פרשני:בבלי:כריתות כב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות כב ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
תנו רבנן: נאמר בתחלת פרשת אשם תלוי "ואם נפש תחטא". ולפני אותה פרשה נכתבה פרשת אשם מעילות. ללמדך: לחייב על ספק מעילות אשם תלוי (כדמפרש ואזיל), דברי רבי עקיבא. וחכמים פוטרים בספק מעילה מאשם תלוי. והוינן בה: לימא בהא קא מיפלגי רבי עקיבא וחכמים: דרבי עקיבא סבר למדין עליון, הכתוב למעלה, דהיינו מעילה, מתחתון, מאשם תלוי שכתוב למטה, שגם בספק מעילה חייבין אשם תלוי. ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון?
אמר רב פפא: לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים בכך. אלא דכולי עלמא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון.
וראיה לדבר, דאם כן שתאמר שנחלקו בכך.
שחיטת עולה, דבעי שתהא בצפון אפילו בבן בקר. דלא כתיבא צפון אלא בבן צאן, ובן בקר הכתוב למעלה ממנו יליף לה מכח למדין עליון מתחתון. לרבנן, דלא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון לא משכחת לה מהיכן למילף?!
אלא ודאי, גם רבנן מודו דלמדין עליון מתחתון. והכא היינו טעמא דרבנן דפטרי בספק מעילה מאשם תלוי: דגמרי אשם תלוי בגזירה שוה "מצות" - "מצות" מחטאת חלב (כנוי לחטאת רגילה לפי שפרשת חטאת סמוכה בתורה לאיסור חלב) שבשניהם נאמרה תיבת "מצות" - הלכך ילפינן: מה להלן, חטאת, היא רק דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חייבין חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מביא על ספקו אשם תלוי, לאפוקי מעילה דאין חייבין על זדונו כרת ולא על שגגתו חטאת. הלכך אינו מביא על ספקו אשם תלוי.
דתניא שאין כרת במעילה: הזיד במעילה. רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים. וחכמים אומרים: באזהרה בלבד דהיינו מלקות אבל כרת לכולי עלמא אין חייבין.
ורבי עקיבא סבר: כי ילפינן "מצות - מצות" מחטאת חלב, להכי הוא דילפינן: מה להלן בחטאת דיבר הכתוב בחטאת קבועה, שעני ועשיר שוין בה, אף כאן באשם תלוי אינו חייב אלא כשהוא מסתפק על חטא שחייבין עליו במקרה של ידיעת ודאי, בקרבן קבועה, לאפוקי מי שמתחייב על חטאו כשנודע לו בודאי, קרבן עולה ויורד, כמו טומאת מקדש וקדשיו, דלא חייב על ספיקו אשם תלוי.
ומעתה דאיצטריך את הגזירה שוה להכי. שוב אית לן למילף עליון מתחתון לחייב אשם תלוי בספק מעילה.
ורבנן סברי: אין גזירה שוה למחצה! אלא אית לן למילף את הגזירה שוה של אשם תלוי לחטאת לגמרי, שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ולא במעילה שאין חייבין על זדונה כרת ולא על שגגתה חטאת.
והוינן בה: אלא, מכלל דרבי עקיבא סבר יש גזירה שוה למחצה? ! והא קיימא לן דאין גזירה שוה למחצה?!
ומשנינן: אלא, דכולי עלמא סברי אין גזירה שוה למחצה. והכא היינו טעמא דרבי עקיבא משום דאמר קרא בתחילת פרשת אשם תלוי "ואם נפש". ודרשינן: וי"ו ד"ואם נפש" הרי הוא מוסיף על ענין ראשון, שהוא מעילה דכתיב לעיל מיניה, וילמד עליון מתחתון. דהיינו, שההיקש של עליון מתחתון (האמור לעיל) בא לגלות שכאן אין לדרוש הגזירה שוה מחטאת לאשם תלוי לגמרי, ואפילו כדי לפטור מעילה מאשם תלוי, אלא יש להקיש מעילה לאשם תלוי ולחייבו, ואת הגזירה שוה בעל כרחך נדרוש רק למחצה, לפטור בחטא של עולה ויורד מאשם תלוי  33 .

