פרשני:בבלי:תענית ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ה א

חברותא[עריכה]

רבא אמר: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים ביום שמיני ספק שביעי, שוב אינו פוסק מלהזכיר, אלא מזכירם בכל התפילות שמכאן ואילך  180 .

 180.  כתב השפת אמת, שנראה שאפילו יחיד ששכח להזכיר גשם במוסף ובמנחה, מכל מקום אומר בערבית. כי מה שהגמרא אומרת "כיון שהתחיל" - היינו הש"ץ, וגם יחיד זה הוא מכלל הציבור, כיון שהתחילו - שוב אין פוסקין. מיהו צריך עיון מה הדין אם שכח בערבית ולא אמר לא טל ולא גשם, אם מחזירין אותו. כי יש סברא לומר, כיון שמן הדין אין צריך להזכיר, רק מטעם כיון שהתחיל - אינו פוסק, בדיעבד אינו מעכב. עיין שם.
וכן אמר רב ששת: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים, שוב אינו פוסק.
ואף רב הדר ביה (חזר בו) ממה שאמר תחילה, שפוסק מלהזכיר בתפילת המנחה.
ומנין לנו שחזר בו?
דאמר רב חננאל אמר רב: כך צריך האדם לנהוג בענין הזכרת הגשמים:
מונה והולך עשרים ואחד יום מהיום הראשון של ראש השנה, כדרך שמונה עשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים  181  , שמתחיל למנות את אותם עשרה ימים מהיום הראשון של ראש השנה  182 , ואז חל יום הכפורים. ומכאן ואילך, דהיינו, מיום העשרים ושנים, שהוא סוף חג הסוכות, מתחיל להזכיר. וכיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק  183 .

 181.  היינו כדברי הגמרא במסכת ברכות (יב ב): עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ואותם עשרה ימים הם בצירוף ראש השנה ויוהכ"פ עצמם, שהרי בלאו הכי יש רק שבעה ימים. הוא הדין בעניינינו, כאשר מונים כ"א יום, היינו בצירוף היום הכ"א. מהר"ץ חיות.   182.  מתחילים למנות מיום ראשון של ראש השנה, משום שזה שעושין ראש השנה שני ימים, אינו משום ספק שמא עברו את חודש אלול, שהרי אנו בקיאין בקביעות החודש. אלא מנהג אבותינו בידינו לעשות שני ימים. ולכן מונים מהיום הראשון. רש"י. עוד הביא רש"י לשון אחר, עיין שם.   183.  כך פירש רש"י. ובגבורת ארי תמה על ביאורו, ועיין שם מה שביאר.
הרי לנו שרב חזר בו, ואף הוא סובר, כיון שהתחיל, שוב אינו פוסק.
והלכתא (ופסק ההלכה בענין זה): כיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק.
מתניתין:
עד מתי, עד איזה זמן בשנה, שואלין את הגשמים באמירת "ותן טל ומטר לברכה"? רבי יהודה אומר: עד שיעבור חג הפסח.
רבי מאיר אומר: עד שיצא ויעבור כל חודש ניסן. שנאמר בספר יואל: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כו' ויורד לכם גשם מורה  184  ומלקוש בראשון". ו"ראשון" היינו חודש ניסן, שהוא הראשון לחדשים  185 . הרי שכל החודש - זמן הראוי לגשמים הוא  186 .

