פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר יג י

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר יג י

סעיף י - עבר וקידש בתוך שלושת החודשים

בגמרא במסכת יבמות יבמות לז א מובאת מחלוקת מה הדין כשאדם קידש אשה בתוך חודשי ההמתנה וברח מכאן. לדעת רב אחא מנדים אותו, ורפרם סובר שהבריחה מספיקה במקום הנידוי. הראשונים קיבלו את דעת רפרם, ולכן אם ברח לא עושים כלום אך אם הוא כאן מנדים אותו, ונחלקו מה סיבת הנידוי:

◄ רמב"ם, מגיד משנה ור"ן: מנדים אותו על שעבר על תקנת חכמים, ואם ברח הגלות מכפרת לו. בכל מקרה לא כופים אותו לגרש אותה, וגם אם הוא פה רק מפרישים אותם עד סוף שלושת החודשים.

☜ כך פסק השו"ע.

◄ רש"י, ראב"ד, נימוקי יוסף, רא"ש וטור: מנדים אותו כדי שיגרש אותה, ואם ברח לא מנדים כי גילה בדעתו שאינו רוצה לכנוס אותה בשלושת החודשים הללו.

◄ אור זרוע ורבנו ירוחם: רק כשקידש במזיד מנדים אותו כדי שיגרש, אך אם היה שוגג לא כופים אותו לגרש אלא רק מפרישים אותם עד סוף חודשי ההבחנה. (בתרומת הדשן כתב שלא מקלים כשיטתם, אלא רק בכהן שאם יגרש לא יוכל להחזיר).

☜ כך פסק הח"מ.

☜ דרכי משה, ב"ש, באר היטב וישועות יעקב: בכהן כדעת הרמב"ם שלא כופים לגרש, ובישראל כדעת האור זרוע שאם היה מזיד כופים לגרש.

⤶ ח"מ בדעת הרמ"א: בכהן כדעת האור זרוע, ובישראל כדעת תרומת הדשן.

סעיף י[עריכה]

המקדש תוך תשעים יום היו מנדין אותו (יבמות לז,א ע"פ רמב"ם). הגה: וי"א שצריך שיגרש, ואם הוא ישראל מחזירה לאחר ג' חדשים, וכהן לא יחזיר (טור). ודוקא שעבר במזיד, אבל אם קדשה בשוגג, אין צריך לגרש אלא מפרישין אותם (מהרי"ו סי' ע"ג) ויש מחמירים אפילו בשוגג (ת"ה סימן רט"ז). ונראה דבכהן, דאסור להחזיר, יש לסמוך אדברי המקילים ולא מצריכין לגרש; ובישראל, אין^א לסמוך אמאן דמיקל בשוגג, כן נראה לי. גירשה, אסורה לדור עמו במבוי^ב (ריב"ש סי' ש"ס). לא כפו בית דין אותו עד שעברו ג' חדשים, אע"פ שקידש בעבירה, שוב אין כופין אותו, דכיון שעברו עברו (מרדכי פרק החולץ בשם מוהר"ם). ואם כנס, יגרש, ע"ל סימן זה סעיף י"ב במה דינו לענין כתובה. קידש וברח, אין מנדין אותו^ג (לז,א). (ולומדין אותו לברוח) (טור בשם רבינו יחיאל). יש מי שאומר דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר ג' חדשים (רא"ש), ואין נראה כן מדברי שאר פוסקים^ד.

יבמות לז,ב: איתמר: קדשה בתוך שלשה וברח - פליגי בה רב אחא ורפרם, חד אמר: משמתינן ליה, וחד אמר: עירוקיה מסתייה. הוה עובדא, ואמר להו רפרם: עירוקיה מסתייה.

מטרת הנידוי: רמב"ם,שו"ת ר"ן: משום שעבר על גזירת חכמים.

רש"י,ראב"ד,רמב"ן,רשב"א: כדי שיגרשה.

עד מתי מנדים והאם כופים לגרשה?

רמב"ם,שו"ת ר"ן,שו"ע: כדין נידוי, ולא כופים לגרשה. הב"ח דייק מהרמב"ם שאם כבר כנס לא מנדים אלא רק מפרישים והב"ש דחאו. הר"ן כתב זאת לגבי המקדש מינקת, והב"י הבין שה"ה למקדש ללא הבחנה.

רש"י,ראב"ד,רמב"ן,רשב"א: מנדים עד שיגרשה או עד שיעברו צ' יום. הראב"ד הוסיף שקונסים אותו לא לכונסה לאחר צ' יום עד שיעברו עליו כמנין הימים ששהה עימה, אולם הרמב"ן, הרשב"א והתוס' חולקים (הו"ד בנ"י). וכתב הנ"י שאם נמצאת מעוברת ממשיכים לנדותו עד שתלד ויעברו כ"ד חודשי ההנקה.

