עור ותוספותיו

עור היא הרקמה החיצונית המכסה את גוף האדם ובעלי החיים. תוספותיו של העור כוללים את בלוטות החלב, בלוטות הזיעה, הציפורניים, והשערות.

בלשון חז"ל משמש המושג עור לכל רקמת ציפוי דקה, גם אם המבנה ההיסטולוגי איננו כמו עור רגיל.

הענף ברפואה העוסק בחקר העור ובתוספותיו, ובטיפול במחלות עור הוא דרמטולוגיה‏^[1]dermatology.

בערך זה יידונו העניינים הנוגעים לעור אדם ולתוספות העור, וכן העניינים הנוגעים לעור בהמה.

רקע מדעי[עריכה]

שכבות העור שטח העור באדם הוא 2-1.6.2 מ"ר, ומשקלו 20-18 ק"ג. העור מתחלק לשלוש שכבות: עילית-העור^[2], הגלד^[3], תת-העור^[4].

עילית-העור - מקורה מהשכבה האקטודרמלית בעובר^[5]. עוביה 1-0.2 מ"מ, והיא בנויה משכבה קרנית חיצונית, ומשכבת הנביטה הפנימית. השכבה הקרנית מורכבת מתאים חסרי גרעין, המלאים בחומר הנקרא קרטין. תאים אלו מתקלפים תדיר, ומתחלפים בתאים חדשים. חשיבות שכבה זו בהגנה מפני פגיעות חיצוניות, ובמניעת התייבשות השכבות העמוקות יותר. שכבת הנביטה יוצרת את התאים העולים על פני השטח, ומחליפים את התאים המתקלפים. התאים בשכבות העמוקות מתרבים ונדחפים כלפי חוץ, וככל שהם מתקרבים לשטח הפנים הם הולכים ומאבדים את הגרעין, ומתמלאים בקרטין. בתוך שכבה זו מצויים התאים היוצרים את צבע העור^[6].

הגלד - מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר^[7]. שכבה זו היא העור במובנו המצומצם, והיא בנויה בעיקר מרקמת חיבור^[8], שהוא חומר חלבוני. השכבה העליונה של הגלד חודרת בצורת פטמות לעילית-העור, ובה מצויים קצות עצבי התחושה וכלי הדם המזינים את שכבת עילית-העור. השכבה בבסיס הגלד מכילה את שורשי השיער ואת בלוטות החלב והזיעה, ובה מצויים כלי דם רבים ומסועפים.

תת-העור - מקורו בשכבה המסודרמלית בעובר^[9]. הוא מקשר את העור עם שאר איברי הגוף. שכבה זו בונה את צורת העור, ובלעדיה העור נראה מקומט וזקן. שכבה זו בנויה בעיקר מתאי שומן.

תפקידי העור לעור תפקידים רבים: הגנה מפני פגיעות מכניות וכימיות חיצוניות; הגנה מפני התייבשות; הגנה מפני קרינה שלילית של השמש; הגנה מפני חדירת חיידקים; וויסות חום הגוף; איבר תחושה לאבחנת חום וקור, מגע וכאב; מאגר של חומרי מזון.

תוספות העור כוללים את הצפורנים, שתפקידן להגן על קצות האצבעות; את השערות, שתפקידן להגן על הראש, העינים וחלקי גוף אחרים; ואת בלוטות הזיעה והחלב. תפקיד בלוטות הזיעה להגדיל את פליטת החום החוצה על ידי אידוי ואיבוד חום כמוס. תפקיד בלוטות החלב לשמן את העור ולתת תכונות גמישות.

מחלות העור הן רבות ומגוונות. ידועות כ-800 מחלות עור שונות, הממויינות למספר קבוצות ראשיות:

מחלות מחמת גורמים טרום-לידתיים; מחלות זיהומיות, שחלקן ייחודיות לעור, וחלקן מערבות את העור כחלק מביטוי כללי; מחלות עור מחמת גורמים חיצוניים, כגון קרינת שמש, גורמים כימיים, מגע עם בעלי חיים ועוד; מחלות עור כחלק ממחלות כלליות, כגון סוכרת, מחלות קולגן ועוד; מחלות עור מחמת הפרעות במחזור הדם; מחלות עור מחמת הפרעות עצביות; מחלות עור מחמת הפרעות בחילוף החומרים; גידולים של מערכת העור וטפוליו; מחלות עור מחמת אלרגיות שונות; פריחות על העור.

צרעת אחת המחלות שיש להן חשיבות לענייני הלכה היא מחלת הצרעת^[10]. זו מחלה מדבקת כרונית, הנגרמת על ידי חיידק^[11], אשר נתגלה לראשונה על ידי גרהארד הנריק הנסן (1912-1841) בשנת 1872, ולפיכך יש המכנים מחלה זו בשם מחלת הנסן. ההדבקה היא איטית מאד, כנראה במגע ישיר דרך העור, או דרך רירית האף. אכן, חולי צרעת המטופלים באנטיביוטיקה מתאימה אינם מדבקים כלל. המחלה מתבטאת בהתקשויות על העור, ובכתמים בהירים. היא גורמת לפגיעה בקצות עצבי התחושה, בנמק של אזורים שונים, ובעיוותים של צורת הגפיים והפנים.

ההערכה היא, שמספר חולי הצרעת בעולם בשנות ה-90 של המאה ה-20 היה כ-2.4 מיליון אנשים^[12]. המחלה נפוצה בעיקר בהודו, במרכז אסיה ובדרום אמריקה. מספר חולי הצרעת בישראל בשנת 1995 היה 219. בישראל ישנו בית חולים מיוחד לחולי צרעת, הלוא הוא בית החולים הממשלתי ע"ש הנסן בירושלים. מקום זה הוא המרכז הארצי לטיפול בחולי צרעת בישראל. הוא נוסד על ידי נדבנים גרמנים בשנת 1855, ונוהל על ידי נזירות במשך שנים רבות. בשיא פעילותו היו מאושפזים בו 60 מצורעים. בשנת 1995 היו מאושפזים בבית חולים זה רק 4 חולים כרוניים, ועוד כ-10 חולים לתקופות אשפוז קצרות. קיימות תכניות להפוך את המבנה למשכן לאומנויות, ולהעביר את חולי הצרעת למרכז רפואי רגיל.

בעבר הוכנסו חולי צרעת להסגר קפדני, היחס למצורעים היה שלילי ביותר, והשם "מצורע" הפך לשם נרדף לאנשים מנודים ומרוחקים^[13].

כיום ניתן לרפא את חולי הצרעת בעזרת טיפול תרופתי, ואמנם נצפתה ירידה משמעותית במספר חולי הצרעת בעולם. כמו כן ניתן לשקם את השינויים בפנים ובגפיים בעזרת ניתוחים פלסטיים. לאחרונה יש התקדמות בחקר החיסון נגד צרעת, דבר שיביא למניעת המחלה. למרות כל זאת עדיין ישנה תווית שלילית מאד לחולי הצרעת, והם משתדלים לשמור את דבר מחלתם בסוד.

גזזת ^[14] - מדובר בזיהום פטרייתי של עור הקרקפת, שהוא שכיח בעיקר בילדים מאוכלוסיות הנמצאות ברמה כלכלית- חברתית ירודה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה הטיפול המקובל במחלה זו הקרנה רנטגנית רחבה של עור הקרקפת, במנות קרינה גבוהות יחסית. בשנות העליה הגדולה לישראל בעשור הראשון לקיום המדינה הוקרנו בארץ כ-20,000 אנשים, רובם ילדים, ורובם יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה.

כיום ידוע שמדובר במחלה זיהומית שאין כל הצדקה לטפל בה בקרינה. כמו כן ידוע כיום שכמויות ההקרנה בניתנו לילדים באותם שנים היתה מסרטנת, עם שכיחות יתר של גידולים שפירים וממאירים באזור הראש והצוואר.