 184.  "מורה" מתחלף עם "יורה". והיינו הגשם הראשון, שמורה את הבריות וכו', כפי שאומרת הגמרא להלן (ו א). מהרש"א.   185.  כפי שנאמר בספר שמות (יב ב) לגבי חודש ניסן: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".   186.  הגמרא להלן מביאה שמקרא זה נתקיים בימי יואל, שירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן, ורביעה שניה - בה' בניסן, וגדלה להם התבואה באחד עשר ימים. והקשה הגבורת ארי, אם כן, איך רבי מאיר מביא ממקרא זה ראיה שכל חודש ניסן הוא זמן ירידת גשמים, הרי הרביעה האחרונה ירדה בה' בניסן ! ואף לרבי יהודה שאומר שזמן הגשמים הוא עד לאחר הפסח - אין מכאן ראיה, שהרי ה' בניסן קודם הרבה לפרוס הפסח. ועוד, הרי אין מתפללים על דבר שהוא שינוי הטבע ומנהג העולם. ובשפת אמת ביאר, שהיות וסוף סוף זהו זמן גשמים במקום שלא ירד גשם עד עתה - מזכירין. ועוד, שיתכן שתמיד יש מקום כלשהו שלא ירדו עדיין גשמים, ויכולים לרדת עתה. ואף שבימי יואל גדלה התבואה בי"א יום, היינו רוב התבואות. אבל כיון שנאמר "ויורד לכם וגו' בראשון", משמע שכל החודש הראשון ראוי לירידת גשמים. ועיין בתוספות ד"ה יורה. והרש"ש כתב, שהיות והנביא נקט סתם "בראשון", ולא ביאר באיזה יום בחודש כדרך הכתובים בכל מקום, משמע שכל החודש ראוי לכך. ואז, בזמן יואל, מעשה שהיה - כך היה.
גמרא:
משנתנו הביאה את הפסוק "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", שמשמע ממנו, שירידת היורה, בחודש ניסן היא.
תמה ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: וכי זמן ירידת היורה, בחודש ניסן הוא? והלא זמנו של היורה במרחשון הוא!
דתניא: יורה, שהוא הגשם הראשון של עונת הגשמים, זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש, שהוא הגשם האחרון, זמנו בחודש ניסן!
אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: הכי אמר רבי יוחנן: באמת זמנו הרגיל של היורה, במרחשון הוא. אבל בימי יואל בן פתואל, נתקיים מקרא זה שהובא במשנה. שאז, באופן בלתי רגיל, ירדו גם היורה וגם המלקוש בחודש ניסן.
דכתיב ביה ביואל, שנתנבא כך על ישראל: "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ וגו' יתר הגזם אכל הארבה וגו'"  187 . והיינו, שתהיה מכת ארבה קשה מאוד, ויהיה רעב גדול במשך שבע שנים.

 187.  המשך המקרא הוא כך: "יתר הגזם אכל האבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל". ופירש שם רש"י: גזם, ארבה, ילק וחסיל, מיני גובאי הם. ונתנבא עליהם שיבואו, ואו באותן הימים, וכילו כל פרי העץ וירק השדה.
ואכן כך היה. באה מכת ארבה קשה, והיה רעב שבע שנים.
באותה שנה, השנה השביעית לרעב, יצא (עבר) חודש אדר, ועדיין לא ירדו כלל גשמים.
ירדה להם רביעה ראשונה (כך נקראת תחילת ירידת הגשמים  188 ) באחד בניסן  189 .

 188.  כפי שמצינו לקמן (ו ב). עיין שם.   189.  כתב המהרש"א, שזמנים אלו שהוזכרו כאן - קבלה היתה בידם שכך היה. וכתב, שמכל מקום יש ליתן טעם בדבר, כי שני הרעב הללו היו בימי יהורם, ומה שהגמרא אומרת "יצא חודש אדר", היינו שנסתיימו שנות הרעב. כי שני התבואה מתחילות מניסן, כפי שמצינו במסכת ראש השנה, שבפסח העולם נדון על התבואה. עיין שם.
אמר להם הנביא יואל לעם ישראל: צאו לשדות, וזרעו את גרעיני התבואה שנותרו עדיין בידכם, כדי שיצמיחו תבואה על ידי הגשמים שיורדים עתה.
תמהו ואמרו לו ישראל: מי שיש לו רק קב  190  חטים או קבים שעורין  191  , יאכלנו עתה, ישביע את רעבונו, ויחיה לעת עתה, או שמא יזרענו (את אותו קב חיטים או שעורים), ובינתיים, עד שתצמח התבואה, לא יהיה לו מה לאכול, וימות? האם לא עדיף לאכול את גרעיני התבואה עתה?!

