וגו' למה יתן לעמל אור והחיים למרי נפש, המחכים למות ואיננו ויחפרהו ממטמונים'. יונה הנביא אומר: 'טוב מותי מחיי'^[295].

המשנה^[296] קובעת: "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". התלמוד^[297] מספר: "תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו".

אכן, אין ספק שמאמרים אלו מתייחסים לצדדים מוסריים והשקפתיים, כאשר מצבם של המוסרי והדתי של האנשים החיים הוא בעייתי, שכן רובצים עליהם חובות מוסריים ודתיים כבדי משקל, אך ברובם אין הם עומדים בהם, ולכן עדיף היה שלא נבראו בני האדם כלל, אך משנבראו צריכים הם בכל זאת לתקן את דרכיהם. אין כל כוונה במאמרים אלו להתייחס דווקא למצב הפיזי של בני האדם שחייהם קשים בגין מגבלות של מחלות ומומים, שהרי אין כאן כלל רמז לאנשים מוגבלים ונכים דווקא, אלא מדובר על כל בני האדם; או שמדובר בזעקת כאב של אדם סובל, שאין לתפוס אותו בשעת צערו. באותם מאמרים המתייחסים לקשיים פיסיים ונפשיים מדובר בסובל עצמו, שמבקש מהקב"ה ליטול את חייו, אך לא מדובר בגורם שלישי המבקש זאת, ובוודאי לא מדובר מהאשמת בשר ודם במצבים כאלו.

יתר על כן, אין מקום להטלת האשמה מהותית בעצם העובדה שנולד וולד נכה ומוגבל, שכן החשיבה היהודית שוללת שיקולים של מניעת פריה ורביה על בסיס של קשיים עתידיים לנולדים. דבר זה עולה מטעותו של עמרם אבי משה שנמנע מהולדת ילדים מחשש שמצבם בשעבוד מצרים יהיה גרוע^[298], וממעשה המלך חזקיהו שלא רצה ללדת ילדים מחשש שיצאו מהם לתרבות רעה^[299].

עוד יש להדגיש, כי ההצדקה המוסרית להטלת אשמה על "הולדה בעוולה" היא אמירתו של יונה הנביא 'טוב מותי מחיי'. אכן, אין ספק שהדבר רלוונטי דווקא למצבים רפואיים חמורים וקשים, מלאי כאב וסבל, ובעלי איכות חיים נמוכה ביותר, ללא כל הנאה בסיסית מהחיים. לעומת זאת, כאשר מדובר במחלה או מום עם מגבלות מסויימות, אך עם יכולת תיפקוד גופני ושכלי טוב, ובוודאי עם יכולת ליהנות מהחיים, אין ספק, שלגבי חיים כאלו לא ניתן לומר 'טוב מותי מחיי'. ערך החיים הוא הערך הנעלה ביותר ביהדות, אשר כל יתר הערכים המוסריים כפופים לו ומשרתים אותו; קדושת החיים מהווה דרישה מוסרית יהודית כבדת משקל ביותר, שאין לזלזל בה בשום צורה ואופן. חייו של קטין נכה ומוגבל בהחלט יכולים להיות חיים ראויים, ולא תמיד ניתן להחיל עליהם את האימרה 'טוב מותי מחיי'.

ברמה המעשית, באותם מצבים שבהם ניתן היה לפעול אחרת, ונגרם נזק לעובר בעצם היוולדו במומו, הרי תביעתו כיילוד תלויה במחלוקת אם החובל בעובר חייב בדמי נזק לעובר עצמו אם לאו^[300].

מצב נוסף של "הולדה בעוולה" נוגע לתביעת פיצויי נזיקין על ידי היילוד מההורים על הולדת ילדים נכים, כגון שידעו ההורים כי הם נשאים של מחלה תורשתית ובכל זאת החליטו להרות, או שידעו בעת ההריון כי העובר נושא מחלה תורשתית, ובכל זאת החליטו להמשיך את ההריון ולהימנע מהפלה, או שנהגה האם בעת הריונה בצורה מזיקה לעובר, כגון שלא טיפלה כראוי במחלותיה, או שעשתה פעולות מזיקות לעובר כמו עישון ושימוש בסמים, וכיו"ב. יש מי שכתב, שאם מדובר במחלה תורשתית, שלמרות זאת החליטו ההורים להוליד את הוולד, אין הוא זכאי לדרוש פיצויים; אך אם מדובר במעשה שעשתה האם בהריונה אשר גרם נזק לעובר, הרי היא חייבת בתשלומי נזק לבנה^[301].

הריגת עובר באונס מי שאנסוהו להרוג עובר, ואם לאו ייהרג, אינו מחוייב למסור נפשו^[302].

בעניין דמי עוברים ודיני נזק ראה ערך הפלה

בעניין הריגת עוברים בדרך של הספקת הריון ראה ערך הפלה

בעניינים עתידיים[עריכה]

האשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד, מפני שהאשה ועוברה גוף אחד הם^[303]; אבל אם כבר ישבה על המשבר^[304], ממתינים לה עד שתלד, כי בשלב זה נחשב העובר כגוף נפרד מהאם^[305].