בשנת 1994 נחקק על ידי הכנסת חוק לפיצוי נפגעי גזזת^[15], שבעיקרו מעניק פיצויים כספיים וסיוע בטיפולים מתאימים לאנשים שטופלו בקרינה בין השנים 1960-1945, ואשר פיתחו שאתות שפירות וממאירות באזור הראש והצוואר, סרטן הדם, וכן חוסר שיער באזורי הצטלקות בקרקפת.

העור והשערות במקרא ובחז"ל[עריכה]

התורשה העור והשערות באים מהאם, והצפורניים באות מהאב^[16].

התחדשות ^[17] - חז"ל ידעו שעור גזעו מחליף, היינו שאם הוא מתקלף ונפשט, יש יכולת צמיחה מחדש^[18], וכן שיער וצפורן - גזעם מחליף^[19].

תיפקוד חז"ל ידעו על חשיבות העור בהגנה על הגוף^[20].

כל איבר שיש בו צפורן, יש בו עצם^[21].

השערות מבנה השערות, כמותן ופיזורן בגוף, בשלותם, וגיל הופעתם במקומות שונים בגוף מהווים סימנים במצבים הלכתיים שונים: בשלות היילוד^[22], גדלות^[23], מהות של האילונית^[24], ומהות של הסריס^[25].

כל שערה נובעת מתוך גומא מיוחדת לה^[26], ויש לכל שערה מעין-יניקה מיוחד ומידה מוגדרת, וכשיבש המעין - נושר השיער^[27].

קבוצת שערות תלושות ומעורבבות יחד בגוש נקראת קלקלין^[28].

כבר בעולם העתיק השתמשו במסרק של ראש לסרק את השיער^[29], הן האיש^[30], והן האשה. חז"ל הדגישו את החשיבות של נקיון השערות ורחיצתם, אחרת נגרמת ערבוביתא^[31]. רחיצת השיער נקראת חפיפה, והיא נעשתה על ידי חומרים שונים, שחלקם גרמו לנשירת שערות^[32]. כמו כן נקרא חלק מהטיפול בשיער בשם פספוס^[33], והוא ריכוך השיער^[34].

תיספורות האיש שחותך שערות נקרא גלב^[35], או ספר^[36].

בימי המקרא והתלמוד היו מכשירים שונים לחיתוך השער: מורה^[37], תער^[38], מספרים^[39], שחור^[40], זוג של ספרים^[41], איזמל של רהיטני^[42], מספרת^[43], מלקט^[44], גנוסטרא^[45].

בזמן התספורת שמו על ברכי המסתפר מעפורת של ספר^[46], או מטפחת של ספרים^[47]. הספר לקח סכום קצוב עבור תספורת הראש, אבל תיקון השפם היה נעשה בחינם^[48].

מצינו תספורת מיוחדת של כהן גדול, שהיא תספורת לוליינית^[49]. תיספורת זו היתה מיוחדת במינה, עד שהוצרכו להוציא ממון הרבה כדי ללמוד אותה^[50].

בין הגויים היו תספורות מיוחדות, שעשו כן לשם עבודה זרה^[51], ויום תספורת ותגלחת נחשב כחג אצל עובדי עבודה זרה^[52], או שנהגו כך מתוך רצון להיות מצויינים בתספורת שלהם בין שאר העמים^[53]. ואף שדבר זה אסור לישראל מן התורה^[54], היו תקופות שבהן נהגו כן אף מבני ישראל^[55].

להלן דוגמאות לתספורות כאלו: השוואת הצדעים לאחורי אוזנו ולפדחתו, ונמצא היקף ראשו עגול מאחורי אוזנו^[56]; קומי^[57]- היינו גילוח השיער באזור הקדמי מאוזן לאוזן, והשארת שיער באזור האחורי^[58]; בלורית^[59]- יש אומרים, שהכוונה לגילוח השיער מן הצדדים והשארת שיער באמצע^[60], יש מפרשים, שהכוונה למי שמגדל השיער לאחוריו, ועושה אותו כמין זנב, היינו צמה באזור העורף, וגודל אותו כמין שרשרת^[61], ויש מי שכתב, שהכוונה שמניח ציצת שיער אחת במצח, וכנגדה אחורי העורף^[62]. עוד יש מי שכתב, שבכלל בלורית הוא גם מי שלא מסתפר כלל^[63], ויש מי שחולק על כך^[64]. ויש אומרים, שקומי ובלורית הם היינו הך, ובשניהם הכוונה לשיער שמניח מאחורי העורף, אבל אין איסור לגלח סביבות הראש, ולהניח שיער באמצע^[65], ויש מי שכתבו שבשניהם הכוונה למגדלים ציצית ראשם^[66].

הנשים נהגו להסיר את השערות בגוף לשם נוי, והשתמשו לשם כך בחומרים שונים^[67], ובעיקר נהגו הנשים להעביר את שיער בית השחי ובית הערווה^[68], שכן אשה שאין לה שיער בבית השחי ובבית הערווה נחשבת כיפה^[69]. לעומת זאת, קרחות באשה, וגילוח שער הראש של אשה, הוא כיעור ומיאוס^[70].

לעשירות היו נשים מקצועיות שטיפלו בשערותיהן, והן נקראו גודלות^[71], או מגדלות^[72].

קרחת מי שנשרו שערותיו מן הקודקוד אחורה נקרא קרח, ומי שנשרו שערותיו מהקדקד קדימה, כולל הצדעים נקרא גבח^[73]. בשני מצבים אלו אין חזרה של שיער^[74].

קרחת יכולה להיגרם בגלל סיבות אחדות: מאכל או סיכה בצמח נשם, או נשא^[75]; חבלה בראש והצטלקות^[76]; פחד פתאומי^[77]; מריטת שערות^[78]; עונש על חטאים^[79]; חלק מנגע הצרעת^[80].

קרחים היו נלעגים^[81], ומצב כזה נחשב לבושה גדולה^[82].

יש אנשים שהיו קרחים: הנביא אלישע^[83], רבי עקיבא, או רבי אלעזר בן עזריה^[84]; ויש אנשים שתוארו עם שיעור-יתר בראש ובגוף: עשו^[85], שמשון^[86], אבשלום^[87], אליהו^[88], הפרסיים^[89].

הגויים נהגו לגרום לעצמם קרחות כביטוי לאבלות^[90].

תגלחת היא אחד מעשרה דברים שמחזירים את החולה לחוליו, וחוליו קשה^[91].

זקן נחשב לנוי באיש, ולמום באשה^[92]. ואמנם לאשה ולסריס חמה אין באופן טבעי זקן^[93]. גזיזת הזקן היה ביטוי של אבלות אצל עובדי עבודה זרה^[94].

עור בעלי חיים משמש למספר מטרות: בגדים, ובעצם היה הבגד הראשון של בני האדם^[95], כלים^[96], כלי נגינה, כגון תוף^[97] וחמת חלילים^[98], כיסוי כלים שונים^[99], ואוהל^[100].

מחלות עור במקרא ובחז"ל[עריכה]

כללי מחלות עור שונות מוזכרות במקרא ובחז"ל, אך למרות ספרות עניפה בנושא זה עדיין נותר זיהויים קשה ביותר^[101]. ההסבר לכך הוא, שללא ספק שייכות מחלות העור המוזכרות בתורה לדיני טומאה וטהרה, ואין הן מהוות ספר רפואות. לכן לא ייפלא שאין פרטים רפואיים מספיקים לזיהויים, אלא רק אותם פרטים הנוגעים לידיעות הכהנים לצורך קביעת הטהרה או הטומאה. ואמנם בגלל הקושי הרב בקביעת הנגעים השונים, נקבע על ידי חז"ל^[102], שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים; ומכאן ההקפדה הרבה על הכהנים להכיר היטב את הגדרים ההלכתיים של הנגעים, "שלא יורה עד שיהא בקי בכל המראות הללו בהיקף העניינים ובידיעת השמות המורים על כל עניין מהם וכו', וכבר ביארנו בהלכה שלפני זו, שכל מה שעסקנו במנין המראות הוא למען הבקיאות וההרגל במראות"^[103].