 33.  ביאור הדבר, שאמנם גם בלא וי"ו מוסיף, היינו יכולים לדרוש היקש מכח סמיכות עליון לתחתון (וכמו שביארה הגמרא לעיל, שלדעת הכל למדים עליון מתחתון). אולם מאחר ונאמרה גזירה שוה ד"מצות מצות", ללמוד אשם תלוי מחטאת, לכן, כדי להעמיד גזירה שוה זו לחצאין (וללמוד ממנה, שאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה), אין די בהיקש לבד, אלא אנו נצרכים לדרוש הוי"ו מוסיף לזה.
ורבנן סברי: האי היקישא של וי"ו מוסיף על ענין ראשון לא בא ללמד עליון מתחתון, אלא אדרבה, תחתון (אשם תלוי) הוא דגמר מעליון (מאשם מעילות). לומר לך, דיש לקנותו לאשם תלוי שיהיה ערך מחירו בכסף שני שקלים, כדין אשם מעילות דכתיב בו בהדיא "בערכך כסף שקלים"  34 .

 34.  לפי מה שנתבאר בהערה הקודמת, יהיה הביאור כאן באופן זה, שכדי לחייב אשם תלוי בכסף שקלים, אין די בהיקש לבד, אלא אנו נצרכים לדרשה של וי"ו מוסיף על ענין ראשון. והטעם לזה יש לומר, על פי מה שמבואר לקמן בגמרא, שמצד הסברא אין נראה לחייבו להביא אשם תלוי בכסף שקלים, משום שלא יהיה ספק איסור חמור מן הודאי. שהרי כאשר נודע לו שחטא ודאי, אינו חייב להביא חטאת בכסף שקלים, ומשום כך הוצרכנו לדרוש מן הוי"ו.
ומכיון שההיקש לא בא ללמוד מעילה מאשם תלוי, מעתה שוב יש לדרוש את הגזירה שוה לגמרי, לפטור מעילה מאשם תלוי.
ורבי עקיבא סבר: אין היקש למחצה! אלא יש להקיש לגמרי, גם עליון לתחתון, ולחייב בספק מעילה אשם תלוי.
והוינן בה: מכלל, דרבנן סברי יש היקש למחצה. והא קיימא לן דאין היקש למחצה?! ומשנינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי אין היקש למחצה. והכא היינו טעמא דרבנן: דאתיא גזירה שוה "מצות - מצות" לפטור מעילה מאשם תלוי, ואפקיה מהיקישא של עליון מתחתון שבא לחייב מעילה באשם תלוי (שהגזירה שוה עדיפא מהיקש. שכיון שיש לקיים את ההיקש לענין תחתון מעליון הרי שעדיף לומר אין גזירה שוה למחצה מאשר לומר אין היקש למחצה. ערוך לנר).
והוינן בה: ורבי עקיבא, האי דינא דאשם תלוי צריך לקנות בכסף שקלים מנא ליה? (שהרי כאמור אילו היה רבי עקיבא לומד דין זה על ידי תחתון מעליון (כחכמים), לא היה לו ללמוד עליון מתחתון לענין אשם תלוי במעילה, כדי שהגזירה שוה לא תהא למחצה. שיטמ"ק זבחים מח, א, אות ח')  35 .

 35.  הגירסא בספרים ישנים היא, שלרבי עקיבא, אף על פי שדורשים מהוי"ו מוסיף לענין אשם בכסף שקלים, מכל מקום דורשים ממנו גם כן עליון מתחתון, לחייב בספק מעילות אשם תלוי, הואיל ואין היקש למחצה. ורש"י כתב שאין גירסא זו נכונה. וביארו האחרונים כונתו, שהכלל ד"אין היקש למחצה" נאמר רק כאשר ישנו למד ומלמד, שהוקשו זה לזה, שבזה אנו אומרים, שדיניהם שוים לכל דבר, הואיל ואין היקש למחצה, מה שאין כן בנידון שלנו, שאנו מעמידים ההיקש, ללמוד תחתון מעליון, ולא עליון מתחתון, בזה לא יתכן הכלל הנ"ל. ועיין ערוך לנר.
