פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר נג ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר נג ג

סעיף ג[עריכה]

הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קודם החופה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס (כתובות מז,א). ויש מי שאומר דהני מילי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם, שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אע"פ שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזור בו^א (ר' האי,רא"ש). הגה: מי שנודר מעות להשיא יתומה, ומתה, עיין ביו"ד סי' רנ"ג. הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן, י"א שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן); ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל; ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב^ב (ת"ה שכ"א ומהרי"ק שורש צ"א והגהות מיימוני) כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן^ג (מרדכי פרק נערה), אפילו באו ליד שליש מכח שניהם (שם בת"ה). וי"א דאם באו ליד שליש, זכה בהם^ד (מרדכי אות קנה), וכן אם העמיד לו ערבות^ה (הגהות מרדכי), אבל בלא זה, אפילו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל^ו (ת"ה סי' שכ"א), ולא מפקינן מן האב, אבל אם תפס החתן לא מפקינן מיניה, דיכול לומר: קים לי כסברא הראשונה^ז (מרדכי). וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חלוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת^ח (כך משמע מלשון התקנה וכ"כ הגהות מרדכי בשם מוהר"ם) עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש^ט תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב^י או ליורשי המת. וי"א עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם; ודוקא מה שהוא בעין, חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצורכי קבורתה (גם זה שם). י"א דאם החתן רוצה למכור נכסים תוך שנתים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה). ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח.

א. נותן לביתו שתינשא בו: ר' האי,רא"ש,שו"ע: גם כשמת הארוס לא בטלה המתנה.

רש"ל,ב"ח,ח"מ: דוקא כשנישאה לאחר (ובשונה מהסעיף הקודם, אי"צ להינשא דוקא ליבם).

דרישה: אף כשלא נישאה לאף אחד ומתה זוכים יורשיה. הב"ש הביא את שתי השיטות. בדעת הרש"ל והב"ח התקשה מהנודר להשיא יתומה ששם יש מחלוקת אם זכתה כשלא נישאה כלל, ולמ"ד שזכתה כ"ש שכאן יזכו יורשיה כיוון שהם הנכדים של הנותן.

מה ההבדל מהסעיף הקודם ששם זכתה דוקא כשנישאה ליבם?

דרישה: כאן מדובר שנתן לה בפועל ושם רק פסק לה.

ב"ש: כאן מדובר שפסק לה עוד לפני הקידושין (שכשתינשא בעתיד תקבל) ושם כשפסק בעת הקידושין, ואין חילוק בין פסק לנתן.

ב. כנסה אך מתה קודם שקיבל מחמיו:

כתובות מז,א: ת"ר: כתב לה פירות, כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, מתה - לא זכה הבעל בדברים הללו; משום רבי נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו. הלכה כת"ק.

רש"י,רמב"ם,ר"ן,שו"ע נז: מדובר שמתה בעודה ארוסה אך לאחר שכנסה הבעל זכה.

ר"ת: מדובר שמתה לאחר שכנסה ואפילו אם יש לה בנים מהבעל, והטעם לכך הוא שאומדנא היא שלא התכוון לתת אלא כדי שתהנה ביתו. מרדכי – דוקא כשלא בא לידי הבעל מעולם, אך אם הגיע אז גם אם חזר לידי האב מודה ר"ת שזכה. הרא"ש הביא את שתי הדעות ואת קושיית ר"ת ומכך הבין הטור שהכריע כמותו, אך הב"י סובר שלא הכריע. המהרי"ק הביא פוסקים נוספים הסוברים כר"ת.

רמ"א: מספק אי אפשר להוציא מיד האב.

נכסי מילוג: ב"ש – כתב הגה"א שבנכסי מילוג שנפלו לה בירושה הבעל זוכה. והוא הדין מתנות שקיבלו לחתונה, אמנם נכסי מילוג שאביה נתן דינם כנדוניא משום שגם בכך שייכת האומדנא. לגבי מתנות שהאב נתן להם אפשר שגם דינם כנדוניא, והרא"ם והמהרשד"ם כתבו שאין דינם כנדוניא כל שלא פורש, אמנם הם עסקו במקרה שהבעל מוחזק וא"כ אין מדבריהם ראיה.

ג. בגדים שבאו ליד הכלה וגרים בבית האב: בית מאיר: הסתפק בכך.

נו"ב: דינו כבאו ליד החתן, כיוון שכל שבא לידה זכה בעלה.

פנים מאירות: אין דינו כבאו ליד החתן, וודאי לא נתן לביתו אלא כדי שתהנה בהן, ואינו דומה לנדוניא שרשאי הבעל למכור ולתת, אך תכשיטיה ובגדיה אין לו רשות לעשות כן בלא רשותה, וכעת שהם ביד האב יכול לומר קים לי כר"ת.

ד. שליש (לשיטת ר"ת): תשו' מיימוני' בשם ר"י: בכל זאת לא זכה הבעל.

מרדכי: זכה בחצי.

