פסיק רישא
|
|
פסיק רישא הוא עיקרון הלכתי (בדיני כל התורה, ובעיקר בדיני שבת) שאומר כי פעולת היתר שוודאי שהיא תגרום לפעולת איסור - אסור לעשותה, אע"פ שהאדם אינו מתכוון לאיסור. (ואפילו לרבי שמעון שמתיר בשאר דבר שאינו מתכוון).[1]
יש לציין כי קיים הבדל בין דבר שאינו מתכוון לעשותו והוא "פסיק רישא", לבין דבר שאינו מתכוון לעשותו ואינו "פסיק רישא".
לדוגמא: אסור לגרור כיסא בשבת, אם ודאי שהגרירה תגרום לחריץ באדמה[2], אך מותר אם אין הדבר כן.
מקור וטעם[עריכה]
בטעמו חקרו ראשי הישיבות בין שלושה צדדים:
- הפסיק רישא (הוודאיות שהפעולה המותרת תגרום לפעולה האסורה) מגדיר את שתי הפעולות - המותרת (גרירת הכיסא) והאסורה (החרישה) - כפעולה אחת, ולכן הכוונה לפעולה המותרת נחשבת ככוונה גם לפעולה האסורה, ודינו כאילו מתכוון לפעולה האסורה, ואסור (נחשב כאילו התכוון לחרישה) (קובץ שיעורים כתובות יח בדעת התוס', גר"ש שקאפ כתובות ד בתחילתו, חידושי ר' שמואל פסחים ז-ב בפירושו השני).
- הפסיק רישא מגדיר את המעשה לפעולת האיסור אע"פ שלא התכוון אליה, שבשאר דבר שאינו מתכוון לא נחשב שהיתה פעולת איסור (לא נחשב לחרישה אלא לגרירת כיסא), אך כאן, כיוון שבוודאי שהמעשה יגרום לפעולת האיסור - כן נחשב לפעולת האיסור (נחשב לחרישה אפילו שלא התכוון אליה) (שערי יושר ג-כה באמצע ד"ה ובעיקר).
- הפסיק רישא גורם שהאדם יתכוון ממש גם לפעולת האיסור, שכיוון שניחא ליה בפעולת האיסור (לדעת הערוך, כדלקמן[3]), והוא יודע שפעולה זו תקרה - ע"כ מתכוון גם אליה (באמת מתכוון גם לחרישה) (קובץ שיעורים כתובות יח בדעת הערוך).
נפק"מ בין שני הטעמים הראשונים, שבהם חייב אע"פ שבאמת לא התכוון לאיסור, לבין הטעם השלישי, שבו חייב משום שבאמת התכוון לאיסור:
- פסיק רישא דלא ניחא ליה, דהיינו שהפעולה האסורה מזיקה לאדם, ובוודאי שאינו רוצה בה: לשני הטעמים הראשונים עדיין חייב, שלמרות שבאמת אינו מתכוון אליה - חייב, אך לטעם השלישי מותר, שכאן אנו יודעים שאינו מתכוון לאיסור, ואין לחייבו (קובץ שיעורים כתובות יח בביאור המחלוקת בין תוס' לערוך, בין הטעם הראשון לשלישי).
- כשהפעולה האסורה בוודאי תקרה, אך האדם העושה אותה לא יודע זאת, והוא חושב שאולי לא תקרה, כגון שאנו יודעים שגרירת הכיסא תגרום לחריץ, אך הגורר עצמו חושב שלא: לשני הטעמים הראשונים דינו כשאר פסיק רישא, שאין הדבר תלוי בידיעתו אלא במציאות, שהמציאות של הפסיק רישא מחייבת אותו. אך לטעם השלישי אינו פסיק רישא, שהדבר תלוי בידיעתו, וכיוון שלא ידע שהפעולה האסורה תקרה - לא התכוון אליה, ומותר (שערי יושר ג-כה (באמצע ד"ה ובעיקר) מבאר ע"פ הטעם השני מדוע נחשב לפסיק רישא אפילו שהאדם אינו יודע).
(וכן אפשר לתלות בטעמים אלו מחלוקות רבות בדיני פסיק רישא שנביאם לקמן).
בדינים שונים[עריכה]
באיסורי הנאה חידש הר"ן (חולין לב. בדפי הרי"ף) שאין דין פסיק רישא, ומותר. והקובץ שיעורים (ח"ב כג-ח) נשאר בצ"ע מהי סברתו.
בתשלומי בושת (בחובל בחבירו) חייב לשלם רק אם התכוון (בבא קמא פו: במשנה). ודעת המאירי שגם בזה יש דין פסיק רישא, שאם הוא פסיק רישא חייב אפילו אם לא התכוון (דן בדבריו הקונטרסי שיעורים בבא קמא יד-ג).
מכבה גחלת של מתכת ולא התכוון לצרף, אך הוא פסיק רישא שיצרף - הרמב"ם פסק שאעפ"כ פטור (שבת יב-ב) והראב"ד והרמ"ך (המובא בכסף משנה) הקשו עליו. והמגיד משנה והלחם משנה תירצו את הרמב"ם, שמלאכת צירוף היא מלאכה רק כאשר מתכוון ממש לעשות כלי, ולא מועיל לזה דין פסיק רישא.
