פרשני:בבלי:מכות ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
כיצד העדים נעשים זוממין?
לפי מסקנת הגמרא, ביאור המשנה הוא כך: עדים זוממין, שאי אפשר לענשם בעונש שזממו לחייב את הנידון, ולא ניתן לקיים בהם את דברי הכתוב בעד זומם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", - כיצד יענשו על זממם?
ומביאה המשנה שתי דוגמאות של עדים זוממים אשר אי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות, ולכן מלקים אותם: א. אם אמרו העדים הזוממים:
מעידין אנו באיש פלוני, כהן, שהוא בן גרושה ובן חלוצה.  1 

 1.  כתבו הרמב"ן והריטב"א, כי אגב שאמר התנא "בן גרושה" הוא נקט גם בן חלוצה, שהרי בן חלוצה פסולו הוא רק מדרבנן, ואם כן אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל, ולכן אינו לוקה. ותמה הגרעק"א, הרי עדותם אכן הועילה, לפוסלו מדרבנן. ואם כן, מדוע לא ילקו העדים הזוממים על עבירת הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", על שזממו לגרום לו נזק בהעידם עליו שהוא בן חלוצה, ומה בכך שפסול זה הוא רק מדרבנן! ? ואכן הרמב"ם (פרק ב מהלכות עדות הלכה ח) כתב, שאפילו כאשר הם מעידים על בן חלוצה, הם לוקים. ועיין בחזון יחזקאל, המבאר שהמחלוקת בין הרמב"ם לריטב"א, תלויה בחילוק שבין שני תירוצי התוס' בד"ה מעידין. לפי התירוץ הראשון, שהמלקות המבוארות במשנה אינן מלקות על עבירת הלאו "לא תענה ברעך עד שקר", אלא הן באות מצד העונש "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", שגילתה התורה שאם אי אפשר לעשות לו כאשר זמם ממש יש להענישו במלקות, אם כן, אי אפשר להעניש בעונש מלקות מצד "כאשר זמם" על עדות בן חלוצה, לפי שפסול זה הוא רק מדרבנן, ובו לא חידשה תורה שילקה, כי אינו נחשב ל"זממה" מן התורה. אבל לתירוץ השני, שהמלקות במשנה הם עונש על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", אכן ילקו גם על עדות של בן חלוצה. כי לפי תירוץ זה, המלקות האמורות במשנה אינן מלקות מצד "כאשר זמם", אלא הן מלקות על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", והם אכן העידו עליו עדות שקר, וכסברת הרע"א. ועיין בחידושי רבי שמואל סק"ה שהאריך מאד בביאור הענין. ועיין עוד בר"ן ובערוך לנר.
והיינו, שהם מעידים שאמו של אדם זה התגרשה בפניהם ביום פלוני ובמקום פלוני לפני שנישאה לאביו הכהן. וכיון שהיתה אמו אסורה להנשא לאביו הכהן מחמת היותה גרושה, הרי בנה זה חלל הוא, ופסול לכהונה.
או שהעידו: אשה זו מת בעלה הראשון, ונפלה ליבום לפני אחי בעלה, וחלץ לה יבמה בפנינו ביום פלוני במקום פלוני, ולאחר מכן התעברה אמו החלוצה מאביו הכהן.  2  וכיון שנישאה לכהן כשהיא חלוצה, הרי הבן הזה, שנולד מהנישואין האלו, פסול לכהונה מדרבנן.

 2.  כך מתבאר מפירוש רש"י. ואילו המאירי פירש, שמעידין על כך שאביו הכהן, אמר להם "בני הוא מגרושה וחלוצה". ונאמן האב לפסול את בנו לכהונה מדין "יכיר", כשם שהאב נאמן על בנו לפוסלו באומרו שהוא ממזר. והוצרכו הראשונים להעמיד באופנים הללו, ולא באופן שמעידים עליו שהוא ידוע להם כמי שמוחזק בפסלות מהמקום שהוא בא משם, כי אי אפשר להזים עדות שכזאת, אלא רק להכחישה. לפי שאין הזמה אפשרית אלא כשבאים העדים הזוממים ואומרים שביום פלוני ראו את דבר העדות במקום פלוני, שאז יכולים עדים אחרים לבוא ולהזימם, ולומר: באותו יום, הייתם עמנו במקום אחר, ולא יכולתם לראות את הנעשה במקום שהעדתם עליו.
ולאחר מכן, הוזמו העדים הללו, לפי שבאו עדים אחרים, והעידו שבאותו היום שמעידים עליו העדים הראשונים שראו את הגירושין או את החליצה של אמו, הם היו עמהם במקום אחר, ולא יכלו לראות את מעשה הגירושין או החליצה.
אין אומרים נעניש את העד הזומם באותו העונש שזממו לעשות לאדם זה, ויעשה זה, העד הזומם, בן גרושה או בן חלוצה, תח תיו.
דהיינו, אין אומרים שמעתה יהיה העד הזומם פסול לכהונה,  3  כמו שפסול לכהונה בן גרושה או בן חלוצה.  4  אלא, לוקה העד הזומם מלקות ארבעים.

