פטר רחם
|
פטר רחם הוא הילוד הבכור לאימו, אשר פתח את הרחם של אימו, שעדין לא היה בפעולה בטרם הלידה הראשונה. רבי אברהם אבן עזרא מפרש פטר -"פתיחת כמו: ופטורי ציצים. והטעם הבן שפתח תחלה הרחם ומלת רחם זרה, כי משפט לשון הקודש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון."
הילוד, בין הוא אדם בין אם בהמה חלות עליו מצוות. וזאת, עקב היות הבכורות הנושא למכה ביציאת מצרים.
מקור המצווה[עריכה]
לאחר יציאת מצרים נצטוו בני ישראל :"קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" ([[ספר שמות]], י"ג,ב'). רש"י מבאר פטר כל רחם - " שפתח את הרחם תחלה, כמו: [1] פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וכן [2] כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. ועל ד"ה לי הוא - כתב רש"י : "לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים".
הרמב"ן רואה במצווה זו כאחת מן המצוות הראשונות שצוונו עם יציאת מצרים וכבר נאמר במדבר סיני לאמר וטעם קדש לישיקדש אותם מיד, שתהיה המצווה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב, וישמרו את החוקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב, והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך, ומצות הטוטפות (תפילין).
רבי עובדיה ספורנו רואה בה מבוא לשתי מצוות אשר יפורטו בהמשך המקרא. וכך הוא כותב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכור. שֶׁיִּתְחַיְּבוּ כֻלָּם בְּפִדְיון כִּשְׁאָר כָּל הֶקְדֵּשׁ, לְמַעַן יִהְיוּ מֻתָּרִים בַּעֲבודַת חל, שֶׁלּוּלֵי הַפִּדְיון הָיוּ אֲסוּרִים לַעֲשׂות כָּל מְלֶאכֶת חל,
- כְּעִנְיַן "לא תַעֲבד בִּבְכר שׁורֶךָ" [3]
- וּפִדְיון נַפְשָׁם הוּא הָעֶרֶךְ הַמְפרָשׁ לְבֶן חדֶשׁ בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין, בִּהְיות אָז זְמַן פִּדְיונו, כְּאָמְרו "וּפְדוּיָו מִבֶּן חדֶשׁ תִּפְדֶּה" [4]
מדרשים[עריכה]
מדרש רבה כתב על קדש לי כל בכור : "רבי נחמיה אומר: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל כשתבאו לארץ תעבירו שמות ל"ד, י"ט כל פטר רחם לי. יכול לא להעבירו מיד ? תלמוד לומר: והעברת כל פטר רחם לה' מיד הזהירן הקדוש ברוך הוא, על שחס עליהם במצרים."
מדרש מכילתא לומד מתיאור המצווה "וידבר ה' וגו' קדש לי כל בכור" - את אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם: בכלל שהוא צריך לפורטו פרט שהוא צריך לכללו. וכך הוא מפרט:
- קדש לי כל בכור פטר רחם וגו - כלל אחד הזכרים ואחד הנקבות.
- כל הבכור אשר יולד. וגו' - פרט יצאו נקבות ממשמע אני אקרא את הכלל.
מה תלמוד לומר את הפרט ? שאם אני קורא את הכלל אבל לא את הפרט, שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור?!תלמוד לומר: כל הבכור, זכרים אבל לא נקבות. אני אקרא את הפרט.
מה תלמוד לומר את הכלל? אם קורא אני את הפרט ולא את הכלל, שומע אני כל שהוא זכר, בין שהוא פותח רחם ובין שאינו פותח רחם, יהיה בכור ?!
תלמוד לומר: קדש לי כל בכור - עד שיהא זכר ופותח רחם, לקיים מה שנאמר: כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר:
באדם ובבהמה - את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם, אין להם בבהמה.
דבר אחר: הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם. מה הבהמה הנפלים פוטרים בו הבכורה, אף האדם הנפלים פוטרים בו את הבכורה. ומה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לו בכל מקום שירצה. לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם, שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה, עליו חובה להביאו לבית הבחירה?! תלמוד לומר: באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה. מה בכור אדם נותנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה נותנו לכהן בכל מקום שירצה. ומה בכור אדם מטפל לו ל' יום, אף בכור בהמה מטפל לו ל' יום.
לי הוא - למה נאמר? לפי שהוא אומר: הזכר תקדיש - הקדישו שתקבל שכר. או אם הקדישו מקודש ואם לא הקדישו אינו מקודש?! תלמוד לומר: לי הוא. מכל מקום.