טומאת עובר מת נחלקו תנאים ביחס לעובר של אשה שמת במעי אמו אם טהור הוא, והנוגע בו כשהוא בפנים - טהור; או טמא הוא, והנוגע בו טמא^[306]. ונחלקו ראשונים בביאור מחלוקת זו, אם הכוונה דווקא למי שנוגע בו מבחוץ, אבל המעוברת עצמה טהורה לדברי הכל, או שהמחלוקת היא גם ביחס לאם עצמה; וכן נחלקו ראשונים אם הדיון הוא גם ביחס לטומאת אהל, או רק ביחס לטומאת מגע; ועוד נחלקו אם מדובר גם כשהעובר כולו בתוך הרחם, או דווקא אם הוציא ידו לחוץ, וביחס לשאלה אם במקרה כזה גם חלקי העובר שבפנים מטמאים אם לאו; וכן נחלקו אם המחלוקת היא דווקא כשנפתח כבר רחמה של האשה, או אפילו לפני כן^[307].

האשה שמת וולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שייצא הוולד^[308].

סוף טומאה לצאת אשה שמת עוברה במעיה, שסופו לצאת דרך פתח הרחם ולטמא את הבית שהיא בו - יש אומרים, שגם כאן שייך דין סוף טומאה לצאת, ולפיכך כל הנמצא בבית נטמא^[309]; ויש אומרים, שטומאה בלועה אינה מטמאה אפילו במקום שסופה לצאת^[310].

טומאת אהל אשה שהיה עובר מת בתוך מעיה והיא בבית, כיוון שנפתח הרחם עד שנראה ראשו, הבית טמא, אף על פי שעדיין לא יצא^[311]. והיינו דווקא אם נפתח הרחם בעת שישבה על המשבר, אבל קודם שיושבת על המשבר, אינה מטמאה^[312], והיינו דווקא אם הגיע העובר לדרגת התפתחות שיעגילו ראש כפיקה^[313], שראש העובר גדול כפקעיות של צמר, או כפלך שטווים בו, והוא ככדור קטן^[314], אבל אם לא העגיל ראש כפיקה, אינו מטמא עד שיצא^[315].

טומאת עובר חי יש אומרים, שגם אם נטמאה אמו, הרי העובר החי הטהור נשאר טהור^[316]; ויש אומרים, שעובר חי אין האם מצילתו מטומאה, ואם נטמאה היא, נטמא גם הוא^[317], ומכל מקום לאחר שישבה על המשבר, אין העובר נטמא עמה^[318].

טומאה בתאומים אשה שילדה תאומים, שאחד חי ואחד מת, בעודם בתוך הרחם לא נטמא החי מן המת, אף על פי שנגעו זה בזה^[319], ולאחר שיצאו - אם המת יצא ראשון, והוציאוהו מן הבית קודם לידת החי, החי טהור, ואם החי יצא ראשון, הרי הוא טמא^[320].

זמן הטומאה נחלקו הפוסקים אם עובר מת מטמא כבר כשהוא בפרוזדור^[321]; או דווקא אם יצא מחוץ לבית החיצון, אבל בפרוזדור עצמו אין הוא מטמא^[322].

נגעים עובר אינו מטמא בנגעים^[323].

גונב נפש הגונב אשה מעוברת ומכר את עוברה בלבד, חייב מדין גונב נפש^[324].

עובר עבד אין העובר יוצא לחירות לאחר שייוולד בשן ועין של עצמו, כגון שהושיט ידו למעי שפחתו, וסימא עובר שבמעיה^[325].

הכותב לשפחתו מעוברת, הרי את בת חורין וולדך עבד, דבריו קיימים; הרי את שפחה וולדך בן חורין, לא אמר ולא כלום^[326].

ערכין מעוברת נחשבת לגוף אחד עם העובר לעניין ערכין, שאין לעובר ערך נפרד בדיני ערכין^[327].

דיני עובר בהמה[עריכה]

בענייני יורה דעה[עריכה]

בן פקועה בהמה שנשחטה, ונמצא בתוכה עובר, הוא נקרא בן פקועה. אם הוא בן שמונה חדשים חי או מת, או שהוא בן תשעה חדשים מת, הרי זה מותר באכילה לאחר שחיטת אמו, ואינו טעון שחיטה^[328], וכן אם הוא בן תשעה חי, ובלבד שלא הפריס על גבי קרקע, הרי זה מותר באכילה, ואינו טעון שחיטה; אבל אם הפריס על גבי קרקע, היינו שעמד על רגליו והלך^[329], הרי הוא טעון שחיטה מדרבנן, ואפילו בדיעבד אסור באכילה אם לא נשחט^[330].

שיליה השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שיליה, אם אין דעתו קצה עליו מחמת המיאוס, יכול לאכול אותה; ושיליה שיצאה מקצתה, ושחט את הבהמה, אם היתה שיליה זו קשורה בוולד, מה שיצא ממנה אסור, והשאר מותר; ואם לא היתה קשורה בו, כולה אסורה, ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן וולד כלל, שהשיליה כולה אסורה^[331].

אותו ואת בנו מותר לשחוט בהמה מעוברת, אף על פי שבשחיטתו מתיר גם את העובר, ואין בזה דין אותו ואת בנו^[332].

שחיטת עובר השוחט עובר במעי אמו, אין זה נקרא שחיטה^[333]. יש הסבורים, שבכל מקרה זו שחיטה פסולה מדין חלדה^[334]; ויש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יצא העובר לאוויר העולם לאחר שחיטתו, וקודם שחיטת אמו, שאז שחיטתו נבלה מספק, אבל אם לא יצא קודם שחיטת אמו, ניתר בשחיטת אמו כמו כל עובר^[335]. יש מי שהסתפק, אם מתה האם ואחר כך שחט את העובר שבמעיה, אם מועילה השחיטה במצב כזה או לא^[336].

הוציא עובר איבר המושיט ידו למעי בהמה מעוברת, וחתך מן העובר שבה ולא הוציאו, ואחר כך שחט את הבהמה, הרי חתיכת העובר או אברו מותר, הואיל ולא יצא^[337].

עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו חלק של האיבר שיצא לחוץ לעולם, בין שחתכו קודם שתשחט אמו, בין שחתכו לאחר שנשחטה אמו, ואפילו החזיר אותו איבר למעי אמו, ואחר כך נשחט, או נולד הוולד וחיה כמה שנים, הרי אותו האיבר אסור משום טריפה^[338], אבל מה שנשאר בתוך הגוף - מותר^[339]. והיינו דווקא בעובר הניתר בשחיטת אמו, וקודם שנשחטה אמו הוציא אחד מאיבריו, אבל אם נולד קודם שחיטת אמו, אין איבריו של העובר אסורים, כי שחיטת עצמו מתיר הכל^[340].

עובר שהוציא איבר ונאסר האיבר, ואחר כך נשחטה האם, והוציאו את העובר והרי היא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק^[341], אבל אם קדמה לידתו לשחיטת האם, החלב מותר^[342].

טריפה בהמה מעוברת שנטרפה, אין הוולד טריפה, משום שלעובר יש חיות בפני עצמו, וטריפות תלויה בחיות^[343].

גיד הנשה נחלקו תנאים^[344] ופוסקים אם איסור גיד הנשה נוהג בעובר של בעל חיים^[345].

בענייני חושן משפט[עריכה]

נזיקין פרה מעוברת שהזיקה, גובה הניזק חצי הנזק ממנה ומוולדה, מפני שהוא כגופה^[346]. וכשהיתה מעוברת בשעת נגיחה ואבדה הפרה, גובה כל חצי הנזק מהוולד^[347].

פרה מעוברת שהזיקה וילדה, והיתה היא של אחד והעובר של אחר, כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה, גובה מהפרה רביע נזק, ומהעובר רביע נזק^[348].

פרה מעוברת שהמיתה, ואחר כך ילדה וולד, הרי הוא אסור בהנאה כדין שור הנסקל, והיינו דווקא אם הפרה התעברה קודם גמר דין וילדה אחריו, אבל אם ילדה לפני גמר דין, או נתעברה אחרי גמר דין, לא נאסר הוולד^[349].

גניבה הגונב שור או שה ומכר חוץ מעוברה, לשיטה הסוברת שעובר ירך אמו, הרי זה נחשב כשיור, ופטור מתשלומי ארבעה וחמישה; ולשיטה שעובר איננו ירך אמו, הדבר ספק^[350].

מקח וממכר בלשון בני אדם לעניין משא ומתן נחשבים העובר ואמו כגוף אחד, אפילו לשיטת הסוברים להלכה שעובר לאו ירך אמו הוא^[351].

המוכר עובר בהמתו או שפחתו לחברו, לא אמר כלום^[352]. יש אומרים, שדין זה נכון אפילו אם היתה הבהמה או השפחה מעוברת, ואפילו אם כבר הוכר העובר, בכל זאת נחשב כדבר שלא בא לעולם^[353], ומכל מקום אם מכר את עובר פרתו לאחר שנשחטה האם - המכירה קיימת, אפילו אם העובר עדיין במעי אמו, כי הוא נחשב כיילוד המונח בקופסא^[354]; ויש אומרים, שאם היתה כבר מעוברת, ואם הוכר כבר עוברה, נחשב כדבר שבא לעולם, והקנין חל^[355].

בעניינים עתידיים[עריכה]

קרבנות נחלקו תנאים בעניין עובר במעי בהמה טריפה שנולד אם קרב למזבח או לא, והמחלוקת תלויה בשאלה אם עובר ירך אמו או לא^[356].

וולד קדשים, היינו בהמה שלא הוקדשה לקרבן על ידי אדם אלא נולדה מבהמה המוקדשת לקרבן, הרי הוא קדוש כאמו^[357], וקדושתו חלה כבר במעי אמו^[358]. דין זה הוא דווקא אם הקדיש בהמה ריקנית, ואחר כך נתעברה וילדה^[359], אבל אם הקדיש בהמה מעוברת וילדה, תלויה השאלה אם עובר ירך אמו, או לאו ירך אמו^[360].

נחלקו אמוראים בשאלה אם אפשר להקדיש עובר במעי אמו לקרבן^[361], ונפסק להלכה שאמנם אפשר לעשות זאת^[362].

דין אתנן אינו חל על העובר של בהמה, ולפיכך הוולדות מותרים לקרבן^[363], ואפילו אם נתן לזונה בהמה מעוברת וילדה, הוולד מותר^[364]. נתן לזונה את העובר בלבד לאתנן, הרי זה נאסר^[365].

חטאת הפריש חטאת מעוברת וילדה, רצה מתכפר בה, רצה מתכפר בוולדה, כי עובר לאו ירך אמו, והרי הוא כמי שהפריש שתי חטאות^[366].

פרה אדומה המעוברת פסולה, ואפילו עלה עליה זכר שלא מדעת בעל הפרה, כי עובר לאו ירך אמו, ונפסלת מחמת מלאכה שנושאת עוברה בקרבה^[367].

טומאה בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה, בין בטהורה, הרי זה הנוגע טהור, עד שיצא הנפל לאוויר העולם^[368].

הוציא עובר איבר בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אמו, האיבר שנחתך נבילה, ושאר בשר העובר טהור; שחט את אמו, ואחר כך חתכה, האיבר כטריפה שנשחטה, ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה, שהיא מטמאה את הקודש, אבל לא את התרומה; הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן וחתכו, מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האיבר מידי נבילה^[369].