עם הזמן התפתחה מומחיות מיוחדת בראית נגעים, והיו מומחים בתחום זה שאינם כהנים, כגון רבי אליעזר^[104], רבא^[105], ואולי גם רבי עקיבא, שעליו נאמר כלך לך אצל נגעים ואהלות^[106]. מומחים אלו קבעו את המצב לאשורו, והכהנים נדרשו רק לומר טהור או טמא, שכן על פי ההלכה אין צורך שהכהן יקבע את מהות הנגע, אלא רק שיאמר טהור או טמא^[107].

נגעים באופן כללי, מחלות עור הבאות בידי שמים, ואשר הן מדבקות במגע, נקראות נגעים, וארבעה מתוך ששה מיני נגעים עונים על הגדרה זו: נגעי עור בשר, נגעי שחין ומכווה, נגעי קרחת וגבחת, נגעי נתקים של הראש והזקן^[108]. לעומת זאת פגיעות בעור שבאות מגורם חיצוני, ואשר אינן מדבקות במגע, כגון דקירת חנית, כוויה באש, או הכאה באבן, נקראות בשמות שונים בהתאם לאופי הפגיעה^[109].

ענייני נגעים הם מקרא מרובה והלכות מועטות, והיינו שאם יש ספק בענייני נגעים יש לעיין בפסוקי המקרא^[110].

הצרעת היא ההפרעה העורית המתוארת ביותר במקרא ובחז"ל. שורש המושג 'מצרע' לפי חז"ל הוא נוטריקון 'מוציא שם רע'^[111]. צרעת נקראת בלשון חז"ל גם 'דבר אחר', והיה זה מפני החומרה שיוחסה למחלה זו, ולא רצו להזכירה בשמה^[112].

נגע הצרעת מתייחס לשינויים מוגדרים בצבע ובצורה של העור ושל השערות, והתפתחות השינויים לאורך זמן מוגדר. תיאור הצרעת כפי שעולה מפשטות לשון המקרא לא תמיד תואם את התיאור על ידי חז"ל. וכבר כתב אחד הראשונים^[113], שבכל פרטי הפרשיות הנוגעות לנגעים אין לנו ללכת אחרי פשוטו של מקרא, או אחרי בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא רק על פי מדרשי חז"ל וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים. המדובר בשינוי צבע העור לצבע לבן בעוצמות שונות של לובן מקרום ביצה ולמעלה^[114]. אם הכתם מורכב מצבע לבן בעוצמה פחותה מקרום ביצה, הרי זה בוהק^[115], ואינו מטמא משום צרעת^[116].

יש צרעת הבאה על עור בריא, והיא נקראת נגעי עור הבשר; יש צרעת הבאה על עור חולה, והיא נקראת נגעי שחין ומכווה; ויש צרעת הבאה במקום של שערות, בראש או בזקן, והם נקראים נגעי קרחת וגבחת.

קיימים שני נגעים ראשיים, היינו אבות נגעים, והם הבהרת והשאת^[117], ולכל אחד מהם יש נגעים משניים, היינו תולדות.

בהרת היא כתם לבן כשלג, שהוא הלובן העז ביותר, או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך^[118]. נגע זה צריך להיראות עמוק מעור הבשר שסביבו, והיינו שנדמה כך לעין, כמו שהחמה נראית עמוקה מן הצל, אבל לא עומק ממשי במישוש^[119]. ויש מי שכתב, שהבהרת היא לבן זוהר ומבריק^[120].

שאת היא כתם לבן כצמר נקי של כבש בן יומו, והוא לובן פחות עז מהבהרת^[121], או שמעורב בלבן מעט אדמומית, והשילוב הזה הוא צבע פתוך^[122]. ויש מי שכתב, שהשאת היא לבן בלתי מבריק^[123]. יש אומרים, שנגע השאת צריך להיות מוגבה ומתנשא מעל הסביבה^[124], והיינו גבשושיות עוריות בולטות; יש אומרים, שגם שאת צריכה להיות עמוקה מן העור, אלא שעומקה פחות מזה של הבהרת^[125]; ויש מי שכתבו, שהוא מלשון שריפה^[126], והכוונה להרס העור עד שנראה בשר חי^[127].

לשני הנגעים הבסיסיים הללו יכולים להתלוות נגעים משניים, היינו תולדות נגעים, והם מכונים ספחת^[128], היינו דבר נילווה ונוסף^[129]. הספחת מתבטאת בצבע לבן כסיד ההיכל, או כקרום הביצה^[130].

נגעי עור הבשר הם הופעת בהרת, שאת או ספחת על עור בריא. בשלב זה הם מכונים מראות נגעים, ואין הם מטמאים בצרעת אלא אם כן מצטרפים לנגעים אחד משלושה הסימנים הבאים^[131]: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי^[132]; מחיה, היינו בשר חי בתוך הנגע הראשי^[133]; פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי^[134].

יש מי שכתב, שכל הכתמים הלבנים הללו (הבהרת, השאת והספחת) מצטרפים זה עם זה, ואין להם משמעות הלכתית, מלבד הדרישה כלפי הכהנים שיכירו היטב את הנגעים, ויבינו אותם^[135]; ויש מי שכתב, שהשינויים בעוצמת הלובן מפרידים בין המראות השונות, ואין הם מצטרפים זה עם זה^[136].

נגעי שחין ומכווה הם הופעת בהרת, שאת, או ספחת על עור בלתי תקין. כאשר בבסיס הנגעים הראשיים או המשניים יש פצע הנגרם על ידי כוויה, מדובר על מכווה; וכאשר הפצע לא נגרם מאש אלא מכל דבר אחר, כולל חבלה חיצונית, מחלת עור, או מחלה כללית, מדובר על שחין^[137]. השחין והמכווה עוברים שלושה שלבים: השלב הטרי והחריף של המכה, והוא נקרא מורדין; שלב תחילת הריפוי, עם הופעת גלד טרי, והוא נקרא צרבת השחין, או מחית המכווה; שלב הריפוי הסופי, והוא נקרא צלקת. טומאת נגעים חלה רק ביחס לשלב השני, היינו כאשר הופיעו הנגעים הראשיים או המשניים בשלב צרבת השחין, או מחית המכווה^[138]. נגעי שחין ומכווה מטמאים רק אם מצטרפים לנגעים אחד משני הסימנים הבאים: שתי שערות לבנות בתוך הנגע הראשי; או פשיון של הנגע הראשי, היינו הגדלת השטח של הנגע הראשי^[139]. לנגעי שחין ומכווה אותם דינים, ולא חילקם הכתוב אלא לומר שאינם מצטרפים זה עם זה^[140].

נגעי קרחת וגבחת הם הופעת בהרת, שאת או ספחת באזור של נשירת שער בראש^[141], ויש רק שני סימני טומאה - מחיה ופשיון^[142].

נגע נתק הוא נגע של נשירת שער בראש או בזקן באזור מוגדר^[143]. נתק נחשב דווקא כאשר השערות באותו אזור נעקרו לגמרי, ויש סביבו שיער תקין; אבל קרחות חלקית בקצוות הראש, כגון בצדעים או במצח, איננו נקרא נתק^[144]. העור שבאזור הנתק - תקין^[145], והשיער צפוי שיחזור ויגדל^[146]. דין נתק הוא דווקא אם הנשירה היא בידי שמים, ולא כאשר ניתקו אדם^[147]. בנגע הנתק יש שני סימני טומאה: שיער צהוב דק באזור הנתק, ופשיון של הנתק^[148].