 3.  הריטב"א ביאר, שנקט לשון יחיד, כלשון הכתוב "ועשיתם לו", אבל מדובר באופן שהוזמו שניהם, כי אין העדים נעשים זוממים עד שיוזמו כולם. ובגבורת ארי כתב, שיתכן הדבר כאשר עד אחד היה כהן והשני ישראל, והוזמו שניהם, ומחדשת המשנה שאף העד הכהן אינו נעשה פסול. וכל זה הוא על פי שיטת רש"י (בהערה דלהלן), שלגבי עד ישראל לא היתה כל הוה אמינא לפוסלו לכהונה, ומכל מקום, היה העד הישראל לוקה, והעד השני, הכהן, היה נפסל לכהונה. וקא משמע לן משנתנו שגם העד הכהן אינו נפסל לכהונה אלא לוקה. כי לולי הלימוד מדברי הכתוב "לו" ולא לזרעו, היה מקום לומר שהעד הישראל לוקה, והעד הכהן נפסל. וקא משמע לן קרא, שעל אף שגם את העד הישראל יכולין להעניש במלקות, וייחשבו המלקות עונש מצד "כאשר זמם" (ולא מצד "לא תענה ברעך עד שקר"), בכל זאת הכהן אינו נפסל!   4.  רש"י פירש, שחידוש המשנה הוא רק בעד זומם כהן, שאינו נפסל מכהונתו, אך בעד זומם ישראל, אין מקום להענישו בפסול חללות כלל, שהרי לא הוזהרו הכהנות מלהינשא לפסול כהונה, ואם כן, גם אם יהיה דינו כחלל, הוא לא ייאסר לישא כהנת. אך הריטב"א כתב, שאף בעד זומם ישראל יש נפקא מינה, בכך שהוא לא נענש להיות כחלל שיהיה פוסל בביאתו אשה לכהונה. וכן כתב המאירי שיש נפקא מינה גם בעד ישראל, שאם נחשיב אותו כחלל, תהיה בתו פסולה לכהונה. ובשיטת רש"י ביאר הצל"ח, שלא יתכן לפסול לכהונה את אשתו של עד זומם ישראל או את זרעו מחמת "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", כאשר לו עצמו אין הפסול נוגע, שהרי גם בלי עדותו הוא אינו ראוי לכהונה, בהיותו ישראל, ואין לו עצמו שום נפקותא בפסול זה, ולכן אין צורך לגילוי הפסוק שעד זומם ישראל אינו פוסל את אשתו ואת זרעו לכהונה. ועיין לעיל בהערה הקודמת בדברי הגבורת ארי, שאפילו לרש"י היינו מקבלים עדות של עד ישראל לגבי פסול כהונה, ולא נחשב הדבר כעדות שאי אפשר להזימה מאחר סוף סוף הוא לוקה. וכן כתב הב"ח בריש עמוד ב. אך הדבר תלוי בשני תירוצי התוס' בד"ה מעידין.
והטעם והמקור למלקות הללו, יתבאר במהלך סוגיית הגמרא.  5 