שיליה השוחט את הבהמה ומצא בה שיליה, אינה מטמאה לא טומאת אוכלין, ולא טומאת נבילה; חישב עליה לאכילה, מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות^[370].

רקע אתי[עריכה]

תחילת החיים מבחינה מדעית לא ניתן להגדיר את המושג 'חיים', ולא ניתן לקבוע מתי 'חיים' מתחילים. הדיון על משמעות החיים, תחילתם וחשיבותם הוא דיון דתי, מוסרי, משפטי וחברתי, ולא דיון מדעי.

ואמנם נחלקו החוקרים והפילוסופים מקדמת דנא ועד ימינו מאימתי מתחילים החיים, והאם יש לעובר בשלב כלשהו מעמד וזכויות של יצור חי^[371]. למשל, הסינים מחשיבים את תחילת החיים מרגע ההפריה, ולפיכך מונים הם את שנות חייהם בתשעה חדשים יותר ממנין שנות החיים המקובלת בחברה המערבית, שהיא מיום הלידה. הכנסיה הנוצרית מלמדת כי הנשמה נכנסת לגוף העובר מרגע הפרייתו, ולפיכך מעמדו וזכויותיו כאדם מלא נקבעים מרגע ההפריה^[372].

מעמדו של העובר כישות עצמאית נתון בוויכוח^[373]. יש הרואים בו ישות עצמאית, בהיותו אישיות פוטנציאלית, אלא שנחלקו בשלב ההתפתחות שבו מוקנים לו זכויות כישות עצמאית^[374], כגון מרגע ההפריה, מרגע ההשרשה של הביצית המופרית ברחם, משלב שניכרים בו באופן חיצוני סימנים אנושיים, משלב שבו מתחילה פעילות מוחית, משלב שמתחילות תנועות העובר, או משלב שבו העובר יכול להתקיים מחוץ לרחם, דבר הקורה כיום לאחר שבוע 20 להריון, במשקל לידה של כ-500 גר', אם כי גבול החיים העצמאיים של העובר הולך ויורד, ולפיכך הגדרה זו תלויה במצב רפואי-טכנולוגי משתנה; יש הסבורים, שמעמדו של העובר הולך וצובר זכויות על פי שלבי התפתחותו; ויש הסבורים, שאין לעובר מעמד עצמאי כלל, בהיעדר מאפיינים של אישיות עצמאית בעובר^[375].

עוד יש הסבורים, שיש להעניק לעובר מעמד מוסרי לא בזכות עצמו אלא בגין התוצאות החיוביות ביחסי אנוש שיש לגישה זו, ובגין הדמיון שיש לעובר אל יצור אנושי, למרות שהוא עצמו טרם הגיע להגדרה מלאה של יצור כזה. לפי גישה זו, ככל שהעובר קרוב יותר לבשלות וללידה, ועקב כך דמיונו הגובר לתנאים המגדירים יצור אנושי, תביעתו לזכויות מוסריות גדולה יותר^[376]. ואמנם עם ההתקדמות הטכנולוגית והידע ברפואת המיילדות גוברת המגמה לראות בעובר פציינט עם זכויות עצמאיות, וצורך וזכות להגנה^[377].

כמו כן קיים וויכוח האם יש זכויות כלשהם רק לעובר בתוך הרחם, או שיש להעניק זכויות והגנות גם לקדם-עוברים שטרם הושתלו ברחם. שאלה זו היא בעלת חשיבות רבה ביחס למחקר על ביציות מופרות חוץ-גופיות, כגון עניין תאי הגזע^[378], בדיקות גנטיות טרום-השרשתיות, או השמדת ביציות כאלו^[379].

זכויות עובר ביחס לדרגת הזכויות של עובר יש שלוש דעות:

יש הסבורים, שאין לעובר כל זכויות עצמיות, אלא הוא חלק אינטגרלי של גוף האם; יש הסבורים, שלעובר זכויות מלאות ומוחלטות כמו לכל יצור אנושי אחר; ויש הסבורים, שלעובר יש זכויות מסויימות, אך לא זהות לזכויות הנולד.

טיפולים תוך-רחמיים ההיבטים המוסריים הקשורים בטיפולים בעובר בהיותו ברחם מתבטאים במספר בעיות: זכות האם לאוטונומיה, והצורך בהסכמתה המודעת לטיפול בעובר שבגופה, ובפרט אם טיפול זה כרוך בפגיעה בשלימות גופה, לעומת זכות העובר לקבלת טיפול יעיל, ולמניעת נזקים הניתנים לתיקון^[380]; היסוד המחקרי והבלתי וודאי בשלב זה של הצלחות בטיפולים אלו^[381]; החלוקה הצודקת של משאבים מוגבלים, והאם מוצדק להשקיע הוצאות רבות במחקר ובטיפול בעובר שטרם נולד, על חשבון הטיפולים הנחוצים באנשים חיים^[382]; שאלת האפשרות לתביעת ההורים ו/או הרופאים על ידי היילוד על רשלנות באי-טיפול יעיל בהיותו עובר^[383].

כמו כן מתעורר הקונפליקט בין זכות האשה לדרוש הפלה במקרים של מומים בעובר, לפחות בשלבים המוקדמים של ההריון (ובאותן מדינות שהדבר אפשרי על פי החוק והנורמה המוסרית), לבין האפשרות לטפל בעובר הפגוע, ולקוות שיוכל לחיות בתנאים נאותים. בעיה זו מבוססת על הקונפליקט שנוצר בגלל ראיית העובר כמטופל בעל זכויות עצמיות^[384].