ומשנינן: נפקא ליה מ"זאת תורת האשם" - תורה אחת לכל האשמות! לענין אשם דבכסף שקלים. דכשם שאשם מעילות דינו בכסף שקלים כך כל האשמות.
ומכיון שאין צורך ללמוד בהיקש את התחתון מהעליון לענין כסף שקלים בהכרח שההיקש בא ללמוד עליון מתחתון לחייב אשם תלוי על ספק מעילה. והגזירה שוה תהיה רק למחצה, לענין עולה ויורד, (שכדי שלא יתבטל ההיקש לגמרי ילפינן גזירה שוה למחצה. והדרינן השתא ממה דאמרינן לעיל דטעמא דרבי עקיבא משום דאין היקש למחצה).
ורבנן סברי: אף על גב דכתיב "זאת תורת האשם", מכל מקום איצטריך למכתב "ואם נפש" ולדרוש "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" וילמד תחתון מעליון שאשם תלוי אף הוא צריך להיות שוה כסף שקלים.
דאי מ"זאת תורת האשם", הוה אמינא: כי אמינא "תורה אחת לכל אשמות" לענין כסף שקלים, הני מילי בשאר אשמות ודאין, אבל אשם תלוי, כיון דעל ספק אכילת חלב (והוא הדין על כל עבירות שיש בהם חטאת) קאתי, אימא לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו של חטא מביא עליו חטאת בת דנקא (בשיווי "דנקא" שהוא ערך נמוך של מעה כסף, שהיא ששית הדינר ולאו דוקא בשווי דנקא, אלא בכל שווי שהוא, אלא נקט "דנקא" לדוגמא לשווי נמוך. רש"י זבחים מח, א ד"ה דנקא) אף ספיקו, דהיינו אשם תלוי, לא יהיה חייב אלא אשם בר דנקא.
אהכי כתב רחמנא "ואם נפש". ודרשינן: "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" שאכן אשם תלוי חמור מחטאת ודאי, וחייב לקנות בשיווי שני שקלים כסף  36 .

 36.  הרמ"א באו"ח (תרג) כתב, שהעושה ספק עבירה, צריך יותר לשוב בתשובה, מהעושה ודאי עבירה, מפני שהעושה ודאי עבירה יותר מתחרט מהעושה ספק עבירה, ולכן, קרבן אשם תלוי בא יותר ביוקר מחטאת.
והוינן בה: הניחא למאן דדריש "זאת תורת האשם", הרי אפשר לומר שרבי עקיבא סובר כן. אלא למאן דלא דריש "זאת תורת האשם" (דפלוגתא דאמוראי היא במנחות ג, ב אי דרשינן כי האי דרשא לגבי מנחה מ"וזאת תורת המנחה" - תורה אחת לכל המנחות) מאי איכא למימר דמהיכן יליף לה רבי עקיבא לאשם תלוי בכסף שקלים?
ומשנינן: יליף גזירה שוה "בערכך - בערכך" מאשם מעילה, דבאשם תלוי (וכן באשם גזילות) כתיב "בערכך" וכן באשם מעילות.
ואשם שפחה חרופה דלא כתב בה בערכך ילפינן לדינא דכסף שקלים בגזירה שוה "באיל - באיל" ממעילה שבשניהם נאמר "באיל האשם". (אשם נזיר ואשם מצורע הרי הם באים כבש ואמרינן לעיל י, ב דמדאיל שהוא בן שתי שנים נקנה בשני סלעים, כבש שהוא בן שנתו נקנה בסלע אחד).
שנינו במשנה: ואם ספק מעלתי המעות נדבה, והאשם אשם תלוי.
והוינן אהא דקתני "ואם ספק":
מאי קאמר? שהרי ודאי כך הוא, שעתה הוא בספק אם מעל או לא, דבהכי איירי מתניתין.
ומשנינן אמר רבא: תני: שכך הוא מתנה ואומר: אם בספיקו עומד לעולם, שלא יודע לו לעולם אם מעל או לא, יהא הקרבן אשם תלוי.
שנינו במשנה: שממין שהביא על "הודע" מביא על "שלא הודע".