 190.  "קב" הוא שיעור נפח שהיה מקובל בימיהם. ושיעורו: לשיטת הגר"ח נאה - 1.328 ליטר. ולשיטת החזון איש - 2.389 ליטר.   191.  נקטו לשון זו, כי שיעור השביעה משעורים - כפול משיעור החיטים. וכן מצינו במסכת פאה (פרק ח' משנה ה') לענין נתינת מעשר עני בגורן "חצי קב חטים או קב שעורין". מהרש" א.
אמר להם: אכן, ההגיון אומר כך, כדבריכם. אבל אף על פי כן, צאו וזרעו מה שיש בידכם.
שמעו ישראל בקולו, ויצאו וזרעו מה שבידם.
נעשה להם נס  192  , ונתגלה להם גרעיני תבואה, מה שאצרו העכברים בכתלין (בחורים שבקירות הבתים), ומה שבחורי נמלים (מה שאצרו להן הנמלים בחוריהן).

 192.  וזהו שנאמר (יואל ב כה): "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה".
ומה שיצאו וזרעו את התבואה שבידם, היה זה בימים שני ושלישי ורביעי  193  בחודש ניסן. וירדה להם רביעה שניה (ירידת הגשמים השניה) ביום חמשה בניסן. וגדלה התבואה בזמן כה קצר, עד שיכלו כבר לקצור אותה בששה עשר בניסן, והקריבו את העומר בששה עשר בניסן מתבואה חדשה.

 193.  אף שהיו יכולים כולם לזרוע בשני, מכל מקום צריכים שלשה ימים להשרשה וקליטה קודם רביעה שניה. מהרש"א.
ובאותו פרק זמן שהמתינו עד שתגדל התבואה החדשה, אכלו מאותה תבואה שנתגלתה להם בכתלים ובחורי הנמלים  194 .

 194.  כך כתב רש"י. אבל רבינו חננאל כתב: נעשה להם נס, ונתגלה להם החיטים שאוגרין הנמלים בחורין ובכתלים, ולקחו אותן וזרעו. והרי"ף (בעין יעקב) כתב, שאין לומר שזרעו מה שמצאו, כי אם כן אין זה "זורעים בדמעה", שהרי היה להם מה לאכול ! אלא ודאי קודם זרעו מה שבידם, ואחר כך מצאו לאכול. וביד יוסף כתב, שלא היו יכולים לזרוע מה שמצאו, כי היות ושלטו באותם חיטים רירים של עכברים ונמלים, השורפים לחלוחית החיטים, שוב לא יצמחו. ובילקוט המאירי כתב, שאם יזרעו מאותן חיטים שנמצאו, הרי ייהנו כל השנה ממעשה ניסים, ואסור לעשות כן, כפי שמצינו לקמן (כב ב).
נמצאת תבואה הגדילה בדרך כלל בפרק זמן של ששה חדשים, מתשרי ועד ניסן, גדילה באותה שנה באחד עשר יום. מחמשה בניסן עד ששה עשר בו  195 .

 195.  הקשו התוספות, כיון שהתבואה התחילה לגדול מיד כשזרעו אותה, כפי שהגמרא מביאה להלן שהשור היה אוכל בחזירתו מן התלם, הרי שמשך זמן גידול התבואה היה י"ב וי"ג יום, שהרי זרעו בשני שלישי ורביעי בניסן ! ותירצו, שכוונת הגמרא שהתבואה שנזרעה בזמן המאוחר ביותר, דהיינו, ביום ד' בניסן, גדלה בי"א יום. והשפת אמת כתב, שאפשר לומר, כי מה שהשור היה אוכל מיד בחזירתו אינו תבואה, אלא שאחר החרישה גדל מיד עשב, וזה היה מאכל השור. אבל התבואה התחילה ליגדל רק ברביעי בניסן.
נמצא עומר הקרב בדרך כלל מתבואה של גידול במשך ששה חדשים, קרב באותה שנה מתבואה של אחד עשר יום.
ועל אותו הדור הוא אומר בספר תהלים: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'". והיינו, בני אותו הדור, שהיו זורעים בדמעה, שהרי זרעו את גרעיני התבואה האחרונים שהיו להם לאכול, בסופו של דבר, קצרו ברינה את תבואתם.
שואלת הגמרא: מאי, מהו ביאור דברי המקרא: "הלוך ילך ובכה נשא משך וגו' בא יבוא ברינה נשא אלמתיו"? הרי כבר נאמר קודם לכן: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו"!
אמר רבי יהודה: מקרא זה מדבר על השור שהיה באותו הדור. שכשהוא חורש את התלם, הולך ובוכה  196  מחמת רעבונו.