בדיני דרבנן נחלקו הראשונים האם גם בהם מחמירים בפסיק רישא כמו בדיני דאורייתא (תוס' פסחים כד: אוסרים, רא"ש ומהר"ם חלאווה שם מתירים, וכן נחלקו בזה עוד ראשונים רבים, והמשנה ברורה שטז-יח פסק שאסור, ובשער הציון שם הביא תרומת הדשן שמתיר).
בדין הכשר לקבל טומאה גם כן יש דין פסיק רישא, כגון השותה מים ולא התכוון להרטיב את פיו ושפמו, כיוון שבוודאי ירטבו - יש בו דין פסיק רישא כאילו התכוון, ונחשב לדין "כי יותן" (פירוש הרא"ש למשנה מכשירין ד-א).
פרטי הדין[עריכה]
פסיק רישא דלא ניחא ליה, דהיינו שהפעולה האסורה מזיקה לאדם, ובוודאי שאינו רוצה בה, כגון שתולש עשבים ואינו מתכוון ליפות את הקרקע, והיא קרקע של חבירו, כך שלא נח לו שהיא תתיפה - לערוך מותר ולתוס' אסור (תוס' שבת קג. ד"ה לא). וגם לתוס' איסורו רק מדרבנן. ובשאר התורה (חוץ משבת) הוא אסור לכו"ע מדאורייתא (משנה ברורה שכ-נג)[4]. מחלוקת התוס' והערוך היא בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדין דאורייתא. אם הפסיק רישא הוא בדין דרבנן נחלקו השו"ע והרמ"א אם מותר. לדעת השו"ע מותר (סימן שי"ד, סעיף א') ולדעת הרמ"א אסור. בפסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שהינם מגוף המלאכה ולא דרבנן מכח "כללי המלאכות" מודה הרמ"א שמותר (סימן שט"ז סעיף ג' וראה סימן ש"מ סעיף ג').
פסיק רישא דלא איכפת ליה, לפי רש"י בשבת עה. יש הבדל בין פסיק רישא שלא איכפת לו לבין פסיק רישא שלא נח לו. כשלא אכפת לו - מחייב ר"ש וכשלא נח לו - פוטר. אך תוס' שם חולק על רש"י וסובר שאין חילוק ובשניהם פוטר ר"ש. אמנם, רש"י בשבת קג. ד"ה "בארעא דחבריה" פירש כתוס'. הביאור הלכה בסימן ש"כ סעיף י"ח הגדיר פסיק רישא דלא ניחא ליה - שאינו נהנה, כלומר שלא אכפת לו. אמנם, בסימן שט"ז סעיף ג' בד"ה "ויש מקילין" היקל יותר בפסיק רישא דלא ניחא ליה מאשר בלא אכפת ליה.
ספק פסיק רישא, דהיינו שאנו מסתפקים האם פעולת ההיתר תגרום בוודאי לפעולת האיסור או לא, כגון סגירת תיבה שספק האם יש בה זבובים - אם יש בה זבובים הרי זה פסיק רישא שיצודו, ואם אין בה - מותר. ונחלקו בזה האחרונים והפוסקים: הט"ז (שטז-ג, והביאור הלכה שם (ד"ה ולכן) הוכיח כדבריו) פסק שמותר, כשאר דבר שאינו מתכוון, אך הרבה אחרונים (שערי יושר ג-כה באמצע ד"ה ובעיקר, וכן בשיעוריו לכתובות ד הוכיח כך מרש"י ותוס', קובץ שיעורים ח"ב כג-ג והרעק"א שהובא בקובץ שיעורים שם, חלקת יואב ח"א או"ח ח ד"ה אבל) כתבו שהוא ספיקא דאורייתא - משום ספק פסיק רישא, ואסור.
פעולה שהיה יכול לעשותה בלי פסיק רישא, אך עשאה בפסיק רישא, כגון מי שצריך דם של תרנגול, ולצורך זה היה יכול רק לפוצעו ולא להורגו, אך הוא שחטו לצורך הדם, וכיוון ששחטו הרי פסיק רישא שימות - נחלקו בזה ראשונים ואחרונים: יש אומרים שהוא כשאר פסיק רישא וחייב (אבן האזל שבת א-ה ריש סק"ה, קובץ שיעורים פסחים קטז, מרכבת המשנה שבת א-ה (דף יד עמוד ג בדפיו בשליש האחרון בעמוד, הובא באבן האזל שם) בדעת הערוך) ויש אומרים שאינו כפסיק רישא ומותר (תוס' הרא"ש פסחים כד:, מרכבת המשנה שם בדעת רש"י והרמב"ם).
פסיק רישא לאדם אחד אך לשאר בני אדם אינו פסיק רישא, כגון סירוק שלאדם אחד בוודאי ישיר את השערות ולשאר בני אדם לא - נחלקו בזה הראשונים: יש אומרים שהוא פסיק רישא (שו"ת הריב"ש שצד, שיטה מקובצת כתובות ה: בשם חלק מהראשונים), ויש חולקים (שיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה והרי"ף).
כמה פעולות בזו אחרי זו, כגון המרבה לסרק, ובסירוק בודד אינו ודאי שיתלוש שערות, אך בכמה סירוקים יחד בוודאי שיתלוש - דנו האם נחשב כמעשה אחד ודינו כפסיק רישא, או שכל סירוק הוא מעשה נפרד ואינו פסיק רישא (מנוחת עמי יד-7 עמוד 98).
ראה גם[עריכה]