והוינן בה: סוף סוף, לא הרויח כלום מהתנאי שעשה. שהרי כי מתידע ליה לאחר מכן שמעל בודאי בעי לאיתויי אשם מעילות ודאי? דסלקא דעתין שאשם ודאי דינו כחטאת וצריך ידיעה ודאית שחטא בשעת הבאת הקרבן, ואינו יוצא בקרבן שהביא קודם ידיעתו.
ומתרצינן: אמר רבא: מדברי שניהם, של רבי טרפון ורבי עקיבא (שמודה לרבי טרפון במעילה מעוטה), נלמד: דאשם ודאי שונה מחטאת, ולא בעי ידיעה בתחלה קודם הבאת הקרבן, ולכן גם אחר שיודע לו שודאי מעל, יצא באשם זה אעפ"י שהקריבו קודם הידיעה  37 .

 37.  בשבת (עא) למדנו, שישנם תנאים הסוברים, שאשם ודאי צריך ידיעה בתחילה. ורש"י שם פירש, שכונת הגמרא היא, לרבי עקיבא, הסובר במשנתנו, שבמעילה מרובה אינו מתנה. והתוס' שם תמהו על פירושו. שהרי מפורש כאן בדברי רבא, שגם רבי עקיבא מודה, שאשם ודאי אינו צריך ידיעה בתחילה, ולכן במעילה מועטת יכול הוא להתנות, שאם יודע לו שמעל, יהיה אשם ודאי. ועיי"ש בראש יוסף. ועיין הערה 39 עוד מזה. ולענין אשם תלוי, אם צריך ידיעת ספק בתחילה, האבני נזר (אהע"ז ב רעט י) הוכיח מדברי הרמב"ם (שגגות ח ח), שצריך ידיעה, ולכן כתב הרמב"ם שם, שידיעת ספק שלאחר המעשים, הרי היא מחלקת לאשמות תלויין, וכמו שלמדנו בשבת (עב) לענין חטאות.
מתניתין:
האשה שהביאה חטאת העוף על ספק, כגון שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, אם הוא דבר שחייבין עליו קרבן לידה או לא (עיין לעיל ז, ב במשנה "יש מביאות קרבן"), שהדין הוא שמביאה את עולתה (כבש בעשירה ועוף בעניה) ומתנה, שאם היא חייבת בקרבן לידה יהא זה לחובתה ואם לאו יהא עולת נדבה, והחטאת (שהיא עוף בין בעשירה בין בעניה) שאינה יכולה להתנות שיהא נדבה, הרי היא מביאה אותה על ספק, ואותה חטאת אינה נאכלת לכהנים כי שמא אינה חייבת בו ונמצא שאינה חטאת אלא סתם עוף חולין והרי היא נבלה בגלל המליקה שנעשתה בו.
אם עד שלא נמלקה החטאת נודע לה שמה שילדה הוא דבר שודאי חייבת עליו קרבן, תעשינה בתור חטאת ודאי! ותאכל לכהנים. שהרי מאותו מין שהיא מביאה על "הודע" מביאה גם על "לא הודע", שבין יולדת ודאי ובין יולדת ספק מביאה אותו קרבן, דהיינו תור או בן יונה לחטאת  38 .