 196.  רבינו חננאל כתב: "השור שהיה בהליכתו הולך כמו בוכה".
וצמחה התבואה כה מהר, עד שכבר בחזירתו (כאשר השור חוזר על אותו תלם שחרש קודם)  197 , אוכל הוא חזיז (שחת  198 ) מן התלם שזרע בהליכתו. שמיד בנפילת הזרע, כבר התחיל לצמוח  199 .

 197.  כפי שמצינו במסכת שבת (עג ב), שבארץ ישראל היו חורשים כל שורה פעמיים: פעם אחת לפני הזריעה, ופעם אחת אחר הזריעה, כדי לכסות את הזרעים. וזהו "בחזירתו", כשחוזר על אותו תלם עצמו. מצפה איתן.   198.  פירש רש"י במסכת בבא קמא (קיט ב): חזיז - שחת של תבואה. חטים ושעורים בעודם ירק.   199.  כך הוא לכאורה הביאור הפשוט. אבל המהרש"א מפרש, ששאלת הגמרא "מאי הלך ילך ובכה", היא גם על כפילות הלשון "הלך ילך". ומבארת הגמרא, שבהליכתו לחרוש ולזרוע כל אותם שלשה ימים, היה בוכה, כי לא צמח עדיין כלום (כפי שנתבאר לעיל, שצריך קליטה בקרקע). וזהו "הלך ילך", שבהליכתו כמה פעמים באותם ימים - היה בוכה. אבל בחזירתו, כשחזר לבית, כבר אכל חזיז מהתלם שחרש קודם לכן.
וזהו "בא יבא ברנה". שכאשר השור חוזר, ברינה הוא חוזר.
ממשיכה הגמרא ושואלת: מאי "נשא אלמתיו"? אם הכוונה לכך שיש להם עתה אלומות תבואה לאכול, הרי כבר נאמר "ברינה יקצרו"?
אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: עוד נס גדול היה באותו זמן. שהיה אורך השיבולת (חלק החיטה שבו נמצאים גרעיני התבואה), כפליים מאורך הקנה המחזיק את השיבולת. שהיה אורך הקנה - זרת  200  , ואורך השיבולת - זרתים (פעמיים אורך זרת). ולא כדרך כל תבואה, שאורך הקנה הוא פי שלשה וארבעה מאורך השיבולת  201 .

 200.  שיעור "זרת" הוא 0. 24 מ' לשיטת הגר"ח נאה, ולשיטת החזון איש - 0. 288 מ'.   201.  בעין יעקב הביא בשם תוספות: מאי נושא אלומותיו, באותה שנה היתה קנה זרת, שיבולת זרתים. וקשרו את האלומות כמו שהיו רגילים כל שנה, והיה המשא כבד בגלל כובד השבלים. וזהו שנאמר "נושא אלומותיו", אלומה אחת, כדרך שבני אדם נושאים, היה עתה תבואה כמו שתי אלומות. וכעין זה כתב המהרש"א, עיין שם.
אגב שהגמרא הביאה שאלה ששאל רב נחמן את רב יצחק, הנוגעת לעניינינו, מביאה הגמרא עוד שאלות ששאל רב נחמן את רב יצחק, אף שאינן נוגעות לענין ירידת גשמים.
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב בספר מלכים, בימי יהורם בן אחאב, שאמר אלישע הנביא: "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ  202  שבע שנים"?  203 