טיפול באם לטובת העובר כאשר נוצר צורך להגן על העובר מפני נזק או מוות, כגון צורך בטיפול בו דרך גופה של האם^[385], או צורך בשינוי אורחות חייה של האם^[386], כאשר התנהגותה עלולה לגרום נזק לעובר, מתעוררת השאלה המוסרית האם מוצדק לכפות על האשה טיפול בגופה, או פיקוח על דרכי חייה, לטובת עוברה^[387]. יש הסבורים, שהזכות לאוטונומיה של האם תמיד גוברת על זכות העובר, ולעולם אין לפגוע בחירותה למען העובר, ולפיכך אין לכפות עליה פגיעה בגופה או באורחות חייה לטובתו של העובר. לחיזוק גישה זו מתווספות גם טענות מעשיות שונות: כפיה כזו עלולה להרחיק את האשה המעוברת ממעקב וטיפול רפואי נאות, ובכך לסכן אותה ואת עוברה, היא עלולה להוביל לדרישות פיקוח על הנשים גם לפני הריונן למען שמירה נאותה על עובר עתידי, ומכל מקום כפיה כזו יכולה להיות קשה ואף בלתי אפשרית מבחינה מעשית ולאורך זמן^[388]; ויש הסבורים, שאמנם בדרך כלל יש לכבד את זכות האוטונומיה של האשה, אבל לעתים רחוקות יש הצדקה להעדיף את זכויות העובר, גם במחיר כפיה על האם, ובלבד שהתקיימו שני תנאים לכך: שאין בטיפול הכפוי לטובת העובר סיכון כלשהו לחייה או לבריאותה של האם, ושיש סיבות הכרחיות ומוצדקות ביותר לפגוע בזכות האוטונומיה של האשה, למשל סיכון לחיי העובר, מניעת נזק חמור לעובר, שמירה על ההגינות המוסרית של הרופא ו/או של הערכים בחברה. בדרך כלל יש צורך בשילוב של גורמים כאלו על מנת להצדיק פגיעה באוטונומיה של האשה^[389].

ואמנם יש מדינות, שהכירו בחובה להגן על העובר, גם כאשר זכותו זו מתנגשת עם זכויות האם, כגון כאשר קיימת סכנה להמשך קיומו של עובר בר-חיים, עומדת למדינה הזכות לכפות על האם טיפול רפואי על מנת להציל את העובר, ובלבד שאין בטיפול הזה משום סכנה לאם, ויש סבירות גבוהה להצלת העובר מפני נזק משמעותי. זכות כזו יכולה לעמוד לעובר גם במקרים שהאם מכורה לסמים או לאלכוהול, או כשהיא מתנגדת לטיפול מטעמי אמונה דתית. יש מערכות משפטיות בעולם הרואות בפגיעה של האם בעוברה משום עברה פלילית ואזרחית, עם יכולת תביעת פיצויים מצד העובר לאחר לידתו, אם אמנם נגרם לו נזק בגין התנהגותה הרשלנית של האם^[390].

על פי התפיסה המשפטית בארה"ב אין כל אפשרות לכפות על אשה מעוברת לקחת סיכון עצמי למען עוברה, כולל ניתוח קיסרי^[391], ובדרך כלל מומלץ שהרופאים לא ינקטו ביוזמה לכפית האשה לקחת סיכונים על עצמה לטובת העובר, אלא ידאגו להסבר נאות על הצרכים הרפואיים המתאימים^[392]. אמנם יש הסבורים, כי זכות האם לאוטונומיה איננה מוחלטת, ובתנאים מוגדרים יש מקום לכפות על האם ניתוח קיסרי להצלת העובר, כגון מצב של שיליית-פתח, כאשר ברור שהעובר לא יוכל להיוולד חי בלידה נרתיקית, וכאשר מדובר בעובר בריא ושלם^[393]. כמו כן יש הסבורים, שבמצבי חירום בהם יש צורך לבצע ניתוח קיסרי בדחיפות רבה, יש לבצע ניתוח זה גם בניגוד לרצונה של האם, ואפילו ללא קבלת צו מבית המשפט, אך בתנאי שמדובר במצב שניתוח קיסרי אמור למנוע מוות או נזק חמור בעובר בסבירות גבוהה מאד, שאין לאשה מחלות או בעיות שבגינן הניתוח הקיסרי עלול להזיק לה מעבר לסבירות הרגילה, ושאין מספיק זמן לדיון משפטי^[394]. כמו כן יש המלצה מטעם ההסתדרות הרפואית האמריקאית לפנות לערכאות משפטיות כדי לכפות טיפול על אשה בהריון בתנאי שאין בטיפול סיכון כלשהו לאשה, והטיפול נחשב כחיוני וכיעיל למניעת נזק משמעותי בעובר^[395]. ואמנם, בשנים האחרונות מסתמנת מגמה גוברת והולכת במערכת המשפטית בארה"ב לפיקוח על נשים בהריון לטובת העוברים, כולל דרישת החובה לטיפול בעובר דרך האם^[396], והאשמת נשים הרות בשימוש בסמים או באלכוהול בהריון, כפעולה הפוגעת בבריאותו של העובר^[397]. כמו כן דווח בשנים האחרונות על מספר מקרים שבתי המשפט בארה"ב כפו על אשה מעוברת ניתוח קיסרי להצלת העובר^[398].