 38.  כתבו התוס', שכאשר נודע לה לאחר המליקה, שילדה ודאי, אזי מעיקר הדין גומרים כל מעשיה כחטת העוף ודאי, וכן כשנודע לה לאחר ההזאה, מעיקר דין תורה הרי היא נאכלת כחטאת ודאי. אולם מדרבנן החמירו בזה, ואמרו, שבאופנים אלו הרי היא נקברת, כדי שלא יאמרו, חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת, וכדלקמן (כו). והוסיפו התוס' ליתן טעם לדין זה, שמאחר וחטאת יולדת אינה באה על חטא, אין זה כמו שאר חטאות ואשמות, שצריך בהם ידיעת החטא, ועל כן, כשנתברר לבסוף שילדה ונתחייבה בשעת לידתה בקרבן, עולה לה חטאת העוף זו לחובתה, אף על פי שבשעת עבודותיה היה לה רק ידיעת ספק. ועיקר חילוק זה (שבין החטאות), מפורש הוא לעיל (ז ב) בגמרא, ולמדנו שם, שמטעם זה אמר רבי יוסי שם במשנה, שיכולות שתי נשים להביא חטאת אחת, ולהתנות ביניהם, שזו שילדה תעלה החטאת לחובתה, מה שאין כן בחטאות הבאים על חטא, שאי אפשר להתנות כן, כמבואר לקמן במשנה (לדעת רבי יוסי), הואיל וצריך ידיעת החטא. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה (לעיל שם) כתב, שאין ההלכה כן, ואין שתי נשים יכולות להביא יחד חטאת יולדת ולהתנות כנ"ל, וכן דקדקו האחרונים, ממה שלא הביא הרמב"ם דין זה בחיבורו, ולכאורה סברתו היא, שגם בחטאת יולדת צריך ידיעה בתחילה, כמו בשאר חטאות הבאים על חטא. ולפי זה, כשנודע לה לאחר מליקה שילדה ודאי, מעיקר דין תורה אי אפשר להזות דמה על המזבח. שהרי המליקה נעשית מתוך ידיעת ספק, ואי אפשר שתועיל מליקה זו אלא לחטאת העוף דספק, ולא לחטאת העוף של ודאי. שהרי ידיעת ספק אינה חשובה ידיעה (וכמו כן אי אפשר להזות דמה לשם חטאת העוף דספק, שהרי כבר נתברר ספיקה, ואין מקום וצורך כלל בקרבן זה). והקשה הערוך לנר, אם כן, מדוע הוצרכה הגמרא לקמן (כו) ליתן טעם לשריפתה (באופן שנודע לה לאחר מליקה, שילדה), כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת, ומבואר מזה, שעל כל פנים יש בה מצות הזאה כדינה, והלא מעיקר הדין אי אפשר להזות דמה מעתה, וכנ"ל. ורצה הערוך לנר לתרץ, שכל דברי הגמרא לקמן, אינם אלא לדעת רבי יוסי, שאינו מצריך ידיעה בחטאת יולדת. אבל לדעת התנאים המצריכים גם בקרבן זה ידיעה (וכמבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם), אין צורך באמת לטעם זה, ורק כשנודע לה קודם מליקה, בזה למדנו במשנתנו, שיכולה לעשותה בתורת ודאי, ואף על פי שבשעת ההפרשה עדיין לא היה לה ידיעה שילדה, לא איכפת לנו בזה, והעיקר הוא שבשעת עבודות הקרבן יהיה לה ידיעה. ובפסקי תוס' כאן כתב, שאם נודע לה לאחר כל המעשים, שילדה ודאי, אינה צריכה להביא קרבן נוסף בתורת ודאי. ולפי דברי הערוך לנר נמצא, שדין זה תלוי במחלוקת התנאים, שאמנם לדעת רבי יוסי ודאי הדין כן הוא, הואיל ובחטאת יולדת אין צורך בידיעה תחילה, אבל לדעת רבנן הסוברים, שחטאת יולדת צריכה ידיעה, לכאורה תהיה חייבת בקרבן נוסף, שאמנם היה לה ידיעת ספק הנצרכת לחטאת העוף דספק, אבל אין די בידיעה זו לחטאת של ודאי. (אלא אם כן נרצה לחדש ולומר, שכאשר יודע לה שילדה ודאי, לא יחול עליה חיוב של ודאי, הואיל וכבר הביאה על ספיקה). וכן כתב הרש"ש (כו ב) בנידון זה, שהוא תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן. ובשיטמ"ק (שם יא) כתב, שגם לדעת רבי יוסי, צריכה היא להביא אחר כך קרבן על הודאי. אולם בעיקר קושית הערוך לנר יש להוסיף, שלפי מה שהבאנו לעיל (ז הערה 130) בשם הגר"ח, שבאמת הרמב"ם מודה, שאין דין ידיעה כלל בחטאת יולדת (אלא שנתחדש בספק יולדת חובת הבאה בתורת ודאי, ועל כן אי אפשר להביא בין שניהם ולהתנות, עיי"ש), ודאי אין מקום לקושיא זו. ועל כל פנים, מדברי כולם נמצאנו למדים, שחטאת העוף הבאה על הספק, אינה חלוקה בעצם שמה מחטאת העוף של ודאי, ועל כן, אף על פי שהקדישתה בתורת ספק, כשנודע לה אחר כך שילדה, יכולה היא לעשות כל עבודותיה בה לשם קרבן ודאי. ועיין לעיל (ח א הערה 147) מה שהבאנו בפרט זה, וצ"ע.