 5.  הקשו התוס', הרמב"ן והריטב"א: למה לא נקט התנא בכגון שהעידוהו שהוא ממזר, או שאר פסולי קהל. התוס' תרצו, שנקט פסול כהונה, משום שעסק התנא בבת כהן, כמבואר בגמרא. ואילו הרמב"ן וריטב"א תירצו, דנקט מילתא דשכיחא טפי. ועוד תירצו, שנקט דוקא פסול כהונה, כדי להשמיענו, שעל אף שהפסידו לכהן ממון במתנות כהונה, אין מקיימים בהם הזמה, ולוקין ארבעים. ובטעם שאינם משלמין הפסד מתנות כהונה שזממו להפסידו, כתב הרמב"ן כיון ש"גרמא בעלמא" הוא. חדא, שלא "ברי היזקא", ולכן אין לדונו מצד "דינא דגרמי", שהוא חיוב ממוני עבור כל גרם נזק. לפי שהחיוב מצד דינא דגרמי הוא רק במקום שברורה מידת הנזק, וכאן אי אפשר לדעת אם יתנו לו תרומה, וכמה יתנו. ועוד, שמצד "דינא דגרמי" מחייבים רק כשהפסידו בפועל, אך בזממה הרי לא נעשה הנזק בפועל, אלא החיוב הוא על הזממה להזיק, ורחמנא אמר "כאשר זמם לעשות", שחייבים העדים רק כשזממו להפסידו בידים, ולא "כאשר זמם לגרום", שאם רק זממו לגרום לו הפסד ממון בצורת "גרמא בנזקין" אין הם חייבים מדין עדים זוממים. והריטב"א כתב, ש"לא בריא היזקא, וגרמא הוא, דמי יימר דיהבו ליה". ועל כך הביא הריטב"א את הדרשה "כאשר זמם לעשות" ולא "כאשר זמם לגרום". ונמצא, שנחלקו רבותינו הראשונים, האם לפטור עדים זוממין על גרמא, ידעינן מסברא או מקרא. עוד כתב הריטב"א, וזה לשונו: כיון דלא מקיימין בהו הזמה בעיקר סהדותייהו, בפסול בן גרושה - לא מקיימין להו (נמי הזמה) בהא, במתנות כהונה. דלא מקיימין בהו הזמה לחצאין. וכדאמרינן בגמרא, "ועשיתם לו", ולא לזרעו (ולכן לא מקיימים את ההזמה גם בו). והרמב"ן הוסיף בתירוץ זה ראיה - "שהרי אף לבניו של נדון זה היה מפסיד, ואינו חייב לשלם להם כלום". והריטב"א ביאר עוד, שהתשלום עבור הפסד הממון הוא דבר שאינו קצוב, אלא עומד להתגלות במשך הזמן, כשתמנע ממנו האפשרות לקבל מתנות כהונה. ו"כאשר זמם" עושין רק ב"מידי דקיץ", שאפשר לעשות כן מיד. ותמה שער המלך, מדוע שלא ישלמו את מה שכבר אכל ממתנות הכהונה, שהוא דבר קצוב, והם באו לחייבו עתה להחזיר את מה שאכל, לכהנים אחרים? ועיין פתחי תשובה, יו"ד ש"ה, שתירץ, שאינו חיב להחזיר את מה שאכל, כי דינו בזה כדין חלל שעבד ואח"כ נודע שהוא פסול, שעבודתו כשרה, וגם כאן הוא פטור מתשלומין.
ב. אם אמרו העדים הזוממים: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות, לפי שראינוהו הורג נפש בשגגה, ביום פלוני במקום פלוני. והוזמו -  6 

 6.  והרמב"ן פירש, שהעידו על כך שהתחייב גלות בבי"ד פלוני. וביאר הריטב"א, שרש"י נקט, שסתם "מעידין אנו", הוא ראיית עצמם. ועיין בהערות על תוס' ד"ה מעידין (השני).
אין אומרים יגלה זה העד הזומם תחתיו!
והטעם מבואר בגמרא, בעמוד הבא.
אלא לוקה העד הזומם מלקות ארבעים.
גמרא:
שנינו במשנה: כיצד העדים נעשים זוממין.
ותמהינן: הא "כיצד אין העדים נעשים זוממין" - מיבעי ליה, צריך התנא לשנות במשנה!
שהרי התנא מדבר כיצד לנהוג במקום שאין מקבלים העדים הזוממים את העונש שזממו לעשות לנידון.  7 