מהות הצרעת הצרעת נחשבה כמחלה מדבקת^[149], וזה היווה את ההסבר המדעי לדיני ההסגר של מצורע. מכאן גם ההסבר להיווסדותם של בתי חולים מיוחדים למצורעים בימי הבינים, הן בין אומות העולם והן בין היהודים. אמנם אז היה מדובר במצורעים מבחינה רפואית מקובלת, ומסיבות אפידמיולוגיות, למניעת הדבקה^[150]. אך ההתייחסות ההלכתית איננה מתאימה לגישה זו, שכן יש אישים ומצבים שבהם לא חלה טומאת הצרעת, ולפיכך אין בהם דין הסגר והחלט מבחינת ההלכה, ברם דברים כאלו לא מתיישבים עם הנחה שמדובר בגורם מדבק, ואינם מסתברים אם מגמת ההסגר היתה למנוע הדבקה. להלן מספר דוגמאות: טומאת צרעת החלה רק מן הדיבור ואילך^[151], והיינו ממתן תורה ואילך^[152]; גוי וגר תושב אינם מטמאים טומאת צרעת^[153]; חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי משתה^[154]; התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל כהן - טהור^[155]; יילוד שנולד עם צרעת אינו טמא טומאת צרעת^[156]; אם כסתה הצרעת את כל בשרו, הרי הוא טהור^[157]; בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש, כי אין כיום דין של 'והיה מחנך קדוש'^[158]. מכאן שדיני הסגר נובעים מדיני קדושה, ושייכים לדיני טומאה וטהרה, ולא להלכות הרופאים^[159]. מכאן גם מובן, שלפי חז"ל סיבת ההרחקה וההסגר של המצורע היה עונש על שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו בלשון הרע שלו^[160].

חוקרים רבים ניסו לזהות את הצרעת המתוארת במקרא ובחז"ל, והדעות הן מגוונות ביותר - יש הסבורים, שמדובר במחלה רפואית מוגדרת וקיימת, אלא שנחלקו בזיהוי מחלה זו, כגון צרעת רפואית^[161], עגבת^[162], הפרעה פיגמנטרית של העור^[163], ספחת העור^[164], גרדת^[165], פטרת של העור^[166], דלקת עור על רקע נפשי-עצבי^[167]; יש הסבורים, שמדובר במחלה שהיתה קיימת בזמן העתיק, ונעלמה לחלוטין בעת החדשה. למעשה אף אחד מתיאורים אלו איננו מתאים במלואו לתיאור המקראי של הצרעת, ואיננו עומד בפני הביקורת הרפואית^[168]. אשר על כן יש הסבורים, שמדובר ב"מחלה" רוחנית, ללא כל משמעות גופנית^[169].

הדעה הרווחת ביותר היתה, שהצרעת המקראית היא הצרעת הרפואית. גישה זו התפשטה לאור תרגומי התורה ליוונית^[170] (תרגום השבעים) וללטינית^[171], שבהם תורגמה המילה "צרעת" למילה "לפרה"^[172]. אכן לאור הנתונים הידועים לנו כיום, ניתן לקבוע בוודאות, כי הצרעת המקראית איננה דומה לצרעת הרפואית המוכרת לנו, שכן הרבה פרטי דינים ותיאורים מיוחדים, הן בדיני צרעת, והן בתיאור המצורעים במקרא, לא ניתנים להסבר רפואי על פי ידיעותינו כיום. להלן מספר דוגמאות לאי ההתאמה בין הצרעת המקראית לצרעת הרפואית: הצרעת הרפואית פוגעת רק בבני אדם, ולא בכלים, בבגדים או בבתים, כמו הצרעת המקראית; מחלת הצרעת גורמת לנשירת שיער, ולא להופעת שיער לבן; אין במחלת הצרעת שינויים מהירים תוך שבוע שבועיים, כמתואר בדיני הסגר והחלטה, ובוודאי שאין החלמה מלאה ומהירה כמו זו המתוארת בתורה; האבחנה והטיפול במחלת הצרעת המקראית היא בידי הכהנים, ולא בידי הרופאים^[173]. יתר על כן, לפי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות סביר להניח, שהצרעת הרפואית התפשטה לראשונה במזרח התיכון רק בימיו של אלכסנדר הגדול (חי בשנים 324-325 לפני ספירתם), ולא היתה מוכרת כלל בתקופה שלפני כן^[174]. לפיכך, סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת. היינו, שמדובר בסימנים חיצוניים שיכולים להתאים למספר מחלות עוריות שונות, שהמשותף להן הוא שינויים בעור ובשערות. ואמנם כבר העיר על כך אחד הראשונים: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע"^[175]. יתר על כן, גם בכתבי הרופאים היוונים הקדמונים, ובעיקר היפוקרטס, לא ברור לאיזה מחלה התכוונו במושג "לפרה", פרט לעובדה שמושג זה ביוונית מציין קליפות וקשקשים, ולפיכך הטעות בזיהוי הצרעת הקדומה לצרעת הרפואית היא משותפת למושג העברי ולמושג היווני^[176].

הסיבות לצרעת הצרעת באה כעונש על מספר עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין^[177], זנות^[178], בעילת אשתו נידה^[179], מעילה בקדשים^[180], עבודה זרה, חילול השם, גניבה, המעיד עדות שקר, דיין המקלקל את הדין, הנכנס בתחום שאינו שלו, החושב מחשבות שקר, והמשלח מדנים בין אחים^[181]. הטעם השכיח ביותר בספרות חז"ל לצרעת הוא עונש על לשון הרע^[182].

חז"ל מנו מספר גורמים חיצוניים לצרעת: אכילת דג עם בשר^[183], שכיבה על עור שלא נגמר עיבודו, האוכל דג שיבוטא^[184] בימי חודש ניסן, האוכל שיורי כוס הרסנא, היינו תערובת של מיני דגים קטנים עם שמן, חומץ וקמח מבושלים יחדיו, הרגיל לשפוך מים חמים מאד על בשרו, הדורך על קליפות של ביצים, הלובש בגדים לבנים לפני שעברו שמונה ימים מאז שכיבסן, ויש עליהם כינים^[185], מי שיש לו אשה ואינו משמש מיטתו, מרבה צרעת^[186].

מספר אישים היו נגועים בצרעת , חלקית או כללית: פרעה שבימי אברהם^[187], בת פרעה שבימי משה^[188], משה^[189], פרעה שבימי משה^[190], מרים^[191], אהרן^[192], דוד^[193], דואג^[194], בני ביתו של יואב בן צרויה^[195], נעמן^[196], גיחזי^[197], ארבעה אנשים^[198], עזריה (עוזיהו) בן אמציה מלך יהודה^[199], ושתי^[200]. בתלמוד מוזכרים שלושה מצורעים שטיהר רבי טרפון^[201].

שונות בבבל לא היתה צרעת, בגלל הרגלי התזונה והניקיון של תושביה^[202].

בעזרת נשים שבבית המקדש היתה לשכת המצורעים^[203], שם טבלו המצורעים, ועל פתח שער ניקנור היו מטהרים אותם^[204].

המצורע נחשב כמת^[205], כנראה בגלל העובדה שהוא היה מורחק ומנודה מהכלל, ולא יכול היה להיכנס לבית המקדש.

נגעים נחשבים ליסורים שאינם של אהבה, אם כי הם מכפרים על חטאים^[206].

