פרשני:בבלי:בכורות מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מ ב

חברותא[עריכה]

ועלה מייתינן: מעשה נמי שלחי התחתון עודף על העליון. שאל רבן שמעון בן גמליאל לחכמים. ואמרו: הרי זה מום.
ומקשינן: והא מום זה גבי מומי אדם כהן הוא דתנן: שפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום ופסול לעבודה. ומשמע דבבהמה לא הוי מום.
והטעם: גבי אדם כהן הוא דכתיב בפרשת מומי הכהן "איש איש מזרע אהרן", ודרשינן: "איש" ששוה בזרעו של אהרון הוא דבעי מומא להפסל, אבל אם אינו שוה בזרעו של אהרון, שהוא משונה משאר הבריות, אפילו בלא מום נמי מיפסיל. אבל בבהמה לא.
ואילו את אמרת דבבהמה נמי הוי מומא!?
ומתרצינן: אמר רב פפא: לא קשיא, הא דאית בה עצם. דהיכא שעצם הלחי התחתונה עודפת על העליונה הוי מום אפילו בבהמה ובהכי איירי מתניתין דהכא.
הא דהוא מום רק באדם, דלית בה עצם. כלומר שהעצם אינה עודפת אלא השפה התחתונה בלבד עודפת על העליונה בזה אמרינן דבאדם הוי מום כיון שאינו שוה בזרעו של אהרון, אבל בבהמה לא.
מתניתין:
אוזן הגדי שהיתה כפולה, שהיה לו אוזן בתוך אוזן, בזה אמרו חכמים: בזמן שהוא עצם אחד, שהסחוס (התנוך) הוא אחד ורק מתחבר למטה באליה הוי מום.
ואם אינה עצם אחד שהסחוסים אינם מחוברים, אינו מום  29 .

 29.  וכתב רש"י: וטעמא לא איתפריש לי. (מדוע הוי יותר מום בזמן שהוא עצם אחד) (ואינו דומה לבעלת חמש רגלים דהוי טריפה (כדלעיל מ, א) דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך, רש"י. ועי' בתורע"א על המשניות מה שהקשה בזה).
רבי חנניא בן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר. ושאין בה בזנב שלש חוליות, הרי זה מום.
גמרא:
תנו רבנן: פיו בלום, צר, ורגליו מבולמות, כפות רגליו צרות. אם מחמת הריוח, אינו מום. אם מחמת העצם, שהשפתיים פתוחות יפה, אך עצמות הלחי אדוקות שאינו יכול להרחיב אותן וכשהוא אוכל מרחיב השפתיים הרי זה מום.
וכמו כן ברגל. שאם כל כף הרגל צרה אינו מום ואם רק העצם צרה והבשר מתרחב ומתפשט הרבה מעבר לעצם הרי זה מום.
(לשון אחר ברש"י: פיו בלום - נפוח. אם מחמת הרוח, שהתנפח מחמת רוח והצטנן אינו מום כיון שיחזור לקדמותו. ואם מחמת שהעצם עבה ביותר, הרי זה מום).
אזניו כפולות בחססיות אחת שהתנוך הוא אחד, הרי זה מום. בשתי חססיות אינו מום.
שנינו במשנה: רבן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר.
אמר רב פפא: לא תימא דהוי מומא משום דקטינא, שהיא דקה מאד כשל חזיר.
אלא דכריכא, עגולה כזנב החזיר, אף על גב דאלימא, שאינה דקה כמותו מכל מקום הוי מום, דזנב הגדי אינו עגול אלא רחב.
שנינו במשנה: או שאין בה שלש חוליות.
אמר רב הונא: בגדי, שתים שתי חוליות בזנב הרי זה מום. שלש חוליות אינו מום שזהו דרכה.
בטלה, שלש חוליות בזנב הרי זה מום. ארבע חוליות אינו מום.
מיתיבי מהא דתניא: בגדי, אחת הרי זה מום. שתים אינו מום. בטלה, שתים הרי זה מום. שלש אינו מום. וקשיא לרב הונא דהכא תני בגדי אחת ובטלה שתים. ואילו רב הונא אמר: בגדי שתים ובטלה שלש?
תיובתא דרב הונא!
ורב הונא, מאי טעמא קאמר הכי? מתניתין אטעיתיה. איהו סבר, מדרישא דמתניתין גבי אוזן  30 , איירי בגדי. סיפא, דתני גבי זנב ושאין בה שלש חוליות, נמי בגדי. ומהא נפקא ליה שבגדי שתים הוי מום אבל שלש לא.

 30.  עיין רש"ש שרש"י לא גריס בסיפא "זנב הגדי" אלא "זנב שהוא דומה לשל חזיר".
ולא היא, אלא רישא דמתניתין גבי אוזן איירי בגדי. וסיפא גבי זנב איירי בטלה. אבל בגדי, רק באחת הוי מום וכדקתני בברייתא.
מתניתין:
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: את שיבלת בעינו,
ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו  31 .