מבחינה אתית הוויכוח בין הגישות השונות הוא בעקרון האוטונומיה מול עקרון ההטבה לזולת. אם עקרון האוטונומיה הוא מוחלט, או למיצער גובר על כל עקרון מוסרי אחר, הרי שסירובה האוטונומי של האם לפעולה פולשנית בגופה עדיף על פני הצלת חייו של העובר; לעומת זאת, אם הטבה לזולת היא ערך חשוב, הרי שיש לאזן אותו מול ערך הפגיעה באוטונומיה ומול ערך מניעת גרימת נזק לזולת. לאור העובדה שבמקרים הנידונים אי-ביצוע הניתוח הקיסרי יביא למותו של העובר, או לנזק משמעותי לבריאותו ולתיפקודו העתידי, ולעומת זאת הנזק שייגרם לאם בניתוח קיסרי בתנאים רפואיים מודרניים הוא זעום וזניח, יש להעדיף את הצלת העובר על פני כיבוד האוטונומיה של האם. היבט נוסף לוויכוח האתי נוגע למעמדו של העובר מול זכויותיה של האשה. יש הסבורים, שאין לעובר מעמד אנושי כלשהו, ולפיכך מותרת לדעה זו הפלתו גם ללא סיבה ראויה. על פי גישה זו אין לפגוע באוטונומיה של האשה עבור פעולה למען יצור חסר מעמד; לעומת זאת אם יש לעובר מעמד אנושי פוטנציאלי, ואם מתייחסים אנו לעובר כמטופל שיש לדאוג לטובתו ולבריאותו, הרי שאין לקבל את סירוב האשה לעזרה לעובר אם לא צפוי לה נזק משמעותי^[399].

'הולדה בעוולה' ^[400] - זכות העובר להיוולד מחד גיסא, וזכותו שלא להיוולד פגום מאידך גיסא יוצרים מערכת מוסרית חברתית ומשפטית מורכבת. בשנים האחרונות התרבו התביעות המשפטיות בארה"ב ובאנגליה^[401], וגם בישראל^[402], מצד יילודים שנולדו פגומים בגלל רשלנות רפואית בייעוץ טרום-לידתי, שיכול היה למנוע את לידתו על ידי ביצוע הפלה. מצב זה מכונה 'הולדה בעוולה', והוא מושתת על התפיסה הרעיונית של 'טוב מותי מחיי'^[403].

יש הסבורים, שכאשר נולד תינוק עם מומים גופניים ושכליים קשים, הגורמים לו ולסביבתו לסבל רב, ואשר ניתן היה לאבחן את המצב לפני ההריון ולמנוע את ההריון, או במהלך ההריון ולבצע הפלה, והדבר נמנע בגין רשלנות רפואית, יש מקום לתביעה משפטית בנידון. כמו כן נידונה סוגיא מוסרים ומשפטית חמורה הנוגעת לתביעה של יילודים פגומים נגד הוריהם, כגון שידעו ההורים כי הם צפויים ללדת וולד עם מומים חמורים, ובכל זאת החליטו על ההריון והלידה; או שנודע להורים במהלך ההריון על התפתחות עובר עם מומים חמורים, ובכל זאת החליטו להימנע מהפסקת ההריון; או שנהגה האם במהלך ההריון בצורה רשלנית מבחינה רפואית, כגון שלא טיפלה כראוי במחלותיה ובכך גרמה נזק לעובר, או שעשתה פעולות הגורמות נזק לעובר כמו עישון ושימוש בסמים וכיו"ב. בכל אלו עולה השאלה אם יש עילה מוסרית והמשפטית לעובר לתבוע את אמו או הוריו על עצם היווצרותו^[404].

לעומתם, יש המתנגדים ליישום מעשי של גישות אלו בגלל סיבות אחדות: חשש לריבוי המלצות להפלות מצד הרופאים גם במצבים של פגמים מיזעריים בעובר, או אפילו בחשדות רחוקים למומים בעובר, על מנת להימנע בעתיד מתביעות מסוג זה; חשש להידרדרות לתביעות בלתי סבירות ובלתי ניתנות לשליטה, כגון תביעה של ילד נגד הוריו שידעו על מחלתו בהיותו עובר ולא גרמו להפלתו (כגון אשה שחלתה באדמת או באיידס); תביעה נגד אם שנהגה ברשלנות בעת ההריון (כגון חוסר מעקב הריון מסודר, עישון או שימוש באלכוהול בהריון), ועקב כך נגרם נזק לעובר; תביעה נגד הורים שנושאים מחלות תורשתיות על עצם ההריון בתנאים אלו; תביעה נגד הורים שגרמו להריון מחוץ למסגרת הנישואין, ועקב כך גרמו סבל חברתי-נפשי לתינוק; תביעה נגד המדינה כאשר נגזר עונש מאסר על אשה מעוברת, בעוד העובר נכלא יחד עמה בכלא ללא שביצע כל פשע, וללא משפט; קשיים בקביעת תחשיב הפיצוי והנזק, שכן לא מדובר במצב שהילד יכול היה להיוולד בריא ושלם, ועקב רשלנות נולד יילוד פגום, שאז מחשבים את ההפרש בין ילד בריא לילד פגוע, אלא מדובר בתביעות על הולדה בעוולה במצב של אי-לידה לעומת לידת יילוד פגום, ללא אופציה של לידת ילד בריא, והשאלה היא כיצד מחשבים אי-חיים לעומת חיים באיכות נמוכה. עוד יש שהעלו טענה לתביעה הפוכה, היינו תביעה נגד הורים או רופאים על ביצוע הפלה, ועקב כך מניעת הזכות להיוולד, כאשר היו סיכויים גבוהים ללידת ילד בריא, או ילד עם פגמים מיזעריים שאינם פוגעים באיכות החיים במידה המצדיקה את הגישה של 'טוב מותי מחיי'^[405]. כמו כן יש בעקרון העומד מאחורי תביעות כאלו משום פגיעה והטלת דופי בנכים ובעלי מומים, שכן המסר החברתי הוא שאנשים כאלו עדיף להם ולעולם שלא היו נבראים כלל, וכן יש בזה היגד מוסרי שזכותם לחיים של נכים ומוגבלים למיניהם פחות מזה של בריאים ושלמים.