 202.  היינו שכבר בא הרעב אל הארץ, ויתמיד להיות כך שבע שנים. מצודת דוד על הפסוק.   203.  רש"י על הפסוק כתב, שזהו הרעב שהיה בימי יואל בן פתואל.
בהנך שבע שנים - מאי אכול (מה אכלו באותן שבע שנות הרעב)? הרי אי אפשר להתקיים שבע שנים בלא אכילה כלל!
אמר ליה: הכי (כך) אמר רבי יוחנן:
בשנה הראשונה משנות הרעב, אכלו מה שהיה להם עדיין בבתים.
בשנה שניה, שכבר לא נותר להם דבר בבתים, אכלו מה שנותר בשדות.
בשנה שלישית, שלא נותר בשדות דבר, אכלו בשר בהמה טהורה.
בשנה רביעית, שלא נותרה להם בהמה טהורה, נאלצו לאכול בשר בהמה טמאה.
בשנה חמישית, שלא נותרה להם אף בהמה טמאה, אכלו בשר שקצים ורמשים  204 .

 204.  אכילת שקצים ורמשים חמורה יותר. שהאוכל נמלה - חייב בחמשה לאוים (כפי שמצינו במסכת מכות, טז א, עיין שם). ועוד, שאכילת שקצים ורמשים מאוסה יותר מאכילת בהמה טמאה. לכן אכלו קודם בהמה טמאה, ורק כשלא היה להם יותר, נאלצו לאכול שקצים ורמשים.
בשנה ששית, שכבר לא נותר להם דבר לאכול, אכלו חלק מהעם  205  בשר בניהם ובנותיהם  206 .

 205.  כך כתב רש"י. וביאר המהרש"א, שודאי לא הוצרכו כולם לכך, שהרי אפילו בסוף ז' שנים היה למקצתם תבואה לאכול, כפי שהגמרא אמרה לעיל: "מי שיש לו קב חיטים וכו'".   206.  שיטת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה ג'), שבאכילת בשר אדם יש איסור עשה. ובמגיד משנה שם הביא את שיטת הרשב"א, שמדאורייתא אין איסור באכילת בשר אדם. אבל הרמב"ן כתב: ישראל שמת, בשרו אסור אף בהנאה. ועיין בתוספות במסכת כתובות (ס א, ד"ה יכול) מה שכתבו בעניין זה.
בשנה שביעית, אכלו בשר זרועותיהם מחמת רעבונם הגדול. לקיים מה שנאמר: "איש בשר זרעו יאכלו"  207 .

 207.  ביאר העץ יוסף (בשם הכלי יקר), דהיינו לפי שמצינו במסכת שבת (לג א): אל תקרי בשר זרועו, אלא בשר זרעו. לכן הוצרכה הגמרא לומר: אכלו בשר זרועותיהם, לקיים מה שנאמר איש בשר זרועו, כלומר, כפשוטו, שהוא זרועו ממש. וזהו מה שנקטה הגמרא "לקיים מה שנאמר", כלומר, לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב, ולא בדרך דרש.
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (מהו ביאורו של המקרא) בספר הושע, שאמר הקדוש ברוך הוא: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר"? בפשטות, "בקרבך קדוש" היינו שאתה עצמך קדוש, ומעשיך טובים וישרים. ואם כן, יש לתמוה: וכי משום דבקרבך קדוש, שאתה מטיב מעשיך, לא אבוא בעיר  208  (לא יבוא הקדוש ברוך הוא בעיר)?  209 

