פריעת בעל חוב
|
|
הגדרה[עריכה]
חיוב לשלם את חובו לחבירו (הסוגיא בערכין כב.).
לדוגמא, הלווה מחבירו צריך לשלם את חובו למלווה.
מקור וטעם[עריכה]
במקורו נחלקו בגמרא האם פריעת בעל חוב היא רק דין ממוני, או ש"פריעת בעל חוב מצווה" ככל המצוות, ונפק"מ האם קטנים - שפטורים מהמצוות - מחויבים לפרוע חובות (ערכין כ"ב). במקור לדעה שפריעת בעל חוב מצווה נחלקו הראשונים לשלוש דעות:
- "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד-יא) (שיטה מקובצת כתובות פו. בשם ר"י תר"י ורא"ה).
- "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט-לו) - "הין צדק" שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (רש"י כתובות פו.).
- "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפיקדון אשר הופקד איתו או את האבידה אשר מצא" (ויקרא ה-כג) (שו"ת הרדב"ז תרי).
והוסיפו הראשונים (תוס' כתובות נו. בסופו ותוס' הרשב"א שם ד"ה הרי) שחוץ מהפסוקים הללו ישנה גם סברא פשוטה שהלווה צריך לשלם למלווה את מה שלווה ממנו.
בטעמו יש לחקור האם הוא משום שהתחייב לשלם ומחויב לקיים את התחייבותו, או שכיוון שהחסיר ממון לחבירו מחויב להחזירו ולהשלים לו את חסרונו. וחקירה זו תלויה במקור המצווה, כדלעיל[1]: אם נלמדת מ"הין צדק" שיהא הן שלך צדק - אם כן טעמה לקיים את התחייבותו, ואם נלמדת מ"והשיב את הגזילה" - טעמה להשלים את חיסרון הממון, כמו בגזילה פיקדון ואבידה שהוזכרו בפסוק (ולדעה שנלמדת מ"והאיש אשר אתה נושה בו" אין ראיה לשום צד, שהרי פסוק זה דן רק בחיוב לשלם ולא בטעמו).
מהות המצווה בתוצאה ולא בפעולה, שהעיקר הוא שהממון יהיה אצל הבעל חוב, ולא פעולת התשלום. ולכן יוצא ידי חובה גם אם לא כיוון למצווה, אפילו למאן דאמר מצוות צריכות כוונה (קובץ שיעורים ח"ב כג-ו).
פרטי הדין[עריכה]
אדם אחר יכול לפרוע את החוב במקום הלווה. ונחלקו האחרונים בטעם לזה: האם נחשב פירעון ממש (קובץ שיעורים קידושין לד בשם הגר"ש שקאפ), או מדין מחילה, שבאמת לא נחשב שהחוב נפרע, אך המלווה מוחל על החוב, שהרי לא אכפת לו אם יקבלו מהלווה או מאדם אחר (קובץ שיעורים שם בדעת המשנה למלך).
פירעון בעל כורחו של המלווה מועיל, ולכן אם הלווה רוצה לשלם את החוב והמלווה אינו רוצה לקבלו - זורקו לו בפניו. אבל כשהמלווה רוצה לקבל בידו - צריך הלווה לשלם לו דווקא בידו (קצוה"ח רמג-ד ד"ה והנה).
וכל מה שפירעון בעל כורחו מועיל הוא לעניין שהלווה יפטר מחיובו, אבל המלווה אינו זוכה אם אינו רוצה (קצוה"ח רמג-ד סוף ד"ה אמנם, ומביא רשב"א גיטין עה.).
פריעת ההלוואה אינה צריכה קניין, שכאשר המעות ביד הלווה ורוצה לשלמם למלווה, ונתרצה המלווה לפירעון - נעשים מייד של המלווה בלי קניין. וכמו כן כשבית דין מגבים למלווה את נכסיו של הלווה אין צריך קניין (אך כשבית דין מוכרים לאחר את נכסיו של הלווה כדי לשלם למלווה - צריך הקונה לעשות קניין) (נתיבות המשפט שדמ-א בשליש האחרון).
כשהמלווה שכח, לקצוה"ח אין אפילו מצווה על הלווה לפרוע (קד-ב), ולנתיבות המשפט עדיין חייב לפרוע, דרחמנא חייבו לפורעו (קד-א, והביא גם את הקצוה"ח).
חייב לשלם לו מעות אם יש לו. לקצוה"ח הוא מדרבנן (קא-ה בסופו, ולפי זה ביאר שבמקום הפסד הקלו חכמים שיפרע לו רכוש אחר), ולנתיבות המשפט הוא דאורייתא, שכעין שהלווהו צריך לפורעו (קז-ד).
סתם הלוואה שלושים יום (מכות ג:). וביאר הדבר אברהם (ח"א לב-א בתחילת ד"ה אכן) שזמן הפירעון הוא גם תוך שלושים יום, אלא שגזירת הכתוב שאינו רשאי לתובעו תוך שלושים (ולא שנחשב כאילו קבע לו זמן לעוד שלושים יום).
אין כופין אותו להשכיר את עצמו למלאכה כדי לפרוע את חובו, שהרי שכירות נקראת מכירה, ורק על גניבה נאמר שמוכרים את הגנב. אמנם בחוב הבעל לפרנס את אשתו נחלקו הראשונים, שר"ת סובר שגם בזה פטור מלהשכיר את עצמו, ורבנו אליהו חידש שחייב. ואפשר שגם רבנו אליהו מחייב להשכיר עצמו דווקא לפרנסת אשתו, כיוון שכותב בכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס" (תוס' כתובות סג. ד"ה באומר, שו"ת הרא"ש עח-ב).
ראה גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ ד"ה במקורו.