הא מה תלמוד לומר הזכר תקדיש? הקדישו לקבל.
הפדיון - בטרם נבחרו הכהנים[עריכה]
במצרים הרי טרם נבחרו הכהנים. אם כן כיצד אפשר לקיים את המצווה. ד"ר איתמר ורהפטיג [5] במאמרו שני פנים למצוות פדיון הבן כתב כי למצוות פדיון הבן שני פנים:
- הפן הראשון אינו תלוי בכוהן דווקא. כלומר עצם קדושת הבכור דורשת "שחרור" - הימצאות כהן אשר יקבל לידיו את הבכור או את פדיונו. הפסוק הראשון בפרשה מציין "קדש לי כל בכור", עוד בטרם נצטוו על פדיון. לבכור יש ממד של קרבן בדומה לבכור בהמה. וכך נאמר: "ויהי כי הקשה פרעה... ויהרג ה' כל בכור... על כן אני זֹבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" י"ג,ט". וכן נאמר בספר במדבר : "כל פטר רחם... באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם... אך בכור שור ... לא תפדה קדש הם" י"ח,ט"ו. המסקנה היא כי ראוי היה גם האדם (הבכור) להיות קודש כקרבן, אבל בניגוד למקובל אצל העמים המקריבים את בכוריהם [6] – התורה מצווה לפדותו.
- הפן השני, מצוטט מבאורו של עמוס חכם בדעת מקרא: ולא נתפרש כאן כיצד פודים... וע"פ דברי חז"ל נראה שבראשונה היה הבכור מוקדש לעבודת ה', ולאחר שחטאו ישראל בעגל, ונבחר שבט לוי... נפדו הבכורות בלויים ואלה נכנסו תמורתם לעבודת ה', ולאחר מכן ניתנה המצווה לדורות, שהפדיון הוא בחמישה שקלים הניתנים לכהן... 'והעברת... לה כדי להזהיר... שלא יעשו כמעשי הכנענים, שהם מעבירים כל פטר רחם לאליליהם ... לא תעשה כמעשיהם, ולא תעביר את הבכורות בשריפה באש, אלא תעביר אותם לה' בשלוש הדרכים המבוארות".
הִלְכוֹת פִּדְיוֹן בְּכוֹר[עריכה]
- ערך מורחב - פדיון הבן
בקיצור שולחן ערוך קסד, - מובאים פרטי המצווה באשר לאדם. בסעיף א' נקבע: " מצות עשה על כל איש מישראל, שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמו בחמשה סלעים. סעיף ג' מפרט את המועד:" אין פודין את הבכור, עד שיעברו עליו שלשים יום. וביום שלשים ואחד יפדהו מיד, שלא להשהות את המצוה."
סעיף ד' מפרט את תפקידו של האבא :" האב, מייתי לה לבכור קמי כהן, ומודיע לו שהוא בכור פטר רחם לאמו הישראלית. ומייתי כסף או שוה-כסף חמשה סלעים ומניח לפני הכהן, ואומר לכהן, זה בני בכורי וכו', ואחר כך מניחו לפני הכהן, והכהן שואל אותו, מאי בעית טפי וכו' [על פי הרמ"א שולחן ערוך יורה דעה שה, י הנוסח המלא הוא: "במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן", וכן העתיקו כל הפוסקים, ומשום מה לאחרונה התקבל בהרבה סידורים נוסח הפוך, בסגנון "מאי בעית טפי - ליתן לי בנך בכורך או לפדותו בחמשה סלעים וכו', ואין לכך מקור בפוסקים]. והוא משיב לו ואומר, חפץ אני לפדות את בני וכו'. ובעוד שהאב מחזיק את המטבעות בידו, קדם שיתנם לכהן, מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וגם שהחינו, ונותן מיד את המטבעות לכהן, והכהן נוטל את הכסף ומוליכו בידו על ראש הבן, ואומר, זה תחת זה וכו'. ואחר כך נותן את ידו על ראש הבן ומברכו ואומר, ישימך אלהים וגו', יברכך ה' וישמרך וגו', כי ארך ימים ושנות חיים וגו', ה' ישמרך מכל רע וגו'. ואחר כך מברך הכהן על כוס יין. ואם אין יין, מברך על שאר משקה שרגילין לשתות שם, אבל אז צריכין לעשות הפדיון קדם נטילת ידים לסעודה, כי בתוך הסעודה אין מברכין על שאר משקים, מה שאין כן כשיש יין, שאז עושין הפדיון אחר ברכת המוציא"