 31.  לעיל תנן נשבר עצם ידו ורגלו הוי מום משמע שנפגם לא הוי מום, כי שם מיירי בלא ניכר השבר כמבואר בגמ' לעיל והכא מיירי שניכרת הפגימה שנפגם העור והבשר עד העצם, חזו"א סי' כה ס"י.
ושנפסק עצמו של פיו העצם שלמעלה מן החניכיים. (והחניכיים עצמם שנינו לעיל לט א דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום).
עינו אחת גדולה ואחת קטנה.
אזנו אחת גדולה ואחת קטנה. ובלבד שיהיה ההבדל בין האזנים ניכר לכל, במראה. אבל לא שההבדל יהיה ניכר במדה, שבראיית העין אינו ניכר, אלא על ידי שמדדו הבחינו שיש הבדל.
רבי יהודה אומר: אחת מביציו גדולה כשתים בחברתה הוי מום.
ולא הודו לו לרבי יהודה חכמים.
גמרא:
והוינן בה: למימרא דיבלת הוי מומא.
ורמינהו, ממתניתין דלקמן: ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה. דפסולים למזבח, אך אינו מום גמור לישחט עליו בחוץ - בעל גרב, מין שחין, ובעל יבלת. ומוכח דיבלת לא הוי מום?
ופרכינן: ותסברא, דיבלת לא הוי מום גמור?
הא יבלת כתיבא באורייתא. דכתיב: "עורת או שבור, או חרוץ או יבלת".
ומתרצינן: הא לא קשיא. הא, דתני דאינו מום גמור, כשהיבלת בגופו. הא דתני דהוי מום, כשהיבלת בעינו.
ואכתי מקשינן: מכדי קרא סתמא כתיב, מה לי בגופו ומה לי בעינו?
ומתרצינן: אלא לא קשיא, הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם.
יבלת דקרא, איירי דאית בה עצם. הלכך בין בגופו בין בעינו הוי מום.
מתניתין דידן ודלקמן איירי דלית בה עצם. הלכך אנו מחלקין בין גופו לעינו, דבעינו הוי מומא ובהכי איירי מתניתין דידן, ובגופא לא הוי מומא גמור ובהכי איירי מתניתין דלקמן.
ומקשינן: וכי יבלת דלית לה עצם הנמצא בגופא, פסולי הוי!? והרי תלתול בעלמא הוא וכשר אפילו למזבח (חתיכות בשר התלויות נקרא "תלתול")!?
דתניא: רבי אלעזר אומר: בעלי התלתולין, פסולין באדם כהן דאינו שווה בזרעו של אהרון, וכשירין בבהמה.
והדרינן מדלעיל, ומתרצינן: אלא מתניתין אידי ואידי ביבלת בעינו. ולא קשיא, הא דהוי מום גמור, כשהיבלת נמצאת בשחור של העין הא דפסול רק למזבח, כשהיבלת בלבן שבעין.
ופרכינן: והא תניא לעיל (לח, ב'): אין מומין בלבן וכשר אפילו למזבח, (והטעם, דלבן אינו עין אלא שומן העין).
ומתרצינן: אלא אידי ואידי, בין מתניתין דלקמן דיבלת מיפסל למזבח ובין הא דתניא אין מומין בלבן, מיירי בלבן. ואמר ריש לקיש לא קשיא. הא דקתני במתניתין אין שוחטין במקדש מיירי דאית בה ביבלת שער, ופסול הואיל והוא מגונה. הא דתניא אין מומין בלבן וכשר לשחוט במקדש, דלית בה שער.
ומתניתין דידן דקתני דהוי מום גמור, איירי בשחור של עין, ואף על גב דלית בה עצם. ויבלת דקרא איירי ביש בה עצם ואפילו בגופו.
נמצא שלמסקנא יש בזה ד' סוגים:
א. יבלת בגופו, אם יש בה עצם הוי מום גמור ואם אין בה עצם כשר אף למזבח.
ב. בעינו, בשחור, הוי מום גמור (אף דלית בה עצם).
ג. בעינו, בלבן, ויש בה שער, פסול למזבח. ולא הוי מום גמור לשחוט עליו בחוץ.
ד. בעינו, בלבן, ואין בה שער, כשר למזבח.
שנינו במשנה: עינו אחת גדולה ואחת קטנה.
תנא: גדולה - כשל עגל. קטנה - כשל אווז.
שנינו במשנה: אזנו אחת גדולה וכו' רבי יהודה אומר: שתי ביציו וכו' ולא הודו לו חכמים.
והוינן בה: ורבנן, דלא הודו לו בביצים, עד כמה תהא חברתה קטנה ומכשרי?
ומשנינן: תניא: אחרים אומרים: אפילו אינה לביצה השניה אלא כפול כשרה.
מתניתין:
זנב העגל שאינה מגעת באורכה לערכוב, לפרק שבירך (וכדמפרש לקמן), בזה אמרו חכמים: כל מרבית עגלים כן! כך דרך תרבותם וגידולם של העגלים שזנבם מגיע עד הערכוב. וכל זמן שהן העגלים מגדילין, הן נמתחות עד למטה. הלכך אם הזנב אינו מגיע לערכוב הוי מום.
באיזה ערכוב אמרו?
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בערכוב שבאמצע הירך. וכדמפרש בגמרא.

דרשני המקוצר[עריכה]