סיקור גנטי קיימות מחלות תורשתיות רבות ומגוונות שניתן לאתרם בשלבים עובריים שונים. חלק מהמחלות הללו ניתנות לאיתור כבר כיום, וחלק גדול מהם צפוי שבעתיד יהא ניתן לאתרם - חלקן בעלות משמעות מיזערית, וחלקן חמורות, חלקן קטלניות, וחלקן גורמות לתחלואה קשה, חלקן באות לידי ביטוי בגיל הרך, וחלקן יבואו לידי ביטוי רק בגיל מתקדם^[406]. השאלה המוסרית העומדת לדיון היא: האם יש הצדקה לאתר כל מחלה תורשתית, גם אם הביטוי שלה הוא מיזערי, ובעיקר אם הביטוי הקליני שלה הוא בשלב מאוחר בחיים^[407].

הבעיות המוסריות הקשורות בתהליכי אבחון טרום לידתי כוללים את ההיבטים הבאים: האם יש חובה מוסרית על הרופא ליידע כל אשה בהריון את כל האפשרויות של אבחון טרום-לידתי? האם מוצדק לבצע בדיקות אבחון טרום לידתיות פולשניות המסכנות את העובר? האם מוצדק לבצע בדיקות שגרתיות לכל אשה הרה?^[408] האם מוצדקת ההפלה בעקבות ממצאים טרום-לידתיים?^[409].

ברירת מין העובר הטכניקות החדישות המאפשרות את ברירת מין העובר הרצוי, ובעיקר השיטות המאפשרות את קביעת מין העובר בהיותו ברחם בשלבים מוקדמים של ההריון, כגון באמצעות דיגום סיסי השיליה, דיקור מי השפיר, או בדיקת על-שמע, ויכולת קביעת מין העובר בקדם-עוברים לאחר הפריה חוץ-גופית בטרם השתלת הביצית המופרית לרחם האשה. קיימת התנגדות כללית להתיר הפלה רק בגלל היות העובר ממין לא מתאים לרצון ההורים, אך קיימת דילמה מוסרית באשר לזכות ההורים לבחור מראש את מין העובר הרצוי להם^[410].

רק במצב אחד יש הסכמה רחבה להתיר פעולות ברירה של מין, והוא כאשר מדובר במחלה תורשתית בתאחיזה לגן הזכרי, שאז יש הצדקה לברור מראש יצירת מין נקבה, שסיכויה להיות חולה במחלה נמוכים ביותר. יש מצבים שמבחינה חברתית יש העדפה מיוחדת לזוג מסויים שייוולדו לו דווקא צאצאים ממין מסויים, כגון מצב של הפריה חוץ-גופית, כאשר בעל האשה הוא כהן, ואם ייוולד לו זכר, יתגלה לעין כל שאין הוא בנו, שהרי הוולד איננו כהן, ולא יוכל לעלות לדוכן או לעלות ראשון לתורה. במקרים כאלו יש העדפה שלזוג כזה ייוולדו בנות, ובכך תימנע מהם הבעיה החברתית^[411].

הפריה חוץ-גופית על זכויותיו של עובר הנוצר בהפריה חוץ-גופית בטרם הוחזר לרחם - ראה ערך הפריה חוץ-גופית

ניסויים בעוברים על השיקולים האתיים במחקר על עוברים - ראה ערך הפריה חוץ-גופית

השתלת רקמות על השיקולים האתיים בשימוש ברקמות עובר לצורך השתלה - ראה ערך השתלת אברים

קדם-עובר על מעמדו של קדם-עובר מחוץ לגוף, בטרם השתלתו לרחם - ראה ערך הפריה חוץ גופית.

הפלה על היחס שבין זכות האשה להפלה לבין זכות העובר לחיות - ראה ערך הפלה

רקע משפטי[עריכה]

זכויות וחובות משפטיות על פי החוק בישראל מתגבשים זכויותיו וחובותיו של האדם רק עם לידתו^[412], ולפיכך אין לעובר בדרך כלל כשרות לזכויות וחובות^[413]. אמנם יש לעובר זכויות ירושה מסויימות, כך שמי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש - הרי הוא יורש את זכויותיו, ודינו כמי שהיה בחיים במות המוריש^[414].

אכן, לעתים יש צורך להגן על אינטרסים של העובר, ולפיכך מקנה החוק סמכות לבית המשפט למנות לו אפוטרופוס^[415]. ואמנם יש בחוק הכרה באינטרסים מסויימים של העובר, שהם מיוחדים לו ונפרדים מאמו^[416].

זכות להגנה משפטית ואמנם זכותו של העובר להגנה משפטית מוכרת כיום כמעט ללא עוררין במדינות העולם המערבי, ומאחר והעובר אינו יכול להביע הסכמתו להתערבות רפואית או אחרת אשר עלולה להשפיע עליו, כל פעולה רפואית חייבת להיעשות תוך התחשבות בטובתו, שכן עובר מוגדר בחוק כחסוי^[417], ולפי החוק יש סמכות לקבל החלטות רפואיות ביחס לחסוי, אך אלו צריכים שיהיו לטובתו של החסוי^[418].

ניתוח קיסרי בכפיה בית משפט נתן צו לבצע ניתוח קיסרי בכפיה באשה מעוברת עם פגור שכלי, אשר סירבה לניתוח קיסרי למרות שמצב יילוד היה חמור, וזו היתה הדרך היחידה להציל את חייו^[419].