 7.  כך פירש רש"י. אך הריטב"א ביאר, שקושית הגמרא היא על לשון המשנה, ש"כיצד העדים נעשין זוממין", משמעותו היא, מהו אופן העדות שבו העדים הזוממים נעשים לעדים זוממים (ולא מהו האופן של עונשם), ואילו מהמשנה לקמן מוכח שצורת העדות של העדים המזימים, שבה נעשין העדים הראשונים זוממים היא בלשון "עמנו הייתם". ועל כך מתרצינן, שהכוונה במשנה היא: כיצד נעשין זוממין, שאין בהם קיום עונש הזמה אלא לשון זממה בלבד. וביאור אחר בתירוץ הגמרא כתב שם, שאמנם על צורת עדותן קאי, רק שלא סיים התנא דבריו, ופירש עונשן, שבו עסק במסכת סנהדרין, ואחר כך שב לצורת עדותן במשנה לקמן.
ועוד קשה: מהי בכלל שאלתו של התנא "כיצד נעשים זוממין?" והרי דין העדים הזוממים הוא דבר הידוע, שמתואר להלן במשנה -
דקתני לקמן (ה א): כיצד מזימים את העדים:
אבל, אמרו להם מזימי העדים, לזוממים: היאך אתם מעידין עדות זו? והרי אינכם יכולים להעיד עליה, שהרי באותו היום שאתם מעידים עליו, שראיתם בו אדם זה עושה מה שהעדתם עליו במקום פלוני - אתם הייתם עמנו במקום פלוני אחר, המרוחק מאותו מקום, ולא יכולתם לראות אדם זה במקום שהעדתם עליו - הרי אלו זוממין!
וכיון שענין עדים זוממים ידוע הוא, מה היא שאלת המשנה כאן "כיצד העדים נעשים זוממים?"
ומתרצינן: תנא של משנתנו - התם קאי.
התנא של משנתנו מתייחס בדבריו לדברי המשנה בסוף מסכת סנהדרין, ששנינו שם (בדף פט א): כל העדים הזוממין - מקדימין לאותה מיתה!
והיינו, שעדים זוממים אין להם לקוות או לצפות שיקבלו מיתת בית דין קלה יותר מהמיתה שהם זממו לחייב את הנידון, אלא הם מקדימים ("משכימים") מיד, כדי לקבל את עונשם לפי חומרת זממם -
חוץ מזוממי בת כהן, שהעידו עליה שזינתה בהיותה נשואה, והעידו גם על בועלה, שבא עליה בהיותה אשת איש -
שאין מענישים אותם בעונש החמור של מיתת שריפה, שזממו לחייב בה את האשה (שהיא בת כהן), אלא מענישים אותם בעונש הקל, של מיתת חנק, שבו הם רצו לחייב את בועלה, כדין מי שבא על אשת איש.
כי בזוממי בת כהן, גילתה התורה שאין הם מקדימין להיות נענשים באותה מיתה חמורה של שריפה, שזממו להעניש את בת כהן, אלא למיתה אחרת, מיתת חנק, שהיא מיתה קלה, שרצו לחייב בה את בועלה.
וכיון שבסוף מסכת סנהדרין שנה התנא את הדין שיש עדים שלא מתקיים בהם הדין "כאשר זמם" בדיוק, לכן שנה כאן התנא, כהמשך למבואר שם,  8  שיש עדים זוממין אחרים, שבהם אין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, כיון שאי אפשר לענשם בעונש שזממו, אלא הם לוקים מלקות ארבעים.

 8.  ואף שלא שנה כלל שיש גם עדים זוממין שאין עושין בהם הזמה כלל, ופתח ב"כיצד" - הכוונה היא, שהרי מצינו עדים שעושין בהן עונש אחר, ובא התנא לבאר כיצד שייך אופן שלא יענשו כלל. ועיין בפני יהושע.
ומפרש התנא: כיצד נענשים העדים הזוממים הללו, שאי אפשר להענישם בעונש שזממו לעשות? -
אם אמרו: מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והוזמו -
אין אומרים על כל עד ועד: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו.
אלא, הרי הוא לוקה את הארבעים! ודנה הגמרא, מהו המקור לדין המשנה:
מנא הני מילי שעדים הזוממין לפסול כהן בפסול של בן גרושה וחלוצה, אינם נעשים פסולים כמוהו, אפילו אם הם כהנים?
אמר רבי יהושע בן לוי: משום דאמר קרא "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".
ודרשינן, שמענישים אותו כאשר זמם, רק בעונש כזה שהוא עונש לו בלבד, ולא לזרעו!
ואם העד הזומם הוא כהן, ונעניש אותו שיפסל כחלל, כמו שזמם לעשות לאחיו, הרי גם זרעו יפסל לעולם. ואילו התורה אמרה "ועשיתם לו" - ולא לזרעו!
ולכן, אי אפשר לקיים כאן את העונש "כאשר זמם".
ומקשינן: וליפסלוהו לדידיה, רק לעד הזומם עצמו, ולא לפסלוהו לזרעיה!
שהרי הפסול של העד הזומם אינו פסול עצמי, אלא הוא פסול של עונש על אשר זמם לעשות לאחיו, ובתורת עונש אפשר לפוסלו בפסול מוגבל, שאינו עובר לדורות הבאים, ויפסל רק הוא בלבד. ואם כן, גם אם זרעו של העד הזומם לא יפסל, עדיין יתקיים בעד הזומם עצמו העונש שאמרה תורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומדוע לא נאמר שהוא נפסל כדין חלל!?  9 