שחין שורש המילה הוא מלשון חימום ושריפה^[207]. אף זו היא מחלת עור המוזכרת בשכיחות רבה במקרא ובחז"ל, ואף היא מתאימה למיגוון של מחלות עור דלקתיות, ואיננה מתייחסת למחלה מסויימת ומוגדרת^[208]. ואמנם במקרא ובתלמוד מצינו מספר מונחים המתארים צורות שונות של שחין, כגון גרב, חרס, ילפת, חיכוך, חפפית, חזזית ועוד^[209]. ואכן לפי חז"ל יש עשרים וארבעה מיני שחין^[210].

חז"ל הבדילו בין שלוש צורות של שחין: יבש מבפנים ומבחוץ; לח מבחוץ ומבפנים; יבש מבפנים ולח מבחוץ. הצורות שהן יבשות מבפנים אינן מתרפאות^[211]. שחין-מצרים נחשב לעונש קשה במיוחד^[212], הוא הכיל אבעבועות^[213], והוא היה לח מבחוץ ויבש מפנים, ולפיכך לא היה לו רפואה^[214].

מוכה שחין הוא מושג כללי למחלות נמקיות קשות ונרחבות, הגורמות לכריתת איברים^[215]. גם ביחס למצב זה נאמרו על ידי החוקרים השונים השערות מגוונות לזיהוי המחלה: עגבת^[216], צרעת^[217], אבעבועות שחורות^[218], גחלת^[219]. אכן, הזיהוי הרווח ביותר בין החוקרים הוא ששחין היא מחלת הגרב^[220], שהיא מחלת עור דלקתית, המאופיינת בשלב של בועיות דלקתיות מפרישות, ושלב של קשקשים וגלדים. המחלה מלווה בדרך כלל באי-שקט, גרד, וחום. השחין יכול להיות מעורב בתהליך הצרעת^[221].

מי שיש לו ריבוי דם ואינו מקיזו, מרבה שחין^[222].

שחין ישן שנרפא, עלול לחזור בתוך שנתיים^[223].

טיפול בשחין: מריחת תאנים^[224]; או סיכה על השחין באמצעות נוצה של אווז של תערובת של זנגביל, פסולת סיגי כסף, גפרית, חומץ יין, שמן זית, ומשחת זפת^[225]. הטיפול בגרד שבגלל השחין היה לשבת באפר^[226].

תשמיש המיטה קשה לחולי שחין, וקשה במיוחד לבעלי ראתן^[227].

מספר בני אדם במקרא ובתלמוד מתוארים כמי שסבלו משחין: המכה הששית מעשר המכות של המצרים^[228], חזקיהו מלך יהודה^[229], איוב^[230], נחום איש גם-זו^[231].

פצעי עור שונים מצינו במקרא ובחז"ל תיאור של פצעי עור שונים^[232]:

בעלי ראתן^[233], גרב^[234], גרגותני^[235], חבורה^[236], חטטים^[237], חיכוך^[238], חספניתא^[239], חפפית^[240], חזזית^[241], חרס^[242], ילפת^[243], כוויה^[244], כיבא או כיפה^[245], כתית^[246], מוגלא^[247], מורסא^[248], מזור^[249], מכה טריה^[250], מכווה^[251], נומי או נימא^[252], סימטא^[253], עינבתא^[254], ערבוביתא^[255], פדעתא^[256], צלקת^[257], צמחין^[258], צרבת^[259].

פרטי דינים[עריכה]

עור אדם

שבת בשבת אסור לתלוש רצועות עור שעודן מחוברות לגוף - לא בכלי, לא ביד, ואף לא בשיניים^[260].

חציצה בטבילה עור שנקלף, והוא תלוי ועומד, אינו מהווה חציצה בטבילה, שכן בחלק המנותק יכולים המים לחדור, ובחלק המחובר אין הקפדה, והוא מיעוט^[261].

בדין איסור הנאה מעור המת ראה ערך השתלת אברים

בדין השתלת עור מהמת ראה ערך השתלת אברים

חובל החובל בחברו, וקרע העור, והוציא ממנו דם, חייב בחמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת), ואפילו חסרו רק כשערה מעור בשרו, כי העור אינו חוזר אלא צלקת^[262]; ויש אומרים, שדין זה הוא דווקא בפנים ובמקומות גלויים, ולא בכל מקום בגוף^[263].

הגורם כוויה לחברו בציפורן, במקום שאינו עושה חבורה, ואינו מעכבו ממלאכה, חייב בצער בלבד; ואם היה במקום שרואים, חייב גם בבושת^[264].

כתובת קעקע אסור לקעקע כתובת קעקע על העור^[265]. האיסור מן התורה הוא דווקא אם שרט את בשרו, ומילא מקום השריטה בצבע^[266], אבל אם כתב ולא קיעקע, או קיעקע ולא כתב - יש אומרים, שאינו אסור מן התורה, אבל אסור מדרבנן^[267]; יש אומרים, שבתנאים אלו מותר לכתחילה^[268]; ויש אומרים, ששרט ולא מילא בצבע, אסור מדרבנן, אבל כתב על העור ולא שרט, מותר לכתחילה^[269].

נחלקו הפוסקים אם האיסור תלוי בסדר הדברים, היינו אם דווקא קעקע קודם, ואחר מילא צבע, או דווקא כתב קודם ואחר קיעקע, או שאין הבדל בסדר הדברים^[270].

יש אומרים, שהאיסור מן התורה הוא דווקא אם קיעקע אותיות, אבל אם עשה סתם רישומים או צורות, אין איסור תורה בכך^[271], ולשיטה זו חייב גם באות אחת, ואפילו בשאר לשונות; ויש אומרים, שחייב מן התורה בכל צורה של קיעקוע, ולאו דווקא באותיות^[272].

איסור קיעקוע הוא בין אם עשה כן ביד, ובין אם עשה כן בכלי^[273].

יש מי שכתבו, שלכל הדעות מותר לכתוב על העור בכתב שאינו מתקיים ומתכווין למוחקו, כגון שכותב על ידו בעט מספר טלפון או כתובת^[274].

יש מי שכתב, שאין איסור לכתוב כתובת קעקע על גוי^[275].

איפור קבוע סביב העינים והפה שעושות נשים בדרך של קיעקוע, יש מי שכתבו שהדבר אסור^[276], ויש מי שהתיר^[277].

מי שעבר על האיסור ושם כתובת קעקע על גופו, וחזר בתשובה, מעיקר הדין אינו חייב לסלקו^[278], אך נכון להשתדל ולהסיר כתובת קעקע זו, שלא תהא מזכרת עוון, ובפרט אם הוא מתבייש בכך, ואפילו אם חקק על גופו את השם המפורש^[279]; ועדיף להסירו בעזרת קרני לייזר^[280], ואם אי אפשר - מותר גם בניתוח פלסטי^[281].

בענייני טומאה עור המת של אדם טמא מן התורה, אבל אם עיבדו כל צרכו, או הילך בו כדי עבודה, הרי הוא טהור מן התורה, וחכמים גזרו שיטמא מדבריהם בכזית כבשר המת, גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות אדם וישתמשו בהם^[282].

שערות אדם וציפורניו[עריכה]

תספורת תינוקות (חאלאקה) מנהג חסידים ואנשי מעשה שלא לספר שיער בניהם הקטנים עד שיהיו בני שלוש שנים^[283].

יש המקפידים שלא להקדים ולא לאחר את התספורת הראשונה אלא דווקא במלאות לילד שלוש שנים; יש שנוהגים לאחר את התספורת עד ל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש שנים, ולספר את הקטן במירון ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי; ויש שלא מקפידים על גיל מסויים לתספורת ראשונה^[284].