א. היו לפניו שתי חתיכות בשר. חתיכה אחת של חולין וחתיכה אחת של קודש. אכל אחת מהן ואין הוא יודע איזה מהן אכל - פטור מאשם תלוי! וכדעת חכמים במשנה הקודמת שפוטרים בספק מעילה מאשם תלוי. רבי עקיבא מחייב באשם תלוי, וכשיטתו במשנה הקודמת שמחייב אשם תלוי בספק מעילה. אכל גם את השניה אחר כך, מביא אשם מעילות ודאי, שהרי עתה ודאי הוא שאכל את החתיכה של קדש.
אכל אדם אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי, שהרי כל אחד הוא בספק שמא מעל, דברי רבי עקיבא  39 .

 39.  כתב השיטמ"ק (כה), שבאמת גם רבי עקיבא מודה, שיכולים הם לעשות כדברי רבי שמעון, שיביאו שניהם יחד ויתנו ביניהם, שהרי למדנו לעיל, שלדעת רבי עקיבא, אשם ודאי אינו צריך ידיעה, ועל כן, גם אם יסבור רבי עקיבא בעיקר הדין כרבי יוסי, שאינם יכולים להביא חטאת בין שניהם ולהתנות, הואיל ולכל אחד מהם אין ידיעה שחטא, מכל מקום באשם, שאין צורך בידיעת החטא, ודאי יכולים להביא ולהתנות, ומה שאמר רבי עקיבא, "זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי", נקט כן כדי להשמיענו, שיכולים הם להביא אשם תלוי, אף על פי שיש להם ידיעת ודאי, שאחד מהם חטא, שמכל מקום, מאחר וכל אחד מהם עומד בספק חטא, הרי זה מביא אשם תלוי. אולם המאירי בשבת (עא) נקט בפשיטות, שלרבי עקיבא אינם יכולים להביא אשם ודאי בשותפות, ואף על פי שלרבי עקיבא, אין צריך ידיעה בתחילה באשם ודאי, מכל מקום מאחר שאיננו יודעים כלל מי הוא המתכפר בקרבן, אי אפשר להקריב האשם באופן זה, אבל כשמתנה בינו לבין עצמו, וכמו שאמר רבי עקיבא במשנתנו, אם יודע שמעלתי יהיה אשם ודאי וכו', שידוע לנו שהוא המתכפר בקרבן זה, ורק שאיננו יודעים איזה קרבן הוא זה, מאחר שאין צורך לידיעה בתחילה באשם, אפשר לעשות כן. וכדבריו כתב המהרש"ל בשבת שם.
רבי שמעון אומר: שניהן מביאין אשם מעילות אחד בשותפות  40 . וכל אחד יאמר לחברו: אם אתה מעלת הרי חלקי בקרבן מחול לך, והאשם כולו יקרב עבורך  41 .

 40.  התוס' לעיל (ז ב) הקשו, היאך התירו לעשות כן, והלא על ידי כן תתבטל מצות הסמיכה בקרבן זה, שאי אפשר ששניהם יסמכו, שהרי נמצא אחד מהם משתמש בקדשים, הואיל והסמיכה צריכה שתהיה נעשית בכל כוחו. ועיין תוס' זבחים (עה א ד"ה והא) ומנחות (סב ב ד"ה וכן).   41.  לכאורה היה נראה, שמדעת רבי שמעון, אין כל הכרע, האם סובר הוא כרבי עקיבא בדין ספק מעילות, שהוא חייב באשם תלוי, או כחכמים שאינו חייב, שמכל מקום, מאחר שעל כל אחד מהם יש ספק חיוב קרבן של אשם ודאי, מוטל עליהם לצאת ידי חובתם, ועל כן הם מביאים ומתנים. וכן מבואר בשיטמ"ק (כג). אולם התוס' בסוכה (ד ב) נקטו בפשיטות, שלדעת רבי שמעון, יש חיוב אשם תלוי בספק מעילות, וכדעת רבי עקיבא, ועיי"ש מה שהקשו לפי זה.

דרשני המקוצר[עריכה]