 9.  הריטב"א. וכתב האפיקי ים (סימן לח), שאם לא יפסלו גם את זרעו, הוי חסרון בכאשר זמם לו, כי הוא רצה לפסול פסול לדורות, ולכן אין בפסולו עונש כנגד כל הנפסלים שזמם. אך כיון שאין יצירתם של העדים בעבירה, אם נפסול זרעם תהיה זו עשיה נפרדת בזרעו, וזה ממעט ריב"ל מהפסוק. אך מקשינן שלא נפסול זרעו אף שפסולו גמור, דכיון שלא נוצר בעבירה, הוא לא פוסל זרעו. ומסיק, שאם כן, לא הוי עונשו כזממו לפסול לדורות. ולפי הריטב"א, הביאור הוא פשוט, שאין פסולו פוסל זרעו, וממעטינן שלא יפסלום בנפרד.
ומתרצינן: בעינן, יש צורך לקיים בעד הזומם את העונש "כאשר זמם לעשות" במלואו, וליכא!
אין אנו יכולים להענישו ב"כאשר זמם" במלואו, כי יש שוני מהותי בין פסול שאנו פוסלים רק את האדם עצמו, מבלי שהפסול יעבור גם לזרעו, לפסול שאנו פוסלים את האדם בפסול שהוא לדורות!
שהרי העד הזומם רצה לפסול את הנידון בפסול חמור, הנמשך לדורות. ואם לא נפסול את זרעו של העד הזומם אלא רק אותו עצמו, לא יהיה זה עונש "כאשר זמם לעשות לאחיו", כי אין הפסול העצמי שלו שוה לפסול שזמם לעשות לאחיו, שהוא פסול של דורות, ואילו העד הזומם אינו נפסל לדורותיו.
וכיון שלא מתקיים בו עונש "כאשר זמם" במלואו, הרי הוא לוקה, ואינו מקבל עונש "כאשר זמם" חלקי.  10 

 10.  הריטב"א ביאר שהיה אפשר לפסלו וזרעו יהא כשר, כיון ש"כאשר זמם" הוא רק קנס, ואינו פסול אמיתי. ועל כך אמרינן דליכא כאשר זמם, שצריך לקיים בעד כל מה שזמם, והוא זמם לפסול גם זרעו (ועיין בהערות על תוד"ה בעינן). ובספר אפיקי ים (סימן לח), ביאר שעצם הפסול של האב חמור יותר כאשר דינו נמשך להיות לדורות, מאשר אינו נפסל אלא בעצמו בלבד. ונמצא, שהעד הזומם זמם לפוסלו בפסול חמור, שפוסל גם את זרעו, ואילו העד הזומם יפסל בפסול קל, שאינו פוסל את זרעו. ולכך אין זה נחשב "כאשר זמם לעשות לאחיו".
בר פדא אומר: הטעם שאין העדים הזוממים נעשים חללים כמו שזממו לעשות, הוא משום שלמדים דין זה בקל וחומר:
ומה המחלל, כהן הנושא את הגרושה, ומחלל בכך את זרעו, הוא עצמו אינו מתח לל.
כל שכן עד זומם, הבא לחלל, שרוצה לחלל כהן כשר, ולא חילל (כיון שהוזם) - אינו דין שלא יתחלל!
מתקיף לה רבינא ללימוד הקל וחומר של בר פדא: אם כן, שפוטרים אנו עדים זוממין מקל וחומר זה -
בטלת תורת עדים זוממין!
שהרי בכל עדים זוממין אפשר ללמוד קל וחומר כזה לפטור.

דרשני המקוצר[עריכה]