נהגו לעשות שמחה ביום התספורת הראשונה של הקטן, ומשאירים להם פאות הראש; יש הגונזים בביתם את השיער הראשון שנגזז למצווה; ויש הנוהגים לתת צדקה כמשקל השיער^[285].

רחיצת ידיים לאחר סירוק השיער, ולאחר גזיזת צפורנים יש לרחוץ ידיים^[286].

בלורית יש שאסרו לגדל שיער רב על הראש לנוי וליופי (בלורית) בגלל כמה איסורים: דרך שחץ וגאווה; איסור משום חוקות הגויים; איסור משום חציצה בהנחת תפילין, או לפחות הפרעה בהנחת התפילין במקומם הנכון; איסור של 'לא ילבש'^[287]. יש מי שכתב, שאם השיער לא ארוך במיוחד, יש לומר בימינו שהיינו רביתייהו, ואין בזה איסור חציצה בתפילין, ואין בזה משום חוקות הגוי, ומכל מקום תלמיד חכם ראוי שיימנע מכך^[288].

פאה נוכרית דין קרח עם פאה נוכרית לעניין הנחת תפילין - ראה ערך חולה

שליח ציבור אין ממנים שליח ציבור אלא מי שנתמלא זקנו^[289], ואין הציבור יכולים למחות על כבודם בזה^[290]. והיינו דווקא בקביעות, אבל באקראי יכולים למנות גם מי שלא נתמלא זקנו^[291].

כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נחשב כמי שנתמלא זקנו, וכן אם היה לו זקן מועט, והוא למעלה מי"ח שנה, נחשב כמי שנתמלא זקנו^[292].

ערב שבת וחג מצווה להסתפר, להתגלח ולגזוז ציפורניים בערב שבת ובערב חג^[293], ומצווה זו חלה בין על אנשים ובין על נשים^[294]. עיקר המצווה היא ביום ששי או בערב חג לאחר חצות היום^[295], אבל אם לא יכול לעשות כן אחרי חצות, ובפרט בימי ששי הקצרים, מותר אף לפני חצות^[296], ובערב פסח מותר להסתפר ולהתגלח דווקא עד חצות היום^[297], ואחרי חצות מותר על ידי גוי^[298].

נהגו שלא לעשות פעולות אלו ביום חמישי^[299], ובראש חודש^[300].

שבת הנוטל צפורניו, או שער ראשו, או שפמו, או זקנו בשבת, אם נטל במספרים או בכלי הדומה לו מכלי גילוח, חייב מדין גוזז^[301], ואיסורו מן התורה^[302]; ואם נטל בכלי אחר, או בידיו, או בדרך שינוי, חייב רק משום שבות^[303].

אסור לרחוץ בשבת בדבר המשיר בוודאות את השיער, אבל מותר לחוף פניו או ידיו בדבר שאין וודאות שישיר את השיער^[304].

אסור לסרוק במסרק בשבת^[305], ויש מי שצידד ללמד זכות על הרבים המסתרקים בשבת^[306], ואם המברשת מיוחדת ובעלת שערות רכות - מותר^[307].

חול המועד מעיקר הדין מותר להתגלח בחול המועד, אלא שחכמים גזרו שלא להתגלח ולא להסתפר בחול המועד, גזירה שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים. גזרה זו לא חלה על אנשים שהיו אנוסים, ולא היה סיפק בידם להתגלח לפני המועד^[308].

מי שהיה חולה קודם הרגל, ולא יכול היה להתגלח - יש מי שכתב, שמותר לו להתגלח בחול המועד, ואפילו היתה מחלתו קלה קודם הרגל^[309]; ויש מי שכתבו, שחולה אינו מאילו שהתירו להם להתגלח בחול המועד^[310].

מי שקיבל מכה בגופו בחול-המועד, והשערות שבאותו מקום עלולות להפריע לריפוי המכה, מותר לגוזזן בחול המועד^[311].

בין המצרים הספרדים נוהגים שלא להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב^[312], והאשכנזים נוהגים שלא להסתפר בכל ימי בין המצרים, היינו משבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב^[313].

תשעה באב תשעה באב שחל להיות ביום חמישי, אם אין לו זמן להסתפר ביום ששי שאחריו, מותר להסתפר במוצאי תשעה באב, היינו ביום חמישי בערב^[314].

ספירת העומר נהגו שלא להסתפר בימי ספירת העומר, היינו בין פסח לעצרת^[315], ומנהגים שונים יש ביחס לימים שאין מסתפרים בהם^[316].

שערות לבנות ושחורות אסור לאיש לתלוש שערות לבנות מתוך שחורות^[317], והטעם הוא משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'^[318]. ובשבת אסור לתלוש גם שערות שחורות מתוך לבנות^[319].

אסור לאיש לצבוע את השערות הלבנות לשחורות^[320], וכן אסור לקחת תרופה שהופכת שערות לבנות לשחורות^[321]. אבל מותר אפילו לכתחילה לצבוע שערות שחורות ללבנות^[322]. ונחלקו האחרונים בעיקר השאלה אם האיסור על האיש לצבוע שערות לבנות לשחורות הוא איסור מן התורה או מדרבנן^[323].

אם כוונת הצביעה היא לא ליפוי אלא כדי שיקבלוהו למשרה - יש מי שכתבו, שהדבר מותר, ובתנאי שאין בכך הונאה, והיינו שמובטח לו שיכול לעבוד כמו צעיר^[324]; ויש חולקים^[325]. וכן מותר לצעיר לצבוע שערות לבנות לשחורות אם הוא מתבייש בשערות הלבנות, כי זה נקרא מום, ואין איסור להסיר מום, ובתנאי שאין בכך הונאה, כגון בענייני שידוך; והוא-הדין אם צמחו לצעיר שערות לבנות בגבות עיניו^[326].

יש מי שכתב, שאיסור צביעת שערות לבנות לשחורות הוא דווקא בשיער הראש, אבל לא בשיער הזקן^[327].

שיער בית השחי ובית הערווה אסור לאיש להעביר את שערו מבית השחי ומבית הערווה, ונחלקו חז"ל אם האיסור מן התורה או מדרבנן, ולהלכה נפסק שדבר זה אסור רק מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות; במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירים אותו אלא נשים, אבל במקום שמעבירים השיער הנשים והאנשים, אם העביר אין מכין אותו^[328]; ויש מי שכתב, שבמקום שגם אנשים מעבירים השיער, מותר אף לכתחילה, אלא שהחברים נמנעים מכך בכל מקום^[329]. אבל מי שיש לו חטטים בבית השחי ובבית הערווה ומצטער מצד השיער, מותר להעבירו^[330].

פאות הראש אסור לגלח שיער פאות הראש, היינו אסור ליטול השיער שבצדעים^[331], ולהשוות לאחורי אוזנו ולפדחתו, וזהו איסור הקפת הראש, והוא לאו מן התורה^[332]. האיסור הוא גם על המקיף, היינו מי שחותך את השערות, וגם על הניקף, היינו מי שהניח לאחרים להקיף פאת ראשו, ובתנאי שהוא מסייע למקיף^[333].

יש מי שכתב, שאסור מן התורה לסרק את שערות פאת הראש, כי יש בזה פסיק רישיה שעל ידי הסירוק יתלוש את השערות מעיקרן^[334], אך חלקו עליו משום שאין איסור תלישת שיער אלא רק גילוח, וגם שעל ידי הסירוק רק מיעוט קטן מהשערות נתלש, ונשאר רוב שערות פאת הראש^[335].

אשה פטורה מלאו זה, בין אם הקיפה לעצמה, או שהקיפה לאחרים^[336]. ונחלקו הראשונים אם מותר לאיש להקיף פאת ראשה של אשה לכתחילה אם לאו^[337].