 208.  כאן אנו דורשים ש"עיר" היינו עיר ממש. אבל התוספות כתבו, שיש מפרשים שלפי פשט הכתוב "עיר" היינו שנאה, כמו (ישעיה יד כא) "ומלאו פני תבל ערים" (ופירש שם רש"י, דהיינו שונאים ומציקים. כפי שתרגם יונתן "בעלי דבבין"). ואמר הכתוב: לא אבוא בשנאה.   209.  כך הוא לשון המקרא: "לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי א ל אנכי ולא איש, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". ופירש רש"י, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: לא אשוב מהטוב שהבטחתי לעשות, "כי א ל אנכי ולא איש", ואין דרכי להנחם על דברי. לכן "בקרבך קדוש", אשרה שכינתי בישראל, בקרב העיר ירושלים, "ולא אבוא בעיר", לא אשרה שכינתי בעיר אחרת. וכן הוא משמעות התרגום. ועיין שם עוד ברד"ק.
אמר ליה רבי יצחק: אין פירושו של מקרא זה כפשוטו, כפי שהבנת אתה. אלא הכי (כך) אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה:
אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה  210 . וכך הוא פירוש הכתוב: עד שיהיה "בקרבך קדוש", בירושלים של מטה, "לא אבוא בעיר" ירושלים של מעלה  211 .

 210.  והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, שאינו בא בירושלים של מעלה, עד שיבנה להם ירושלים של מטה, וישרה שכינתו הקדושה בקרבם. רבינו חננאל. וכעין זה כתב בעיון יעקב. עיין שם.   211.  . כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, אם כן, מה הקשתה הגמרא מעיקרא, הרי כך אפשר לפרש את המקרא: עד שבקרבך קדוש, דהיינו, עד שאתה מטיב מעשיך, לא אבוא בעיר ! לכן כתב המהרש"א, שפירוש המקרא הוא בלשון תמיהה: אם קדוש בקרבך, בירושלים של מטה, וכי לא אבוא בירושלים של מעלה? ! אם הקב"ה משרה שכינתו למטה, אף שהארץ לבני אדם, כל שכן שמשרה שכינתו למעלה, שהרי השמים - שמים לה'. והוסיף, שלפי זה מתבאר הוי"ו של "ולא אבוא", אבל לפי רש"י קשה. עיין שם. וע"ע בשפת אמת.
תמהה הגמרא: ומי איכא (וכי יש) ירושלים למעלה?
ואומרת הגמרא: אין (אכן כך). דכתיב: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו". והיינו, עתידה העיר ירושלים, שתהא בנויה כמו העיר שחוברה לה. שהיא דומה לה וכיוצא בה. דהיינו, חבירתה ודוגמתה. הרי לנו שקיימת ירושלים אחרת. והיכן היא - אם לא למעלה?!  212  ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (מהו ביאור הכתוב): "ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא"?  213 

 212.  וכך פירש רש"י בתהלים: "ורבותינו אמרו, יש ירושלים הבנויה בשמים, ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה", עיין שם. וע"ע במפרשים שם. ורבינו גרשום כתב, שהראיה היא מלשון "יחדיו". שמשמע שיש שתי ירושלים. והרשב"א (בפירוש האגדות) כתב: יש בזה סוד. ודע שירושלים של מטה וציון ובית המקדש כולם ציורים לענינים שכליים דקים מאד. גם כל ארץ ישראל. ועל כן נקראת הארץ ארצות החיים ונחלת ה', ועל כן תלויות בארץ כמה מצוות התורה. ועל כן אמרו: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ורצה לומר, המקדש ציורים לעניינים רוחניים. והוא אמרו: וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.   213.  המצודת דוד פירש: ובאחת - בדבר אחת הם כולם בוערים וכסילים: מוסר הבלים - במה שהם מייסרים ומוכיחים את העם לעבוד להבלי עכו"ם. כי הלא עץ הוא, ומה אם כן יעבדו. ורצונו לומר, אף לפי טעותם, שמועיל עבודה לצבא השמים, הנה זהו בודאי כסילות לחשוב שגם יועיל העבודה לצורה מעץ.
אמר ליה: הכי (כך) אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה: עבירה אחת היא, ישנה עבירה אחת, שמבערת את הרשעים בגיהנם. וזהו "ובאחת יבערו", שעל ידי עבירה אחת, יבערו הרשעים בגיהנם.
מאי היא (איזו היא אותה עבירה)?
עבודה זרה  214 .

