פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן, מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני ששא; אבל מבני שש ומעלה, אין זנין אותם מנכסיו (כתובות מח,א). הגה: וי"א היינו דוקא שלא התחיל לזונן אחר שש, אבל התחיל לזונן, ניזונין מנכסיו, דודאי ניחא ליה בהכיב (מרדכי פ' נערה בשם ר"י[1]). וי"א אם אמוד, זונין אותן בכל ענין, משום צדקהג (כך משמע בטור[2]) (ר"ן).
א. ג' חודשים ראשונים: פרישה: חייב לזונם, ואינו דומה לאשה, כי דוקא שם פטור משום שיכולה ליזון ממעשה ידיה.
ב"ש: אינו חייב, שהרי הגמ' נימקה לגבי אשה שפטור משום שאין אדם מניח ביתו ריקם.
ב. התחיל לזונן: תוס' א,רמ"א: זנים אותם, לפי שודאי נח לו בכך.
ר"י: לא זנים אותם. הגמ' חילקה בין הלך למד"ה שלא זנים לשוטה שזנים כי מסתמא ניחא ליה, ואם הסוגיא עוסקת באדם שעד כה לא זן את בניו, אין סברא לומר בשוטה שניחא ליה לזונם. הב"ש ציין שר"י חולק.
ג. צדקה כשהלך למד"ה: רמב"ם,טושו"ע,ב"ש: לא זנים מעל גיל שש אפילו אם הוא אמוד, כיוון שלא יורדים לנכסים שלא בפניו. הב"ש כתב שכן דעת רוב הפוסקים, ואף הר"ן לא החליט דבריו.
ר"ן,רמ"א: אם הוא אמוד זנים גם מעל גיל שש.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.