'הולדה בעוולה' ^[420] - קיימים מצבים שונים של יצירת עובר שניתן לטעון שעצם יצירתו אינו לרצונו, היינו כאשר התוצאה היא לידת וולד פגום, ובתנאי שיכולה היתה להיות ידיעה כי ייוולד וולד פגום, ויצירתו ניתנת היתה למניעה. דבר זה יכול לקרות במצבים הבאים:

נתונים טרום-הריוניים - כגון מחלות גנטיות, שניתנות היו לאבחון בהורים, כגון נשאות למחלות תורשתיות קשות, שאילו ידעו על כך ההורים היו נמנעים מלהינשא זה לזו, או היו נמנעים מללדת; נתונים הריוניים - כגון מחלות גנטיות או אחרות בעובר, שניתנים לאבחון במהלך ההריון, שאילו ידעו על כך ההורים היו בוחרים להפסיק את ההריון, או התנהגות רפואית חריגה של האם במהלך ההריון, שגרמה לנזק לעובר המתפתח; נתונים מיילדותיים - לידה בדרך רשלנית, שגרמה לנזק ליילוד, ואילו נהגו בדרך רפואית נאותה היה הנזק נמנע^[421]. שני המצבים הראשונים מכונים 'הולדה בעוולה', היינו התרשלות באבחון או בטיפול רפואי לפני ההריון או במהלכו, שגרם להולדת וולד נכה, שיכול היה לא להיוולד כלל.

בתי המשפט בישראל ובעולם דנים בתביעות של יילודים כאלו (המיוצגים על ידי הוריהם). באמצעות התביעה מבקש היילוד פיצויים על הנזק שגרם לו רופא, יועץ גנטי, איש מעבדה, מומחה בהדמיה וכיוצ"ב, אשר התרשל בתפקידו ולא איבחן מצב שאילו היה ידוע להורים היה מביא למניעת לידתו, בין על ידי החלטתם שלא להתחתן או שלא להרות, ובין על ידי החלטתם להפסיק את ההריון. המיוחד בתביעות אלו מבחינה משפטית הוא שאין טענה שהרופא או צד שלישי אחר גרם במו ידיו לנזק של העובר, שכן מומיו נובעים מהמצב הטבעי, אלא שמעשיו או מחדליו של הרופא או צד שלישי גרמו לעצם היוולדו במומיו.

בית המשפט העליון בישראל הכיר בעילת התביעה הזו, היינו שיש לעובר זכות תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בהיותו ברחם, ויש אפשרות להטיל אחריות על רופא כלפי קטין בגין התרשלותו של הרופא בטרם התעברות האם או לידת הקטין, בנסיבות שבהן לולי ההתרשלות היה נולד ילד בריא, כגון שניתן ייעוץ גנטי בלתי מספיק או בלתי נכון, או שפענוח הממצאים המעבדתיים וההדמייתיים היה שגוי, או שהיתה התרשלות בהפלה שנכשלה, או שניתן טיפול רשלני במהלך ההריון שגרם למומים בעובר. פסק הדין התקדימי בנידון^[422] ניתן בשנת 1986, ועניינו ייעוץ גנטי טרום-הריוני שגוי שניתן לאשה ביחס למחלת הנטר. בפסק דין זה נחלקו חמשת שופטי ההרכב, כאשר אחד השופטים סבר שאין לבית המשפט סמכות לדון בשאלה זו, שכן היא מהותית ביותר, ונדרשת הכרעת המחוקק בנידון, אבל ארבעת שופטי ההרכב הכריעו שיש לבית המשפט סמכות ויכולת לדון בשאלה זו. אלא שהם נחלקו במספר סוגיות הנובעות מההכרעה העקרונית, כגון האם יש להכיר בעילת תביעה כזו רק כאשר מדובר במומים חמורים וקשים, שמוטב היה אילו לא בא יילוד כזה לעולם, או שיש להכיר בעילת התביעה גם במומים נסבלים וקלים יותר; כמו כן נחלקו הם בשאלת הגדרת "הנזק" וקביעת שיעורו וכמותו של הפיצוי, שכן הברירה העומדת בפני יילוד כזה היא או לא להיוולד כלל או להיוולד במומו, ואין לו ברירה להיוולד בריא. במצב זה יש צורך לדון בדיני נזיקין מעבר לגבולותיו המוכרים. פסק דין זה מאמץ את הדין האמריקאי בנידון^[423], אם כי רק מדינות בודדות בארה"ב הכירו בעילה זו, ואף הן לא הכירו בה אלא במידה מוגבלת, בעיקר במקרים קשים ובהגבלת מרכיב הפצויים. באנגליה נשללה עילה זו הן בפסיקה^[424] והן בחוק^[425]. לאחרונה התרבו בישראל תביעות של 'הולדה בעוולה', כולל תביעות על רשלנות באבחון מומים בעובר בכל הדרכים המקובלות לאבחונים מסוג זה, כולל בדיקות על-שמע, בדיקות מי שפיר וכיו"ב, וניתנו פסקי דין אחדים בנידון^[426].

הוצאת יילוד מגופה של נפטרת כדי לאפשר לו חיים, לא יראו בה ניתוח לעניין חוק האנטומיה והפתולוגיה^[427].

אשה בהריון שמתה מוות מוחי חייבים ליילד את עוברה, גם אם יש חשש שהיילוד יסבול מנכות בגלל הנסיבות וגיל ההריון, וגם אם בעל האשה ומשפחתה מתנגדים להולדתו באופן מפורש ומנומק^[428].

הערות שוליים