 214.  כי כל המודה בה, כאילו כופר בכל התורה. עיון יעקב.
ולמדים דבר זה בגזירה שוה:  215 

 215.  לכאורה צריך להבין, לשם מה צריך ללמוד ענין זה מגזירה שוה, הרי הפסוק עצמו מוכיח שמדובר בעבודה זרה, שהרי כתוב "מוסר הבלים עץ הוא", ובפשטות הדברים מתייחסים לעץ המוזכר שם בתחילת המקרא: "עץ מיער כרתו", שהוא עבודה זרה ! ורש"י בא לתרץ קושיה זו, וכתב: אי לאו גזירה שוה, היה משמע אטומים כעץ לקבל מוסר, ולשוא היו לוקין. ועיין במהרש"א מה שביאר בזה.
כתיב הכא (כתוב כאן, במקרא שהבאנו): "מוסר הבלים עץ הוא". וכתיב התם (וכתוב שם), במקום אחר, גבי עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים"  216 .

 216.  היינו, שהמה, העבודה זרה, מעשה ידי התועים מדרך השכל. מצודת דוד.
ומגזירה שוה "הבל" - "הבלים", למדים שאף במקרא שלנו מדובר בעבודה זרה.
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא: "שמו שמים על זאת וגו' כי שתים רעות עשה עמי"? וכי רק תרתין הוא דהוו (וכי רק שתי רעות היו, שעשה עם ישראל)? ועשרין וארבע עבירות שמוזכרות בפרשת התשפוט  217  (פרק כ"ב בספר יחזקאל, שמתחיל בפסוק: "ואתה בן אדם התשפט התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה)  218  שביקא להו (הונח להם מהן, ולא נידונו עליהן)?

 217.  רבינו חננאל מביא, שכך מצינו במדרש חזית: "אמר רבי יוחנן: כ"ד חטאות הוכיח יחזקאל הנביא את ישראל בפרשת התשפוט את עיר הדמים. אלו הן: "א. עיר שופכת דם, ב. ועשתה גלולים, ג. טמאת השם, ד. רבת המהומה, ה. איש לזרועו היו בך למען שפוך דם, ו ז. אב ואם הקלו בך (אב ואם נחשבים לשנים, וכן יתום ואלמנה להלן), ח. לגר עשו בעושק בתוכך, ט י. יתום ואלמנה הונו בך, יא. קדשי בזית, יב. ואת שבתותי חללת, יג. אנשי רכיל היו בך, יד. ואל ההרים אכלו בך, טו. זמה עשו בתוכך, טז. ערות אב גלה בך, יז. טמאת הנדה ענו בך, יח. ואיש את אשת רעהו עשה תעבה, יט. ואיש את כלתו טמא בזמה, כ. ואיש את אחותו בת אביו ענה בך, כא. שוחד לקחו בך, כב. נשך ותרבית לקחת, כג. ותבצעי רעיך בעשק, כד. ואותי שכחת נאם ה'". ועל כלם לא חתם - אלא על הגזל: והנה הכיתי כפי אל בצעך אשר עשית, ועל דמך אשר היו בתוכך, היעמוד לבך, אם תחזקנה ידיך לימים אשר אני עושה אותך, אני ה' דברתי ועשיתי, והפיצותי אותך בגוים, וזריתיך בארצות, והתימותי טומאתך ממך, ונחלת בך לעיני גוים, וידעת כי אני ה'". ובערוך גרס "עשרין ותרתין (עשרים ושתים) שביקא להו". עיין שם שמנה את כל אותן עשרים ושתים רעות.   218.  עוד פירש רש"י, שעברו על עשרים וארבעה ספרים (כתבי הקודש).
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן:

דרשני המקוצר[עריכה]