איסור הקפת הראש הוא דווקא בתער, אבל במספרים מותר^[338]; ויש אוסרים גם במספרים כעין תער, היינו שגוזר השיער סמוך מאד לבשר^[339].

זקן ושפם אסור להשחית את הזקן, ויש חמש פאות בזקן, ולוקה על כל פאה ופאה^[340]. מכיוון שרבו הדעות ביחס למיקום פאות הזקן^[341], לכן כתבו הראשונים, שירא שמים יצא ידי כולם, ולא יעביר תער על כל זקנו כלל^[342], וחסידים ויראי חטא אינם נוגעים בתער כלל בשום מקום, והוא המשובח^[343].

ביחס לשפם, היינו השיער על השפה העליונה - יש אומרים, שאין בו כלל איסור גילוח והשחתה^[344], אלא שלא נהגו ישראל לגלחו, רק קצת שלא יפריע באכילה ושתיה^[345]; ויש אומרים, שגם שפם הוא בכלל הזקן^[346].

איסור ההשחתה הוא בתער^[347]. בדין חיתוך שערות הזקן במספרים - יש אומרים שמותר אפילו לכתחילה^[348]; יש אומרים, שגם במספרים יש איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו^[349]; ויש אומרים, שמעיקר הדין מותר במספרים, אלא שממידת חסידות יש להימנע מכך^[350].

אשה איננה בלאו של השחתת זקן^[351], והיינו אפילו אם יש לה זקן^[352].

גילוח לצורך רפואי מי ששערותיו נושרות מראשו וזקנו^[353], או שיש לו מחלה באזור הזקן או באזור שערות הראש, ולצורך רפואתו צריך לגלח השיער בתער בכל יום במשך כמה שבועות - יש מי שהתירו להתגלח בתער על ידי גוי, ובעיקר אם גוזר תחילה השערות במספרים עד שיעור שאין השערות יכולות לכוף ראשן לתחילתן, ואחר כך יגלח השאר בתער^[354]; ויש שאסרו מכל וכל גילוח בתער, ואפילו בדרכי היתר כאלו, והתירו רק לגזור במספרים^[355]. אמנם כיום אין מצב הידוע לנו מדרכי הרפואה שלצורך רפואתו צריך לגלח דווקא בתער.

חולה שצריך לעבור ניתוח בראשו או בפניו, ובגין כך צריך לגלח את שערות ראשו או שערות פניו, אם אפשר לעשות זאת על ידי מכונה חשמלית או על ידי סם, אין כל היתר לגלח בתער, אפילו במקום פיקוח נפש^[356].

גרים יש אומרים, שגר הנכנס לכלל יהדות צריך לגלח כל שערו לפני הטבילה^[357]; ויש אומרים, שצריך לגזוז רק מקצת שערותיו המסובכים כדי לבטל חציצה^[358]. ומכל מקום די שיגזור שערותיו במספרים, ואין צורך שיגזזם בתער^[359].

תספורת מיוחדת אסור להסתפר בתספורת קומי או בלורית^[360], משום איסור הליכה בחוקות הגויים^[361].

מנודה ומוחרם אסורים בתספורת^[362].

אבל אסור בתספורת. אם הוא אבל על אביו ועל אמו, האיסור הוא עד שיגערו בו חבריו; ואם הוא אבל על שאר קרובים, האיסור הוא למשך שלושים יום^[363].

חתן בשבעת ימי המשתה, והוא אבל, מותר בתספורת^[364].

שיער המת יש מי שכתב, שהוא מותר בהנאה^[365]; ויש מי שכתב, שהוא אסור בהנאה^[366].

טומאה וטהרה כל איבר שיש בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, יש בו עצם ואין בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל^[367].

היוצא ליהרג , אף על פי שנגמר דינו למיתה, אין שערו נאסר בהנאה מחיים, אף לדעת הסוברים ששיער המת אסור בהנאה^[368].

עיר הנידחת שיער הראש של אנשי עיר הנדחת, בין של אנשים ובין של נשים, מותר בהנאה; אבל שיער של פאה נוכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור^[369].

מומים שונים באיש ובאשה מוכה שחין חייב לגרש את אשתו, ואפילו רוצה האשה להמשיך עמו את חיי האישות, אין שומעים לה, אלא אם כן הסכימה לישב עמו בעדים כדי שלא יבוא עליה^[370]. דין זה נכון בין אם היה מוכה שחין קודם שנשא את האשה, ובין אם נעשה מוכה שחין לאחר הנישואין^[371]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם בשחין התקיימו שני תנאים: שיש סרחון גדול, ושהאיברים נמקים; ויש אומרים, שאם קבעו הרופאים אבחנה זו, די בכך לכפות על הבעל לגרש את אשתו^[372].

אשה הסובלת מצרעת, הרי זה מום גדול, ויכול בעלה לגרשה^[373].

אשה שסבלה מצרעת או משחין ונתרפאה, אם לא ידע המשודך על כך, הרי הוא יכול לבטל את השידוכין^[374].

אשה שיש לה צלקת או שומא^[375] על הפדחת, אפילו קטנה ביותר, אם השומא נראית תמיד, אין דינה כמום שמבטל שידוכין, שהרי ראה ונתפייס, וכן אם תמיד אינה נראית, איננה מום, אבל אם לפעמים נראית ולפעמים אינה נראית, הרי זה מום הפוסל באשה, והוא אחד המומים היתרים באשה לעומת הכהנים^[376]. ומכל מקום הכוונה דווקא לצלקות מכוערות, שדרך בני אדם להקפיד עליהם^[377]. ולפיכך יש מי שכתב, שצלקות עקב ניתוחים קטנים כמו כריתת תוספתן, אינן בגדר מום^[378]. ויש מי שכתב, שבימינו אין נוהגים להתיר ביטול השידוכין בגלל צלקת^[379].

קרחת שלימה באשה הוא מום גדול, וצריכה להודיע על כך אפילו אם מכסה ראשה בפאה נכרית שנראית כמו שיער טבעי^[380].

פצעים ומורסות שמתרפאים וחוזרים, הרי אלו מום באשה^[381].

עגונה הפוסקים דנו באריכות בשאלה אם מבנה או צבע השיער מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה^[382]. וכן דנו הפוסקים באריכות בשאלה אם קרחת מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה^[383].

חבלה המגלח שער ראשו של חברו, נותן לו דמי בושתו בלבד, מפני שסופו לחזור; ואם גילחו בסם, או שגרם לו כוויה בראשו, ואין השערות עתידות לחזור, חייב חמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת)^[384].

כהן ומלך כהן הדיוט אסור בגידול פרע^[385], והיינו שחייב להסתפר אחת לשלושים יום^[386], והוא בגלל חיוב כבוד בית המקדש^[387]. ובזמן הזה אין דין זה נוהג כלל, ולא גזרו על גידול פרע בזמן הזה שמא יבנה המקדש ויצטרכו הכהנים לעבוד, כי אף אם יארע כן יוכלו להסתפר ולהיכנס לעבודה^[388].

כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת^[389].

מלך מסתפר בכל יום^[390].

אנשי משמר ואנשי מעמד מסתפרים בימי חמישי, לכבוד שבת^[391].

קרחת נחשבת כמום בכהן, והוא פסול לעבודה, ובתנאי שאין בכל ראשו שיער כל עיקר; אבל אם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחוריו מאוזן לאוזן - כשר; מי שהיה השיער שלו מקיף את כל הראש מסביב מלפניו ומאחוריו, ואין שם שיער באמצע, גם זה פסול^[392].

נזיר מצות עשה שהנזיר יגדל את שער ראשו גידול פרע^[393], והיינו לפחות שלושים יום^[394], ויש איסור על גילוח השיער כל ימי נזרו^[395].

נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, חייב לגלח את שיער ראשו, והיא נקראת תיגלחת טומאה^[396]. נזיר שהשלים את נזירותו בטהרה, חייב לגלח את שער ראשו בתום ימי נזירותו, והיא נקראת תיגלחת הטהרה^[397].

נזיר עולם אסור בגילוח ובתספורת כל ימי חייו, אבל אם הכביד שערו, מיקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש^[398].

אשת יפת תואר חייבת לגלח את כל שערות ראשה^[399], וצריכה 'לעשות את ציפורניה' - יש אומרים, שהכוונה שתקצוץ אותן, ויש אומרים שהכוונה שתגדל אותם, וכן נפסק להלכה^[400].

מצורע אסור להסתפר^[401], ואפילו כהן גדול כשהוא מצורע, מגדל שערו פרע^[402]. בעת טהרתו חייב המצורע לגלח את כל שערות גופו בתער^[403].

הלוויים היו צריכים לגלח את כל שערות גופם בתער בעת טהרתם לעבודת המשכן^[404], ואין מצווה זו נוהגת לדורות^[405].

עורות בעלי חיים[עריכה]

שבת עורות אינם נחשבים כמוסיפים הבל, ולכן אין בהם איסור הטמנה בשבת^[406].

המלבן את הצמר, והמנפצו, והצובעו, והטווהו בשבת - חייב, אם עשה כשיעור סיט כפוף ורוחב סיט^[407]; אבל האורג שחיובו בשני חוטין, שיעורו ברוחב שתי אצבעות^[408].

יום הכיפורים ותשעה באב אסור לנעול מנעלי עור ביום הכיפורים ובתשעה באב^[409].

טריפה בהמה שניטל עורה במידה שלא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה, בין שנקרע העור על ידי אדם, ובין שנקרע על ידי מחלה - נקראת גלודה, והרי זו טריפה; ואם נשתייר בה כדי להעלות ארוכה - כשרה, והיינו שנשאר עור בשטח של סלע^[410], אלא שנחלקו אמוראים באיזה מקום צריך שיהא זה השיור^[411]. רוב הפוסקים הכריעו להחמיר כדברי כולם, ולהצריך כרוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי איבריה^[412].

עוף שניטל כל עורו - יש אומרים, שאף הוא טרף מדין גלודה^[413]; ויש אומרים שהוא כשר, כי אין דין גלודה בעוף^[414].

העורות הרכים והראויים לאכילה דינם כבשר, בין לאיסור אכילה של בהמות טמאות, ובין לאיסור טומאה^[415]. ואם עיבדם, או שהלך בהם כדי עבודה - נעשו עור, ובטלו מתורת בשר, בין לטומאה, ובין לאכילה^[416].

מאכלות אסורים האוכל מן העור של בהמה וחיה טמאה, או של נבלה וטריפה, אין בו הלאו של איסור אכילת נבלה, והוא פטור אבל אסור^[417]. ואם הוא עור שעיבדוהו לעשות ממנו נעלים או כלים, ורוצים להשתמש בו לצורך ג'לטין - מותר^[418].

המבשל או האוכל עור עם חלב, פטור מדין בשר בחלב מן התורה^[419], אבל אסור מדרבנן באכילה^[420] ובבישול^[421].

יש מי שכתב, שאין דם בעור^[422], והוא תמוה מבחינת המציאות; ויש מי שכתבו, שאף בעור יש דם^[423], אלא שנחלקו אם יש בדם העור איסור אכילה משום דם אם לאו^[424].

עיבוד עור בעיבוד העור של בהמה וחיה מצינו מספר שלבים:

אם לא עבר כל עיבוד - נקרא מצה^[425]; אם נמלח, אך לא נתנוהו בקמח ומים - נקרא חופה^[426]; מלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח, אך לא עיבדוהו בעפצים - נקרא דפתרא^[427].

עור שהעבירו השיער ממנו, ועיבדוהו כל צרכו, היינו שמלחוהו במלח, ועיבדו אותו בקמח ובעפצים וכיוצא בהם מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו, אבל לא חילקו אותו בעוביו לשנים, כדרך שהעבדנים עושים, הוא הנקרא גוויל^[428], והוא העור השלם ללא שום תיקון וקילוף^[429].

עור שחילקוהו לשניים לאחר שהעבירו שערו כמו שהעבדנים עושים, החלק הדק החיצוני שמול השיער נקרא דוכסוסטוס, והחלק העבה שמול הבשר נקרא קלף^[430]; ויש אומרים להיפך^[431].

סת"ם ספר תורה, תפילין, מזוזה, מגילת אסתר, ומגילת סוטה, צריכים להיות כתובים על עור; הבתים והרצועות של תפילין צריכים להיות עשויים מעור^[432].

חליצה נעל של חליצה, נחלקו תנאים והפוסקים אם צריכה להיות דווקא של עור, או לפחות מחופה בעור, או שגם מנעל מעץ כשר לחליצה^[433].

טומאה עור הבהמה נחשב כמחובר לבשרה, בין להיטמא כשהיתה שחוטה, ובין לטמא כשהיתה נבלה^[434], והנוגע בעור דינו כנוגע בבשר, עד שיפריש העור מעל הבשר^[435].

אהל העשוי מעור, מתטמא בדין טומאת אהלים, היינו שכאשר הוא מאהיל על המת, הוא עצמו נטמא, אף על פי שלא נגע במת, ואף כשאינו ראוי לקבל טומאה בתורת כלי^[436].

כלי או בגד העשוי מעור הוא אחד משבעה מיני כלים שמקבלים טומאה מן התורה^[437], אך עור דג ועוד חיה שבים אינו מקבל טומאה^[438].

קרבנות אין חייבים כרת על אכילת העור מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או כשאכלו מקרבן כשר בטומאת הגוף^[439], אבל מכים אותו מכת מרדות^[440].

בקרבן עולה יש מצווה של הפשט העור^[441].

כל עורות קדשי הקדשים ניתנים לכהנים, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, אבל עורות קדשים קלים לבעלים; וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה^[442].

שור הנסקל עורו של שור הנסקל אסור בהנאה כבשרו^[443].

מחלות[עריכה]

מצורע - דיני צרעת מסוכמים במקרא^[444], במשנה ובתוספתא^[445], וברמב"ם^[446], והם כוללים צרעת באדם, בבגד, בכלי עור ובבתים.

מעיקר הדין נוהג דין צרעת גם בזמן הזה^[447], אלא שלא נהגו בזה כי אין לנו כהנים מיוחסים^[448].

מצורע לא יהא שליח ציבור קבוע^[449].

לא יקראו לתורה בפרשת תזריע-מצורע אדם שיש לו נגע הנזכר באותה עליה, כדי שלא לביישו^[450].

בזמן הזה אם יהיה תלמיד חכם מצורע, אין דוחים אותו לא מבית הכנסת ולא מבית המדרש^[451].

מצורע מותר בתשמיש המיטה^[452].

חז"ל אסרו לשאת אשה ממשפחת מצורעים^[453].

צרעת באשה נחשב כמום גדול, והוא עילה לבעל לגרשה^[454].

נשיא שנצטרע - מעבירים אותו מנשיאותו, ודינו כהדיוט ביחס לשגגת חטאת^[455].

נערה בתולה אנוסה, שרצתה היא או אביה שהאונס יקחנה לאשה, כופים אותו לשאתה לאשה, ואפילו היא מוכת שחין ומצורעת^[456].

שחין יבם שהוא מוכה שחין, אין כופים על היבמה להינשא לו, אלא חולץ לה, ונוטלת כתובתה^[457].

מוכי שחין פטורים מהראיה^[458].

הערות שוליים