או"ז,מהרי"ו: דוקא במזיד מנדים עד שיגרשה אך כששניהם שוגגים מספיק להפרישם מהלך שני ימים וגם ישבע שלא ישוב למקומה עד תום הזמן.

תרוה"ד,בנימין זאב: יש לסמוך על דברי האו"ז רק בכהן שאם יגרשה לא יוכל להחזירה. כן הבינו הרמ"א והב"ש בדברי תרוה"ד, שלא כח"מ שכתב שתרוה"ד סובר כאו"ז לגמרי.

רמ"א: בכהן יש לסמוך על הרמב"ם שאפילו במזיד לא כופים לגרש, ובישראל יש לסמוך על האו"ז שבשוגג לא כופים לגרש. ברמ"א לפנינו נכתב שבישראל אין לסמוך, אך הב"ש כתב שזוהי ט"ס כמוכח מדבריו בד"מ. תרוה"ד,ח"מ,ב"ש – היודע שצריך להמתין אלא שמחלק בפרטי הדין וטועה ומורה לעצמו היתר אינו נחשב שוגג. הח"מ הבין שאפי' אם סמך על חכם גדול שהורה לו כן אינו נחשב שוגג, אולם רעק"א מביא שהמל"מ חולק על כך.

עברו צ' יום ולא נידוהו: מהר"ם,מרדכי,רמ"א: שוב לא מנדים וכופים אותו.

ד"מ וב"ש ברמב"ם: צריך לנדותו. כיוון שלשיטתו הנידוי אינו כדי לגרשה אלא משום שעבר על הגזירה.

אשה שאינה ראויה ללדת: ריטב"א,נ"י – דעת קצת רבותי שלא כופים לגרש ולא משמתים אלא רק כופים להפרישה עד שיעברו צ' יום, והתוס' מגמגמים בכך. הב"ש כתב שמהרמ"א שלא חילק משמע שפסק כתוס'.

כפייה בשוטים: שו"ת רא"ש – לדעת הירושלמי ור"ח אין מעשין אלא לפסולות, אך גם לשיטת ר"י שאין כפייה אלא בשוטים, כאן שכופים רק לזמן לא כופים בשוטים.

א. ב"ש – צריך לגרוס "יש לסמוך".

ב. לדור עימה במבוי לאחר שגירשה: ריצב"א: רק בחצר אסור אך במבוי מותר כיוון שזהו איסור דרבנן.

רא"ש,ריב"ש,רמ"א: אסור. הב"ש מבארם שדוקא באיסור שבויה הקילו אך בשאר דרבנן לא.

ג. הטעם שמועילה בריחה: רש"י: כיוון שגילה בדעתו שאינו רוצה לכנוס.

מ"מ וב"ש ברמב"ם: גלות מכפרת עוון. כיוון שלשיטת הרמב"ם הנידוי הוא עונש ולא אמצעי כפייה לגירושין.

בריחה לכתחילה: רא"ש ברש"י,ר' יחיאל,רמ"א: אף לכתחילה אומרים לו לברוח ולהימנע מנידוי וגירושין. כך דייק הרא"ש מטעמו של רש"י.

או"ז: רק אם ברח מעצמו נפטר, אך לכתחילה לא מציעים לו לברוח.

בריחה לאחר שכנס: רש"י: מועילה למי שרק קידש, אך אם כנס מנדים אותו עד שיגרשה.

י"א^[1],מ"מ ברמב"ם,שו"ע סע' יב: מועילה גם למי שכנס. השו"ע שם כותב זאת לגבי כנס מניקה אך ה"ה כאן. הב"ש ביאר שטעם הרמב"ם הוא שגלות מכפרת עוון ולכן הבריחה מועילה גם לאחר שכנס. ולדעת הי"א, אף שסוברים כרש"י שכופים אותו לגרשה, מ"מ אם ברח לא כופים אפילו כשכנס. הח"מ והב"ש שם כותבים שלאחר שכנס מועיל רק בדיעבד אך לא מלמדים אותו לברוח.

ד. מרחק הבריחה: רא"ש: מרחק שלושה חודשים. לא מסתבר שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת. בה"ב דחה שהרבה צער יש לו להניח מלאכתו ועירו.

הגמ"ר,שו"ע: מספיק שיהיה בעיר אחרת. בה"ב כתב שאין נראה כרא"ש משאר הפוסקים שסתמו דבריהם. הב"ש הוסיף שלטעם הרמב"ם, שהבריחה פוטרת מנידוי משום שהיא כגלות המכפרת עוון, ודאי אין צורך במרחק ג' חודשים, ותמה על השו"ע הנוקט כרמב"ם ולא הזכיר דעת הרא"ש, שכאן לענין מרחק ההרחקה הזכירו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]