רמ"א: הביא שתי השיטות וכתב שנחלקו בשליש מכח שניהם. בשיטת המרדכי כתב "זכה", ומדברי הב"ח והב"ש משמע שהבינו שכוונתו לזכה בחצי, וכן כתוב במרדכי. וכן הבגדי ישע כתב שזו ט"ס ונשמטה המילה "חצי", אולם הפת"ש כתב שכוונתו שזכה בכל ואין זו דעת המרדכי כפי שציין המרשים אלא דעת הגמ"ר בשם מהר"ם.

ח"מ: נחלקו דוקא כשבא מכח האב בלבד ולא היה לחתן שום זכיה, אך אם בא גם מכח החתן לכו"ע זכה. ומסיק הח"מ להלכה כשבא מכח האב שהואיל ואף אחד לא מוחזק ולכו"ע מקבל האב חצי ונחלקו לגבי החצי השני הדין הוא שהאב יקבל שלושה רבעים והבעל רביע.

מהרי"ל,ב"ש: ישנם שלושה אופנים. התשו' מיימוני' שכתב שלא זכה עוסק שהשלישו עד זמן קצוב ומתה בתוך הזמן; המרדכי שכתב יחלוקו עוסק בהשלישו סתם; ואם עשאו שליש שיתעסק וירוויח במעות לטובת הזוג זכה לגמרי, ואפילו כשנתרצו שחמיו עצמו יעסוק עבורם. נראה שהח"מ שכתב שכן נחלקו מעמיד מחלוקתם באופן הראשון, ואולי אינו מחלק ונחלקו בשני האופנים הראשונים.

ה. ערבות (לשיטת ר"ת): הגמ"ר,רמ"א: הבעל זכה.

שו"ת רמ"א,פנים מאירות: לא זכה. הב"ש תמה מדוע כאן פסק בפשיטות להפך מתשובתו. הפנים מאירות כתב שכאן רק כתב שיש אומרים כן אך לא התכוון לפסוק כן, ועוד שכתב המהרי"ל שבכל מחלוקת בין פסקים לשו"ת יש ללכת אחר השו"ת משום שמעשה עדיף, מלבד ברא"ש ששם כתב הב"י (יו"ד שמא) שהולכים אחר הפסקים משום שנכתבו מאוחר יותר.

ו. זקף במלווה (לשיטת ר"ת): תרוה"ד: בכל זאת הבעל לא זכה.

ש"ג: זכה.

רמ"א,פנים מאירות,שבו"י: לא זכה. בשו"ת הרמ"א כתב שהוי ספיקא דדינא ומספק אין הבעל יכול להוציא.

ב"ש: זכה, משום שהוי ספק ספיקא^[1], ומהריב"ל ומהרש"ך פסקו כתוס' בכתובות ט שאומרים ס"ס להוציא. השבו"י כתב שהאחרונים חולקים על כך, והפנים מאירות כתב שרבו החולקים ולכן יכול האב לומר קים לי.

ז. תפס הבעל: מרדכי,רמ"א: יכול לומר קים לי כרש"י.

תרוה"ד,ט"ז: דוקא אם תפס קודם שמתה, כיוון שתפיסה מועילה דוקא קודם שנולד הספק.

ש"ך,בית הלל: גם כשתפס אחר שמתה. הב"ש הביא שתי השיטות. הד"מ הביא דברי תרוה"ד, ולא ברור שם אם כוונתו שהמרדכי חלוק על כך או לא, וברמ"א לא ציין סייג זה ולכאורה משמע שהבין שחולק ופסק כמותו, אולם מדברי הב"ש והט"ז משמע בפשטות שלא מוכח כן מהרמ"א.

ח. פסק לבנו ומת לפני שנתן האב (לשיטת ר"ת):

רמ"א: דינו כפוסק לביתו ומתה שהנכסים חוזרים לאב ולכן אין בניו יורשים ואין האשה גובה מכך כתובתה.

ח"מ,ב"ש: הרמ"א כתב כאן דין זה לגבי מתה עד שלא נתן האב, אמנם בכך לכו"ע אצל הבן האומדנא שונה וזכה למרות שמת, ורק לגבי המקרה שבהמשך הסעיף שמת תוך שנה, ששם זוהי תקנה שלא זכה, יש פוסקים הסוברים שה"ה כשהבן מת וכפי שכתב שם הרמ"א "האשה או האיש". והב"ש כתב שזו ט"ס וההגהה אכן שייכת לסוף הסעיף.

ט. פסק לבנו ומת תוך שנה (לפי תקנת ר"ת):

תוס',מרדכי,רמ"א: דינו כפוסק לביתו ומתה שהנכסים חוזרים לאב.

מהר"ם: אין דינו כבת אלא הבנים יורשים והאשה גובה מכך כתובתה.

מהרי"ל,מהרי"ק: יש להסתפק בכך והעיקר לעשות פשרה לפי חכמי המקום. הב"ש הביא את כל הדעות וכתב שנחלקו דוקא לעניין מנה מאתיים ותוספת אך הנדוניא שהכניסה ותוספת השליש שהוסיף כנגדה הם חוב גמור וודאי תגבה, ובפת"ש מביא מחלוקת לגבי תוספת השליש.

י. חוזר לאב: מרדכי: אינו צריך להחזיר מיד אלא עד שלושים יום, שזהו זמן בי"ד.

ח"מ,ב"ש: משמע שבתוך ל' יום יכול ליזון מכך.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]